חיפוש

סקירת הכנס "הזמנה לסערה אמוציונלית"'

פורסם על ידי אפי נורטוב, פסיכולוג (M.A.)

בתאריך 30 במאי, 2014, התקיים בקמפוס מגיד בתל-אביב כנס של מכון מגיד בנושא "הזמנה לסערה אמוציונלית". הכנס היווה הקדמה לקראת פתיחת המסלול ללימודים מתקדמים 'לקרוא את ביון' (לפרטים נוספים לחצו כאן).

הכנס האינטימי הופק באופן מרשים ומקצועי. המיקום, קמפוס מגיד, היה נעים מאוד והכיבוד שהוגש היה עשיר וטעים. למרות הרצאתו באנגלית של סימינגטון ונוכחותם של אורחים נוספים שהגיעו מחו"ל, דיברו המרצות המקומיות בשפה העברית כאשר הנוכחים שאינם דוברי עברית זכו לתרגום סימולטני. באופן דומה, משתתפים שהיו מעוניינים בכך היו יכולים להאזין לתרגום סימולטני של דבריו של סימינגטון לעברית.
בדברי הפתיחה שלה, הציגה תחילה ד"ר עינת אספלר-רוזנבוים, מנהלת בית הספר לפסיכותרפיה של מכון מגיד, את הנואמים בכנס, מבכירי המרצים בתוכנית הלימודים: פרופ' יולנדה גמפל, ד"ר גילית הורויץ וגב' חני בירן, כאשר גולת הכותרת הייתה הזכות לשמוע את הרצאתו החווייתית והבלתי-אמצעית של מר נוויל סימינגטון. סימינגטון הוא מתלמידיו המפורסמים של ביון וממפענחיו המיוחדים בימינו, ומי שהצליח להנגיש את ביון לדורות של מטפלים. בהתייחס להולדתה של תכנית הלימודים ציינה אספלר-רוזנבוים ברוחו של ביון, כי מחשבות קיימות לפני שיש מי שחושב אותן וכי המחשבה על מסלול הלימודים הייתה קיימת עוד טרם נחשבה על-ידי ד"ר גילית הורויץ בשיתוף עם פרופ' יולנדה גמפל אשר בתהליך חשיבה מרגש, הביאו להתממשותה בפועל של התוכנית.

פרופ' יולנדה גמפל: לאלף מחשבות פראיות

הרצאתה של פרופ' גמפל היוותה הקדמה מעוררת השראה לעיקרי המטה-תיאוריה על החשיבה של ביון כפי שיבואו לידי ביטוי במסלול הלימודים. תוך שימוש בדוגמאות שונות מתחומי הספרות, האמנות והפילוסופיה, דיברה גמפל על תהליך יצירת רעיונות ומחשבות, על חשיבותה של אי-הידיעה לשם יצירתו של רעיון חדש, עם כל הקושי הכרוך בכך, וכן על מהות התהליך הטיפולי בין מטופל ומטפל.
אחרי הצגת מחמיאה ואישית של המרצות וחברות ועדת ההיגוי של תכנית הלימודים והאופן בו "נולדה" כל אחת למסלול יצירתה של תכנית הלימודים על ביון, עברה גמפל לדבר על התחלות וזאת באמצעות "ספר היצירה". ספר הגות יהודי זה, שהופיע כיש מאין במאה ה-10, מתאר תורת בריאה השונה לחלוטין מזו המקובלת במסורת וזאת על-ידי הקפדה שלא להשתמש במושגים המקובלים. הכוונה היא לתאר את הבריאה לא מתוך שחזור גרידא אלא מתוך רביזיה שנוצרה הן על-ידי המחבר הקדמון והן על-ידי ממשיכיו. גמפל מחברת זאת אל החשיבה של ביון שדיבר על כך שאין התחלות ואין אנו יודעים מתי הוא "התחיל לחשוב". ביון אותו נקרא, יביא אותנו ליצירה עתידית השונה מזו שהוא כתב. כך ניתן גם להתבונן על התהליך הפסיכואנליטי - בכל תקופה מייצר כל הוגה משהו חדש על בסיס הרעיונות הקיימים בדיוק כפי שבטיפול, בכל רגע מטפל ומטופל נוצרים, יוצרים הווה, עבר והיסטוריה אשר יכולים להסביר, להצדיק, לפתור ולייצר רעיונות חדשים. תהליך יצירת העצמי משול לציורי ימי הביניים בכנסיות בהם דחוסים פרטים רבים בקיפולי קיפולים. כך נוצר בכל פעם משהו חדש בתהליך בו עבר משתנה להווה וטומן בחובו את העתיד. מהו רעיון חדש? דבר המאפשר לנו להתבונן בלא-מוכר, פרספקטיבה מחודשת להתבוננות במוכר כשאנו מגלים בו היבטים לא מוכרים. כאלה הם הרעיונות החדשים והמהפכניים שהביאו קליין וביון לחשיבה הפסיכואנליטית, אשר פתחו אופקים חדשים, כפי שעשה פרויד בגאוניותו ביוצרו את הפסיכואנליזה. רעיונותיו של ביון נובעים מהרבדים העמוקים ביותר של ההתנסות המנטלית שלו. כל העבודות והמחקרים שנעשו לאורך השנים מהווים מעין תוספת מידע לתיאוריות הבסיסיות של ביון אשר מאפשרות כיום במסגרת תכנית הלימודים, ללמד את אותה תיאוריה מתוך דיאלוג בן-זמננו עם דיסציפלינות אחרות.

בטקסט שפורסם לאחר מותו בשם "לאלף מחשבות פראיות", מנסה ביון לחשוב ולתאר את התיאוריה על החשיבה תוך הצגת דרך החשיבה שלו. הוא מעמיד את עצמו שם במקום הלא-נוח של אי-ידיעה, של אי-חשיבה. כשהוא נתון תחת העומס של סערת מחשבות פראיות, נוצר לחץ לסגור, לדעת, אולם דווקא החזקת מעמד, עמידה בלחץ, מאפשרת לסערה לחלוף. אז יכול להיווצר דבר חדש, במקום חזרה על התיאוריות הקיימות. גמפל מצטטת את ניטשה שאמר ש"מחשבה שאינה טומנת בחובה סיכון, אין זה מכובד לחשוב אותה". לפי ביון, לא די לרצות לחשוב את המחשבה, אלא יש לקחת סיכון וללמוד לעשות זאת דרך ההתנסות של ההמתנה לבלתי צפוי והמסוכן, תוך לקיחת אחריות על המציאות הנפשית. נדרשים כאן סבלנות כמו גם אומץ, בכדי להמתין, לעיתים לפרקי זמן ממושכים, עד להופעת האמת.

