חיפוש

מיניות הילד: בין אב לבין אישה בין רגשות לבין ארוטיקה

פורסם על ידי ארנסטו פיצ'וטקה

הרצאה במסגרת יום עיון "הנסיך הקטן ושושנה- מיניות בטיפול בילדים", במסגרת החטיבה לטיפול בילדים ונוער- האגודה הישראלית לפסיכותרפיה פסיכואנליטית

1. התגלית של פרויד

"הילד הנו פרוורטי פולימורפי"- כך מנסח פרויד את מה שמהווה את הבסיס לאחת התגליות המכריעות של המהפכה הפרוידיאנית: קיימת מיניות בילדות.

גילוי המיניות בילדות התאפשר מאחר ופרויד חולל הרחבה רדיקאלית של מושג המיניות הרבה מעבר להיבט הפיזילוגי, הרבה מעבר לנורמטיבי והרבה מעבר למוסכמות החינוכיות או הדתיות. עמדתו של פרויד ברורה: הפעילות המינית אינה מצטמצמת לפעילות גניטאלית. סיפוק מיני איננו מותאם בהכרח לאידיאל זה או אחר, או למטרה זו או אחרת נוסח "פרו ורבו". קיים סיפוק למען לא כלום, סיפוק לשמו. לא במקרה "שלוש המסות על המיניות" פותחות בדיון נרחב על הפרוורסיה אשר מהווה ורסיה אחרת ביחס לוורסיה הנורמטיבית המגדירה מה היא מיניות. במקום אחר, מאוחר יותר בכתביו, טוען פרויד שהבחנה זו בין מיניות לבין גניטאליות היא עניין של חיים ומוות עבור הפסיכואנליזה. מדוע? תשובה על שאלה זו מחייבת סקירה תיאורטית. נעסוק מעט בתיאוריה הקלאסית של פרויד על המיניות, שהיא ביסודה תיאוריה על המיניות הילדית.

