צוות בטיפולנט
מה בין בושה לאשמה אקזיסטנזציאליסטית? כיצד עבודה עם בושה יכולה לסייע להרחבת האותנטיות והיכולת שלנו להתקיים בעולם באופן בו אנו שייכים לעצמנו תוך הגדלת היכולת להתאבל? סטולרו (Stolorow, 2011) דן בהיבטים אלה במאמרו, ובתקציר זה מובאים עיקרי דבריו.
משמעותה המילולית של המילה הגרמנית אשר מתרגמיו של היידיגר (1927) נוטים לתרגם כ"אותנטיות" היא למעשה לקיחת בעלות במובן של "ownedness" או "mineness". קיומנו עשוי להיות אותנטי- שאינו שולל את הבעלות- או בלתי אותנטי- אשר מסרב לקחת בעלות. בקיום הבלתי אותנטי, אנו מבינים את עצמנו בהתאם לאופן בו ה"הם", האחרים מפרשים אותנו- בהתאם למערכת הנורמות הבלתי אישיות המבנות את מה שה"אחד" מבין ועושה בחיי היום יום שלו, כחלק מהחברה בה הוא חי ושאת כלליה הוא מקבל על עצמו. ה"אחד" מתקיים כ-"they-self" ולא כאינדיבידואל מובחן ובעל אחריות אישית.
עבור היידיגר (1927), קיום אותנטי מתקיים לצד אשמה קיומית, שהיא התנאי להתפתחות אשמה מוסרית נורמטיבית. לטענתו, קיום אותנטי בא לידי ביטוי בחרדה מאחר ולקיחת בעלות על קיומנו משמעה לקיחת בעלות גם על מה שהיותנו חלק מה"הם" מטשטשת- היותנו בני תמותה (being-toward-death). קיום אותנטי משמעו הכרה במשמעות מותנו ובבהירות בה אנו רואים הן את עתידנו והן את סופיותנו, אשר מתקיימת כאיום קבוע. החרדה הכרוכה בקיום אותנטי מביאה לכך שהמושקעות שלנו בעולם היום יומי, המגונן עלינו מפני ההכרה בסופיותנו, מאבדת ממשמעותה. אז, אנו חשים "מוזר" (uncanny), כבר לא בטוחים בביתנו.
כפי שחרדה אקזיסטנציאליסטית חושפת את הקיום האותנטי, בושה היא שחושפת, לטענתו של Stolorow, את הקיום הבלתי אותנטי. כאשר אנו חווים בושה, אנו חשים כי נחשפנו כפגומים או לקויים בפני מבטו של האחר. אנו שבויים במבטו של האחר ואיננו שייכים לעצמנו אלא לו. לכן, תנועה לעבר אותנטיות, לעבר לקיחת בעלות על קיומנו, מלווה פעמים רבות בתנועה רגשית ממצב בו אנו נשלטים על ידי בושה למצב של התפרצות אשמה וחרדה קיומיות. זהו מעבר בין עיסוק יתר באופן בו אנו נתפסים על ידי האחר לעבר מה שבאמת חשוב לנו כאינדיבידואלים- מהאופן בו אנו נתפסים על ידי אחרים לאיכות של חיינו שלנו.
תנועה זו לעבר מה שבאמת חשוב לאדם כאינדיבידואל אין משמעה שקיעה בעצמי או ריכוז עצמי נרקיסיסטיים. מה שבאמת חשוב לאדם יכול להיות אהבה ודאגה לאחרים.
בקיום האותנטי הבעלות אינה רק על סופיותנו, אלא גם על זו של האחרים היקרים לנו ואליהם אנו קשורים באופן עמוק. אובדן של אחר אהוב, בדומה למוות שלנו עצמנו, היא אפשרות שהיא בו זמנית ודאית ובלתי ידועה. לכן, האפשרות לאובדן קיימת כאיום קבוע. בניגוד להיידיגר, Stolorow טוען כי מוות ואובדן הם שווים באופן קיומי, וכי הכרה בהיותנו בני תמותה (being-toward-death) אותנטית היא תמיד גם הכרה באפשרות לאבד (being-toward-loss).
חרדה אקזיסטנציאליסטית מופנית הן כלפי המוות והן כלפי אובדן. במובן זה, בקיום אותנטי בו אנו "תמיד כבר גוססים" (היידיגר, 1927), אנו גם "תמיד כבר מתאבלים". המידה בה אנו מסוגלים לנוע לעבר קיום אותנטי יותר תלויה באופן מהותי בשאלה האם נסיבות חיינו מספקות לנו בית התייחסותי בו ניתן לשאת, להחזיק ולערוך אינטגרציה לכאב הרגשי הכרוך בתנועה זו.
Toward greater authenticity: From shame to existential guilt, anxiety, and grief. Stolorow, Robert D. International Journal of Psychoanalytic Self Psychology, Vol 6(2), Apr 2011, 285-287.