גמפל מציינת כי בעוד שקיימת נטייה להיתפס להיבטים מסוימים בתיאוריות של ביון ולראותם כמרכזיים, למעשה ביון השתנה מאוד לאורך העשורים בהם פעל כשהוא מבקר רעיונות שכתב בעצמו בעבר. בטרילוגיה "Memoir of the Future", בוחן ביון את התפתחות חשיבתו התיאורטית המוקדמת. זהו ספר קשה לקריאה מכיוון שהוא אינטראקטיבי ודורש מעורבות רגשית מן הקורא. באופן זה שואף ביון להעלאה ספונטנית של תכנים מן הלא-מודע של הקורא המפגישה אותו עם הלא-מוכר במעמקי נפשו ומכאן הקושי הרב בקריאה. לפי גמפל, בתוכנית הלימודים יתברר עד כמה קשה להתייחס להווה, לעצור את זרימת המחשבות. העבר תמיד מהווה אשליה בעלת ממד סמלי אך למעשה, בהתייחסות אליו מן ההווה אנו פוגשים 2 סוגי עבר: זה שמייצר את ההווה וזה שנוצר בהווה, ממד ההיסטוריה הנרקם בהווה. כל מטופל מביא עמו לטיפול את העבר שלו בדרכים שונות אולם יש לשאול - מה מייצר הדבר אצל המטפל בהווה? מה נוצר כתוצאה מכך בין השניים בהווה? מכך גם נגזרת השאלה - איזו היסטוריה של עבר נכתבת בין השניים?
כמטאפורה יפה למתרחש בטיפול, תיארה גמפל את הרעיון של בורחס אשר יצר את ספרו "גן השבילים המתפצלים", כאילו נכתב על-ידי מחבר היפותטי מתרבות אחרת, כשמשימתו של בורחס הנה סקירת הספר בלבד. הספר הוא למעשה במבנה של סיפור בתוך סיפור בתוך סיפור המצוי בהווה סובייקטיבי עד לפריצה הבלתי נמנעת של העתיד בעקבות בואו של הרצון. בהמשך לכך ובחיבור לתוכנית הלימודים, הזכירה גמפל בסיום דבריה את מושג 'מחשבות החלום בעירות' של ביון, מצב בו חודרים בחטף מחשבות ודימויים חולפים לנפש אך מצליחים לחמוק ונותרים במסתורין למרות ניסיונותינו למנוע זאת. באופן דומה, היא הזמינה את קוראיו של ביון לקרוא באופן דינאמי את מה שאנו כבר יודעים, בתהליך בו הידוע מתפזר והופך להעדר-סדר אשר בתורו יכול להיות מותמר לידיעות חדשות.

ד"ר גילית הורויץ: 'על קו התפר בין הקליניקה לתיאוריה' - ללמוד מהניסיון בשעה הטיפולית

בהתאם לשם ההרצאה, נעה הורויץ הלוך ושוב בין דוגמא קלינית פרטיקולרית אל עבר התיאוריה והמטה-תיאוריה של ביון כשהיא דנה בתנועה הכואבת של ההתפתחות הנפשית והתפתחות היכולת לחשוב המאפשרת מגע טוב יותר עם המציאות- תנועה המתרחשת תמיד בתוך קשר של שניים. הורויץ פתחה בציטוט של ביון מספרו 'ללמוד מהניסיון': "אני מאמין כי ייתכן שאפשר לחשוף במעט את העולם הנגלה לפנינו באמצעות הניסיון להבין את הבנתנו". זוהי אמירה מטה-תיאורטית ממנה נגזרת תיאוריה שהתממשותה בקליניקה. המהלך של הורויץ בהרצאתה הנו בכיוון ההפוך: לעבור מתיאור מקרה מן הקליניקה, דרך תיאור האופן בו המשיגה אותו כמטפלת - אל התיאוריה, וממנה אל המטה-תיאוריה של ביון.

הוינייטה הקלינית אותה הציגה הורויץ הייתה מתוך אנליזה של ילד בן 12. הורויץ בחרה שלא לתת פרטי רקע על המטופל ואף לא את הסיבה בגינה הגיע לאנליזה (אולם מדבריה ניכר היה כי מדובר בילד עם קשיים תקשורתיים). על רקע זה, מעניין היה לראות את האופן בו הבינה והמשיגה באופן תיאורטי את המהלך הטיפולי נטול ההקשר הזה כתופעה פרטיקולרית המצביעה על האופן בו פועלת הנפש. בקטע המתואר, עם כניסתו לחדר, כהרגלו, עובר המטופל לספה מבלי ליצור מבט או לומר שלום ונותן לה את משקפיו כדי שתנקה אותם, במה שמהווה מעין טקס קבוע. היא מנקה ומניחה אותן לידו אך הוא אינו חובש אותם. הוא מתחיל לשחק בריכוז ובשתיקה במשחק במכשיר הנייד שלו, מבלי להראות זאת למטפלת. לאחר דקות ארוכות, הוא מפגין שמחה ואומר לה לראות משהו על המסך ואלו מילותיו הראשונות בפגישה. היא עונה לו שאינה יכולה לראות עקב המרחק בניהם. לאחר מכן הוא אומר שאין לו כוח להתקרב אליה ובהמשך אומר שהשיג את מה שצריך. אחרי הצגתה של התרחשות מינימלית זו שואלת הורויץ כיצד נבין את ההתרחשות שקרתה כהתרחשות נפשית? טקס ניקוי המשקפיים מובן כבקשה למכשיר שיסייע לו לראות טוב יותר את המציאות. הורויץ מגיבה בפעולה אולם המטופל אינו לוקח פנימה את מה שהיא נותנת לו והצורך שלו אינו מסופק באמצעות המחווה שלה. מילותיו הראשונות מתייחסות למכשיר נוסף, המכשיר הנייד שלו, ובמילותיו הראשונות הוא מבקש כי תראה את מה שעיניו רואות. תגובת המטפלת מכניסה את המציאות הממשית. תשובתו של המטופל כי אין לו כוח להתקרב, מהווה הוכחה לכך שהתקיימה תנועה נפשית, חשיבה על דבריה, ביטוי של הכרה במגבלה. דבריו על כך שהשיג את מה שהוא צריך מעידים על סיפוק הצורך דרך מכשיר הנייד, למעשה בעולם הפנטזיה של המשחק. הורויץ מזהה בהתרחשות מספר תנועות הקשורות זו בזו: מעבר מעולם סגור ומנותק לעבר תחילת התייחסות לממשות, התוודעות לממשות ולכן גם לנפרדות ולשונות בינו לבין המטפלת, ותנועה נוספת אל עבר עולם הפנטזיה לשם סיפוק הצורך.
בשלב מסוים, מפנה המטופל, לראשונה במפגש, את ראשו לעבר הורויץ ומברך אותה לשלום ובהמשך מספר לה שהוא משחק בפוקימון ואף מראה לה את המסך. הוא שואל אותה מה היא רושמת והיא עונה לו בפשטות - "מחשבות". לאחר מכן הוא חובש לראשונה את המשקפיים ולאחר ששב למשחקו הוא מדווח כי הפוקימון שלו התפתח. בקטע זה מהטיפול, יכולתו של המטופל לחשוב את המגבלה שהמציאות כופה עליו, מביאה אותו להמשך התפתחות. לראשונה מקבל משחקו שם וצורה באופן שמאפשר למטפלת לדמיין אותו. מה שהחל כחשיבה על המשחק ועל הנפרדות בינו לבין המטפלת מתפתח לקראת קומוניקציה כלפי חוץ על מה שמתרחש בפנים. העמידה בתסכול שנבע ממגבלת המציאות גרמה לפנטזיה האומניפוטנטית לעבור התמרה עד שהצליח המטופל להכיר בכך שהוא והמטפלת הם שניים ולכן עליו לספר לה במילים על מה שקורה בתוכו ובהמשך הוא אף מתעניין בנוכחותה הנפרדת. התנועה הבאה שמתרחשת היא פעולה מצדו של המטופל בהתקרבות הפיזית למטפלת.