התענגות-מיניות. ניתן לקרוא בכתבים של פרויד על שתי צורות של סיפוק: ההתענגות הדחפית המבוססת על סיפוק שהוא ביסודו אוטו ארוטי, והמיניות שהיא סיפוק שעובר דרך האחר. לדידו של פרויד, ה - Liebeslebens, חיי האהבה של הילד, מורכבים משני פנים. הפן הראשון הוא הפן של סיפוק הדחף- סיפוק גופני גרידא המופק מעצם פעילות החזרה.
פרויד קושר בין דחף לבין כורח החזרה. מה רוצה הדחף? הוא רוצה עוד ועוד. את אותו הקשר בין חזרה לדחף אליו התייחס פרויד ב"מעבר לעיקרון העונג" לאקאן כינה התענגות. לצד הסיפוק ההתענגותי האוטו ארוטיקיים פן הסיפוק שביחסים, בקשרים, הרגש כלפי הפרטנר. שני פנים אלו קיימים בילדות וגורלותיהם שונים. פן החיבה נשאר מעל לקו ההדחקה. פן ההתענגות פרופר נחסם ולו חלקית- תמיד חלקית- על ידי הדחקה. גישות פוסט פרוידיאניות שונות מצמצמות לפעמים את חיי האהבה לפן האובייקטאלי-רגשי בקשר לאובייקט/ פרסונה. הוצאת ההתענגות מתחום הפעולה או בלבול בינה לבין הרגש או היחס לאובייקט עלולה להדיר את הגוף ותשוקותיו מתחום ההעברה בטיפול. הסכנה בכך היא שהרחקת מימד ההתענגות כאלמנט פעיל העומד בבסיס הסימפטומים עלולה להפוך לא פעם את הטיפול ללא אופרטיבי ביחס למקור הסבל של הילד. יתכן גם שההתכחשות להתענגות הייחודית של ילד היא זו המובילה לפריחת האבחנות המרובות על הפרעות הילדים, אבחנות שנשענות על פנומנולוגיה צרופה ובאות לקטלג את הקשיים של הילדים ואת הפרעותיהם על פי הגדרות מדעיות אוניברסאליות מבלי להידרש לייחודיות הסיפוק שבפתולוגיה. למשל, יש לשאול במה כן מרוכז ילד שאובחן כסובל מבעיות קשב וריכוז- אולי מיניותו היא שקשורה בריכוז במשהו אחר הבא על חשבון העיסוק הלימודי? ככלל, בפסיכואנליזה עם ילדים ובוגרים, לא מן הנמנע שצמצום הפסיכואנליזה להרמנויטיקה, להגדרות המדעיות, או לעיסוק בלעדי בפנטזיה נטולת קשר עם הסיפוק- היא האחראית לפריחתן של טכניקות שונות הטוענות ליצירת קשר בלתי אמצעי עם הגוף, תוך עקיפה מוחלטת של הדיבור. טכניקות אלו מאתגרות את גורל הפסיכותרפיות הדינאמיות למיניהן.
•המפגש המיני הנו טראומאטי. התגלית על קיום המיניות בילדות מבליטה את מה שמיני דווקא טרם היותו גניטאלי, ומסמנת את העובדה שיש מן המיניות הילדית גם בכל קשר המכונה בוגר. לא בכדי טען פרויד שכל אנליזה, גם של מבוגר, היא אנליזה של נוירוזת הילדות.
פרויד טוען שהמפגש המיני תמיד טראומתי וחידתי עבור הילד, מאחר והוא מפגיש אותו עם הגוף הדחפי העצמי מבלי שהילד מצויד בידע כלשהו שייתן משמעות לתופעות הגופניות המוזרות. זוהי הזרות הכי אינטימית, ואין חשיבה אפריורית שתחלץ את הילד מהמפגש המאיים. המפגש עם המיניות טראומאטי אחר והילד מונע בו כאובייקט של הפעולה הדחפית יותר מאשר שהוא מהווה סוכן של הפעולה הזאת. לדוגמא ניתן לראות את המפגש של הנס הקטו עם הבולבול שלו, העולה ויורד מבלי שחוקיות כלשהי תסביר לו מה מניע אותו. בדומה, אחד הפציינטים אמר לי פעם, "אני בא כי יש לי בעיה והיא שזה עומד בלי לשאול אותי".
