חיפוש

חשיפה עצמית של מטפלים בתיאוריה, מחקר ופרקטיקה

פורסם על ידי צוות בטיפולנט

חשיפה עצמית של מטפלים היא תופעה שכיחה, כאשר כ-90% מהמטפלים מדווחים על חשיפת אינפורמציה על עצמם מול מטופלים, לפחות באופן אסוציאטיבי. בספרות קיים עיסוק רב בהבחנה בין חשיפה עצמית "נאותה" ל"בלתי נאותה", אך השימוש בה נותר שנוי במחלוקת. במאמר זה Gibson (2012) סוקרת את הגדרות המונח על מקורותיהם התיאורטיים, דנה בממצאים מחקריים העוסקים בשאלות כמי חושף, מול מי ומהן ההשפעות ומציגה המלצות קליניות לשימוש בחשיפה עצמית.

הגדרות ואפיסטימולוגיה של חשיפה עצמית של מטפלים

באופן היסטורי, הדיון בחשיפה עצמית של מטפלים היה מוגבל, לאור הצהרתו של פרויד כי על המטפל להיות בלתי חשוף למטופליו ולתפקד כראי אשר אינו מראה להם דבר מלבד עצמם. התפיסה האנליטית המסורתית כיוונה לניטרליות של המטפל ולהימנעות מחשיפת מידע אישי, ועל אף שפרויד לא התנהל באופן שתאם את הצהרתו בנוגע להימנעות מחשיפה עצמית- הנחיותיו היוו בסיס לדבקות נוקשה ברעיון האנונימיות והניטרליות. זאת, מתוך אמונה שחשיפה עצמית תפגום ביעילות הטיפול ותשקף בעיקר את קשייו ואת ההעברה הנגדית של המטפל.

תפיסה זו מתבססת על ההנחה כי ניתן להימנע מחשיפה עצמית, אך עם השנים תפיסה זו אותגרה ושאלות רבות התעוררו לא רק סביב האפשרות להימנעות מחשיפה, אלא גם סביב האפשרות שלנו לדעת מה ומתי בדיוק אנו חושפים את עצמנו. מודלים שונים, וביניהם מודל Johari window של Joseph Luft and Harry Ingham ערערו הנחות מסוג זה. מודל זה מציע כי מידע לגבי העצמי מחולק לארבע קטגוריות מרכזיות: מידע פתוח (ידוע לכל, לעצמי ולאחרים), מוסתר (ידוע לעצמי ולא לאחרים), עיוור (ידוע לאחרים ולא לעצמי) או בלתי ידוע (לא ידוע לא לעצמי ולא לאחרים). כמודל פשטני, המודל מציע תפיסה של העצמי והאחר כמונוליטיים ובלתי משתנים כאשר בפועל, יחסים, חשיפה ומודעות משתנים לאורך זמן, והקטגוריות עשויות להשתנות במסגרת מערכות יחסים שונות. בהתאם, איכויותיו הספציפיות של כל קשר (כמו גם של הקשר הטיפולי) משפיעות לאורך הזמן על הקטגוריה בו ימצא המידע על העצמי. על אף פשטנותו, מודל זה מציעה מסגרת הבנה חשובה בהקשר של חשיפה עצמית של מטפלים מאחר ובבסיסו מונחת ההנחה כי אנו חושפים מידע על עצמנו כל הזמן, בין אם אנו מודעים לכך ובין אם לא. מודל זה אף יוצא מהנחה שכאשר אנו שואלים מטפל על חשיפתו העצמית, יש לקחת בחשבון את מגבלות מודעותו למידע שהוא חושף. כך, למשל, יש לקחת בחשבון כי חשיפה עצמית אינה בהכרח מילולית וכי היבטים כשפת הגוף, הבעות הפנים, עיצוב הקליניקה ובחירת הביגוד חושפים מידע רב על המטפל.

פרספקטיבות פוסט מודרניות קוראות תיגר אפילו על היכולת להגדיר את העצמי ואת האחר, ומדגישות כי סובייקטים שונים יכולים לתפוס התנהגויות/אמירות שונות כביטויים לחשיפה עצמית גם אם הסובייקט עצמו אינו חווה את התנהגותו/דבריו כביטוי לחשיפה עצמית. עם זאת, הגדרה רווחת ומקובלת של חשיפה עצמית מתייחסת ל"חשיפה מילולית מכוונת של חיי המטפל שמעבר לעבודתו", כאשר הגדרה זו מוציאה מתחומה היבטים מקצועיים-אישיים כסוג ההכשרה, הגישה התיאורטית, הניסיון המקצועי עם אוכלוסיות או תחומים ספציפיים או מסגרת וחוקי הטיפול אשר המטפל מבנה.
Knox and Hill (2003) הגדירו שבעה סוגים של חשיפה עצמית של מטפלים: חשיפת עובדות, חשיפת רגשות, חשיפת תובנות, חשיפת אסטרטגיות התמודדות, תמיכה, חשיפת אתגרים וחשיפה מיידית המתייחסת למתרחש בחדר הטיפולים בעבר או בהווה.

