חיפוש

סקירה של כתב העת מארג – כרך ו'

פורסם על ידי עודד מאיו

מארג הוא כתב-עת לפסיכואנליזה החוגג בתקופה זו כשש שנים להיווסדו. הוא נוסד כשיתוף פעולה בין מרכז פרויד למחקר פסיכואנליטי באוניברסיטה העברית ובין שישה איגודים, חברות ומכונים פסיכואנליטיים (איגוד ישראלי לפסיכולוגיית העצמי ולחקר הסובייקטיביות, האגודה לפסיכותרפיה פסיכואנליטית, החברה הישראלית לפסיכולוגיה אנליטית, החברה הפסיכואנליטית בישראל, המכון הישראלי לאנליזה קבוצתית, מכון ישראלי לפסיכולוגיה יונגיאנית, ומכון תל–אביב לפסיכואנליזה בת זמננו). בהתאם, נראה שב-'מארג' ישנו עיסוק מתמיד במתח ובאינטגרציה בין שפות תיאורטיות וטיפוליות שונות (לכך התייחס פרופ' גבי שפלר בפתח הדבר לכתב העת). סקירה זו תתייחס לכרך ו' של 'מארג', אשר בו, כפי שאראה בהמשך, בולט במיוחד העיסוק הרב בשפה בכלל ובשפות טיפוליות שונות. סקירה זו אינה מתיימרת להציג את כל מרחב הנושאים שבהם עוסקים המאמרים בגיליון, אלה לתת טעימה חלקית ואולי ברוח הפסיכואנליזה, לשפוך אור גם על מעט מהזרם התת קרקעי.

אי אפשר להפריד את העיסוק בפסיכואנליזה מהעיסוק בשפה, שהרי הפסיכואנליזה בעצמה מהווה מעין שפה לתיאור חיי הנפש. בהתאם לכך, נראה כי בין המאמרים בולט עיסוק נרחב בשפה ולא פחות במה שזולג ונופל ממנה החוצה. במאמרה של אפרת אבן צור, "האם יכול 'החורג־מגבולות־הדיבור' לדבר? הסמלי, הממשי והדמיוני אצל לאקאן, דֶלז וגוּאטרי ובַּאטלר", אשר פותח את הקובץ, ישנו דיון מורכב ומרתק על הגותו של לאקאן אל מול שני סוגי ביקורות כלפיה. המאמר מציג מבוא בהיר (באופן יחסי לנושא המורכב) של משנתו של לאקאן, אשר במרכזה עומדת השפה והאופן שבו היא מבנה את הסדרים השונים של הנפש. לפי לאקאן, כולנו כפופים לשפה כמבנה או חוק חיצוני, ומכך נגזר גם מה שחורג ממנה, מה שלא ניתן לבטא. המאמר מעלה את השאלה מה ניתן לעשות עם החלק הבלתי-מיוצג הזה? האם להסכים לוותר על חלק על מנת להתקיים במסגרת השפה והחוק החברתי? האם פתרון אחר הוא מעין "שיגעון" שמסרב לחוק החיצוני? במאמר מציגה אפרת אבן-צור אפשרות שלישית ומעניינת. בהמשך לג'ודית באטלר, אבן-צור מציעה אפשרות של קבלת החוק-שפה, אך לעשות זאת תוך מעין ניסיון לשנות את הכללים מבפנים. לסיום, אבן-צור מציעה לחשוב גם על הכללים של הפסיכואנליזה (כשפה) ככאלה שיכולים להיות מדכאים או ככאלה שאפשר להשתמש בהם בדרכים חדשות ומשחררות. בעיני זהו דיון חשוב ואקטואלי תמיד לפסיכואנליזה, באיזה מידה היא משמשת כמדכאת ודוחפת להסתגלות, ל-'חוק' החיצוני, ובאיזו מידה היא מציעה אפשרויות חדשות לשחרור.