המעבר בין צורך שפגש תסכול אל עבר חשיבה ומשם אל עבר קומוניקציה מילולית וממנה אל עבר פעולה לסיפוק הצורך, מהווה התממשות של המשגתו של ביון את "התפתחות המכשיר לחשוב את המחשבות" שדרכו אנו מכירים את העולם בו אנו חיים ואותו אנו חווים. ביון עושה כאן מהלך קופרניקאי ההופך את הסדר ורואה את החשיבה כדבר נדרש, כהתפתחות הנכפית על הנפש בגין לחץ המחשבות והרגשות הקיימים, ולא להיפך. הורויץ מציינת כי מושג החשיבה של ביון אינו מצומצם רק לקוגניציה אלא מהווה מושג נרחב המתייחס לפעילות הנפשית בכללותה ודומה למודעות (awareness). החשיבה מתפתחת בין עקרון העונג לעקרון המציאות, בין הצורך הדורש סיפוק לתסכולו הבלתי נמנע. התנאי להיווצרות החשיבה הנו יכולת לעמוד בסף תסכול המספיק בכדי לעמוד בהעדר. בהינתן יכולת זו, מסוגל התינוק לפנטז על השד, כלומר לזכות לסיפוק בפנטזיה, דבר המהווה את החשיבה הראשונית ביותר. באופן דומה, רק לאחר שתסכלה הורויץ את המטופל, הוא הבין כי עליו להתקרב לעברה בכדי לזכות בסיפוק (רצונו שהמטפלת תראה את משחקו), כלומר נוצרה אצלו חשיבה. החשיבה מהווה שלב חיוני בדרך לסיפוק הצורך במציאות אולם אותה חשיבה המופיעה עקב קיומו של סף תסכול, מסייעת ליכולת לשאת תסכול, וכך מתרחש תהליך ההתפתחות בתנועה ספירלית. תהליך זה מגולם בדוגמא הקלינית בענידת המשקפיים המסמלת אפשרות למגע טוב יותר עם המציאות וכן באמירת המטופל על התפתחות הפוקימון המסמלת התפתחות בנפשו.
הורויץ מדגישה כי לפי ביון, התפתחות מכשיר החשיבה יכולה להתרחש רק בתוך קשר. הקשר והחשיבה כרוכים זה בזה. ביון השאיל את מושג ההזדהות ההשלכתית של קליין כדי לתאר את סוג היחסים המהווים פלטפורמה להתפתחות החשיבה. התינוק משליך בפנטזיה לעבר האם חלקים בעצמו ובחווייתו שאינו מבין ושאינו יכול לשאת. האם קולטת גירויים אלה ועושה להם תהליך של עיכול והתמרה כך שישובו אל התינוק מבלי להציף את נפשו. עם זאת, תהליך זה אינו קורה באופן מושלם וברגעים רבים לא זוכה התינוק לסיפוק הצורך שלו מהאם. רגעים אלו של תסכול על-ידי המציאות, של הפער בין 'צריך' לבין 'אין', הם המייצרים את המרחב להתפתחותה של החשיבה מאחר ובהם חושב התינוק את הפער. בדוגמא הקלינית, סיפוק הצורך באמצעות ניקוי המשקפיים לא הוביל לתנועה בניגוד לתסכולו שהביא לתנועה ואפשר חשיבה, קומוניקציה ופעולה. הורויץ המשיכה ותיארה כיצד בשעה הטיפולית הלכה והתרחבה התקשורת המילולית בין המטופל ובינה במקביל להכרה שלו במציאות הסובבת אותו. לאחר שהיא מציינת בפניו כי לראשונה אמר לה שלום, המטופל מופתע ובטוח כי דיבר אתה כבר כשנכנס לחדר. היא מפרשת שאולי בתחילה אמר לה שלום בתוכו ורק אחר כך בקול רם. כך מתפתח דיאלוג לגבי הפער והיחסים שבין פנים לחוץ. המטופל מספר כי מצב רוחו עולה, ממציא מילה, 'אפקציה', ובודק עם הורויץ אם המילה אכן קיימת או רק מומצאת. לדברי הורויץ, פגישה זו מדגימה את העיסוק בתמה המרכזית בטיפול בו עסוק המטופל בדיאלוג פנימי אם להימנע מהמציאות לטובת עולמו הפנימי האומניפוטנטי במחיר של בידוד וניתוק או שמא להיות במגע עמה, שמחד מגביל ומתסכל אותו אך מאידך גורם לאושר ולמפגש עם האחר. בסיום תיאור המקרה מספרת הורויץ על אירוע מפגישתה האחרונה עם אותו מטופל המצביע על המשך התפתחותו הנפשית והרחבת מגעו עם המציאות.

בחלק האחרון של הרצאתה, אחרי שתיארה את המעבר מהקליניקה לתיאוריה, עברה הורויץ למטה-תיאוריה. התיאוריה של ביון על התפתחות החשיבה אינה מתייחסת לפתולוגיה ספציפית אולם קשיים בהתפתחות החשיבה מובילים לפתולוגיה. תיאוריה זו מהווה למעשה מטה-תיאוריה מאחר והיא עוסקת בתשתית, בכל מה שמאפשר את הנפש ואת הקיום האנושי. אולם לצד העיסוק המטה-תיאורטי בכללי ובמשותף, ממשיך ביון וקושר עצמו גם לאדם הפרטיקולרי ולחקירת ההתרחשות הספציפית בחדר הטיפולים. באופן דומה הוא התייחס גם לפסיכואנליזה כאל מקרה פרטי של עיסוק בשאלה שמעסיקה את האנושות במשך דורות דרך דיסציפלינות רבות. העיסוק האפיסטמולוגי בחשיבה ובדרכים להכרת העולם לא החל עם הופעתה של הפסיכואנליזה בסוף המאה ה-19 אלא קדם לה. הורויץ ציינה כי ברמה המטה-תיאורטית יכולות דיסציפלינות שונות, כמו פילוסופיה ופסיכואנליזה, לתקשר בקלות האחת עם השנייה, גם אם כל אחת משתמשת בפרקטיקות שונות. היא מדגימה זאת באמצעות משל המערה של אפלטון, כפי שסופר על-ידי סוקרטס, בו הוא שואל כיצד מתפתחת הכרת העולם. במשל המפורסם, האנשים היושבים במערה כבולים בשלשלאות עם גבם לעבר הפתח וכל שהם רואים הנן צלליות של המציאות המתרחשת מאחורי גבם. מאחר ועולם צלליות זה הוא העולם היחיד שהם מכירים, הם מפתחים לגביו שלל תיאוריות. אם ישתחרר אחד האנשים מכבליו, ידמה הדבר לתנועה של התפתחות נפשית, ללמידה מההתנסות. תנועה זו תביא עמה בתחילה ייסורים רבים - עקב המפגש עם דברים חדשים ובלתי מוכרים ומגע העיניים עם האור החזק. סוקרטס מעלה את השאלה לגבי יכולת האדם לעמוד בתסכול, לחשוב את הפער ולהתקדם הלאה. מדובר בתהליך קשה וצפויים התנגדות ורצון לשוב למראות הקודמים. סוקרטס מתאר תהליך הדרגתי של התרגלות לעמידה בכאב ובתסכול, של חשיבת המחשבות באמצעותן פוגש האדם לראשונה את העולם הממשי. במידה ויצליח בכך, יבין האדם כי מה שראה קודם היו רק צלליו של העולם ויגיע לידיעה רחבה יותר אודות העולם ואודות עצמו. בכל עת יש לאדם היכרות ומגע חלקיים עם המציאות החיצונית כמו גם הפנימית, במידה שסף התסכול שלו מאפשר לו מגע עם האין, עם חוסר הידיעה, ובמידה שיש עמו אדם אחר הממשיך להיות לצדו ולתמוך בו בתהליך קשה זה. הורויץ מדמה זו לאם שמלווה את התפתחות התינוק שלה אולם לא תאפשר לו להישאר תינוק לנצח וזאת על אף הכאב הכרוך בתהליך ההתפתחות.

