חיפוש

זיכרונות ילדות: טכניקה השלכתית בפסיכותרפיה האדלריאנית

פורסם על ידי ד"ר אנאבלה שקד

תקציר

זיכרונות בכלל, וזיכרונות ילדות בפרט, הם חלק מהזהות האישית ורצף תחושת העצמי. זיכרונות מצגים נרטיב קוהרנטי ויציב, חיבור העבר עם ההווה, שתפקידו להכין את הפרט להתמודדות עם העתיד. על פי הפסיכולוגיה האינדיווידואלית של אלפרד אדלר, חשיבותם של זיכרונות מוקדמים אינה היסטורית אלא השלכתית, ואת משמעותם יש לחפש בהווה ולא בעבר. כמטאפורות תיאוריות של העבר, זיכרונות מוקדמים חושפים מידע הן על מצבו הרגשי של המטופל, והן על תפיסת העולם שלו על עצמו ועל החיים. מאמר זה מציג את הרציונל לשימוש בזיכרונות ילדות כטכניקה השלכתית בפסיכותרפיה, ומתאר פרספקטיבה אינטגרטיבית לניתוח זיכרונות ושילובם ככלי תראפויטי במהלך הטיפול.

המאמר מתורגם ומעובד מ - Shaked, A. (2015). Los recuerdos de la infancia: Una tecnica proyectiva en la Psicoterapia Adleriana. Revista de Psicología, 26(102), 19-27

זיכרונות ילדות - טכניקה השלכתית בפסיכותרפיה האדלריאנית

אלפרד אדלר (1870-1937) הבחין כי זיכרונות ילדות מוקדמים יכולים לספק תובנות הן על סגנון החיים של הפרט, והן על מצבו הרגשי ועמדותיו בהווה. אדלר השתמש במונח "תכנית חיים" ולאחר מכן במונח "סגנון החיים" על מנת לתאר את אופן החשיבה, הרגש והפעולה האופייניים, האופי או האישיות של אדם. כתיאורטיקן בעל אוריינטציה קוגניטיבית, אדלר שיער כי בילדות המוקדמת אדם מגבש סכמות חשיבה על עצמו, החיים והעולם, ו"ממציא את חוק התנועה הייחודי שלו, אשר חולש כל התפקודים וביטויים (שלו) ומספק להם כיוון'' (אדלר, 1964, עמ' 51).

זיכרונות בכלל וזיכרונות הילדות בפרט, משחקים תפקיד חיוני בחיים, בהיותם חלק מהזהות האישית ומרציפות תחושת האני מה-sense of self של האדם (Bauer, et al., 2014; Habermas & Kober, 2015). מי היינו ללא הזיכרונות שלנו? זיכרונות מספקים לנו נרטיב עקבי ויציב שמחבר את העבר עם ההווה במטרה להתמודד עם העתיד. הפונקציה של הנרטיב היא "להטרים ולהכין את הפרט למפגשים, פעולות וחוויות עתידיות" (Nelson, en Sabbagh, 2009, pg. 39).

על פי אדלר (1931/1980), כל זיכרון הוא נרטיב סמלי שעוזר לנו לממש את סגנון החיים שלנו, במיוחד לנוכח מצבים לא מוכרים, כאשר אנו חשים סכנה לתחושת השייכות והערך שלנו. במקרים אלה, אנו פונים אל הזיכרון לטווח ארוך, ומעלים אירוע שמייצג נאמנה את המטרה שלנו, את דרך הפעולה והתוצאה הרצויה מבחינתנו (Adler, 1964). אדלר חשב שזיכרונות ילדות מייצגים את סיפור החיים של אדם. סיפור שאדם מספר לעצמו על מנת "להישאר מרוכז במטרה שלו, שעוזר לו להתמודד עם ההווה בעזרת אסטרטגיות שנוסו בעבר" (Adler, 1956, p. 351). זיכרונות אומרים לאדם "כך הם החיים" (Adler, 1931/1980, pg. 73) וכך הזיכרונות מזהירים אותו מפני סכנה, מספרים לו למה עליו לצפות וממה כדאי לו להימנע. כלומר, אדלר (1937) מחפש את משמעותם של זיכרונות ילדות מוקדמים בהווה ולא בעבר. בעיה, אתגר או משבר בהווה מתקשר באופן מטאפורי עם זיכרון ילדות מוקדם רלוונטי, שנבחר מבין כל הזיכרונות בזמן הספציפי הזה, על מנת להזהיר, לנחם, ובעיקר לכוון ולהדריך אותנו: מה זה ומה אני צריך לעשות (אדלר, 1964). ברונר (2003 א), מחלוצי המחקר של הנרטיב, טען כי על ידי זכירת העבר באופן סלקטיבי, הפרט יוצר מחדש את העצמי שלו, ומתאים את עצמו על מנת לפגוש את העתיד שהוא מדמיין, או חושש מפניו. כמטפורות תיאוריות מהעבר, זיכרונות ילדות מוקדמים חושפים מידע על מצבו הרגשי של המטופל בהווה, ואת ההיגיון הפרטי שלו: נקודת המבט הסובייקטיבית שלו על עצמו, על אנשים אחרים, על החיים ועל העולם (1988 ,Mosak & Shulman).

