חיפוש

לתת ולקבל- נתינה וקבלה ביחסים הזוגיים והמשפחתיים

פורסם על ידי ד"ר חן נרדי ד"ר רבקה נרדי – מטפלים אישיים וזוגיים

אחת התובנות היותר מעניינות על מהותה של הזוגיות המודרנית היא שתחושת הסיפוק ביחסים קשורה בעיקר לחוויה הרגשית, יותר מאשר לחלוקת תפקידים או סוגיות כלכליות. כאשר נחשפתי (רבקה) לראשונה לתובנה זו נדהמתי שכן הייתי בטוחה, בהיותי דוגלת בגישה שוויונית המעוגנת בחשיבה פמיניסטית, כי מה שיקבע את תחושת הנחת הוא, חלוקת תפקידים. בחרנו לפתוח כך את הרשימה שלנו כדי להדגיש שכאשר אנחנו מדברים על קבלה ונתינה, המשקל הגדול של חוויות אלו קשור למשמעותם הרגשית, לאופיים של היחסים.

למרות שכבר איננו ילדים, הנפש מצפה, עדיין, לאותה נתינה רגשית - הקשבה עם כל הלב, אמפתיה, התעניינות, התחשבות, קליטת צרכינו, כבוד לחלומותינו, התפעלות מיכולותינו וכישרונותינו, גילוי סקרנות ביחס לטעמים המגוונים שלנו בין אם מדובר בהנאות מעולם הספורט ובין אם מדובר בתחביבים אחרים (קריאת ספרים. אמנות, מוסיקה, טיולים, בילויים וכיו"ב), וגם: רגישות לחולשותינו, הנאה מההומור שלנו, סובלנות לשטויות שלנו, התעלמות מהפגמים הפיזיים שלנו. וכן, גם עזרה פיזית בכל הקשור במטלות הבית וגידול ילדים, הבנת המחויבויותנו ביחס לקריירה שלנו, כמו גם המשפחה המורחבת שלנו, הושטת יד, שקיפות בנושאים כלכליים וקבלת החלטות משותפת. רשימה ארוכה לתפארת שמייצגת את הדרך הארוכה שעשתה המשפחה ואיתה הזוגיות בעשורים האחרונים.

לאור כול האמור לעיל אנו שואלים מה קורה בזוגיות ובמשפחה כשאנחנו נותנים יותר ומקבלים פחות? מה קורה כשאנחנו נותנים פחות ממה שאנחנו מקבלים? וכשאנחנו נותנים המון אבל לא את מה שצריך? מהם האתגרים הניצבים בפני בני זוג המעוניינים ביחסים הוגנים ושוויוניים?

מרביתנו מרגישים נוח במערכות יחסים שמתקיים בהן איזון בין מה שאנחנו נותנים, לבין מה שאנחנו מקבלים מזולתנו. הדדיות זו בנתינה ובקבלה יוצרת תחושת שוויון וכבוד הדדי. כאשר מופר האיזון ומתברר כי צד אחד משקיע הרבה יותר ביחסים - לוקח על עצמו תפקידים רבים יותר, מעניק יותר רגש, מחזר יותר - נפגעת תחושת הכבוד העצמי ואת מקומה תופסים העלבון והכעס. כך אכן מצאתי בעבודת הדוקטוראט שלי (רבקה נרדי) שעובדה לספרי "זוגיות בסערה" (1).