הפנטזיה- הדחף בפני עצמו אינו מייצר יחס לאובייקט וקשר איתו אלא מסתפק בעצמו- "פה שמנשק את עצמו", כפי שניסח פרויד את מה שמאפיין את פעולת הדחף האוטו ארוטי. לשם יצירת קשר בין דחף לאובייקט נדרשת פעולה נפשית. הפעולה הזו נקרית פנטזיה, יצירת מיתוס, יצירת פיקציה. סיפור מתווסף לפעילות האוננות- עלילה שיש בה גיבורים ותפקידים, קרי סדר מסוים והבדלים, בין השאר גם בין המינים. תסריט. הרבה פעמים, מאוחר יותר, הסיפור הופך יעיל להפקת סיפוק שמהווה תחליף לסיפוק שבמעשה. המעבר הזה מהאוננות לפנטזיה הוא הוא הסולל את הופעת הסובייקטיביזציה, הופעה של מה שפרויד מכנה המציאות הנפשית. פיתולי העבודה הנפשית בילדות הנם הדרכים השונות על פיהן ילדים שונים מטפלים במפגש המיני הטראומאטי. גישות שונות נתנו שמות שונים לתפקיד מכריע של יצירת הפיקציה, אך לא כולן דבקות בהתעקשות הפרוידיאנית לקישור הפיקציה לסוגיית הסיפוק. לדידו של פרויד, הפיקציה מייצרת אחריות מינית במקום התענגות מונוטונית. הפיקציה מייצרת עולם שבו יש לילד מקום כסובייקט ולא רק כאובייקט. כך, במאמרו "הסופר ופעולת הפנטזיה" שואל פרויד: כלום לא חייבים אנו לחפש אצל הילד את העקבות הראשונות של עבודת הסופר? ...יתכן וזכותנו לטעון שילד שמשחק מתנהג כמשורר כי הוא יוצר עולם או יותר נכון משזר את עובדות העולם בסדר חדש". במאמר "תיאוריות מיניות בילדות" טוען פרויד שההמצאות התיאורטיות של הילד מהוות ניסיון לתת תשובה לחידות המכוננות אותו. תיאוריות אלו מבטאות בו זמנית שאיפה והתכחשות לידע. מדובר במעין דיאלקטיקה בין הרצון לדעת לבין הסירוב להכיר את עובדות המוות, הסירוס והאופן בו הילדים באים לעולם. בנקודה זו יש להדגיש, שוב, שפרויד אינו מבטל את הקשר בין התיאוריה לבין הגוף: אלו אינן תיאוריות אווריריות, אלא תיאוריות אותן הילד חושב עם גופו, ומכאן שהוא מייצר פיקציות אוראליות, אנאליות וכו'. שנים רבות מאוחר יותר יאמר לאקאן באחד הסמינרים שלו שהאדם בונה את המציאות שלו תוך שימוש במכשירי ההתענגות שלו. האדם חושב עם אובייקט הדחף שלו.
הכותרת של יום העיון- לעניות דעתי הכותרת ליום העיון בו ניתנה הרצאה זו ("הנסיך הקטן ושושנה- מיניות בטיפול בילדים") מרמזת לקשר בין מיניות (זה נושא יום העיון) לבין הפיקציה (הפיקציה המופלאה של הנסיך הקטן המשמשת תת כותרת המפרשת את הכותרת). זאת כותרת לוגית בעליל. מדוע?
אנסה לענות לשאלה זו ברמה התיאורטית, אך אפתח קודם לכן בנימה האישית. אני חייב תודה להזמנה להשתתף ביום העיון במיוחד מאחר ואיפשרה לי להיזכר ולקרוא מחדש את הנסיך הקטן. זוהי יצירה שהיוותה ציון דרך אישי בדרכי כפסיכואנליטיקאי. בגיל הטיפש עשרה, כשלמדתי בסמינר למורים לחינוך בגולה, בארץ המוצא שלי, הזדמן לי מפגש עם מורה לדידאקטיקה שטענה שאני אולי אינטליגנטי מדי, אך מתקשה לעורר את השאלות אצל הילדים. זה הייה מפגש גורלי עבורי. סוקרארטס, פרויד וסאן אקסופרי ליוו את ההתחלה שלי בלימודי הוראה. המורה הציעה לי אז לקרוא ביחד שני ספרים- "הנסיך הקטן" ו-"פשר החלומות " של פרויד במטרה ללמוד לעורר עניין ושאלות אצל הילדים. עבורה, ללמד טוב משמעו לעורר שאלות יותר מאשר לענות עליהן, ואני למדתי אז על בשרי משהו על הקשר בין מיניות לבין פנטזיה לבין יצירה, ואוסיף: לבין הוראה. אדלג על הקונוטציות המיניות של המפגש בין ה- "טין איז'ר" ההוא לבין המורה ההיא הנשית למדי.
בואו ניזכר בהיכרות של גיבור הספר עם הנסיך הקטן, אחרי תאונה במדבר, כאשר מעין קול משונה העיר אותו עם עלות השחר.

