חיפוש
  • דף הבית
  • מאמרים
  • סקירת ערב עיון מקו למרחב – על דיסוציאציה, תנועה נפשית והשלישי האנליטי

סקירת ערב עיון מקו למרחב – על דיסוציאציה, תנועה נפשית והשלישי האנליטי

פורסם על ידי עדי דרור

מבוא

בתאריך ה-29.1.20 התקיים ערב העיון ״מקו למרחב – על דיסוציאציה, תנועה נפשית והשלישי האנליטי״. הערב הועבר במסגרת סדרת הערבים הקליניים ״Meeting of Minds: להיפגש מחדש עם כתביו של לואיס ארון״ מטעם הפורום הישראלי לפסיכואנליזה ופסיכותרפיה התייחסותית. ערב העיון נערך בהנחייתם של מר אודי חן ומר יואב אנטמן ובהשתתפות ד״ר בעז שלגי. הערב עסק במאמרו של פרופ׳ לואיס ארון משנת 2006, "Analytic Impasse and the Third: Clinical Implications of Intersubjectivity Theory". במאמר זה בוחן ארון את מושג השלישי בתאוריה ההתייחסותית ופורט את התרומות בשימוש בו בזמנים של היתקעות ומשבר בטיפול. בהרצאתו, ד״ר בעז שלגי הזמין את השומעים לבחון כיצד התיאוריה ההתייחסותית מבקשת להתמודד עם אחת מבעיות היסוד של הפסיכותרפיה הפסיכודינמית: כיצד להכניס לתוך הנפש את החלקים שנותרים מחוצה לה, אותם חלקים מודחקים ודיסוציאטיביים שאינם נגישים לאדם. לדברי ד״ר שלגי, הדרך בה הגישה ההתייחסותית מתמודדת עם השאלה הזו היא מעניינת, ייחודית וטמונה במושג השלישי. בהרצאתו, הציג דרך זו ודיבר על נושא הערב, "המעבר מקו למרחב", באמצעות קריאה משותפת ודיון אודות קטעים מן המאמר של פרופ׳ לואיס ארון.

מקו למרחב – על דיסוציאציה, תנועה נפשית והשלישי האנליטי

הערב החל בקריאת הקטע הפותח של המאמר, בו ארון מציג דילמה עמה הגיעה מודרכת שלו להדרכה, זמן קצר לאחר מאורעות אסון התאומים. המודרכת שיתפה את ארון בכך שהמטופל שלה מוצא את אסון התאומים מרגש וממריץ, בעוד הזעזוע שלה מתגובה זו מקשה עליה לגשת לחומר אותו הוא מביא לטיפול. היא מספרת לארון כי ניסתה במהלך הפגישה להחזיק ככל יכולתה בעמדה אמפטית, אך הטילה ספק ביכולתה להוסיף ולהחזיק בה באופן אותנטי לאורך זמן. ד״ר שלגי טען כי באמצעות קטע זה, ארון מציג את בעיית הקומפלמנטריות אליה נקלעה המודרכת. ניתן לחשוב על הבעייתיות הטיפולית שבקומפלמנטריות באמצעות המטאפורה שהציעה ג׳סיקה בנג׳מין – מטאפורת הנדנדה (seesaw). לפי מטאפורה זו, יחסים עשויים להיות מוצבים על קו ישר, כאשר בכל קצה מצויה עמדה אחרת או סובייקט אחר. בסידור כזה, כאשר אדם אחד נמצא למעלה השני יהיה למטה, ולהיפך, בעוד הדיכוטומיה שבו אינה מותירה מרחב תזוזה ממשי. ד״ר שלגי ביקש לטעון כי קו הקומפלמנטריות מתקיים בשני ממדים: הממד האחד הוא תוך נפשי, ובמסגרתו קו פנימי חוצה חלק מסוים בנפש ולכן אינו מאפשר לנו להגיע לחלקים אחרים שלנו; הממד השני הוא הממד הבין אישי ובמסגרתו קו תוך נפשי מוחצן החוצה. עקב החצנה זו, שני סובייקטים מתמקמים על הנדנדה שתיארה בנג'מין, והקו אינו מאפשר שום תנועה פרט לאורכו. ד״ר שלגי ציין כי האתגר שארון שטח בפני קוראיו הוא הפיכתם של שני הקווים הללו, התוך נפשי והבין אישי, למרחבים תלת ממדיים.