בעבודה זו* בדקתי את משמעותה של המחויבות בנישואים המודרניים, ההבדלים בין נשים וגברים והמשמעות המוסרית של הבדלים אלו. אחד הממצאים המעניינים שגיליתי בעקבות ראיונות אישיים עם זוגות, נשים וגברים אותם ראיינתי בנפרד היה, שלמעשה מתקיימות שלוש חוויות נישואים שונות בתכלית, להן נתתי שמות: "ארץ הסטריאוטיפים" - בה ממשיכים להתקיים הדפוסים הישנים הן ברמה הרגשית והן ברמה האינסטרומנטלית, כלומר חלוקת תפקידים. כאשר שני בני הזוג מקבלים זאת, במילים אחרות כאשר האישה מקבלת את מעמדה כמעניקה יותר, ללא טענות, האיזון מתקיים. אם כי יש לומר בדור הזה כבר פחות ופחות. בארץ השנייה - "ארץ האמביוולנטיות" - ערכי העולם החדש והישן מתערבבים. ערכים של שוויון ומסורת מתעמתים. הרבה בלבול. נשים וגברים נאבקים על מעמדם. הוא במקרים רבים "סרבן שינוי", היא במקרים רבים זועמת ומתקוממת על ניצול ואפליה. הרבה מאבקי כוח המתבטאים בפגיעה אנושה ביחסים הרגשיים, כאשר אף אחד מהם אינו רוצה להיות "פראייר/ית". הם שומרים את "הקלפים הרגשיים" שלהם (חום, אמפתיה, התחשבות) כאוצרות שלא יבוזבזו לשווא. רק בארץ השלישית, "הארץ המובטחת" - "ארץ השוויון" יש ניצנים ראשונים ורעננים של דיאלוג הנותן כבוד ליחסים בגובה העיניים בכל המישורים. הנתינה כבר לא צריכה להימדד במאזניים מחמירות. כבר אין צורך בוויכוחים אינסופיים על "מי עושה יותר". הנתינה ההדדית היא חלק טבעי מיחסים יומיומיים.

היסטורית, נשים נותבו לתפקידי טיפול בילדים, מטלות ביתיות, ניקיון, סידורים, יוזמות חברתיות ותרבות. מגיל צעיר לומדות נשים להשקיע באחר, באהבה במשפחה, עד כי הדבר הופך להיות חלק מ"להיות אישה". גברים למדו להשקיע בעצמם כדי להשיג מעמד של "גבר גבר" ונתפסים לעיתים על ידי בנות זוגם כאנוכיים. נדגיש כי איננו סבורים שגברים הינם אגואיסטים מטבעם ושנשים הן מלאכיות מטבען. גברים רבים למדו להתייחס להשקעתם בעצמם כהשקעה למען המשפחה, משום כך הם תופסים את הפצרות האישה לעזרתם, כסוג של הטרדה. ("תני לי זמן אל תפריעי לי, אני לא יכול עכשיו"). בטעות נהוג היה לחשוב שנשים רבות תופסות את העשייה למען הבית כחלק מהעשייה למען עצמן, ומשום כך לא ברור היה לגברים מדוע הן מתרעמות על כך שהגבר רואה את העשייה שלו כ"עזרה" ולא כחלק טבעי מהעשייה שלו, ומתמקד במה ש"טבעי" לו: בקריירה שלו. בזכות ספרות פמיניסטית ומחקרים שנעשו בעשורים האחרונים על הפסיכולוגיה של האישה, למדנו כי גם נשים זקוקות ל"חדר משלהן", למקום פרטי שיוכלו להיות בו הן עצמן, ללא המחויבויות לשרות יקיריהן. עד היום נשים חשות אשמה כשהן חוות צורך זה. למותר לציין שבני זוגן כמו גם החברה סביבן אינם מכירים בלגיטימציה של צרכים "אנוכיים" אלו. הפער בין התפיסות השונות הללו יוצר תחושה של חוסר הוגנות ומתח רב ביחסים הזוגיים והמשפחתיים.

כיצד ליצור תחושת הוגנות בהשקעות הזוגיות

כמטפלים זוגיים אנו מסייעים לנשים ולגברים לקיים דיאלוג בינם לבין עצמם ובינם לבין בני זוגם, שמטרתו לבסס ביניהם מערכת יחסים שבה יש איזון הוגן ושוויוני בין נתינה וקבלה הדדית. אנו מאמינים כי ערך השוויון ביחסים אינו רק "יפה" מהבחינה המוסרית, אלא יש לו ערך פסיכולוגי בשמירה על תחושת נחת וסיפוק במערכת היחסים. הצורך בהדדיות מוטבע בנו מילדות מוקדמת, כל חיינו אנו כמהים לקבל יחס חם אשר פותח את לבנו להעניק בחזרה.
אחד הכלים בו אנו נעזרים ביצירת דיאלוג כזה, הנו המודל הדולפיני (2). על פי מודל זה מתנהל דיאלוג תמידי בין שלושה "יועצים פנימיים" הקיימים בתוכנו: הסרדין הכריש והדולפין.