גב' חני בירן: מחשבות על המיכל והמוכל, ההתהוות והחתירה לאמת

הרצאתה של בירן המשיכה את הקו של קודמותיה בכך שנגעה בעמודי תווך בתורתו של ביון כפונקציית ההכלה, חשיבותה של אי-הידיעה, הסכנה שבזיכרון ובידיעה מוקדמים מדי והחשיבות של וויתור על משאלות המטפל, כשהיא מבארת את המושגים ומבהירה באמצעות דוגמא קלינית חיה ועשירה. בירן פתחה את דבריה בציטוט מהדרכה שהעביר ביון בברזיל מספר שנים לפני מותו. בדוגמא, ביון מרוכך וגמיש, ומדגים אנליזה שאינה אנליזה קלאסית. בהקשר של אנליזנדית שאינה בטוחה אם לשכב, לשבת או ללכת, במקום להמליץ על הטכניקה המקובלת של הקשבה לדברי המטופלת אומר ביון כי אנליטיקאים רגילים לאנליזה יותר מאנליזנדים וכי היה מציע למטופלת את המרחב לבחור היכן וכיצד לשבת. מטפל שותק יכול לעורר חרדה גדולה במטופל ועלינו לחשוב תמיד במה יוכל המטופל לעמוד. הרציונל הוא שעלינו להפעיל שיקול דעת בריא ושניתן לפעול בדרכים אשר יפחיתו את החרדה באופן שיאפשר לאחר מכן את המשך השיח האנליטי. לפי ביון, כל שעה הנה שונה ודברי המטופלת רלוונטיים עבור שעה זו בלבד. גם אם לא תרצה בכך, משתנה המטופלת כל הזמן מאחר והעולם משתנה באופן מתמיד. האנליטיקאי מפעיל על המטופל לחץ לגדול, מצפה להתקדמות, דבר אותו רוצה גם המטופל אך לדברי ביון, הפסיכואנליזה, כמו כל דבר פשוט, הנה קשה לביצוע. חשוב לתת למטופל הזדמנות ללמידה ולהימנע מלתת לו את התחושה שהמטפל הוא יודע-כול. בהמשך לדוגמא, תוהה ביון כיצד תעשה המטופלת שימוש בהוראה דירקטיבית של האנליטיקאי לשבת או לשכב וטוען שהדבר יכול להוביל אותה לתגובה שתגרום לה להיקשר אל המטפל ולרצות לדבוק בו לנצח. כאן יש לתת פרשנות אולם למול אלפי פירושים אפשריים ניצבת רק חוויה אחת שחווה האנליטיקאי שהנה ייחודית לקשר הספציפי של מטפל ומטופל.
בירן עברה לדבר על מחשבותיה בעקבות ציטוטיו של ביון ואמרה כי ביון מדבר למעשה על המיכל המתאים את עצמו לרמת החרדה של המוכל. אם יזהה ביון רמת חרדה גבוהה, הוא לא יעצים אותה אלא ידבר בשפה פשוטה שתאפשר לחרדה לרדת. כל מה שנמצא בחדר מייצג את המטפל ומשמש כמשאב עבור המטופל כמיכל. אין מדובר במודל היררכי כי אם בשני אנשים שאינם יודעים הכול ושנחשפים בחרדותיהם אחד לשני, גם אם האנליזה מוכרת למטפל יותר מאשר למטופל. ביון אינו מקדש את הספה ואינו אומר למטופלת אם לשבת או לשכב מאחר ואינו יודע את התשובה והוא מציע להיות זמין עבודה בכל בחירה בה תבחר. בכך הוא מציע עצמו כמיכל לבלבול שלה. אם יאמר לה מה עליה לעשות תהיה זו דוגמא ל- K- הנובע מידיעה מוקדמת ובלתי-בשלה של מטפל אשר לא מסוגל לשאת ולהכיל את חרדת המטופלת, במקום K+ המאפשר צמיחה. בירן מחדדת את ההבחנה בין הכלה לבין יצירת תלות כאשר מטפל יודע-כול עלול ליצור תלות וכמיהה להיבלעות בתוכו. קיימת כאן סכנה להיווצרות יחסים פרזיטיים בין המיכל למוכל באופן שיהרוס את הטיפול. המטפל מצוי תמיד תחת לחץ לדעת, תמיד קיים פיתוי לספק תשובה במקום להכיל את החרדה. כך גם במקרה של מטופל המבין דבר באופן אינטלקטואלי ושואל את המטפל מה עליו לעשות עם זה. לפי ביון, אין כאן עדיין עיכול רגשי והמטופל עודנו חושש לעשות את המסע הנדרש ממנו לשם כך.

