מחשבות על פרוורסיית העברה - תקציר מאמרו של אצ'גויין

צוות בטיפולנט

פרוורסיות מוכרות לנו בד"כ כהתנהגויות מיניות חריגות, אך הספרות הפסיכואנליטית מציעה תפיסה של הפרוורסיה כמנגנון נפשי מורכב. במאמר Some thoughts on transference perversion מציג אצ'גויאן תפיסה לפיה פרוורסיה היא מצב קליני מובחן אשר מתבטא בתהליך הטיפולי בסוג ספציפי של יחסי העברה.

היבטים תיאורטיים

אצ'גויין טוען כי קשה לתפוס את טבע הפרוורסיה מאחר וצורת התנהגות ספציפית אינה נוגעת באופי הפרוורסיה במהותו. פרויד הוא שהתחיל בחקר הפרוורסיה, והגדיר אותה כ'נגטיב של הנוירוזה'. בעקבות סדרת מאמרים שכתב בנושא, אימצו ממשיכיו של פרויד גישה סטרוקטורלית לפיה לפרוורסיה יש מבנה של סימפטום אך בניגוד אליו, היא אגו-סינטונית ומענגת. כך, הגבול בין פרוורסיה לסימפטום טושטש, אך טבעה ומהותה של הפרוורסיה טרם הובנו.
פרויד הניח כי הפרוורסיה נובעת מדחף אגרסיבי ולא מדחף ליבידינלי וזיהה כי היא מבוססת על נסיגה מבוחן המציאות. קליין הדגישה גם כן את השפעתן של סיטואציות מעוררות אשמה וחרדה, ואת הקשר שלהן לדחפים האגרסיביים העומדים בבסיס התפתות הפרוורסיה. גלובר, על בסיס תפיסות אלה, הציע כי הפרוורסיה היא למעשה הנגטיב של פסיכוזה ומהווה ניסיון לגישור על הפער שהתהווה סביב התפתחות לקויה של בוחן המציאות. תיאורטיקנים פוסט קלייניאנים אשר עסקו באישיות הפסיכוטית ובחלקים הפסיכוטיים באישיות זיהו כי היבטים אלו בולטים במיוחד בקרב מטופלים פרוורטיים. כך, תפיסת הפרוורסיה השתנתה לאורך השנים ותיאורטיקנים רבים החלו לראות בה מנגנון הגנה מפני שיגעון. כלומר, הפרוורסיה קשורה לגרעין הפסיכוטי של האישיות ובו זמנית מהווה הגנה מפני פסיכוזה.

האגו הפרוורטי

אחת הגישות הרווחות מדגישה את תפקידו של האגו המפוצל ביצירת הפרוורסיה.

פרויד התמקד באופן בו ילדים מסוימים מתמודדים עם חרדת הסירוס הנובעת ממפגש עם העובדה לפיה לאישה אין פין על ידי שכנוע עצמי לפיו הם אכן ראו פין אצל האישה. הפטישיסט, טען פרויד, מדחיק את אפקט האימה הנלווה לחרדת הסירוס ורואה פין במקום בו לא נמצא פין. לאקאן הרחיב תפיסה זו וטען כי הפרוורט עובר דרך חרדת הסירוס אך דוחה אותה על ידי החייאת אימאגו של פין נשי. לאקאן מסביר תהליך זה דרך שלב המראה. בשלב זה הילד הוא הפאלוס החסר של האם ומושא התשוקה (לפין) של האם. האב, שמופיע כחלק מהתסביך האדיפלי, מפסיק את המצב בו הילד הוא הפאלוס החסר של האם ומביא לתפיסת הפאלוס כסימבול ולא כאיבר ממשי. כאשר תהליך זה נכשל, הפונקציה הסימבולית אינה מתבססת וקיימת פגיעה בבוחן המציאות.
גילספי (1956, 1964), בהתבסס על תיאוריות הנוגעות לתפקידי האגו, הציע כי בפרוורסיה הדיסוציאציה של האגו ממלאת תפקיד מרכזי גם אם לא עד כדי הכחשה מוחלטת. מלצר (1973) הדגיש גם הוא את האגו הדיסוציאטיבי של הפרוורט וטען כי מדובר בדיסוציאציה בעלת צורה ייחודית של פורקן (the dismantling). תרומה משמעותית נוספת של מלצר בהקשר זה היא הבחנתו בין המיניות הבוגרת המבוססת על תהליכי הפנמה לבין המיניות הילדית והפרוורטית אשר שתיהן מבוססות על השלכה אך נבדלות בתהליכי דיסוציאציה שונים הקשורים למבנה האגו ומקושרים לקנאה ואשמה.