נתינה וקבלה על פי הסרדין הכריש והדולפין

הסרדין - דפוסי הנתינה והקבלה של הסרדין מקורם בתחושת חוסר האונים והפחד הנובעים מחולשתו הפיזית, זערוריותו והיותו טרף לכרישים. מאפיינים אלו הופכים אותו לנזקק נואשות להגנה וחסות מצד הזולת, אותו הוא תופס תמיד כחזק ממנו. בשל כך מאופיינת הנתינה הסרדינית בצורך לרצות את האחר כדי לזכות בחסותו המגוננת (בטחון כלכלי או פיזי) והרגשית (תשומת לב ואהבה). על מנת להבטיח לעצמו הגנה מצד החזקים דואג הסרדין לתת הרבה יותר משהוא מקבל: מחויבות רבה יותר לענייני הבית, לפרנסה, לתשלום החשבונות, לבריאות הילדים, לקשר עם בית הספר, טיפוח הבית, מתן שירותים אישיים לבן הזוג, תזכורות, ועוד) . הסרדין מוכן לתת עוד ועוד אהבה ותשומת לב מבלי לבקש דבר בחזרה. הוא אינו עומד על זכויותיו ואינו דורש חלוקה שוויונית, אלא מתחנן לעיתים לקבל מעט פירורי אהבה ועזרה. כשהם מגיעים הוא חש אסירות תודה ולעיתים אף אשמה: "האם לא קיבלתי יותר מדי" וממהר לפצות את הנותן בנתינה גדולה עוד יותר. (הערה: הדמיון בין הסרדין לאישה, אינו מקרי אבל אינו בא לומר כי רק נשים מאופיינות בדפוס הסרדיני).
הכריש - תאבונו של הכריש אינו יודע שובע. בניגוד לסרדין המבוהל המאמין שכדי לשרוד עליו להעניק ללא גבול, מאמין הכריש שישרוד רק אם ייקח בכוח. הלקיחה הכרישית מונעת על ידי הפחד להעניק בטעות לזולת יותר ממה שיקבל ממנו וכך "לצאת פראייר". בשל כך מקפיד הכריש לייעץ לנו להימנע מהכרת תודה כלפי בן/בת הזוג המעניק לנו, שכן הכרה בנתינתו היא הודאה בכך שאנו חייבים לו: "עוד עלולים לחשוב שאתה חייב משהו" מזהיר אותנו הכריש ומשנן באוזננו את השקפת עולמו: "טרוף פן תיטרף". לעיתים ממליץ בפנינו הכריש להתחפש לסרדין. (כרישים מסוימים בטבע מחקים את תנועות טרפם כדי להתגנב אליו מבלי שירגיש). לתקופה מסוימת הכריש המחופש לסרדין מעניק הרבה יותר משהוא מקבל. מרעיף עליו תשומת לב, אכפתיות ודאגה ואט אט יוצר תלות ממכרת אליו. כך קורה שבן הזוג הופך לנושה ומשתלט על בן/בת הזוג שנאלץ להחזיר את החוב בריבית דריבית: להעניק סקס גם כשאינו רוצה, להשלים עם בגידות והתעללות נפשית, ועוד. מגדיל לעשות הכריש כאשר הוא "מתחפש לדולפין" - הופך את נתינתו למתנה "גדולה מהחיים" ואת המקבל - ל"אסיר תודה", במובן הרע של הביטוי. נתינה כזו הינה היפוכה של מצוות ה"מתן בסתר", בהיותה מנוכרת למצבו הפגיע של המקבל. לעיתים נדמה כי הכריש יוצא ברווח גדול משדידת הסרדין. אבל אפקט הבומרנג מפריך זאת. המתנהגים ככרישים משלמים מחיר יקר על התנהגותם הנצלנית. אנו סבורים כי בטווח הארוך דווקא אדם שאינו מחויב למערכת היחסים, אדם המתמכר לנוחות המפתה של לקבל יותר ממה שהוא מעניק, חשוף לסיכונים רבים: התנוונות חוסנו המוסרי ורגישותו לזולת, דלדול הכישורים החברתיים שלו, נידוי חברתי, בדידות ודיכאון.

