צוות בטיפולנט
החרדה כתופעה נפשית העסיקה את הפסיכואנליזה כבר מימיה הראשונים, ואסכולות תיאורטיות שונות הציעו הסברים שונים במהותם למקור החרדה, משמעותה ותפקידה בחיים הנפש. התיאוריה שהציעה מלאני קליין היתה תיאוריה אשר הציבה את החרדה במוקד ההתפתחות הנפשית. במאמרם של De Bianchedi et al שהתפרסם בשנת 1988 חרדה בתיאוריה של מלאנני קליין, מציגים החוקרים את הרעיונות המרכזיים העומדים בבסיס תיאוריית החרדה של קליין, ומבחינים בינה לבין התיאוריה הפרוידיאית. להלן תקציר מאמרם.
בשלבים המוקדמים של עבודתה קליין פיתחה את רעיונותיו של אברהם וטרם הטמיעה (עם שינוי מסוים) את רעיונותיו של פרויד הנוגעים ליצר המוות. כאשר רעיונותיה החלו לכלול גם פיתוחים של התיאוריה הפרוידיאנית חל שינוי רדיקלי בתפיסתה את בעיית החרדה.
בזווית ראייתה החדשה היו שני רכיבים מרכזיים. אחד מהם מהווה התרחקות מהתיאוריה של אברהם לפיה שלב המציצה האוראלית הוא פרה-אמביוולנטי ולכן אינו כולל קונפליקט בין אהבה ושנאה. קליין נטשה רעיון זה כאשר זיהתה כי קונפליקט חזק בין ארוס לטנאטוס (יצר החיים והמוות) מתקיימים כבר בחודשי החיים הראשונים. קונפליקטים אלו, לתפיסתה, יוצרים חרדה מלאת משמעות פסיכולוגית עבור התינוק החווה אותה. הרכיב השני נוגע לפיתוח האישי של קליין של רעיון דחף המוות לפיו יצרת המוות אינו מושתק כפי שהוא מוצג בתפיסה הפרוידיאנית אלא מהווה מקור לפנטזיות, תשוקות ויחסי אובייקט.
החל מ-1932, כאשר פורסם המאמר The Psychoanalysis of Children, קליין הציגה גישה לפיה חרדה אינה רק השלכה של סאדיזם אלא גם פחד מהחיים, מתוך תפיסת הסכנה שיצר המוות מהווה לאגו כאשר הוא מעורב בארוס. שינוי מהותי נוסף בהמשגתה של קליין את החרדה נובע מניסוחה את החרדה הדיכאונית והעמדה הדיכאונית. תפיסה זו אפשרה לה להסביר ולהעמיק את רעיון הכאב הנפשי, אשר פרויד הציע לו הסבר פשוט למדי דרך השוואתו לכאב פיסי. קליין הציגה את רעיון החרדות הדיכאוניות והציעה בכך פתרון לבעיות שונות של כאב נפשי בהן פרויד עסק, כשאלה מדוע אבל נורמלי הוא מכאיב כל כך.
במסגרת החרדות הדיכאוניות, צעד ראשון הוא ההכרה של האגו בתלותו באובייקטים ועל כן גם בסכנה של אובדנם. צעד זה שקול לחרדת הנטישה אשר פרויד הציע, אך קליין העמיקה אותו כאשר דנה באשמה הדיכאונית הנובעת מדאגתו של האגו לאובייקט - דאגה אשר מהווה את הבסיס לחווית התיקון. איכויות ייחודיות אלו אינן נוכחות בתיאוריה הפרוידיאנית, בעוד שאצל קליין גורלם של האגו ושל האובייקט כרוכים זה בזה כבר משלבי החיים המוקדמים ביותר. פיתוחים משמעותיים נוספים של קליין הם רעיונות הפיצול וההזדהות ההשלכתית אשר העמיקו את הבנת הדרמה של החרדה.
רעיונות אלו, אשר הופיעו כבר בעבודותיה הראשונות, נוסחו באופן ברור ב-1946 במאמר 'Notes on some schizoid mechanisms' והחל משלב זה נחשבו למכניזם ייחודי להפגת וויסות אשר ממלאת תפקיד שאינו רק הגנתי אלא גם מבנה וארגן את הנפש והאישיות.
כעת נשווה בין מקורות החרדה, משמעותה ותפקידה בתיאוריה הקלייניאנית אל מול היבטים אלו בתיאוריה הפרוידיאנית.
תפיסתו הראשונית של פרויד היתה כי מקור החרדה בקרב תינוקות, ילדים ובוגרים הוא בפונקציות האקונומיות והאדפטיביות שלה. בהמשך הוא הדגיש את קיומן של סיטואציות טראומטיות ואת תחושת האיום הנלווית להן וזנח את הרעיון לפיו לחרדה יש מקור פיסיולוגי בלעדי.