בקטע הבא מן המאמר, ארון הציג את תפקיד המדריך. בתוך כך, הוא ביקש לטעון כי על המדריך לאפשר למודרכים שלו לנוע בין עמדות מגוונות, כאשר תנועה זו בתורה תאפשר למטופל לקחת על עצמו תפקידים חדשים. ארון הציג את העבודה של Davies ו-Frawley, לפיה חיוני שהמטפל יהיה מוכן לקחת על עצמו את כל ההזדהויות הלא מודעות של המטופל תוך תנועה ביניהן. עם זאת, כמטפל התייחסותי, ד״ר שלגי ציין כי במאמרן של Davies ו-Frawley לא הייתה התייחסות לחלקים לא מודעים של המטפל עצמו, אשר מהווים משתנים מתערבים בתהליך. ד״ר שלגי טען כי אחת המהויות של מושג השלישי, היא החשיבה כיצד ההיסטוריה של המטפל (למשל, כילד שהתעלמו ממנו, כהורה שהתעלם, כפוגע, כנפגע) פוגשת את ההזדהויות של המטופל. בתוך כך, הוא הציע כי יש הבדל משמעותי בין דיבור על עצמנו כמטפלים אשר מקבלים חלקים מסוימים במטופל, ובין ההבנה שלנו כמטפלים כי אותם חלקים שוכנים גם בתוכנו. לטענתו, רגע המעבר בין שני מצבים אלו הוא רגע קריטי, הן בתיאוריה והן בקליניקה, כיוון שהוא המייצג את הפיכתו של הקו למרחב.

דומה כי המודרכת של ארון נמצאת בין שני מבנים מנוגדים של החוויה שלה עצמה. למעשה, היא לכודה במנגנון הקומפלמנטריות וארון מנסה לסייע לה לקבל על עצמה יותר הזדהויות עם החלקים השונים של המטופל. ביחס לכך, ד״ר שלגי ציין כי כל עוד מטפלים מחזיקים בתוכם את הקו הפנימי שלהם, לא תהיה להם אפשרות לפתוח את מרחב החוויות בתוך המטופל. זאת, משום שהקו הפנימי של המטפל מוחצן החוצה ומעצב את הזירה הבין אישית מול המטופל. ניתן להגיד כי השלב בו מצויה המודרכת של ארון, הוא שלב בו היא מתקשה לקבל את האופן בו היא דומה למטופל שלה. את עוצמתו של הקו הפנימי כגבול נפשי מאתגר, הסביר ד"ר שלגי באמצעות ״מחקרים בהיסטריה״ של פרויד וברויאר. באסופת מחקרים זו, פרויד טען כי החומר המודחק הפך כזה, משום שהוא לא התאים למסה הדומיננטית של הרעיונות שאדם החזיק לגבי עצמו. לטענתו של ד״ר שלגי, במצב של חוסר התאמה בין רעיון חדש ומסת הרעיונות הישנה שיש לאדם לגבי עצמו, קיימות שתי אפשרויות: מחד, הכנסת החומר פנימה, אשר עלולה לגרום לפירוק פנימי עקב היעדר ההתאמה; מנגד, השארתו של החומר בחוץ, קרי, דיסוציאציה. דומה כי שתי האפשרויות מורכבות ביותר; בעוד שהכנסת החומר עשויה להוביל לטלטלה נפשית עמוקה, השארתו כמידע דיסוציאטיבי מגדירה עבור האדם עם אילו חלקים בנפשו הוא יוכל להיות במגע. ד"ר שלגי ביקש להציע כי המודרכת של ארון חוששת למעשה כי בטיפול או בהדרכה, היא תיאלץ לפגוש את החלקים הדיסוציאטיביים שלה. תחת תיאורו של פרויד, חשש זה נובע מכך שהמפגש עמם עשוי להוביל להתערערות נפשית, אשר תוביל לאובדן המסה הדומיננטית של הרעיונות שהיא מחזיקה לגבי עצמה.

הקו הדיסוציאטיבי באדם אינו מאפשר לו להיות במגע עם שני חלקי נפש שלו בו זמנית. הוא תוחם גבולות תוך נפשיים ומותיר את החלקים השונים במדורים נפרדים, כך שניתן לפגוש כל אחד מהם רק בנפרד מן האחר. ד״ר שלגי טען כי ניתן לעתים לחוש בתזוזה מעבר לקו הדיסוציאטיבי בקליניקה. הוא הציע, כי כאשר מטופלים חוצים את הקו אל עבר אזור דיסוציאטיבי, ניתן לזהות זאת באמצעות שינוי בשפה בה הם משתמשים, היעדרותה של לוגיקה סטנדרטית ושינוי כללי באווירה בחדר. לדבריו, כאשר אזורי הדיסוציאציה מתעוררים, יתר חלקי הנפש לא מתקיימים. אחת מהנחות הבסיס של התיאוריה ההתייחסותית היא כי המטפל והמטופל לא יכולים לפגוש את החלקים הדיסוציאטיביים שלהם לבד. למעשה, הם צריכים האחד את השני בשביל להבחין בקו המפצל מלכתחילה. תוך שיתוף מחווייתו האישית, ד״ר שלגי ציין כי אף אחד לא עזר לו להיות בקשר עם החלקים הדיסוציאטיביים שלו יותר מאשר המטופלים שלו, כי הם היחידים שלא משאירים לו ברירה.