"צייר לי כבשה! "

"מעולם לא ציירתי כבשים, לכן חזרתי על אחד משני הציורים שהיו שגורים בידי, ציור נחש- בוא. להפתעתי אמר: "לא ולא! אינני רוצה בפיל בתוך נחש בוא....צייר לי כבשה!"

הוא הסתכל בציור הראשון בתשומת לב והעיר: "לא! הכבשה נראית חולה מאד. צייר לי כבשה אחרת!"

ציירתי לו.

חברי הקט חיך ואמר בסלחנות: "הרי אתה רואה... זו לא כבשה, זה אייל... יש לו קרניים".

חזרתי וציירתי מחדש, אך גם ציורי זה לא הניח דעתו ממש כמו הציורים הקודמים.

"כבשה זו זקנה מידי..."

סבלנותי פקעה, לכן ציירתי בקווים גסים את הציור הזה ואמרתי: "זוהי תיבה. הכבשה שאתה רוצה נמצאת בפנים". והנה להפתעתי, עורו פניו של השופט הצעיר שלי: "בדיוק כבשה כזאת רציתי! תגיד, אתה חושב שהיא צריכה הרבה עשב, הכבשה הזאת?"

"למה?"

"כי אצלי הכול קטן כל כך...".

"זה יספיק לה בהחלט"- אמרתי- "הרי נתתי לך כבשה קטנטונת".

הוא הרכין את ראשו מעל הציור ואמר:

"לא קטנה כל כך...תראה, היא נרדמה..."

וכך התודעתי אל הנסיך הקטן.

דיאלוג זה מלמד שפרויד צדק: עבודת הפנטזיה מתאפשרת רק על רקע ההיעדרות של הדבר, על רקע חסר כלשהו. לשם כך דרושה עמדה עיקשת כמו זו של הנסיך הקטן.

2. תסביך אדיפוס

פרויד יצר תיאוריה מינית כדי להסביר את אובדן הסיפוק תוך יצירת המימד של החסר. התיאוריה נקרית "תסביך אדיפוס", כאשר פרויד ראה בתסביך זה אב טיפוס של פנטזיה המייצרת יחס/קשר בין הסיפוק הדחפי לבין אובייקט מסוים. על פי תיאוריה זאת החסר נוצר כי האב אוסר על ההתענגות.


• הנס הקטן

כאשר פרויד מתחיל ללוות את אביו של הנס בהתבונות בו, לפני פריצת הפוביה שלו, הנס מעביר את ימיו המאושרים בקרבת אימו הלוקחת אותו לכל מקום אליו היא הולכת- אפילו למקומות אינטימיים ביותר. כך, הנס יכול לפתח אשליה שהוא משלים אותה ולמרות זאת הוא בוחר - בחירה ראשונה שלו- לחפש. תנועות ה- "עושה פיפי" שלו ולידת אחותו דוחפות אותו למצוא תשובה לחידות בפניהן הוא עומד. האינטונציה שלו מעניקה מובן מיני לחידות אלו. כך הוא שואל את אימו "יש גם לך? עושה- פיפי"? "ברור", היא עונה, ללא היסוס.

אבל הנס ראה, הוא יודע משהו ומתעקש: "היות ואת גדולה בטח יש לך עושה פיפי כמו זה של סוס". הוא אפילו מרחיק לכת ובאחד הימים, בשירותים, מבקש שהיא תתייחס לבולבול שלו תוך שהוא מראה לה אותו. סוף סוף הוא נתקל באמירה של האם: "פויה! תסתיר אותו!". אז, הוא בוחר בחירה שנייה ופונה בחקירתו אל האב, אך אב זה לא ממש נמצא במקום הנכון והנס חייב לפנות לאלמנט חיצוני על מנת להיחלץ מהמקום של אובייקט הסותם את האיווי האימהי. האב מנסה את מזלו, למשל, כאשר הוא מנסה להוציא את הנס מהמיטה הזוגית של הוריו- ללא הצלחה. כלומר, הנס פוגש את חידת האיווי האימהי כאשר האב משמש כמשענת קנה רצוץ בלבד. פרויד יודע דבר מה על כך היות והוא שמע באנליזה את התלונות החוזרות ונשנות של אמו של הנס על חוסר הלהיטות המינית של בעלה. האב הזה אוהב מאד את הנס- אוהב אותו יותר מידי וכך לא יכול לשמש אב שאומר "לא", אב מפריד, ובסופו של דבר גם לא אב מאפשר, האומר כן. הפוביה היא המצאה סימפטומטית של הנס המבקש להיחלץ מהצבת האימהית בשל כישלון חלקי של האב במשימה הזאת. הנס הקטן לא מפסיק לומר לאביו: "תקשיב אבא, תכעס כבר!! אני מצפה שתכעס!", והאב עונה: "למה אתה רוצה שאכעס?". כך, הוא אינו מסכים לוותר על המקום הבלעדי של אהוב כדי להתמקם גם במקום של זה שאת מילתו מכבדים. אולי נכון להזכיר כאן משפט של פרויד, קטן אך מלמד, במאמר על "אהבת ההעברה": "פריצת אהבת ההעברה דוחפת לצמצם את האנליטיקאי למקום של אהוב".