כמה מאמרים בקובץ עוסקים בשפה ובטראומה. אין הדבר מפתיע שכן טראומה קשורה בקשר הדוק עם מה שעליו לא ניתן לדבר, עם מה שחורג מגבולות הייצוג של השפה. למעשה, כפי שטוענת דנה אמיר במאמרה "כשהלקוּנה הטראומטית פוגשת שפה: מוֹדוּסים של עדות, מוֹדוּסים של החלמה", הטראומה מתקיפה את המסמנים עצמם, את עצם אפשרות הייצוג, את ההבחנות הבסיסיות (למשל בין טוב ורע). במאמר זה, היא מציגה ארבעה מודוסים שונים של 'שפה טראומתית' המייצגים אופנות שונות להתמקמות מול הטראומתי. באמצעות ארבעה מודוסים אלה, היא ממשיגה את התהליך הטיפולי ככזה המאפשר לאדם להשתמש במודוס של השפה המטפורית ביחס לטראומה. מודוס כזה הוא למעשה "האפשרות להפוך את השלילה מחור שחור לחלל המסמן באפיוניו הספציפיים את האובייקט שעל היעדרו הוא מעיד; הסיכוי להפוך את ההתעוררות אל הסיוט הטראומטי לאקט הבורא מן התוהו עולם שבו התופת עצמה מדברת, והיא שפה" (ע"מ 41). מאמר זה הוא המשך לחשיבתה וכתיבה של אמיר על שפות נפשיות שונות (ראה למשל ספרה, 'תהום השפה', 2013). הוא מעניין ומקיף, אך קריאתו בהחלט משאירה תחושה כבדה, ולעיתים מעיקה, בהתאם לנושא שבו הוא עוסק.

בשני מאמרים נוספים העוסקים בטראומה ובשפה, ישנה התייחסות גם לספרות (כמבטאת למעשה עוד סוג של שפה). במאמרה של מירב רוט, "מבט פסיכואנליטי על העד הפנימי הניצב 'לפני שער החוק' של הטראומה ועל כוחה המתמיר של קריאת ספרות", המרפרר ליצירה האלמותית של קפקא, עולה השאלה אם וכיצד הקריאה בספרות (כסוג של עדות) מאפשרת טרנספורמציה נפשית. במאמר של יוחאי עתריה, "מות העֵד בעידן העדות: פרימו לוי וז'ורז' פֶּרֶק", מודגמים באמצעות יצירות ספרותיות שני סוגים שונים של עדויות. ממאמר זה עולה שוב השאלה כיצד ניתן להעיד או לדבר על הטראומה, על מה שהוא באופן אינהרנטי חותר תחת מה שניתן לייצג. בעקבות קריאתו את זורז' פרק (בספרו 'W או זכרון ילדות') מציע הכותב, יוחאי עתריה, שבמצבי טראומה, בהם עצם מבנה השפה מותקף, עלינו לבנות שפה חדשה, שפה "שאפשר לדבר בה את הבלתי-אפשרי", את השתיקה. במילותיו של פרק: "איני יודע אם אין לי מה לומר, אני יודע שאיני אומר דבר; איני יודע אם מה שיכולתי לומר לא נאמר מפני שאיננו ניתן לאמירה (מה שאינו ניתן לאמירה אינו מובלע בכתוב, הוא שמלכתחילה הניע אותי לכתוב); אני יודע כי מה שאני אומר הוא ריק, סתמי, ומעיד אחת ולתמיד על כליה שאין ממנה חזרה" (פרק, 1991, עמ' 178).

נראה כי שלושת המאמרים הללו 'מדברים' אחד עם השני בשיחה ערה מאוד, על מה שאי אפשר לדבר עליו. הם שואלים בקול, שוב ושוב, איך ניתן לדבר על מה שאי אפשר לחשוב עליו ולדבר אותו? איך אדם יכול להיות עד למה שלא חווה (לפחות במובנים מסוימים)? התשובות שכל אחד מהמאמרים מציגים מעט שונות אחת מן השנייה, אך נראה שהמשותף לכל התשובות הוא הניסיון העיקש לייצר שפה בתוך ה-'אין שפה' ומשמעות רגשית בתוך מה שלא קיבל משמעות.