בשלב זה עברה בירן לדוגמא קלינית של מטופל אשר על אף הצלחותיו פנה לאנליזה עקב דיכאון, תחושת חוסר ערך, התקפי חרדה ותסמינים סומטיים. באנליזה עלה כי המטופל היה לפות כל חייו בציווי הגרנדיוזי של אבותיו ועשה הכול בכדי להצליח בחיים ללא די מקום כדי לחיות ולעשות טעויות. נשאלה השאלה הטיפולית כיצד לבנות עבורו קרקע שתאפשר לו לצמוח כאדם המעריך את יכולותיו ונפרד מהציווי שירש מאבותיו.
בירן תיארה כיצד במהלך האנליזה התקדם המטופל בהבנת הקשר בין עברו לבין הקושי שלו אך למרות זאת, לא הצליח ליהנות מהחיים באופן פשוט ורגוע. בשלב מסוים החל המטופל לדווח כי גילה את הטירוף במשפחתו וכי הוא מרגיש שהוא רוצה לוותר על הגרנדיוזיות ולצאת מרוחות הרפאים המשפחתיות אולם הוא עדיין לחוץ במצבים רבים, עדיין חסר שקט. חש שהחתירה שלו לבריאות נפשית ולשקט אינה שונה במהותה מחתירתו להצלחה. הוא הרבה להטיל ספק בעצמו ולעיתים הביע ייאוש מהאנליזה ונהג לשאול את בירן מה עליו לעשות עם התובנות אליהן הגיע. כנגד הלחץ הרב שהפעיל עליה סיפרה בירן כיצד נשענה על ביון ונהגה לומר למטופל שאין עליו לעשות כלום אלא רק להמשיך לעבוד עד שתתרחש צמיחה חדשה. בצורה חיה וכנה תיארה בירן וינייטות מתוך הטיפול ונתנה דוגמאות רבות להתערבויות פרשניות שלה שנועדו לסייע למטופל למצוא את העצמי האמתי שלו ולהיחלץ מנתיב ההצלחה ההרסני. היא אמרה לו שהוא יודע מי הוא אינו רוצה להיות אך טרם יודע איך להיות מי שהוא רוצה ויהיה עליהם להמשיך לעבוד עד ששינוי כזה יחווה באופן פחות מפחיד. באחד המפגשים, לאחר שהמטופל סגר עסקה מוצלחת, הוא שכב על הספה והיכה על חזהו. מחווה זו העלתה בקרבה של בירן אסוציאציה של "עוויתי, חטאתי, פשעתי" והיא שילבה אותה בפירוש שהתייחס לאשמה ולפחד של המטופל כשהגיע לאותם מקומות בהן אבותיו נכשלו. בווריאציות רבות היא חזרה על כך שעל המטופל למצוא את הדרך להתגבר על פחדו, לוותר על החלקים הרודפניים שהפנים ולבחור בחיים. היא אמרה לו כי היא חשה שהוא כלוא בקליפה של הצלחה ורוצה לבקוע ממנה ולהרשות לעצמו לחיות בלי משימות ומטרות ואף אמרה לו כי רצונו להציל את אביו אף פעם לא יספק אותו כי הוא מהווה חלק משיגעון. היא העלתה בפני המטופל את העובדה שעדיין לא נפרד מהאבות שבפנים והשאלה היא כיצד לכאוב את הטרגדיה שלו בלי לשחזר אותה, איך לבחור בחייו שלו מבלי שאבותיו נמצאים על גבו ושמדובר בשינוי שהוא מאוד מפחיד. האנליזה נמשכה למעלה משלוש שנים והסתיימה כאשר חצה המטופל את הגיל בו אביו נפטר. בשנים אלו הכין עצמו המטופל בהדרגה לפרידה מאביו ולבחירה בחיים, כשבירן חוזרת פעמים רבות על האמירה שיש לו זכות לבחור בחייו ומזכירה את הפחד להשתחרר מרוחות הרפאים. בתום האנליזה חל שיפור בתחומי חיים רבים אצל המטופל שהצליח להציב גבולות ברורים לחיי העבודה שלו, לשפר את חיי האהבה שלו ואת תפקודו החברתי ולמצוא תחומי עניין חדשים.
כעת עברה בירן לדבר על מושג ההכלה ועל הזיכרון. בספרו 'ללמוד מהניסיון' מתייחס ביון לכך שרגשות המטפל מהווים סוג של הכלה כמעין שרוולים קולטים ומכילים. המטפל יגיב בכל פעם מתוך שרוול אחד, אך המיכל ממנו יוצאים כל השרוולים נותר שלם. הרגשות השונים מהווים ערוצי תקשורת והתוודעות של המטפל למטופל ולעצמו. ההכלה הנה פונקציה המוחזקת על-ידי האינטואיציה אשר מחזיקה בו-זמנית את ערוצי הרגשות פתוחים וכן את הספק. כך, ההחזקה יחדיו של ידיעה וספק מאפשרת לפגוש את המטופל בכל שעה כאילו היא הראשונה. ביון מאמין שמתרחשת התפתחות ספונטנית דרך הדיאלוג הטיפולי. המודל שלו הנו אבולוציוני ולא רפואי, השינוי אינו מתרחש דרך החלטות מודעות או במעבר מחולי לבריאות כי אם מתוך צמיחה מתמדת. לכן מדבר ביון על Becoming אשר מתרחש כל הזמן, כשעצם ההשתנות הנה חלק מהווייתנו. מה שקורה היום שונה ממה שקרה אתמול ולא ניתן לשחזר חוויה אלא רק לחוות אחת חדשה. זו הסיבה בגינה קורא ביון להגיע בצורה רעננה לפגישה בכדי שנוכל לשמוע את החדש ולא להיות גדושים במוכר ובידוע. רק מתוך החוויה כאן ועכשיו יגיע החידוש. כאן חידדה בירן את כוונתו של ביון באמירה "ללא זיכרונות" משום שפעמים רבות מובן המונח בצורה לא נכונה. הוא מדבר על מיכל מלא בזיכרונות הנובעים מהתנסויות חושיות וכאשר הרקע החושי דומיננטי, הזיכרונות נדבקים חזק והמיכל הופך לרווי בזיכרון אקטיבי שמפריע לקליטת רשמים חושיים חדשים. ביון ערך הבחנה יפה בין זיכרון (memory) להיזכרות (remembering) ספונטנית שהנה חיונית לעבודה האנליטית בעוד שהזיכרון האקטיבי עמו נכנס המטפל לשעה, מפריע לפונקציית ההכלה להתרחש ללא אלמנטים רוויים. בזיכרון, הזמן הוא העיקר בעוד שלצמיחה מנטלית אין זמן והיא מתאפשרת באמצעות פירוק ובלבול. בתהליך האנליטי מתרחש השינוי במפתיע, ואינו ידוע מראש. בכדי לחוש מה שייך לצמיחה, עלינו להתבונן בפעמים שמתעורר בתוכנו רגש. הרגש מפעיל את האינטואיציה שהנה הכרחית לקיום הדיאלוג האנליטי. ביון טוען כי לא ניתן לעשות אנליזה לקרובי משפחה מאחר והמיכל רווי אז בזיכרונות רבים שאינם מאפשרים התבוננות נקיה.
לסיום, דיברה בירן על ציפיית המטפל כי המטופל יתקדם, דבר שעומד לכאורה בסתירה עם אמירתו "ללא משאלות". ביון דיבר על הצורך לוותר על כל המשאלות כולל זו שהמטופל יתרפא מאחר ואז עלול המטפל להיסחף במשאלות אומניפוטנטיות וכך לפגוע בדיאלוג הטיפולי. בירן הציעה לפתור את הסתירה באמצעות התייחסות לרצון המטפל כי המטופל יתקדם כאל חלק מה-reverie, מושג שניתן להבינו ככולל את היכולת להזות את המטופל גם קדימה, להזותו כשלם גם כשהוא מתפרק. אולם, כיצד נבחין בין reverie לבין משאלה? לפי בירן, רצוי לראות את ה-reverie כקיים למען המטופל בעוד שמשאלה הנה למען שביעות רצון המטפל. לפי ביון, אין אנליזה מושלמת ויש לוותר על השאיפה האומניפוטנטית לשלמות אשר יכולה לסכן את האנליזה. ביון מתייחס לחשיבה האומניפוטנטית כחשיבה של oneness, בה לאחד יש את כל התשובות באמתחתו, האחד מאמין שאין הוא זקוק לשני ולא מתקיימת תנועה, בעוד שרק בהיות שניים (twoness) קיימת תנועה, האחד ילמד מהשני ומשהו חדש יצמח. קושי גדול יתקיים אם גם המטופל מרגיש אומניפוטנטי, הוא לא יכול להזדקק אז למטפל. אולם לדבריה, מאחורי כל אומניפוטנציה מסתתר חוסר אונים שיש לגלותו בכדי להתחיל לצמוח. ביון מתייחס הן למטופל והן למטפל כאל בני אדם שמותר להם לעשות טעויות, אשר בתורן מהוות מקור חיוני לצמיחה.

מר נוויל סימינגטון: 'התנסויותי עם ו. ר. ביון' - על הקשר בין חיי הרגש של ביון לתיאוריה שלו

כאמור, גולת הכותרת של הכנס הייתה המפגש עם סימינגטון, אשר הוצג על-ידי ד"ר עינת אספלר-רוזנבוים כאחד הפסיכואנליטיקאים הידועים בזמננו שאחת מתרומותיו המרכזיות מתבטאת בתיאור בהיר של תיאוריות מורכבות. סימינגטון התייחס תחילה לאופן הצגתו בעברית ואמר כי הוא מבין שהוצג באור מחמיא על שלל תאריו והישגיו אך אם ביון היה שומע זאת הוא היה אומר,loaded with honors but sunk without a trace וכששומעים את תאריו של אדם, אין זה אומר עליו דבר. סימינגטון הציג הרצאה "בגובה העיניים" אשר כללה רעיונותיו מרובי תובנה ועם ובו זמנית פשוטים ובלתי מעובדים מבחינה תיאורטית. הוא הסתמך הרבה על דבריו של ביון אולם ניכר היה כי הוא מדבר פחות מתוך התיאוריות ויותר מתוך המגע הישיר שהיה לו עם ביון כתלמיד וכמודרך שלו. הייתה זו הרצאה אישית ואף חושפנית עם מידה רבה של אומץ וכנות וסימניגטון נע בין דוגמאות קליניות, דוגמאות מחייו האישיים ותיאור הביוגרפיה של ביון והאופן בו השפיעה על הגותו.