פרוורסיה של ההעברה

אצ'גויין מצביע על סוג היחסים הייחודי שהמטופל הפרוורטי חייב לפתח בטיפול כדי להביא להבנת ופתרון הפרוורסיה. הוא מדגיש כי בדומה לכל נוירוזת ההעברה, מדובר בסוג העברה משמעותי אשר עיבודו מאפשר לנו להבין את המטופל. אצ'גויין מתאר כי על אף שג'וזף (1971) לא התייחסה ישירות להעברה הפרוורטית, היא מדגימה בכתביה כיצד הפרוורסיה יכולה להיפתר רק באמצעות יחסי ההעברה ופירושם. האירוטיזציה של ההעברה, הנסיונות לעורר ריגוש אצל המטפל/ת והפאסיביות של המטופל אשר מגרה את המטפל לאקטינג אאוט פרשני אינם רק מנגנוני הגנה, לטענתה של ג'וזף, אלא גם מתקפות ישירות על המטפל. אורטובי (1971-2) מתייחס ל"פטישיזם של ההעברה", ואילו רייזנברג (1970) מתייחס לניסיונותיו הסמויים של המטופל הפרוורט להפוך את יכולות ההתבוננות והתיאור של המטפל למציצנות.
מלצר (1973) מציין כי פעמים רבות המטפל מזהה את החתירה תחת התהליך הטיפולי רק בשלב מאוחר מדי: הטיפול מתנהל במסגרת עקרה שהיא ה-"Raison d'être" של כלל הפרוורסיות. במקרים קיצוניים, המטפל גולש לאקטינג אאוט של ההעברה הנגדית שלו דרך פסאודו-פירושים. אצ'גויין מזכיר כי במאמר קודם (1974) התייחס לאופן בו במקרים מסוימים דחפים מומרים לאידיאולוגיות ומושלכים. במאמר זה הוא דן בצמחונות, ובמאמר הנוכחי הוא טוען כי מנגנון זה רלוונטי גם לפרוורסיה בה המטופל אינו חווה את דחפיו אלא מתקשר עם גופו דרך האינטלקט, עקב אשמה וקנאה המתעוררים סביב החוויה הדחפית. לטענתו, אירוטיזציה של ההעברה וראיה אידיאלוגית של החיים המיניים ושל החיים בכלל הם מנגנונים פרוורטיים. חלקם אלו, הוא מדגיש, יכולים להתקיים גם בנפשם של מטופלים נוירוטיים, כפי שחלקים נוירוטיים יכולים להתקיים בנפשם של מטופלים פרוורטיים.
לסיכום, אצ'גויין מציע במאמרו כי מנגנונים העומדים בבסיס הפרוורסיה באים לידי ביטוי גם בדפוסי ההעברה וההעברה הנגדית אשר נרקמים בתהליך הטיפולי. הוא מדגיש כי ביטויי העברה אלו, אשר חותרים תחת התהליך הטיפולי, מכוונים להרס שלו ושל משמעותו ובכך מנגישים למטפל מידע על המנגנונים העומדים בבסיס אישיות המטופל ויחסי האובייקט שלו.

ביבליוגרפיה