המאמר של שמואל גרזי, "משק כנפי העצמי: התמודדות עם ריבוי גישות בפסיכואנליזה בת־זמננו", מתמודד עם השאלה של השימוש הקליני והתיאורטי בריבוי גישות או נקודות מבט בפסיכואנליזה וממחיש אותו באמצעות הצגת מקרה טיפולי. על אף שהמחבר בוחר דווקא במטאפורה מתחום הפיזיקה (תיאוריית הקוונטים), חשבתי שגם כאן ישנו מעין ניסיון להתמודד עם מה שנופל החוצה משפת הפסיכואנליזה. כל תיאוריה פסיכואנליטית מציגה פרדיגמה, שכפי שנטען במאמר, אך אינה מצליחה 'לתפוס הכל'. אפשר שהחשיבה דרך מספר גישות מנסה לתפוס את מה ש-'נופל' מכל גישה. רעיון זה, על אף שהוא מציג אידיאל של פלורליזם כדרך לתפוס נקודות מבט שונות, נאבק גם עם ההכרה בכך שלא משנה בכמה שפות נשתמש, משהו תמיד יחמוק. למעשה, זה הוא החורג ממה שניתן לתאר באופן לשוני, "החורג מגבולות הדיבור" (ככותרת המאמר הפותח את הקובץ). ניתן להציע שדווקא ההכרה בחלקיות של מה שניתן לתפוס (גם בריבוי גישות) היא שיכולה לקדם התמודדות כואבת אך גם מציאותית יותר עם המציאות הנפשית והחיצונית. נשאלת גם השאלה האם שימוש בכמה שפות יצליח לדייק יותר את המציאות הנפשית? או דווקא העמקה בשפה אחת? האם לא טמונה כאן הסכנה של פספוס דווקא בשל הניסיון לתפוס הרבה?

במאמר "יופיה אינו ידוע' :האובייקט האסתטי - היבטים פסיכואנליטיים במשנתו של דונלד מלצר", דנה הכותבת, אירית קליין, בקשרים בין פסיכואנליזה, אומנות ואסתטיקה, לאור הקונפליקט האסתטי, מושג אותו תבע מלצר. קונפליקט זה מתאר עמדה נפשית מוקדמת אף מן העמדה הפרנואידית סכיזואידית. זהו קונפליקט בין אהבה ושנאה לאם, דווקא אל מול יופיה והחידתיות שבה. הניסיון לתפוס ולהמשיג עמדה נפשית כה מוקדמת שולח שוב אל מחוזות האומנות והשירה והמאמר מלווה בהן, בניסיון לגעת בה. מדובר במאמר מורכב ולעיתים מעורפל, באופן דומה מאוד לנושא שבו הוא עוסק. עם זאת, בעיני, הניסיון להבין ולגעת (או לפחות להסתובב סביב) במושג של האובייקט האסתטי שווה את המאמץ שהוא מבקש מהקורא.

בהמשך לדיון בקונפליקט האסתטי ובשפה, מפתיע למצוא בגיליון הנוכחי גם שני פרקי שירה, של הכותבת נעמי טלר, שאמנם נוגעים בנושאים טיפוליים, אך בכל זאת עומדים כשירה. זוהי בחירה מפתיעה ומשמחת שכן להבנתי גם השירה עושה בדיוק את המאמץ שעושים רבים מן המאמרים בגיליון הנוכחי, להצליח לנסות לגעת (ולהכיר באי האפשרות לגעת) במה שנופל מהשפה, במה שבין השורות. אני חושב שיש בכך אמירה חשובה באשר לקשר, הטבעי בעיני, של הפסיכואנליזה עם תחומי התרבות והאומנות השונים ועם השירה בפרט. יחד עם זאת, חשבתי שאפשר לראות בבחירה של שירים שעוסקים באופן ישיר בנושאים טיפוליים ביטוי לאמביוולנטיות בשאלה אם שירה יכולה להיכלל בכתב-עת פסיכואנליטי. בכך מתפספס לדעתי משהו מההחלטה הנועזת להכליל שירה בכתב העת. לגופם של השירים, בעיני הצמידות שלהם לחלק הגלוי של הטקסט, להבדיל מהניסיון לשחק במה שמתחת או מעבר לנאמר, היא חולשתם העיקרית, ובמובן זה חשתי פספוס בקריאתם.

הקריאה כולה הותירה אותי עם שאלות לגבי המיקום של השפה בטיפול ומה שחומק ממנה. האם זו הסיבה בגללה הפסיכואנליזה מעוררות לא פעם תגובות עזות של אהבה ושנאה? משום שהיא מאפשרת נגיעה קרובה אבל גם חושפת דווקא את עובדת היותנו לנצח חסרים? נזכרתי בשיר ה-שנאה/אהבה של חזי לסקלי לשירה שתופס בדיוק את המתח הזה:

שלוש סיבות / לסקלי (2002)
אני שונא שירה
ויש לכך שלוש סיבות.
הראשונה: איני יכול להניח את ראשי על כתפיה של השירה.
השניה: השירה אינה יכולה להניח את ראשה על כתפי.
והשלישית: לשירה אין ראש או כתפיים.
וישנה גם סיבה רביעית.