על סרדינים, כרישים והונאה עצמית

כיצד אנו מתמודדים עם תחושת הקיפוח והעלבון על היותו מנוצלים, ועם רגש האשמה וייסורי המצפון על היותנו נצלנים? הונאה עצמית היא אחת "התרופות" השכיחות. הסרדין מצדיק את הכריש ולוקח על עצמו את האשמה: "הוא היה אלים כלפיי כי הייתי רעה והרגזתי אותו" תשכנע את עצמה האישה הסובלת מאלימות מילולית או פיזית של בן זוגה. "אם רק אעשה עוד יותר למענה, היא תגמול לי ביחס טוב" ישכנע את עצמו הגבר העושה הכול כדי לרצות את בת זוגו ולמרות זאת סופג ממנה רק ביקורת. בלשון ציורית בוטה, הסרדין הפנימי משוכנע שהפיפי שעושים עליו, אינו אלא גשם.

כרישים מתמודדים עם רגש האשמה, על ידי גימוד מה שהם מקבלים מהזולת, והאדרת נתינתם שלהם. הגבר שאינו נוקף אצבע בבית ישכנע את עצמו ש: "מה היא כבר עושה בבית, הייתי מתחלף איתה, חוץ מזה, אני משקיע הרבה יותר ממנה וגם מביא את הכסף הביתה", בת הזוג המפקחת ושולטת בכל תנועה של בן זוגה, משכנעת את עצמה ש"מכיוון שכל האחריות על מה שקורה בבית היא עלי, אז זה בסדר גמור שאני מפקחת עליו כל הזמן". או "המאמץ שלו בעבודה הוא קטן בהרבה משלי, והוא גם נהנה שם, אז שיזיז את עצמו ויוריד את הזבל".

מרבית הזמן אין אנו מנוצלים כסרדינים או נצלנים ככרישים אלא נוהגים כסרדי"שים. הנתינה הסרדי"שית מאופיינת בתנועת מטוטלת בין הסרדין לכריש. כאשר כוס הייסורים הסרדינית שלנו גדושה, אנחנו מעבירים את השליטה לכריש ונוקמים בעזרתו את נקמתנו. לאחר שאנו לוגמים מכוס הנקמות וחשים רוויה, אנו מתבוננים בבהלה בהרס שזרענו ונחפזים להחזיר לנהוג בסרדיניות כלפי מי שפגענו בו. תנועת המטוטלת הזו בין הסרדין לכריש מייצרת אי יציבות רבה בזוגיות ותחושת בלבול מתמדת באשר לעתיד היחסים.

הדולפין

בדקות שלפני ההמלטה, מזהים הדולפינים בעזרת הסונר שלהם את מצוקת הדולפינה והוולד שבבטנה. או אז הם מתייצבים מתחת לגחונה וכשהדולפינון מגיח מתוכה, הם נושאים אותו בעדינות בסנפיריהם אל פני המים כדי שינשום את נשימתו הראשונה. סוד הרגישות הדולפינית למצוקה הנו הסונר, מעין אולטרה סאונד רגשי המאפשר לדולפינים לזהות את מצוקתו של הוולד או של שחיין הנמצא במצוקה, ולהצילו מטביעה, כמו גם לחבור ברגישות לילדים פגועים המובאים לבריכת הדולפינים כחלק מהתרפיה שלהם. האולטרה סאונד הרגשי של הדולפין הנו משל ליכולת האנושית לקלוט ולשדר את הצרכים והרגשות באפן הדדי ולהעניק תמיכה רגשית ופיזית לזולת.
בניגוד לסרדין ולכריש, מצטיין הדולפין ביכולת לאזן בין נתינה וקבלה ולקיים מערכת יחסים הוגנת. "כבר לפני מיליון שנים הגשימו הדולפינים את החזון הפמיניסטי של שוויון בין המינים: הדולפינה והדולפין מחלקים ביניהם שווה בשווה את השמירה והטיפול בצאצאים, כמו גם את היציאה לציד" (2). בעוד הנתינה והקבלה הסרדינית והכרישית מושתתת על פחד וניצול, מבוססת הנתינה הדולפינית האנושית, על אהבה, חמלה ונדיבות. אין זו אמירה רומנטית, אלא אמת מדעית: הוכח כי תינוקות אינם יכולים לשרוד כאשר נמנע מהם החיבוק, הרוך והחום אנושי. פגיעותו של התינוק האנושי רבה לאין שיעור מפגיעותם של הגורים והוולדות בטבע. (אפילו אפרוח שבקע זה עתה מביצתו חסין ועצמאי הרבה יותר מתינוק בן יומו). משום כך תלותו של התינוק האנושי באהבת ההורה או המבוגר המטפל בו, היא מוחלטת. לאור זאת ניתן לומר כי השאיפה האנושית לאיזון בין הנתינה והקבלה במערכות יחסים, אינה רעיון אלטרואיסטי אלא צורך מרכזי ביכולת ההישרדות שלנו.