תפיסתו של אדלר את זיכרונות הילדות המוקדמים כסיפורים אישיים סובייקטיביים וטלאולוגיים, מקבילה לתפיסה העכשווית של תורת הנרטיב (Bruner, 2003a; Bruner, 2003b; Neisser, 1993; Sarig, 2016b). לעתים קרובות אנשים מספרים חוויות כנרטיב, והסיפור משמש הסבר והצדקה למעשים שלהם (שקדי, 2003). בהתאם לתפיסה הטלאולוגית של אדלר, הוא שיער כי האירועים הזכורים מהעבר אינם בהכרח אירועים שהשפיעו על חייו של אדם, אלא להיפך. אדם יוצר תפיסת עולם על ידי הסקת מסקנות מחוויות רבות, ולאחר מכן הוא זוכר אירועים שמייצגים את מסקנותיו בצורה מדויקת. למשל, דנה זוכרת שאיחרו לאסוף אותה מהגן לא כי זה היה אירוע שיצר אצלה חרדת נטישה. היא הסיקה מתוך הרבה חוויות שהיא אינה יכולה לסמוך על אחרים, והיא זוכרת את האירוע הזה מפני שהוא מייצג באופן מדויק את המסקנה הזאת. באואר, תסדמיר-אוזדז ולרקינה (2014), מצאו שאנשים משתמשים בזיכרונות כטיעונים על מנת להצדיק החלטות חשובות, כמו בחירת מקצוע.

למרות התחושה האישית של אמת היסטורית, זיכרונות ילדות מוקדמים אינם רשמים של עובדות, אלא תמונות מעוותות או אפילו מומצאות במטרה להשגת מטרה מסוימת בהווה (Bernstein, Rudd, Erdfelder, Godfrey, & Loftus, 2009; Bernstein & Loftus, 2009; Kaasa, Morris, & Loftus, 2011; Loftus, 2007; Nourkova, Bernstein, & Loftus, 2004). כלומר, החשיבות של זיכרונות ילדות מוקדמים אינה היסטורית אלא השלכתית. אדלר (1931/1980) ציין את חשיבות הסיבה שבגללה אדם זוכר חוויה אחת ולא אחרת. לזיכרונות של אירועים שנראים פעוטים או חסרי משמעות יש כוח השלכתי גדול יותר מאשר לאירועים דרמטיים או טראומתיים, שכן ייתכן שאנשים רבים היו זוכרים אירועים כאלה אם היו חווים אותם. אדלר הדגיש את החשיבות של זיכרון הילדות הראשון מבחינה כרונולוגית, וחשב שהוא מייצג את נקודת ההתחלה של האוטוביוגרפיה של אדם, כאילו הוא היה אומר 'זה הסיפור של החיים שלי' (אדלר 1931/1980).

בעבודה הטיפולית עם זיכרונות ילדות מוקדמים מעבדים את המטפורה בלי לערער את אמיתות האירועים, שכן הטלת ספק בתחושת האמת ההיסטורית עלולה לפגוע בתחושת ההתמצאות של המטופל (שריג, 2016).