• אדיפוס והסמוי מן העין

כך מספר הנסיך הקטן:

"אחרי שהלכנו שעות ארוכות ירד הלילה והכוכבים התחילו מאירים. ראיתי אותם כבחלום, כי מרוב צמא קדחתי מעט... מילותיו של הנסיך הקטן רקדו בזיכרוני.

גם אתה צמא? שאלתי אותו.

אך הוא לא ענה לשאלתי אלא אמר רק:

מים יכולים להיות טובים גם בלב...

לא הבנתי את התשובה אבל שתקתי... הוא הוסיף: יפים הם הכוכבים בזכותו של פרח, שאינו ניראה לעין...

המדבר יפה -הוא הוסיף. והוא צדק. תמיד אהבתי את המדבר. אתה יושב לך על גבעת חול. אינך רואה כלום ואינך שומע כלום. ואף על פי כן משהו בשקט...

סוד יופיו של המדבר- העיר הנסיך הקטן- הוא שאי שם מסתתרת בו באר...

ולהפתעתי הבנתי פתאום למה החול זוהר בזוהר מסתורי. כשהייתי קטן גרתי בבית קטן, ובבית הזה, כך ספרה האגדה, היה טמון אוצר. איש אמנם לא הצליח לגלותו, כמובן, ואולי, אפילו, איש לא חיפש אותו. אבל הבית כולו נהיה קסום בזכותו. בלב- ליבו הסתיר ביתי סוד...

נכון, אמרתי לנסיך הקטן- כי הדבר המשווה יופי לבית, לכוכבים או למדבר, הוא משהו הסמוי מן העין!

אמרתי בליבי: מה שעיני רואות אינו אלא קליפה. העיקר סמוי מן העין...

תסביך אדיפוס הוא הדרך של פרויד להסביר איך קורה שילדים מפנטזים ומפרשים את עולמם; איך נוצרת האפשרות להיווצרות הסמוי מן העין.

הדיאלוג עם הנסיך הקטן מורה, בצורה מלמדת יותר מכל מאמר תיאורטי, על סוד הקסם של המיניות המתחולל אם וכאשר האובייקט איננו, אבוד. קסם שבפסיכואנליזה מכונה הערך, הברק הפאלי שאובייקט נושא בתנאי שנסכים לאובדן של הדבר, או על הקשר בין אהבה לבין מה שחסר.

המיניות נשענות על חידה: דלת חדר המיטות של ההורים נעולה, לפעמים. למה? אמא הולכת לפעמים. לאן? מבטה פוזל למקום אחר? מדוע? זאת חידה. מה היא רוצה? מה היא רוצה ממני? חידות שדוחפות לעבודה של תאורטיזציה.

•אב, אם, גבר, אישה

לאקאן מיישם את התגליות של פרויד על המיניות בילדות מבלי לדלג על המיניות של ההורים, שגם הם יצורים מיניים. כמה שנדגיש את הפנים האידיאליים שלהם, ההוריים שלהם, החיבתיים שלהם, מסתבר שלפעמים הם גם גברים ונשים.

גורל המיניות של ההורים קובע גורלות במיקום הסובייקטיבי של הילד. הילד נע בין אם ואב שהנם גם גבר ואישה- כאשר הם גבר ואישה. אם היא לא כולה אם. היא גם אישה. כלומר התוצר שלה לא משלים אותה, לא סותם את החסר. לדידו של לאקאן אם טובה מספיק איננה רק זו שיש לה קשר עם הסמכות האבהית והיא מצייתת לה, אלא זאת שגם חלוקה בין אהבתה את בנה לבין התשוקה לגבר שלה או לפחות לדבר-מה שמתקיים מעבר לתוצר שלה. היכולת של האם לאפשר מרחב לפנטזיה תלוי גם במיקומה כאישה שמתחלקת, משסעת את הווייתה כאם. במסגרת זו לא נוכל לפתח את הגורלות השונים של משפחה המכונה משפחה חד הורית אך המבנה נשמר: האם יש דבר-מה מעבר לילד המשסע את האם ומונע ממנה להסתפק בתינוקה?