בקטע הבא מן המאמר, ארון מתאר את תפקידו של המדריך ככזה המהווה את השלישי לדיאדה האנליטית. כלומר, באמצעות ההתערבויות שלו מול המודרך, נפתחת פרספקטיבה שלישית אשר לא הייתה זמינה קודם לכן לדיאדה האנליטית. בקטע זה, ארון עוסק בעיקר בשלישי המגיע מחוץ לדיאדה, אך במרבית המאמר הוא עוסק בשלישי הנוצר מתוך הדיאדה, בדיאלקטיקה של סובייקטיביות-אינטרסובייקטיביות או של הכרה והרס. אף על פי שהפיכת הקו למשולש באמצעות הוספת המדריך מאפשרת תנועה רבה יותר, ד"ר שלגי ביקש לטעון כי השלישי של הגישה ההתייחסותית הוא שלישי שצומח מתוך הדיאדה עצמה ומתוך הקו, לא מבחוץ לה. להצעתו, שלישי כזה מתאפשר כאשר מתוך הקו של הדיאדה משהו מתרומם ונפתח, כאילו חומרי הקו עצמם הם שנפתחים ואין חומרים מבחוץ שנוספו. לדבריו, מה שמאפשר יצירה של משהו חדש הוא החשיבה הדיאלקטית. הוא הרחיב על הרעיון תוך שימוש במונח של הגל, "Aufhebung". למונח שלושה פירושים שונים: לשלול, לשים ולהעלות. לדבריו, שני הקטבים בדיאדה הטיפולית מצד אחד שוללים אחד את השני (הפוכים אחד לשני), מצד שני הם משמרים אחד את השני ומצד שלישי, מתוך המתח ביניהם, מאפשרים למשהו חדש להיווצר (״להעלות״). ד״ר שלגי טען כי נדרשים שני מאפיינים אותם תיארה ג'סיקה בנג׳מין, ״One in the Third״ ו-“Third in the One”, בכדי לאפשר יצירה של משהו חדש או מתעלה בדיאדה. המאפיין הראשון, ״One in the Third״ מתאר יחס של קומפלמנטריות. אותה קומפלמנטריות היא למעשה התאמה בין שני הסובייקטים, כאשר למונח ההתאמה יכולות להיות משמעויות מנוגדות. ההתאמה האינטואיטיבית מגיעה מרעיון ההתאמה בין אם לתינוקה. זוהי מותאמות במובן ששניים הם אותו הדבר, מצויים בסינכרוניזציה זה עם זה. עם זאת, מותאמות יכולה להיווצר גם באמצעות יחס הפוך, בו אופן התזוזה של האחד קובע את אופן התזוזה של האחר, בדומה לתנועת הנדנדה (אם צד אחד פגוע הצד השני בהכרח נפגע). כלומר, ניתן לחשוב על מותאמות הן כסנכרון במובן החיובי והן כסנכרון במובן השלילי. המאפיין השני של בנג'מין, “Third in the One”, מתייחס לחלק בו קיימת שונות בין שני הסובייקטים בדיאדה. על אף חשיבותו של השוני בתוך קשר, גם הוא יכול לעורר חרדה משום שהוא מסמן היעדר התאמה בין שני הצדדים.