נדמה לי שהעיסוק הרב בשפה ובמה שחורג ממנה, מייצג את הניסיון של מארג וכותביו להתמודד עם הלא-מודע שלהם, אולי כמייצג של חלקים שקשה להכיר בהם בשדה הפסיכואנליזה בארץ ובכלל. חשבתי לעצמי על העובדה המשמחת שכתב-עת פסיכואנליטי יוצא, שפעילות ענפה כזאת של שיתוף פעולה מצליחה לקרום עור וגידים ולהחזיק מעמד לאורך זמן. אך בכל זאת, מעניין לבחון מה נעדר באופן בולט, על מה קשה לדבר. הבחנתי במיעוט העיסוק במצבים של פסיכוזה, המעלה את השאלה (החוזרת מאז ימי פרויד) של מיקומה ביחס לטיפול הפסיכואנליטי (ראה גם ספרה של אורנה אופיר, 'על גבול השיגעון', 2013). מעניין לחשוב על הפער בין עיסוק אינטנסיבי בנושאים של טראומה לעומת מיעוט העיסוק בפסיכוזה, אשר אולי משקף משהו מההתמקמות של הפסיכואנליזה בימינו (אם אפשר לדבר על פסיכואנליזה אחת..). כמו כן, בולט שהעיסוק רב בטראומה נשאר בעבר (בעיקר בעבר הטראומתי של השואה) או בבדיון, כאילו שעדיין קשה לעסוק בטראומות שקורות ממש באזורינו ובזמן הזה. בלט מבחינתי גם היעדר התייחסות לנושאים מציאותיים עכשוויים כמו, למשל למצב הנוכחי של שירותי בריאות הנפש בישראל שעומדים במפני שינויים ומשברים, אשר משפיעים ללא ספק גם על האפשרות להביא את הפסיכואנליזה לציבורים רחבים, אשר זקוקים לה. אולי אין לצפות לכך מכתב-עת פסיכואנליטי שהאוריינטציה שלו היא תיאורטית בעיקרה ואולי הדבר חורג מנושאו, אך לדעתי הפסיכואנליזה לא תוכלו לשרוד אם לא תשמור על מגע חי ואמיתי עם חדר הטיפולים ועם מטופלים מגוונים שמגיעים לפתחו בעת הנוכחית. אם לא תעשה זאת, היא עלולה להפוך לאומנות נכחדת, השמורה למטי מעט. אולי זה הלא-מודע שקשה לראות, שקשה לנסח משהו אודותיו?

לסיכום מדובר בכתב עת מעמיק ורחב יריעה אשר הקריאה בו מרתקת לעיתים קרובות אך איננה קלה. הרושם המתקבל הוא שכתב העת מציג נימה מכוונת של כובד ראש, נימה שדורשת מהקורא מאמץ והתמדה שלרוב בהחלט מצדיקים את ההשקעה. מורגש שבכתב העת מושקע הליבידו של הכותבים והעורכים, שהפסיכואנליזה יקרה לליבם, וניתן לתאר שהקוראים שייהנו ממארג הם בעיקר אלה שמרגישים כך גם כן. נדמה כי פרנסואז גירו (עיתונאית, מחברת ופוליטיקאית צרפתייה; אצל רודינסקו, 2005) היטיבה לנסח עמדה זו:

"היא קשה, האנליזה ומכאיבה. אולם כאשר מתמוטטים תחת משאן של מילים מודחקות, של דרכי התנהגות כפויות, של כבוד שיש להצילו, כאשר הדימוי העצמי נעשה כבד מנשוא, שם נמצאת התרופה".

אודות המטפל - עודד מאיו

עודד מאיו, פסיכולוג קליני, בוגר המגמה הקלינית באוניברסיטה העברית בירושלים. 

מקורות

אופיר, א. (2013). על גבול השיגעון. תל אביב: רסלינג.

אמיר, ד. (2013). תהום השפה. ירושלים: מאגנס.

לסקלי, ח. (1992). העכברים ולאה גולדברג: שירים. תל-אביב: ביתן.

פרק, ז'. (1991). W או זכרון ילדות. תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד.

רודינסקו, א. (2005). מדוע אנו זקוקים לפסיכואנליזה בימינו?. תל אביב: רסלינג.

שפלר, ג. הלוי ספירו, מ. (עורכים). (2015). מארג: כתב עת ישראלי לפסיכואנליזה, כרך ו'. ירושלים: מאגנס.