ניתוח זיכרונות ילדות על פי הגישה האדלריאנית

פסיכותרפיסטים אדלריאניים משתמשים בזיכרונות ילדות מוקדמים על מנת להכיר את סגנון החיים של המטופל, וכהתערבות טיפולית בפני עצמה. בזיכרונות ילדות מוקדמים אפשר לזהות כוחות, משאבים ואסטרטגיות התמודדות של המטופל, ולשקף את הנרטיב האישי שלו, במטרה ליצור אפשרות לשנות סכמות שאינן משרתות אותו יותר. בכל תהליך טיפולי, מטופלים מספרים זיכרונות ילדות באופן ספונטני, כחלק מהרצף האסוציאטיבי שלהם. מטפלים אדלריאניים מבקשים לעתים קרובות ממטופליהם לחזור לכמה רגעים לעבר, רצוי לפני שהיו בני עשר (מוזאק ודי פיאטרו טענו ב-2006 כי לפני גיל עשר אין לילד היכולת לזכור אירועים באופן כרונולוגי ולכן המשקל ההשלכתי של זיכרונות אלו גדול יותר), להתבונן בנופי ילדותם, ולהביא משם זיכרון, אירוע שהם יכולים להעלות מול עיניהם. מטופלים מתבקשים להתמקד באירוע שקרה פעם אחת, למשל, "פעם בפארק איבדנו כדור" או "פעם בפארק ראינו פרפר", ולא באירועים שחזרו על עצמם כמו "בכל שבת נהגנו לטייל בפארק". מטופלים מתבקשים להיזכר בכמה שיותר פרטים, תחושות ורגשות.

המטפלת רושמת את הזיכרון מילה במילה, כי כל מילה היא משמעותית. לאחר הסיפור ורישום הזיכרון, המטפלת שואלת שתי שאלות קריטיות לפיענוח הזיכרון: השאלה הראשונה היא, "כשאת מתבוננת על הזיכרון הזה, איזה חלק או תמונה זכורה לך באופן הבהיר או החי ביותר? (the most vivid momen)". השאלה השנייה היא "מה הרגשת?". הרגע החי ביותר בזיכרון מייצג לעתים קרובות את התנאי של המטופל לשמירה על ההערכה העצמית שלו. הרגש מציין את המסקנה המעשית מתוך החוויה, מוסר ההשכל, שבדרך כלל מנוסח במונחים של התקרבות או הימנעות (Neubauer & Shifron, 2004; Sarig, 2016a).

לדוגמה: "כשהייתי בן שש, אחי הבכור דודו לקח אותי למכולת בשליחותה של אימא. בצאתנו מן החנות, ראיתי שדודו הכניס חופן סוכריות לכיסו. הוא ראה שראיתי אותו, וסימן לי לשתוק. עזבנו בלי להתגלות". המשמעות של הזיכרון הזה עבור מוטי היום תהיה שונה מאוד אם הרגע החי ביותר בזיכרון הוא "לקח אותי איתו למכולת לעשות קניות לאימא" והרגש "גאווה" מאשר "כשעזבנו את החנות בלי להתגלות" והרגש "כיף, שותפות לדבר עבירה". המסקנה הסופית שונה בשני המקרים. במקרה הראשון, אפשר לשער שמוטי עובד היטב כאשר הוא חלק מקבוצה שמקבלת פרויקט, הוא מוכן לקבל סמכות ולשתף פעולה, ויהיה מוכן לשמור סוד, גם לנוכח מעשים לא מוסריים. במקרה השני, ייתכן כי מוטי מרגיש שמגיע לו יותר ממה שהוא מקבל, והוא יהיה מוכן לקחת "את מה שמגיע לו" במרמה. אם התחושה במקרה השני הייתה "פחד" או "אשמה" זה כנראה יעיד על כך שהוא בחר להימנע מפעולות לא חוקיות או לא מוסריות.

ניתוח זיכרונות ילדות מוקדמים הוא אינטואיטיבי ונעשה בשיתוף פעולה עם המטופל. אדלר (1938), כתב שהמשמעות של הזיכרון הגיונית רק בהקשר של ההיגיון הפרטי של המטופל. שריג (2016) הוסיפה, שניתוח הזיכרון חושף לא רק את הנרטיב המטאפורי של המטופל, אלא גם את זה של המטפל.