במסגרת שינוי תפיסתי זה פרויד הדגיש את המקור ההיסטורי של החרדה וצימצם את מקורה הביולוגי-אבולוציוני. לפי תפיסתו חרדה היא חזרה של חווית סבל פאסיבית - חווית חוסר האונים של הלידה - וחוויה זו מוטמעת באדם מאחר והאבולוציה הוכיחה את יעילותה בסיטואציות של סכנה. עבור קליין, מקור החרדה הוא בקונפליקט בין אינסטינקט החיים והמוות. לטענתה, אם אנו מניחים את קיומו של יצר המוות עלינו להניח גם כי קיים גם פחד מהיכחדות החיים. כך, החרדה הראשונית נובעת מפעולתו של דחף המוות ומאחר והמאבק בין חיים למוות קיים לאורך כל החיים, חרדה זו קיימת תמיד בבסיסה של כל תחושת חרדה.
הקונפליקט בין יצר החיים ליצר המוות לצד הנחתה של קליין בדבר קיומה של פנטזיה לא מודעת אשר מגלמת קונפליקט זה במסגרת יחסי אובייקט, מצביעים על כך שתפיסת החרדה של קליין אינה מבוססת על התפיסה האקנומית והאבולוציונית אלא מציעה זווית ראייה חדשה.
הבדל מהותי נוסף בתפיסותיהם של קליין ופרויד נובע מכך שפרויד הניח שפחד מהמוות אינו קיים בלא מודע בעוד שקליין הניחה שמקור החרדה נובע מאיום הכיליון שמציב דחף המוות וכי חרדה זו מקורה ב"שכבות התודעה העמוקות ביותר". תפיסה זו קשורה בהנחתה של קליין בדבר קיומו של אגו מוקדם אשר תופס את האיום ומגיב אליו באמצעות מנגנוני הגנה פרימיטיביים.
De Bianchedi et al מתייחסים גם להבדלים בתפיסותיהם של פרויד וקליין לגבי משמעות החרדה עבור האדם החווה אותה. פרויד הציע שני סוגי חרדה - חרדה אוטומטית ו-signal anxiety. פרויד הניח כי לחרדה האוטומטית המתפתחת בסיטואציות טראומטיות אין משמעות פסיכולוגית, אך לאורך התפתחות האינדיווידואל החרדה הולכת ולובשת משמעות. חרדת הנטישה מתפתחת לחרדה מאובדן אהבת האובייקט אשר מתפתחת לחרדת סירוס, לאחר מכן לחרדה חברתית וכן הלאה. עם זאת, במקורן של כל חרדות אלו נמצאת החרדה מאובדן האובייקט והאיום לאגו אשר נובע ממנה.
בתיאוריה הקלייניאנית לחרדה תמיד יש משמעות פסיכולוגית - אפילו בחודשי חייו הראשונית של התינוק. זאת, בהתאם לתפיסה לפיה קיים אגו מוקדם המסוגל ליחסי אובייקט, לחוויה של חרדה ולעיצוב מנגנוני הגנה. השוני במשמעותן של חרדות פרימיטיביות אלו עבור האגו הוא שמבחין בין העמדה הסכיזואידית פרנואידית לדפרסיבית.
כלומר, קליין הניחה כי לא קיימת חרדה ללא משמעות עבור הסובייקט וחילקה את החרדות לשתי קבוצות בעלות משמעות שונה: חרדות המבוססות על איום לאגו (חרדות רודפניות או פרנואידיות) וחרדות הקשורות לאיום על האובייקט האהוב לו ו/או לו הוא זקוק (חרדות דפרסיביות).
עבור פרויד, תפקידה המרכזי של החרדה היה שימור העצמי. הן החרדה האוטומטית המופיעה עם הלידה והן החרדות המאוחרות יותר נועדו לדעתו לקדם את הסתגלותו של האדם מבחינה פסיכולוגית. תפקיד החרדה מזווית זו הוא הגנה על האגו מפני סכנות פנימיות או חיצוניות. כמו כן, לחרדה ובפרט לחרדת הסירוס יש תפקיד מבנה מאחר והיא מהווה כוח מניע לפתרון התסביך האדיפלי ולפיכך גם לביסוס הסופר אגו. לכן עבור פרויד האגו הבריא הוא אגו שפתור מחרדה.
קליין ראתה את תפקיד החרדה מזווית שונה. היא ראתה בחרדה גורם המקדם את ההתפתחות הנפשית. כוחו של האגו קשור ביכולתו לשאת חרדה, ויכולת זו היא התנאי ליכות לקיים קשר עם המציאות המנטלית והחיצונית, ולכן גם לצמוח מבחינה נפשית ולפתח יכולת סימבולית ופנטזיות.
עבור פרויד, הפחתת החרדה היא הדרך לנורמליות עבור קליין לא הפחתת החרדה מבחינת כמותית היא המוקד (למרות שגם היא גורם שיש לקחת בחשבון) אלא השינוי באיכות החרדה אשר נובע מיכולת האגו לשאת, להפיג ולווסת אותה.
Theories on anxiety in Freud and Melanie Klein: Their metapsychological status. By de Bianchedi, Elizabeth T.; Scalozub de Boschan, Lidia; de Cortiñas, Lia P.; de Piccolo, Elsa G. The International Journal of Psychoanalysis, Vol 69(3), 1988, 359-368.
