"למידה ממטפלים ומטופלים יפנים": סקירת הרצאתה של ד"ר שיגרו איוואקאבה

צוות בטיפולנט

ההרצאה "מחקר אינטגרציה בפסיכותרפיה: למידה ממטפלים ומטופלים יפנים" (Discovery-oriented research and psychotherapy integration: Learning from Japanese clients and therapists) שהעביר ד"ר שיגרו איוואקאבה התקיימה ב-22.6.2016 במסגרת מפגש שעסק במחקר באינטגרציית פסיכותרפיה בעבר, בהווה ובעתיד, בכנס האגודה לחקר הפסיכותרפיה (SPR) ה-47, שנערך בירושלים.

הרצאתו של איוואקאבה מאפשרת הצצה לטיפולים רבים באוכלוסייה שאינה מוכרת לנו בדרך כלל, ולאופן בו אשרור של המטופל על ידי המטפל יכול לסייע להתמודדות עם רגעים ורגשות קשים העולים בטיפול.

בהרצאתו עסק איוואקאבה באופן בו הוא חוקר אינטגרציה בפסיכותרפיה באמצעות הדגמה של התאמת טיפול מערבי מסוג טיפול ממוקד רגש (Emotion focused therapy - EFT) לאוכלוסייה יפנית, דרך חקירת השפעתו ויעילותו של מרכיב יחיד בטיפול ממוקד רגש - אשרור (Affirmation) בטיפולים שונים באוכלוסייה יפנית.

בתחילת הרצאתו, ד"ר איוואקאבה סיפר כי כמטפל חשוב לו לבצע אינטגרציה על מנת להתאים את עצמו למטופליו, ובמקביל לחקור כיצד הוא יכול להיות מטפל טוב יותר. כחוקר, חשוב לו למצוא דרכים בהן הוא יכול לסייע למטפלים ברחבי העולם, מרקע תרבותי שונה, להשתפר בעבודתם.

איוואקאבה התמקד במחקריו בעיקר בשיטות טיפול הממוקדות רגש וכן שיטות דינמיות. המחקרים שתוארו בהרצאתו עסקו בטיפול ממוקד רגש (Emotion-focused therapy - EFT).

רקע תרבותי

על מנת להבין את מחקריו של ד"ר איוואקאבה יש להתייחס אליהם ברקע התרבותי שלהם - כמתרחשים בתרבות היפנית. איוואקאבה הסביר כי כשבעים אחוז מהמטפלים ביפן מגדירים את עצמם כאינטגרטיביים או אקלקטיים (Kanazawa & Iwakabe, 2006), רוב הטיפולים ביפן הם טיפולים ארוכי טווח ומרבית המטפלים אינם מסתמכים בעבודתם על ידע מחקרי באופן תדיר.
זאת ועוד, התרבות היפנית שמה דגש עצום על הרמוניה בין-אישית ולכן מטופלים יפניים ממעטים בחשיפה עצמית, ונושאים כמו בושה וחרדה חברתית הם נושאים מרכזיים בטיפולים רבים. בשל כך, מטפלים יפניים מהססים לצאת מתפקיד המקשיבים, נוטים לעיתים קרובות להיות מנומסים מדי ולא לגעת בנושאים חשובים לטיפול כגון בושה, על מנת שלא לבייש או לפגוע במטופל.

מחקרים - כיצד מתמודדים עם השפעת הבושה על הטיפול ביפן?

איוואקאבה החליט לחקור מרכיב בטיפול ה-EFT שהוא האמין שיכול להועיל למטופלים יפנים בהתמודדות עם בושה. המרכיב שבחר לחקור את השפעתו הינו אשרור של המטפל את תחושותיו ומעשיו של המטופל - Affirmation. הוא הציע שהאשרור יהיה חזק יותר מאמפתיה עבור המטופלים היפנים ב"נטרול האפקט הרעיל של הבושה", שכן עבור המטופלים והמטפלים היפנים, האמפתיה אינה מספיקה במצב קשה שבו עוסקים בבושה בטיפול.

בשלב זה איוואקאבה הדגים את האשרור כמרכיב טיפולי ב-EFT בעזרת סרטון מטיפול; איוואקאבה הציג קטע מצולם מטיפול ובו לס גרינברג מבצע אשרור למטופלת. ניתן היה לראות מהקטע כי ברגע פגיע במיוחד של המטופלת, בו היא מתארת מה ביצעה בסיטואציה קשה ביותר, גרינברג מאשרר את תחושתה ואת מעשיה ומעודד אותם. הוא מתמקד בחלקים החיוביים בדברים שעשתה ומחזק אותם ובמקביל מכיר בתחושותיה. ניתן היה לראות בקטע המצולם שהמטופלת מבינה שגרינברג רואה אותה, ובמקביל מחוזקת מדבריו. איוואקאבה הציע כי ההכרה והאשרור שגרינברג מציע בסיטואציה זו, יחד עם ההכרה ברגשותיה, מאפשרים שילוב שהוא חזק מאמפתיה במצבים קשים בטיפול.