מחקר על חשיפה עצמית של מטפלים

מחקר על חשיפה עצמית של מטפלים הוא מחקר מורכב מאחר ועצם ההגדרה של חשיפה עצמית שנויה במחלוקת. לפיכך, חוקרים העוסקים בתחום נדרשים להשתמש במגוון טכניקות מחקריות, אך בסופו של דבר מרבית המחקר התחום נשען על דיווחיהם של המטפלים עצמם, ובפרט על תיאורי מקרה המאפשרים מעקב אחרי הדינמיקה וקבלת ההחלטות של המטפל. בהקשר זה, נמצא כי חלק גדול מהמטפלים מתייחסים לגבולות ה"מסורתיים" האוסרים על חשיפה עצמית כאל "פתרון קל" עבור המטפל, אשר לעיתים בא על חשבון הקשר הטיפולי.

ממצאי מחקרים על חשיפה עצמית

כמעט כל המטפלים מדווחים כי הם חושפים אינפורמציה על עצמם בפני מטופלים מדי פעם, כאשר לא נמצא הבדל בשכיחות החשיפה בין מטפלים למטפלות. באופן כללי, מטפלים מדווחים על שימוש מצומצם בחשיפה עצמית, ומדרגים אותה כאחת הטכניקות הפחות שכיחות בהן הם עושים שימוש.
מספר גורמים נמצאו כמשפיעים על שכיחות השימוש בחשיפה עצמית: מטפלים בעלי אוריינטציה פסיכו-דינמית נוטים להשתמש בחשיפה עצמית פחות ממטפלים הומניסטיים ופמיניסטיים; מטפלים נוטים לחשוף עצמם פחות מול מטופלים הם אותם הם תופסים כפחות יציבים ויותר סימפטומטיים; מטפלים נוטים לחשוף את עצמם יותר במסגרות טיפול מסוימות שביניהן טיפול בהתמכרויות וקליניקות לטיפול פמיניסטי; מטפלים מנוסים נוטים ליותר חשיפה עצמית ביחס למטפלים צעירים.
חשיפה עצמית של מטפל משפיעה באופנים שונים הקשורים באיכות הקשר הטיפולי ובסוג החשיפה.

Henretty and Leavitt (2010) מצאו, על בסיס סקירת מחקרים מקיפה, כי איכות הקשר הטיפולי משפיעה על האופן בו מטופלים תופסים חשיפה עצמית כך שקשר טיפולי חזק מביא לכך שמטופלים יתפסו את חשיפתו העצמית של המטפל כאטרקטיבית, חמה ומעוררת יותר אהדה. בהיעדר קשר טיפולי חזק, נמצאו השפעות שליליות לחשיפה העצמית. כמו כן, נמצאו השפעות שונות לסוגי חשיפה עצמית שונים, כך שחשיפה עצמית הקשורה במחשבות ורגשות כלפי המטופל הביאה לתגובות חיוביות יותר מחשיפה עצמית הקשורה לחוויותיו והתנסויותיו של המטפל מחוץ לקשר הטיפולי. גם Knox and Hill (2003) סיכמו כי חשיפה עצמית של החוויה המיידית המתמקדת ברגשות ומחשבות המטפל על המטופל בכאן ועכשיו של האינטראקציה הטיפולית היתה בעלת הערך הרב ביותר עבור המטופל.

חשיפת עצמית של המטפל ושלבי השינוי

חשיפה עצמית של מטפלים משתנה לאורך נקודות זמן שונות בקשר הטיפולי. מטפלים רבים מדווחים על חשיפה עצמית של מידע אישי בפני מטופלים חדשים, כאשר חשיפה זו כוללת בדרך כלל מידע מקצועי (הכשרה, שנות ניסיון) ונתונים דמוגרפיים (למשל, סטטוס הורי). מטפלים אף מדווחים על שימוש בחשיפה עצמית במטרה להתגבר על מכשולים או תקיעויות בקשר הטיפולי.
גם לקראת סוף היחסים הטיפוליים יש נטייה לעלייה בשימוש בחשיפה עצמית, כאשר מחקרים מצביעים על כך שלקראת סוף הקשר הטיפולי מטפלים מתעניינים וסבלניים יותר למידע על מטפליהם כאנשים "אמיתיים". Knox and Hill טוענים כי חשיפה עצמית של מטפלים לקראת סיום הטיפול יעילה במיוחד מאחר והיא מסייעת למטופלים לתפוס אותם כאמיתיים ואנושיים יותר.