מהי אפוא נתינה וקבלה דולפינית?

• אהוב את עצמך באמת והתחשב בצרכיך הרגשיים והאחרים. אם תזניח את עצמך בעודך מעניק ליקיריך ללא גבול, סופך להישאר מרוקן מאהבה ואף לנטור להם טינה.
• שים גבולות לכריש שבתוכך ואל תתפתה לזלול את הנתינה חסרת הגבולות המורעפת עליך.
• הקפד לאזן את כמות הטוב שהזולת מרעיף עליך\ בנתינה דומה מצידך..
• אם המרעיף עליך אהבה אינו מוכל לקבל ממך אהבה, סרב לקבל ממנו.
• זהירות, אתה אמנם מעניק המון ליקיריך. אבל האם אתה מעניק להם באמת את מה שהם צריכים?

לסיכום, יש משהו לא נוח בשאלה: "כמה אני מקבל וכמה אני נותן ביחסיי עם בן/בת זוגי, עם ילדיי?" מאחר ואנחנו חשים שביחסים המושתתים על אהבה, אין זה ראוי למדוד נתינה וקבלה כמו שמודדים את משקלו ומחירו של אבטיח. איך אפשר למדוד את ערכו של חיוך שבן או בת הזוג מחייכים זה אל זה, הצעת עזרה, הזדהות ואמפטיה, התעניינות, כנות, פתיחות רגשית? ובכל זאת מדי פעם, כשאנו נפגעים מיחס לא טוב, אנחנו בודקים את מפלס ההגינות שבינינו: האם יש איזון בין מה שאנחנו נותנים ומקבלים?
בזוגיות שבה הגבר והאישה נוהגים בדרך כלל בדולפיניות זה כלפי זה, השאלה "כמה קיבלתי וכמה נתתי" אינה נשאלת על בסיס יומיומי. גם אם בת זוגי שכחה לשאול אותי איך ישנתי הלילה, או בן זוגי כבר יום שלם לא החמיא למראה שלי, איננו מתחשבנים איתו/איתה על "מי נותן יותר או פחות", כי אני יודע שהנתינה בוא תבוא, אם לא היום אז מחר. וגם אם הנתינה מתעכבת, אני יכול לרמוז או לבקש מבן/בת הזוג. אבל כשהסרדין והכריש מובילים את היחסים בין בני הזוג, השאלה עולה בכל עוצמתה: האם היחסים שלנו הוגנים? האם בן/בת זוגי הוגן כלפיי? האם אני הוגן כלפיו/כלפיה? איך לקיים שיחה זוגית על כך בדרך המכבדת אותנו ואת בני/בנות זוגנו? אנחנו סבורים כי דיאלוג זה הנו אתגר מרכזי, אישי זוגי העומד הניצב בפני הזוגיות המודרנית.

ביבליוגרפיה

1. זוגיות בסערה/ רבקה נרדי, הוצאת הקיבוץ המאוחד 2003
2. "להיות דולפין - התמודדות עם תוקפנות וחולשה"/ רבקה נרדי, חן נרדי, מודן 2006.