בניתוח זיכרונות ילדות מוקדמים לא שואפים לגלות את המשמעות של זיכרונות, אלא משמעויות אפשריות, ובעיקר אלו שרלוונטיות לחוויית החיים lived experience של המטופל. עיקרון הרלוונטיות יהיה חשוב גם בבחירה של מה לשקף למטופל ברגע נתון, מכיוון שכפי שנראה להלן, המידע שניתן לגלות בזיכרון ילדות הוא עצום. ניתוח זיכרונות ילדות מוקדמים הוא אומנות פענוח הקשר בין אירוע או פרט בסיפור עצמו לבין מה שהוא מייצג לגבי סגנון החיים של הפרט. שריג (2016) טענה, כי בעוד המטרה של הניתוח היא להשיג בהירות, חשוב לשמור על אמביוולנטיות מסוימת. פרשנות חד משמעית, לפי שריג, יכולה להינתן על ידי המטפל או להתקבל על ידי המטופל כגזר דין ולא כהסבר אפשרי, ויכולה אף לשמש תירוץ להתנהגות של המטופל: ''כן, אני חייב להילחם בכל המחיר, כי החיים הם שדה קרב ואחרים הם אויבים''. בהיותה פסיכולוגיה הומניסטית, הפסיכולוגיה האינדיווידואלית מכבדת את החוויה הייחודית והמורכבת של כל אדם, ומבקשת ליצור מרחב לגיבוש תפיסת עולם גמישה יותר, שתביא את המטופל לתחושת רווחה גדולה יותר, הקטנת סבל, יחסים בריאים יותר, ואפשרות להגשמה עצמית נרחבת יותר. לפיכך, המטפל מעלה השערה על משמעות הזיכרון, ולאחר מכן מציע פרשנות למטופל, לבדיקה משותפת. מטפל אדלריאני לא יאמר "זה מה שהזיכרון הזה אומר" אלא "האם יכול להיות ש...?" לדוגמא: במקום לומר, "הזיכרון הזה מראה שאת מתייחסת לכל שינוי כאיום ומנסה להימנע בכל מחיר משינויים" ישאל "האם יכול להיות שכשאת חשה סכנה, התגובה האוטומטית שלך תהיה 'להתחבא מתחת למיטה'?". או עשוי לשאול "מה זה בשבילך היום 'להתחבא מתחת למיטה'?"

ניתוח הזיכרון

כפי שנאמר קודם, ניתוח זיכרונות ילדות מוקדמים יכול לחשוף את סגנון החיים (האישיות) של המטופל. אם הסכמות הקוגניטיביות של סגנון חיים היו ספר, הוא יהיה מחולק לשבעה פרקים: (א) מי ואיך אני, (ב) מה הם החיים ומהו העולם, (ג) מי אני צריך להיות או מה אני צריך לעשות כדי למצוא מקום בעולם, להשיג תחושה של שייכות ולהרגיש ראוי ומוערך, (ד) מי הם האחרים (נשים, גברים), (ו) חוק התנועה שלי, או כיצד עליי להתמודד עם מצבים (מודוס אופרנדי), (ז) ממה צריך לחשוש או להיזהר, ולבסוף (ח) כיצד החיים היו אמורים להיות (ובדרך כלל הם לא). הפרק השלישי, '' מי אני צריך להיות או מה אני צריך לעשות כדי שיהיה לי מקום וערך בעולם'', הוא לב לבו של סגנון החיים, המטרה הפסיכולוגית המאחדת את התנועה של הפרט. כל תנועה פיזית, קוגניטיבית ונפשית נועדה להשיג מטרה זו. סגנון החיים הוא המפה שהפרט משתמש בה על מנת להתמצא בחיים, והוא המפתח להבנת התנועה של הפרט וגם את הקשיים שיפגוש בדרכו (אברמסון, 2012). סגנון החיים מייצג את האחדות, האינדיווידואליות, העקביות והיציבות של תפקוד פסיכולוגי של אדם'' (Ferguson, 1964, pg. 15). אדלר (1964) האמין כי הכוח היצירתי של הילד הוא הכוח המכריע בהמצאת סגנון החיים.