אחד המהלכים אשר מאפשרים מעבר מקו למרחב, כלומר אל עבר השלישי, הוא מצב בו המטפל והמטופל מצליחים להחזיק יחד את שני ממדי החוויה: ההבנה שהם גם אותו הדבר אך בו זמנית גם שונים. היכולת להחזיק יחס רב ממדי מסוג זה, קשורה ליכולת לחרוג מן הקו הדיסוציאטיבי. בתוך כך, אם מטפל יצטרך להכיר בחלק שהושלך אליו כאילו היה שלו, המטפל והמטופל יישארו במצב של מותאמות יתר; על מנת להחזיק גם את עמדת השונות, על המטפל למצוא בתוך נפשו את החלק הזה, אשר מהדהד את חווית המטופל, בנפרד מהחלק שהושלך לתוכו – עליו לעבור מעבר לקו הדיסוציאטיבי שלו. במתח שבין היות המטפל והמטופל זהים לבין היות המטפל והמטופל שונים, הקו מתחיל לקבל מרחב. ביחס לכך, ד״ר שלגי הדגיש את המונח surrender או התמסרות של עמנואל גנט (Ghent), אותו בנג'מין מצטטת באריכות. כיוון שלמעשה אצל כולנו מתקיימות כל החוויות, היכולת לחצות את הקו הדיסוציאטיבי כרוכה בהתמסרות למגוון חווייתי זה, על צדדיו הנעימים והמרתיעים. בהקשר של המודרכת של ארון והמטופל שלה, מדובר על התמסרות לצדדים אכזריים ואגרסיביים, כמו גם להנאה מצדדים אלו. תחת התבוננות זו, אין צורך ביצירת המרחב הזה באופן מלאכותי ומאומץ, משום שהוא קיים בכל מקרה ויש רק להשתחרר ולהתמסר לתוכו. כדי שהמטפל יוכל לצאת מהקו שבתוכו ומהקו שבינו לבין המטופל, אל עבר המרחב שבתוכו ואל עבר המרחב שקיים בדיאדה מטפל-מטופל, הפעולה היא לא של יצירה אלא של התמסרות. אם המטפל יוכל, יחד עם המטופל, להשתחרר למגוון החווייתי, ניתן יהיה לייצר את המרחב השלישי.

סיכום

ד״ר שלגי חתם את ההרצאה עם תיאור מקרה. בתיאור, סיפר על מטופל שהגיע אליו בעקבות התפרצויות זעם כלפי הילד שלו, אשר גרמו לו להרגיש אכזרי. ד״ר שלגי סיפר כי במהלך הטיפול בו, עלו אצלו שתי תחושות עיקריות: מחד, הוא חש זעזוע מהמטופל ומן הדימוי שלו צורח על ילדו; מנגד, הוא חש בחלק אחר אשר מכחיש את האכזריות. למעשה, הוא חש את עצמו נע על הקו שבין שנאת האכזריות להכחשתה, כאשר בהדרגתיות הרגיש כי החלק של השנאה גובר עליו. באחת מן הפגישות עם מטופל זה, הוא חש תחושות קשות במיוחד בעקבות סיפור של המטופל על התפרצות נוספת. המטופל הסתכל על ד״ר שלגי ואמר שהמבט שלו אכזרי וקשה לו לשאת אותו. באותם רגעים, ד״ר שלגי נזכר בטיפול אחר שהיה לו בעבר, עם מטופלת אשר ציינה כי היא מתקשה לדבר איתו משום שהוא מתאכזר אליה. בעוד שהוא לא הצליח להבין מדוע המטופלת אמרה זאת, באותה תקופה, הוא חלם חלום שהפגיש אותו עם אכזריות בתוכו שלא פגש בה לפני כן. ד״ר שלגי בחר להשתמש בזיכרון שעלה בו אודות אותה מטופלת, ואמר למטופל שיש בשניהם אכזריות אשר עשויה להתפרץ בפתאומיות והם לא יכולים לשאת אותה. כך, נראה כי המטופלת של ד"ר שלגי עזרה לו להבחין בקו הדיסוציאטיבי שבין היות אכזרי להיות לא אכזרי, ובהמשך אף לחצות אותו. הזיכרון של חציית הקו בעבר, אפשרה לו להתמסר לרגע חצייה נוסף בטיפול אחר, ולתנועה שהיא השלישי. ביחס לדברים אלו, ד"ר שלגי ציין כי עצם חציית הקו במקרה אחד לא מוחקת אותו לגמרי. למעשה, יהיה צורך להתמודד איתו כל פעם מחדש ובאופן מעט שונה מול כל מטופל. בתוך כך, הקו של המטופל ושל המטפל לא חייבים להיות דומים בתוכן (אכזריות מול אכזריות כפי שהוצג בדוגמה הקלינית), אלא דומים באיכות אשר מייצרת פיצול חווייתי. לטענת ד"ר שלגי, על מנת להתגבר על הפילוג הדיסוציאטיבי, דרושה אמפתיה אשר תאפשר לאדם להשלים עם חלק בתוכו הנחווה על ידו כבלתי נסבל. לדידו, אמפתיה זו הופכת להתייחסותית כאשר החלק שהמטפל לא מצליח לסבול הוא לא רק במטופל, אלא גם בתוך המטפל עצמו. במצב זה, הן המטפל והן המטופל צריכים "לעשות דרך" על מנת להיות אמפתיים ולקבל חלקים שהם לא יכולים לסבול, גם אם הדרך של כל אחד מהם מעט שונה.

על הכותבת - עדי דרור

סטודנטית לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית באוניברסיטת תל אביב. מחקרה בעבודת התזה מתמקד בתחומי רגש וויסות רגשי.