ההקשר החברתי-תרבותי של חשיפה עצמית של מטפלים

המחקר הניב ממצאים שנויים במחלוקת לגבי השפעת מין המטופל על התגובות לחשיפה עצמית של מטפלים ולגבי השפעתם של גורמים נוספים. כך, למשל, למרות ההנחה כי מטפלים בילדים משתמשים יותר בחשיפה עצמית, ישנם מחקרים אשר לא מצאו הבדלים משמעותיים בין חשיפה עצמית של מטפלים בילדים לבין חשיפה עצמית של מטפלים בבוגרים. כמו כן, נמצא כי ילדים מטופלים נוטים לבקש מידע באופן ישיר יותר ובפרט סביב הסטטוס ההורי ותחביבים של המטפל, וכי סירוב לחשיפה עצמית יכול לאיים על הקשר הטיפולי.

מספר מחקרים אף מצביעים על השפעת המוצא והרקע התרבותי של המטופל על האופן בו הוא מקבל חשיפה עצמית ומושפע ממנה. כך, למשל, נמצא שמטופלים אמריקאים מרקע מקסיקני העדיפו מטפלים שלא חשפו את עצמם בעוד שמטופלים אפרו-אמריקאים העדיפו מטפלים אשר השתמשו בחשיפה עצמית.

חולי, מוגבלות ושינויים פיסיים כהיריון הם מהנושאים הבולטים במחקר העוסק בחשיפה עצמית של מטפלים. במקרים אלו החשיפה העצמית אינה נתונה בהכרח לבחירת המטפל, אך כמעט תמיד תהיה לו בחירה לגבי עיתוי, אופן ומידת החשיפה העצמית בה יבחר. השימוש והאופן בו המטפל יתייחס למידע שנחשף ביוזמתו או שלא ביוזמתו יהיה תמיד תלוי באוריינטציה הטיפולית שלו. כך, למשל, מטפל אשר מדגיש את חשיבות הכנות וההדדיות בקשר הטיפולי יתייחס למידע הנחשף באופן שונה ממטפל הרואה בחשיפת מידע על המטפל סיבוך של הקשר הטיפולי.

היבט נוסף ומאתגר במיוחד של החשיפה העצמית עולה סביב התלבטותם של מטפלים מהקהילה ההומו-לסבית האם "לצאת מהארון" בפני מטופליהם. מספר מחקרים תומכים בכך שמומלץ למטפלים בעלי אוריינטציה מינית הומוסקסואלית לעשות שימוש בחשיפה עצמית מול מטופלים הומוסקסואלים, לאור הסטיגמה וההומופוביה אליה חשופים חברי הקהילה. לעומת זאת, כותבים אחרים טוענים כי הנושא הכי פחות מומלץ לחשיפה עצמית הוא הנושא המיני, עקב רגישותו והאיום הגלום בו לשבירת גבולות הקשר הטיפולי.

קווים מנחים לשימוש בחשיפה עצמית

מודלים תיאורטיים שונים הציעו תפיסות שונות הנוגעות לשימוש בחשיפה עצמית, אך מעבר לתפיסות תיאורטיות אלו, Knox and Hill (2003) הציעו מספר קווים מנחים לשימוש בה:
ניתן להשתמש בחשיפה עצמית מאחר ומדובר בהתערבות טיפולית יעילה, אך יש להשתמש בה בתדירות נמוכה ובזהירות.
במסגרת השימוש בחשיפה עצמית יש לבחור תכנים הולמים השומרים על רמת אינטימיות סבירה
יש להתאים את סוג וסגנון החשיפה העצמית לצרכי המטופל
יש לבדוק כי קיימות סיבות טובות ורציונל חזק לבחירה להשתמש בחשיפה עצמית
לאחר החשיפה העצמית יש להקפיד על חזרה להתמקדות במטופל
כדאי לשקול בעיקר חשיפה עצמית של תכנים מיידיים
כדאי לשקול שימוש בחשיפה עצמית סביב הקלה על תהליכי פרידה
בדוק עם המטופל כיצד הוא חש מול החשיפה העצמית שלך
מומלץ לחשוף בעיקר תכנים מעובדים ופתורים, ולא תכנים אשר עדיין מטרידים אמוד את המטפל

ביבליוגרפיה

Opening up: Therapist self-disclosure in theory, research, and practice. Gibson, Margaret F.
Clinical Social Work Journal, Vol 40(3), Sep 2012, 287-296.