בספרה "שובל ילדות שקוף" שריג (2016) הציגה שיטות רבות לעבודה עם זיכרונות ילדות שפותחו על ידי מטפלים אדלריאניים, וניתחה לעומק את היתרונות והחסרונות של כל שיטת ניתוח (פרק 12). במאמר זה אציג את האופן שבו אני עובדת עם זיכרונות, תוך אינטגרציה בין שיטות רבות. על מנת להכיר את סגנון החיים של המטופל ולבחור התערבות מתאימה, אני מתבוננת בזיכרון ומנסה לענות על השאלות הבאות דרך עיניה של המטופלת: מי ואיך אני? מהן נקודות החוזק והמשאבים שלי (Bettner & Shifron, 2003)? מה הם הערכים שלי? מה חשוב לי? מה התפקיד שלי בעולם? מהי רמת האנרגיה שלי? האם אני בדרך כלל צופה או משתתפת? האם אני נוטה להתקרב לאנשים או מצבים, או להימנע מהם (אדלר, 1929/1969, 1931/1958)? באיזה תנאים אני מרגישה שוות ערך, עליונה או נחותה מאחרים? איזה תנאים צריכים להתקיים על מנת שארגיש שייכת, ראויה ומוערכת? כיצד עליי לפעול (או להימנע מפעולה) כדי להרגיש שיש לי מקום בעולם (Mosak & Shulman, 1988)? איך העולם? מה הסיכויים שלי? מי הם האחרים? איך הם? האם אחרים הנם חברים, יריבים או אויבים? מה אני דורשת מאחרים? איך מערכות היחסים שלי? האם האנשים שמופיעים בזיכרון הם סמכויות, שייכים לקבוצת השווים או כפיפים? איך אני מסתדרת עם כל קבוצה? האם אני מגלה עניין באחרים, או אמפטיה כלפי האחר? מה הנטייה במקצועית שלי (Kasler & Nevo, 2005)? מה מסוכן עבורי? ממה עליי להתרחק? באיזה מצב אני לא רוצה למצוא את עצמי בשום פנים ואופן? מהי המסקנה הסופית של הסיפור? איך החיים שלי היו אומרים להיות (בדרך כלל התשובה לשאלה זו נמצאת בזיכרונות ילדות מוקדמים של אירוע מושלם שבו הכל קורה לשביעות רצונו של המטופל).

בנוסף, זיכרונות ילדות מוקדמים יכולים לחשוף מהם הנושאים והקונפליקטים שמעסיקים את המטופל היום, ומה יחסו כלפיהם. כיצד הוא נוהג להתמודד עם הבעיות שלו, ומה הציפיות שלו מהטיפול ומהקשר הטיפולי (Kern, Stoltz, Gottlieb-Low, & Frost, 2009). מטפל אדלריאני ישאל את עצמו כיצד הוא יכול לסייע למטופל להגמיש את סגנון החיים שלו, על מה הוא יצטרך לוותר על מנת להפחית את הסבל שהביא אותו לטיפול מלכתחילה.

לדוגמה - זיכרון של ענבל (שם בדוי): "כשהייתי בערך בת שש נסענו לנופש לבית ינאי. אחיותיי ואני, וגם ילדים אחרים שפגשנו שם, התרוצצנו כל היום הלוך ושוב מחוף הים אל הבקתה ששכרנו. באיזה שהוא שלב, הייתה לי שפשפת. אבא שלי נתן לי משחת ריפוי, ואמר לי בכובד ראש: 'המשחה לא יורדת במים, אבל עלול להידבק אליה חול'. בדרך לים, שיננתי לעצמי את ההוראות: אין בעיה עם הים, אבל אני חייבת להתרחק מהחול. בהגיעי לחוף, ראיתי גור כלבים יפהפה, הרמתי אותו וליטפתי אותו תוך כדי שאני נופלת על ברכיי על החול. כאשר הבעלים לקחו את הכלב קמתי, וראיתי שהמון חול נדבק לי במקום שבו מרחתי את המשחה, מה שהחמיר את השפשפת". הרגע הכי חי בזיכרון: "כאשר ראיתי את רגליים עם חול ולא יכולתי להאמין איך יכולתי לשכוח הוראה פשוטה". הרגש: בושה.