ההרצאה עסקה במסעו הרגשי של ביון, וסימינטגון פתח בציטוט של ביון שאמר כי הוא מרוצה יותר מפגישה טיפולית אם הוא חש כי חווה בה משהו רגשי מאשר אם הייתה נעימה. ביון, שעבד עם מטופלים גבוליים ופסיכוטים, אמר שמטופלים אלו יקבלו את הפירוש רק אם יחושו שהמטפל עבר חוויה רגשית דומה בעצמו. רק בנוכחות כזו של אחר, יסכים המטופל לגעת בכאבו שלו. הוא ציין שהוא עצמו עבר תקופה ממושכת של דיכאון עמוק מאוד, אשר משנה אותו כמטפל ומסייעת לו להבין למה מתכוונים מטופליו. באופן דומה, נראה שמשברים נפשיים לא היו זרים לביון וסימינגטון נתן לכך דוגמאות לכל אורך דבריו. הוא סיפר על נערה בה טיפל אשר הוריה כמעט וטבעו והיא חוותה זאת כאילו באמת מתו, אולם למרות התאבלותה הפנימית העמוקה, לא זכתה להכרה ולתמיכה הולמים מסביבתה ולכן חוותה משבר קשה. הוא הבין זאת עקב העובדה שהוא עבר חוויה דומה: כשנשלח כנער לפנימייה בבריטניה (כפי שקרה לביון עצמו) ונותר בבדידות עצומה, חווה זאת כמוות של הוריו. כששמע את סיפורה, חווה סימינגטון רגע מכריע של העלאת הזיכרון הכואב מעברו שלו והיה קרוב לדמעות. כך, נוצרה אצל המטופלת חוויה של שותפות גורל עמו, וזאת מבלי שחשף בפניה דבר וחצי דבר מחווייתו האישית, דבר שהוא מתנגד לו בתפיסתו הקלינית. סימינגטון עשה הבחנה חשובה לפיה המטופלת ידעה (knew) שהוא עבר דבר דומה, גם אם לא הייתה מודעת (aware) לכך. הרגע החיוני בטיפול הוא אותו רגע של חוויית שותפות גורל בין מטופל ומטפל המתרחש ללא מילים.
בהמשך, סימינגטון הציג סקירה ביוגרפית של חייו של ביון. ביון גדל בהודו עד גיל 8 ואז נשלח ללמוד בפנימייה באנגליה. בנוגע לכך סיפר סימינגטון כי במכתב לאשתו השנייה ציין ביון כי אינו מבין כיצד ניתן בכלל לדבר על ילדות מאושרת וכי עבורו היה מדובר בתקופה נוראית שלא היו לו את הכלים להתמודד עמה. ביון לחם כמפקד טנק במלחה"ע ה-1 בה חווה חוויות טראומטיות וזכה בעיטור גבורה. בנוגע לחוויות המלחמה, אשר השפיעו מאוד על נפשו ועל כתיבתו של ביון, המליץ סימינגטון לקרוא את ספרו הביוגרפי של ביון, The Long Weekend. לאחר המלחמה למד היסטוריה והתעניין בפילוסופיה. אחרי תקופה בצרפת, חזר ביון ללמד בביה"ס בו למד כילד ושם עבר תקרית מטלטלת כשאמו של אחד מתלמידיו, שהתנהגה כלפיו באופן דוחה, האשימה אותו בהטרדה מינית של בנה, דבר שאילץ אותו להתפטר. לאחר מכן עבר ללמוד רפואה ובתקופה זו הבין כי יש לו בעיות והחל אנליזה ראשונה שלאחריה עבר לעשות אנליזה אצל אנליטיקאי בריטי ידוע, ג'ון ריקמן. בתקופה זו הציע נישואין לבחורה שסירבה להצעתו. לאחר מכן נישא לשחקנית שנכנסה להריון ובתקופת מלחה"ע ה-2 היא ילדה תינוקת, אולם לאחר שלושה ימים נודע לו כי אשתו נפטרה והוא שב הביתה כדי להתאבל ולטפל לבד בתינוקת. באותן שנים הוא ערך את ניסיונותיו הידועים בעבודה קבוצתית בנורת'פילד.

סימינגטון עבר לדבר על נושא שהעריך כי יזעזע את קהל השומעים: הפסיכוזה האישית של ביון. לדברי סימינגטון, היו לביון בתקופת מלחה"ע ה-1, יחסים נוראיים ואף בלתי נסבלים עם כל מי שכיבד ובייחוד עם אמו, ולמרות חוויות המלחמה הקשות הוא העדיף כל דבר, אפילו להיות בחזית, מאשר לשוב אליה. זו התבטאות מטלטלת, המצביעה על כך שיחסיו האינטימיים עם אמו היוו עבורו עינוי גדול יותר מכל זוועות המלחמה שחווה. אמו ניסתה להוציאו ממצב רוחו העגום באותם ימים אך ללא הצלחה וביון התייחס אליה באופן חמור סבר. במלחמה נהרג אחד מחבריו באופן סתמי וביון אמר שהוא מבין את כל ההסברים לגבי המוות אך לא את הדבר עצמו. לפי סימינגטון חשוב להימנע ממתן הסברים מיותרים למטופלים. הוא סבור כי ביון סבל באותם ימים מחולי פסיכוטי. כדי להדגים את האינטנסיביות הרגשית הגבוהה של ביון, תיאר סימינגטון מקרה שאירע לביון עם בתו התינוקת, אשר טלטל אותו ושימש כקריאה להתעוררות. הוא התייחס לבתו באכזריות רבה בכך שנותר לשבת מולה בדממה והותיר לה להמשיך ולזחול במשך זמן ממושך גם כשבכתה ורצתה שייקח אותה בזרועותיו. ביון מספר כי לא הבין תחילה למה היא עושה לו את זה עד שהבין לחרדתו כי הוא זה שעושה זאת לה. כשהאומנת ניגשה להרים את התינוקת, אסר עליה ביון לעשות זאת אך כשלבסוף המרתה את פיו, הרימה את התינוקת והבכי פסק, הוא הבין בבת אחת את שעשה וחש כאילו נוחם בעצמו בידיה האימהיות של האומנת ולאחר מכן חש אשמה אדירה. בהקשר של התמודדות עם טראומות, ציין סימינגטון כי ביון התנגד למושג ה-working through הפסיכואנליטי. סיפור נוסף המעיד על האכזריות ועל העוצמות הרגשיות בנפשו של ביון היה כשראה יום אחד את האישה שסירבה להצעת הנישואין שלו הולכת בחוף עם בן-זוגה ודמיין כיצד היה מסוגל לירות בו למוות ואז לירות לה בברך, אם אקדחו היה עליו. סימינגטון טוען כי התוקפנות והאכזריות של ביון לא חלפו עם השנים. הפסיכואנליזה מושפעת מהתפיסה היהודית-נוצרית הטוענת כי לא ניתן להכחיד אכזריות ותאוות בצע. סימינגטון טוען כי יש טראומות שפשוט לא מתגברים עליהן ומזכיר סיפור עצוב על מות בתו של חבר שלו. הוא מספר על אדם שהיה באנליזה אצל ביון ודיבר פעמים רבות באנליזה על אביו הגוסס. ביון אמר לו שהוא אמר דברים קשים רבים על אביו, אך מותו אינו אחד מהם. לפי סימינגטון, למרות אכזריותה של האמירה על פני השטח, המטופל הפסיק לבכות ויש לראות זאת כאכזריות בונה ולא הרסנית.