"אב שראוי לכבוד הוא זה שבוחר אישה שהיא מושא לאיווי שלו, מתענג עליה וגם מטפל בילדים שלה באופן אבהי". אמירה זו של לאקאן מפריחה את הקשר השגוי שנעשה לא פעם בין האב לבין שוטר. הסמכות האבהית נשענת על נאמנות לאיווי שלו, על הדרך בה מצא פתרון לסירוס שלו עצמו. אב איננו מגלם את החוק, הוא מייצג אותו והוא גם נתין של החוק אותו הוא מייצג בפני בנו. הוא גם מטפל בצאצאיו באופן אבהי, קרי לא אימהי. אב הוא זה שאומר לא ובגלל זה מתאפשר שיאמר כן. לשם כך הוא אמור לדעת לעצום ולו עין אחת, לפעמים.

עמדתו של כל אחד ההורים ביחס למיניותו הוא, והפתרון שמצאו למפגש המיני הטראומטי שלהם עצמם, הם חומרי הגלם באמצעותם נבנית הפתולוגיה הילדית: פסיכוטית או נוירוטית.

לדידו של לאקאן יש שני מיקומים בסיסיים בהם הילד עשוי להתמקם ביחס להוריו, אשר קובעים את האבחנה המבנית של הסימפטומים שלו:

הילד עשוי להיות סימפטום של ההורים, קרי הקשר בין סובייקטיביות ההורים בזוגיות בא לידי ביטוי בסימפטומים של הילד: "הילד כסימפטום של ההורים עשוי לייצג את האמת הלא מודעת של זוג הוריו". זהו המקרה הנוירוטי- זהו הנס הקטן המנסה לפלס דרך בין הפליות האימהית לבין הרופפות הגברית-אבהית.
הילד עשוי להיות אובייקט של הפנטזיות האימהיות, ללא תיווך של שלישי. זהו ילד שהמבט האימהי עט עליו באופן תמידי ואינו מאפשר פער. זהו ילד שמהווה מעין מריונטה של הפנטזיות של אימו- היא לא זקוקה לאיש מלבד תינוקה וגם הוא לא זקוק לאיש מלבדה- מעין נירוואנה ממיתה.

3. תקופתנו

עד כאן הקלאסיקה הפסיכואנליטית. עכשיו נשאל: מה התוקף של כל הקלאסיקה הזו בתקופה פוסט מודרנית? כי הרי הקליניקה משתנה עם התקופה. האם הפיקציות האדיפאליות תקפות בתקופה בה הסמכות האבהית שוקעת?

בואו נעמיד את ניר בן ה- 15 אל מול הנס הקטן.

ניר הוא ילד בן תקופתנו, אשר הוריו מדווחים על קושי גדול מולו המתעצם בשנה האחרונה. ניר ממעט ללכת לבי"ס, אינו נענה לבקשותיהם ומתנהג באופן חסר גבולות. כאשר הוריו הענישו אותו ולקחו לו את המחשב, ברח מהבית. האם התחננה שיחזור, בכתה לאבא שיוותר, והבטיחה להחזיר לו את המחשב ואכן, ניר חזר לבית הוריו רק אחרי שהחזירו את המחשב לפעילות.