איוואקאבה הדגים כמה התערבויות נוספות של אשרור: המטפל אומר למשל "וואו! זה מה שעשית? כל הכבוד!"; "זה ממש מדהים. כל הכבוד. התמודדות עם זה ממש טוב!"; "זה היה ממש אמיץ לעשות זאת" וכדומה. בכל ההתערבויות המטפל מתייחס לרגשות ולמעשים של המטופל באופן מיידי, בהתפעלות ואישור של הדברים שעשה, באופן כנה, חיובי ומחמיא.

השאלות שכיוונו את איוואקאבה במחקרו היו האם אשרור יראה יעילות גבוהה יותר מאמפתיה בעבודה על נושאים הקשורים לאשמה בטיפול? האם אשרור יכול לנטרל את ההשפעות הפתולוגיות שיש להעלאת תחושות של אשמה בטיפול? וכן מתי האשרור הינו יעיל בטיפול ומתי הוא אינו יעיל.

בשני מחקריו של איוואקאבה ניסו להשתמש באשרור ברגעים שונים בטיפול. בראשון בארבעה מצבים שונים שהמטפל הגדיר - בחלקים המשמעותיים לבניית הקשר הטיפולי, כאשר עלה הצורך לעודד את העמידות והחוזק של המטופל, כשהמטפל רצה ליצור אנרגיות חיוביות בטיפול וכן על מנת לכבד את קיומו של המטופל. במחקר השני והשלישי התמקדו באשרור כאשר הטיפול נגע בצורה כלשהי בבושה, או כאשר המטפל חשש שדבר מה עלול ליצור בושה במטופל.

תוצאות המחקר מצביעות על כך שהאשרור בדרך כלל אכן הצליח לנטרל את רוב ההשפעות השליליות של הבושה על המטופל והמטפל, שמטפלים פחות חששו להעלות נושאים הקשורים לבושה, שמטופלים חשו בטוחים יותר, מחוזקים ושמחים. הם תיאור שהרגעים בהם המטפל אשרר את תחושותיהם ומעשיהו היו חוויות משמעותיות בטיפול שאפשרו להם להגיע לתובנות משמעותיות, אך שבמקביל הם חשו נבוכים מאוד מול שבחי המטפל הלא צפויים (שכן הם הרגישו שעשו משהו מביש, ובמקום המטפל עודד אותם).

המטפלים סיפרו שהם חשו מאוד מוזר ולא בנוח עם תגובת האשרור שלהם, אף על פי שלעיתים קרובות חשו שהיא כנה. הבעת הרגש בצורה זו הייתה זרה להם ולא נוחה.

ניתן היה לראות מהמחקרים כי כאשר האשרור היה מחובר לחוויה הרגשית של המטופל והיה תגובה כנה של המטפל - הוא עבד, וכאשר המטפל לא היה תגובתי למטופל, לא מותאם אליו ולחווייתו הרגשית לאשרור היה אפקט מבלבל ואף מזיק. כלומר - אשרור צריך להיות התגובה הכנה והמחוברת של המטפל למטופל, וכאשר הוא אינו כזה - הוא אינו פועל בצורה יעילה.

במחקר נוסף הראה איוואקאבה כי כאשר המטפל בחר לחשוף משהו מתחושותיו שלו כחלק מהאשרור, למשל כשסיפר שכואב לו לשמוע את דבריו של המטופל או משמח אותו לשמוע על בחירה זו שלו, הדבר היה בעל חשיבות עצומה למטופל וקידם את הטיפול באופן משמעותי.

לקראת סיום ההרצאה, הציג איוואקאבה צילום מטיפול באחד המחקרים, בו מטפל מגיב באשרור למטופלת שנמצאת במצב קשה ומלאת בושה. היה קשה שלא להתרגש מהסיטואציה הטיפולית, בה המטופלת מופתעת ומתרגשת עד עומקי נשמתה מתגובת המטפל, המאשר את תחושותיה הקשות ובמקביל מצביע על כך שתגובתה הינה טבעית וחיובית למצב קשה.

לסיום הבהיר איוואקאבה שאשרור מתרחש בטיפולים רבים, אך הוא אינו תמיד מובחן מהתערבויות אחרות. הוא הציע כי אשרור יכול להיות התערבות יעילה מול תחושות קשות במיוחד ו"רעילות" לטיפול, והציע שחשוב ללמד מטפלים וסטודנטים דרך התערבות זאת וכיצד מבצעים אותה ברגעים הנכונים, כאשר הם מחוברים לחוויית המטופל באופן כנה.