הנושא הבא אליו עבר סימינגטון היה וויתורו של ביון על הפסיכואנליזה. בספרו 'טרנספורמציות' הציג ביון את מושג ה-O המתאר את המציאות המוחלטת הנמצאת מעבר לכל ההמשגות האנושיות המנסות להתקרב אליה מבלי שיצליחו בזאת לעולם. מושג זה אינו ידוע ואינו יכול להיות ידוע והוא מגולם באופן חלקי בהמשגה של מיכל ומוכל המיוצגת לשם הנוחות וההפשטה באמצעות סמלי הזכר והנקבה, אולם אלו ייצוגים בלבד. כשהגדיר ביון את O הוא ניתק עצמו למעשה מנקודת המבט של הפסיכואנליזה. פרויד שגה באופן יסודי כשהציג את תיאוריית המיניות שלו בתור דוגמה בסיסית ומציאותית במקום לראותה רק כייצוג, כקירוב, כהתגלמות מסוימת, אחת מני רבות, של אותה מציאות מוחלטת. הפיכתה לדבר מוחלט הנה טעות, והנחלתה לדורות של אנשי מקצוע העוסקים בתחום הפסיכואנליזה, הפכה את הפסיכואנליזה לתנועה סקטוריאלית צרה, מינורית ומוגבלת. ביון, עם מושג ה-O, ניסה להתעלות מעבר לכך ומדבר רק על "רגעים של O". זו הסיבה שהוא טען כי כל הפירושים האנליטיים הנם שגויים מאחר והם מהווים רק ייצוג מוגבל וחלקי של המציאות אך מתיימרים להיות הדבר עצמו.

בניגוד לפרויד שראה בחתירה לאושר את מטרת החיים, במובן של הגברת העונג והפחתת הכאב, החזיק ביון בתפיסה פילוסופית לפיה החופש הוא מטרת-העל. לדידו, האושר יכול להיות מזויף בעוד שחירות הנה בעלת ערך רב יותר ולעיתים יש להקריב את האושר למענה. ביון טען כי כדי להשיג אושר, נוטים אנשים להתבכיין לגבי אומללותם, ובגישתו הטיפולית הוא דרש מהם להתבונן ולדבר על הדבר האמתי. למטפלים כוונות, שאיפות וערכים שאינם בהכרח דומים לאלו של המטופל ואין זה תפקידנו לקבוע איזה ערך נעלה או חשוב יותר. אנו יכולים להעביר את כוונותינו הנסתרות בדרכים שונות למטופלים ולכן קבע ביון את קביעתו המפורסמת להיות ללא זיכרון וללא תשוקה. סימינגטון נתן דוגמא של מודרך שלו שטיפל בבחור תלותי שהוריו היו דומיננטיים בחייו והגבילו אותו מאוד. המטפל ראה לעצמו כמשימה לשחרר את אותו מטופל מכבליו, אך ברגע של הארה הבין כי אין זו המשימה שלו וכי הבחור חופשי לחיות כראות עיניו. מעניין שימים ספורים לאחר הכרה זו של המטפל, הצליח המטופל לצאת מבית הוריו. ביון הדגיש את חשיבות חופש המחשבה הכולל חופש מהתשוקות, מהסיפוקים ומהאמונות של אדם, ואת הבעייתיות של להישלט על-ידי המחשבות של אחרים. משמעות החופש היא שיש משהו גדול ממני, שמתעלה מעבר לאמונותיי שלי ולתיאוריות המנחות אותי, בין אם מדובר בתיאוריית המיניות של פרויד, הארכיטיפים של יונג, העצמי האמתי של וויניקוט או העמדות הנפשיות של קליין. סימינגטון אומר כי הוא נשאל לעיתים אם הוא ביוניאני וכי הוא מקווה מאוד שאינו כזה, כלומר שהחופש שלו אינו מוגבל על-ידי הגדרה צרה מעין זו. הוא מספר אנקדוטה משעשעת על ביון שהשתתף בכנס בו בזה אחר זה דיברו אנשים אודותיו ובשבחו. הוא אמר לאחר מכן ש"ביון הזה נשמע בחור מאוד מעניין" והתכוונן למעשה שלא עליו הם באמת דיברו. אנשים המדברים כך לגביו אינם באמת חופשיים. סימינגטון מזכיר ברוח האקזיסטנציאליזם, שחופש זה מעורר חרדה רבה ולכן אנו בורחים ממנו, מגבילים ומקבעים את עצמנו בדרכים שונות ומנסים לשלוט בהיבטים שונים של חיינו ושל תפיסותינו.
בחלק האחרון של דבריו, דיבר סימינגטון על חוויותיו האישיות עם ביון. כששמע אותו לראשונה בשנים 77'-78' כשהגיע ביון מקליפורניה ללונדון להעביר סמינרים, הרגיש סימניגטון לראשונה בבית אמתי. הוא חש כי ביון מדבר ממקום שהנו מחוץ למסגרת הצרה של הפסיכואנליזה. סימינגטון הסב את תשומת הלב לכך שבתחום הפסיכולוגיה הקלינית נוהגים לצטט כה רבות את קליין ווויניקוט, אך אין מצטטים הוגים שמחוץ לפסיכואנליזה. בספרו 'טרנספורמציות' ועוד לפני כן, ניתק עצמו ביון מתורת האמונה הפסיכואנליטית של פרויד וממשיכיו שעליה גדל. רבים סברו אז שהוא יצא מדעתו או שהיה דמנטי, כשהמציא את הרעיון של O, אך סימינגטון מתנגד להסתכלות זו באופן נחרץ. הוא מסביר את מקור השימוש של ביון באות 'O' - המונח היווני (Being) Ontos ולא Origin כפי שנהוג לחשוב. במשך שנתיים הלך סימנגטון לכל הסמינרים של ביון בטאביסטוק ובחברה הפסיכואנליטית. באחד מהם אמר ביון ש"אף אנליטיקאי אינו מאמין שהשיחה המוזרה הזו בין מטפל למטופל באמת עובדת". סימינגטון נדהם לשמוע זאת ובהדרכה אישית כעבור יומיים שאל אותו לגבי העניין וביון אישש זאת שנית. סימינגטון לועג לשימוש במונח "חומר" טיפולי וטוען שאין כל צורך במונח מסוג זה כדי לציין מה שהוא פשוט פיסה של שיחה בין שני בני-אדם ולכן בשימוש במונח "חומר" יש משום ההטעיה. סימינגטון נזכר כיצד אמר לו ביון בהדרכה מספר פעמים, לרווחתו, לנוע לתיאור החלק הבא בשיחה במקום להתעכב ולדון עד עפר בחלק הנוכחי. סימיגטון התייחס למלאכותיות של הדיבור הטיפולי במקרים רבים והדגים זאת באמצעות מטופל של ביון ששפך אסוציאציות חופשיות באופן מלאכותי, כפי שהאמין שהתבקש לעשות. ביון אמר לו שזה נשמע מזויף ולא כמו משהו שמישהו יגיד באמת. לפי סימיגטון, צורה זו של שיח מזויף לא הייתה מתרחשת אם היינו אכן מאמינים ששיחה אמתית ביננו לבין מטופלינו עובדת. כדוגמא חיובית הוא תיאר כיצד בארוחה עם האנליטיקאי שלו לשעבר דיבר אתו האנליטיקאי בדיוק באותו אופן שעשה כשטיפל בו וזו בעיני סימינגטון ראייה לכך שבאנליזה הוא דיבר אתו ולא העביר לו חומר קליני.