ניר מספר שחלק מהמורים מרדימים אותו, משעממים, ולעומת זאת מספר על משחקי מחשב משוכללים ומיוחדים אשר מרתקים אותו, והוא נרגש כשהוא מספר עליהם. הוא מוסיף שהוא לא לבד שם, יש עוד חברים שמשחקים: "מחשב מרגיע אותי. אחרי ביה"ס אני אשתגע בלי מחשב" הוא טוען. ניר מספר שאביו לקח לו את המחשב כי חשב שהוא לא הלך לביה"ס ורצה להעניש אותו. ניר הודיע לו שאם ייקח לו את המחשב- הוא לא ילך לבית הספר ואכן, האב לקח את המחשב והוא לא הולך. הוא קם בלילה לראות אם הוריו ישנים ואז ממשיך לשחק במחשב ולא הולך לישון, ולבסוף צופה בטלוויזיה ונרדם. בבקרים אמו מנסה להעיר אותו בכל מיני צורות ואופנים, והוא ישן: "אני לא זוכר כלום ממה שהיא אומרת, אני ישן. מגיע לה העונש להעיר אותי"

המטפל מגיב: "יש כאן בלבול! ילד נותן עונש להוריו!" הוא צוחק. זהו צחוק נוסח הקומי? האם הוא צוחק על המטפל? ואולי זהו צחוק נוסח הבדיחה של פרויד, צחוק המגיח מהלא מודע? כלומר, האם זהו סרקזם או צחוק המתעורר בעקבות פירוש? זוהי אחת הדילמות של הטיפול הזה.

ניר חווה חוסר סבלנות וחוסר שקט ברגע הקצר בו הוא נאלץ להמתין לטעינת המחשב וממהר לעבור למשהו אחר "עד שיעלה". הוא שולט במחשב ובאנגלית, ומציין שלכל משחק יש סיפור רקע. לדבריו, יש אנשים שהסיפור לא מעניין אותם, ישר נלחמים, אבל אותו הסיפור הכי מעניין. ואחר כך- עוד יריות, טילים, מסוקים, מהירות, באלאגן, רעש, לחץ ומתח, דם והפצצות.

פעם אחת, לקראת סיום הפגישה, ניר מבקש להראות עוד משחק אחד למטפל, אך בהמשך המחשב מתנתק. ניר מנסה להתחבר מחדש והמטפל קובע שהפגישה הסתיימה. בפעם אחרת המחשב מתחבר והוא בתגובה: "אולי גם לו אתה עוזר פסיכולוגית", ובסיום הפגישה: "שרפתי זמן שהראיתי לך בהתחלה חלק מהמשחקים במקום להתחיל לשחק ישר".

בפגישה אחת המטפל שואל אם יוכל לכתוב את הסיפור של הסדרה וניר נענה בחיוב. בפגישה שלאחר מכן הוא מדווח ש"לא הלך העסק. לא הצלחתי לשחזר את הסיפור והתעצבנתי". "אולי עכשיו?", מזמין המטפל. "עכשיו אני כבר מרוכז במשחק אחר, אני רוצה להראות לך, אפעיל את המחשב. זה משחק אכזרי, אבל מלמד אותך לא ללכת בדרך הזו"

ניר מגיע לשלב בו הרג מישהו כדי לקבל בחזרה את הכסף שנגנב ממנו, ומספר על סרט שראה: חייל פצוע ומדמם מגן עם הרובה על חייל אחר... "מה שמחזיק אותו בחיים, יותר חשוב להם מעצמם זה להגן על החברים שלהם... ואז הוא גילה שההפך מפחד זה אהבה". הפגישה מסתיימת. כשיוצא אומר: "אני מצטט, אני לא אומר שזה נכון".

אמרנו שניר הוא בן תקופתנו. הדימוי במסך סותם את החידה, מראה את מה שרצוי שיהיה מצועף וכך הולכת ומידלדלת היצירה הסמלית. שפת הדימוי תופסת את מקומה של שפת הדיבור, ואז אין אתנחתאות והדחף דוחף ללא עצירה כמעט. בעיות הריכוז של ניר מגלמות, אולי, את הניסיון הנואש של ילד המוצף בגירוי להיחלץ מהמכבש- מכבש הדימוי המצמצם אותו למעמד של אובייקט של עין נצחית וכל יכולה, המהפנטת ומציעה פנטזיות ready made.