כעת הסביר סימינגטון כיצד הפכה אכזריותו של ביון מהרסנית לבונה. ביון עבר למעשה מאמונה במערכת מבוססת-חושים, שהיא תמיד יחסית וכוללת כוללת הזרה כלפי דבר בעולם החיצוני והפנימי, לעבר אמונה במוחלט, בנעלה - O. זוהי תנועה מחיבור, מדוגמטיות, מכפייתם של רישומי החושים, לניתוק משחרר ובונה. לפי סימינגטון, קיים הבדל בין הבנה פילוסופית של O כשבפועל ממשיכים לדבוק במערכת אמונות קיימת לבין שימוש ב-O דרך וויתור (renunciation) על מכשול האמונות הקיימות כגון אמונה בתיאוריה מסוימת (פרוידיאנית, קלייניאנית וכו') שהן רק התגלמות של O. וויתור מסוג זה הוא שמתמיר אכזריות מהרסנית לבונה. סימינגטון, כפי שהזכירה גמפל בהרצאתה, הדגיש את העובדה כי ביון עצמו השתנה עם השנים והשתחרר מעמדות כובלות בהן החזיק בעבר. בשנותיו האחרונות הוא נטש את העמדות הנפשיות הקלייניאניות וניתק עצמו מהאמונה הפסיכואנליטית המרכזית, לא בראיית O כתוסף פילוסופי למערכת האמונה הקיימת כי אם לטובת ממד חדש. סימינגטון השתמש במילהBevana בסנסקריט שמשמעותה היא אלסטיות בנפש ואמר שבעוד שפסיכוזות חונקות וממסכות איכות זו בנפשנו, בשפיות, יש לנו זרימה חופשית של Bevana. כש- O פועל, כל הפונקציות הנפשיות הנן בהרמוניה ללא התנגשויות והזרה של חלקים בנפשנו. לכל אדם יש את הנתיב האינדיבידואלי שלו אך רק ביון צעד בנתיב הביוניאני.
בסיום דבריו תיאר סימינגטון כיצד לקח הדרכה אישית אצל ביון וסיפר מחוויותיו. הוא ציין בהלצה כי היה מספיק אומניפוטנטי באותם ימים כדי להסכים לטפל באופן פרטי במטופלת פסיכוטית שנדחתה על-ידי מרפאות אחרות, מטופלת ממנה למד הכי הרבה בדרכו הפסיכואנליטית. המטופלת דיברה באופן תקין במשך שלושת החודשים הראשונים לטיפול אולם אז החלה לדבר ולהתנהג באופן מוזר והיא ביטאה מקטעי מילים כגון "ג'ירף" או "כחול" בין שתיקות ארוכות. סימינגטון לא ידע כיצד להתמודד עם המצב והשתמש בפירושים כגון "בעיניך אני דמות גבוהה ועליונה וזה מרגיש לך קר ומנוכר" ולאחר מספר חודשים כאלו פירש לה שהיא אינה מסוגלת לחבר את התמונות השונות לסיפור ומבקשת ממנו לעשות זאת בשבילה. בשלב זה התפרצה עליו המטופלת באופן קיצוני וכינתה אותו חזיר שוביניסטי נטול רגישות. הוא הגיע לביון מאחר וחשש מביקורתיות מפי מדריך אחר שהתמחה בטיפול בפסיכוטים וחש כי ביון עשוי להיות המדריך המתאים עבורו. כמדריך, אמר לו ביון דברים עמוקים אך באופן פשוט, ישיר ובעל הגיון בריא וסימינגטון חש כי הוא יושב במחיצתו של גאון. כשסימינגטון סיפר לו על הפירוש שהוביל להתפרצות, חשב ביון בשקט ורק אמר, "אני חושב שהפירוש היה נכון". עוד אמר ביון כי סדיזם עובד רק כשהקורבן הנו חסר אונים. לדברי סימינגטון, הייתה לביון יכולת מדהימה לחיבור לאחרים ולעצמו והבנה עמוקה של כאב נפשי. הוא אמר שכשאדם מדווח על חלום, הוא חווה חדירה ישירה לתוך הנפש וזו יכולה להיות חוויה קשה ביותר למטופל. לעומת זאת, כשניסה סימינגטון להבין מדוע יושבת המטופלת בתנוחה מסוימת מולו, אמר לו ביון שאולי היא פשוט רצתה להראות לו את הפרופיל היפה יותר שלה והפגין בכך יכולת לחשיבה פשוטה ולשימוש בהגיון בריא.

לסיכום, הרצאתו של סימינגטון סיפקה טעימות אישיות, תיאורטיות וקליניות מרתקות מהחשיבה המורכבת, העמוקה והרב-גונית של ביון. הדברים הותירו טעם של עוד ויחד עם יתר ההרצאות בכנס, עוררו עניין וסקרנות לקראת מסלול הלימודים החדש על ביון.
בתום הכנס נותרתי עם מחשבות רבות אודות ביון האיש, הגותו התיאורטית ובעיקר התבוננותו המטה-תיאורטית על נפש האדם. חשבתי על הפרדוקסליות שבקריאה לאי-ידיעה ולוויתור על זיכרון ועל תשוקות בכנס מעין זה ובכלל. שהרי עצם ההיכרות עם התיאוריות הפסיכואנליטיות השונות (שכנסים מקצועיים תורמים לה), המאפיינת את העוסקים בתחום, מהווה מעין "לכלוך" של ידיעה שבמובן מסוים שולל את העדרה. פעמים רבות אנו מוצאים כי לא פשוט לחשוב באופן משוחרר ונטול תיאוריות, אשר הופכות לשפה שגורה וטבעית למי שאמון על ידע פסיכואנליטי, ירצה או לא ירצה בכך. חשבתי על ההבחנה שעשה סימינגטון בין שימוש ב-O כוויתור על הידוע לבין שימוש בו באופן פילוסופי, המפספס את הכוונה של ההתחברות לנשגב והמוחלט. תהיתי על הדרך בה ניתן לעשות זאת. קל באופן יחסי לחשוב על המונחים הללו באופן שכלתני, גם אם מעורר השראה, אולם כיצד ניתן לעשות התמרה אמתית אל עבר הנשגב? אולי עצם התנועה, עצם הכוונה הן שחשובות ולא ההגעה בפועל אל אידיאל נשגב ובלתי-אפשרי.
מחשבה נוספת בעקבות הכנס נוגעת לאופן הצגת הדברים. פעמים רבות נוהגים אנשי מקצוע בתחום הטיפול להקריא רעיונות מורכבים ולעיתים מופשטים מאוד מתוך חומר כתוב מוכן מראש. הדבר נכון לגבי הצגות המקרה שלנו כמו גם בכל הצגה של מאמר תיאורטי. לתחושתי ולתחושת רבים, שמיעה פסיבית של דברים מוכנים שמוקראים לעיתים בטון מונוטוני, מאתגרת את יכולת הקשב המתמשך ומקשה מאוד על קליטתם, וזאת בניגוד לקריאה עצמית של אותו החומר המאפשרת הפנמה רבה יותר ומותאמת לקורא, או הצגה בדרך קומוניקטיבית יותר. דברים אלו מהווים קריאה לכולנו לחשוב ולהתחשב ביכולות ההכלה של קהל השומעים. מעבר לסיוע בתהליך הקליטה וההפנמה, תתאפשר באופן זה הגברת האימפקט של המסרים החשובים.

למידע נוסף על המסלול ללימודים מתקדמים 'לקרא את ביון' לחצו כאן