עמדת הוריו של ניר מדגימה את הדחיפה לשוויון דמוקרטי כביכול בין הורים לילדים. אלו זמנים שבהם הקפריזיות של הילד תופסת את מקומה של השרירותיות של האיסור ההורי. הילד הופך לאדון עבור הוריו. תופעות אלו מלמדות על קושי הולך וגובר של ילד בן התקופה להתמודד עם מכשול לרצונותיו כך שיתאפשר שיכפיף את עצמו לאחר, תקופה בה יש ליקוי הולך בגדול בהמצאת מה שפרויד כינה אידיאל של האני, מודל להזדהות המשמש מצפן. זו תקופה עם גוון מוכלל של יתמות.

בחזרה לנסיך הקטן, נאמר שהמדבר מפסיק להקסים והבית כבר לא טומן אוצר. סלולה הדרך לריטלין שהולך ותופס את מקומה של הסמכות בניסיון לרסן את הגירוי. המומחים לחיזוק הסמכות ההורית מעמיקים לפעמים את הניכור של ההורים והופכים סמכות למשהו שאותו ניתן ללמוד נוסח "How to... ". קול המומחה תופס בהרבה מקרים את מקומו של קול ההורה הרוצה. והאיווי של האב איננו איווי אנונימי- כך טוען לאקאן.

בעקבות לאקאן אנו יכולים לטעון שאין דבר "בריא" יותר לילד מאשר אב שנאמן למה שניראה לו נכון עבור ילדו. במילים אלו הגבתי לאשמה של אב על כך שהיה לא דמוקראטי מספיק עם ילדו. הילדים התפוסים בחשיפה המינית של המבוגרים או תקועים בהעדר מכשול בונה הם המתבגרים המשועממים של מחר, אלה שייגשו אל הפואטיקה המינית כאילו ניתן לצמצמה למשחקי המחשב האוטו ארוטיים. נעלמת האפשרות ליצירה של מחסומי הבושה, הגועל.

על פניו, נראה שאנו נמצאים שנות אור מ"שלוש המסות על המיניות".

אך למרות הכול, נראה שאופן הפתרון שאותו הציע פרויד עדיין תקף ואינו משתנה: הפיקציה במקום ההתענגות הצרופה. אפילו, או דווקא, אם הפיקציות משתנות. כלומר, הפיקציות משתנות עם התקופה, אך תפקידן לא משתנה.

גם המיקום שפרויד הציע למטפל בבואו לפגוש ילד אינו משתנה במהותו.

"המבוגרים לא מבינים כלום... הם עוסקים רק בחישובים". ניתן להתייחס למילים אלו של הנסיך הקטן כאינדיקציה למטפלים. על המטפל לא להסתפק בדבר עצמו או בסטטיסטיקות. לחלץ ילד מהסבל משמע לכבד, לעודד, לתמוך, לדרבן, לשמש מכשול כך להפוך לנמען של המאמץ של הילד לייצר עולם, פיקציה מיטיבה. יצירת פיקציה דורשת שהמטפל יהיה פרטנר ראוי, שיתייחס לדיבורו של הילד כאל דיבור שעשוי לייצר דבר מה שונה ממה שנאמר ומעבר למה שנאמר. שיוותר על הדיבור הפונקציונאלי לטובת הדיבור היצירתי. נדרש שחרור של המטפל מההבחנות המכלילות, דבר שמחייב גם עמדה של חזרה בשאלה ביחס לתיאוריה המנחה אותו בבואו לפגוש ילד. עליו לתרום את חוסר הידע שלו, תהליך חשוב פי כמה בזמנים של הצפת ידע ואינפורמציה. מתבקשת עקשנות מרבית היום כדי לדבוק באמונה ביכולתו של ילד להיחלץ מהצבת של הקונקרטי והיעיל ולדרבן אותו ליצור עולם אחר. הוא חייב ללמוד מהפיקציות החדשות שהילד צורך מהמדיה ולהיות קשוב לסטיות, אפילו הזעירות ביותר, שדיבור הילד מייצר ביחס לאותן פיקציות. שם נמצא המוצא הטיפולי. המטפל אמור לעזור ללמוד "לשרוף זמן", להסכים לזמן של הדיבור, נקודת ארכימדס עליה הילד יבנה את עולמו.