כפי שאמרתי קודם, כמות המידע שניתן להסיק מזיכרון היא עצומה, ולכן אתמקד בכמה היבטים של סגנון החיים של המטופלת. בהשראת מורתי, ד"ר רחל שיפרון, אני מתחילה את ההתבוננות על זיכרון בחיפוש אחר כוחות ומשאבים, ואשקף אותם למטופלת על מנת לעודד אותה ולחזק את בטחונה העצמי. ענבל נהנית מחברתם של אחרים, יכולה לשתף פעולה איתם וליהנות. ענבל מאוד אקטיבית, באה והולכת בלי הרף. כאשר יש לה בעיה היא יכולה לפנות לעזרה, לזהות מי הסמכות המתאימה, לשתף, לבטוח, ולקבל את עצתה (דבר שעשוי לשקף את היחסים טיפוליים הרצויים מבחינתה). כשענבל פוגשת מצב חדש (הכלבלב) היא מגיבה באופן ספונטני עם רוך ושמחה. היא סקרנית ונמשכת לדברים חדשים. ענבל לוקחת אחריות על מה שקרה. לאחר מכן, אמשיך לנסות להבין את משמעות הזיכרון. המסקנה של זיכרון זה הייתה יכולה להיות: לא כדאי לפעול באופן ספונטאני, כי משהו עלול להשתבש. זה חשוב מאוד לרכוש מידע ולחשב את צעדיי. כיום, ענבל אינה נהנית מחייה בטבעיות או בספונטניות, למרות פעלתנותה והישגיה הרבים. ואכן, הסיבה שבגללה פנתה לטיפול היא תחושת מתח ועייפות מתמשכת מלקיחת אחריות בצורה מוגזמת. כאשר ניתחנו את הזיכרון, ענבל ראתה שיש לה את היכולת ליהנות ולשחק, שלשיבוש קטן בתכניות לא הייתה באמת תוצאה קטסטרופלית ובכל מקרה המשחק עם הכלבלב היה שווה את זה.

יתרונותיו של שימוש בזיכרונות ילדות מוקדמים כחומר השלכתי

בפסיכותרפיה, רוב המידע מתקבל על ידי דיווח עצמי של המטופלים. טכניקות השלכתיות עשויות לשפוך אור על היבטים לא מודעים של מטופלים וכן לגלות היבטים שהם מעדיפים להסתיר. מטופלים לא חושדים שסיפור אנקדוטות מהילדות יכולות לחשוף היבטים רבים של סגנון החיים שלהם. כאשר מטופלים מגלים את מכרה הזהב הטמון בזיכרונות, אם יש להם עניין בשיתוף פעולה בטיפול, הם נוטים לזכור יותר תקריות ולהשתתף באופן פעיל בניתוח. אם מטופל לא זוכר שום אירוע מהילדות, אפשר לבקש ממנו להמציא זיכרון שהיה עשוי להיות שלו (Kern, Belangee & Eckstein, 2004). התנגדות של מטופל להביא זיכרון מתפרשת כמו כל התנגדות אחרת בטיפול אדלריאני, כסימן לסתירה בין המטרות של הפסיכותרפיסט לבין המטרות של המטופל (Kern, et al., 2004).

זיכרונות ילדות מוקדמים יכולים לשמש כלי להערכת טיפול. בגלל שזכירה היא תהליך דינמי (Sabbagh, 2009), כשמטופל מרחיב את סגנון החיים שלו, הוא משנה פרטים בזיכרונות שסופרו (ונרשמו מילה במילה), משנה את הפוקוס או את התחושה שלו, או מתחיל להיזכר בסיפורים אחרים, שמשקפים את מסקנותיו החדשות על עצמו ועל החיים.

טכניקה טיפולית נוספת לעבודה עם זיכרונות ילדות מוקדמים היא שחזור זיכרונות, תוך הזמנת המטופל לשנות דברים מסוימים בזיכרון (פרט לשינוי או ביטול אירועים אוביקטיביים). גם השינויים המוצעים על ידי מטופלים משקפים את גישתם ודרך הפעולה שלהם, והם מאוד יצירתיים. לעתים קרובות מאוד, השינויים שמטופלים מבקשים לעשות בזיכרון הם שונים מאלה שהיו מציעים המטפלים, מה שעלול לחשוף שאיפות מוגזמות של המטפלים לגבי הריפוי של המטופלים שלהם. שינויים שמטופלים מעלים לזיכרון עשויים לחשוף את מידת האחריות שמטופל ייקח על הטיפול, ואף את הפרוגנוזה שלו. אלה הם תחומים שדורשים מחקר מעמיק. נויבאואר ושיפרון (2004) פתחו טכניקת סופרוויז'ן המבוססת על הניתוח זיכרונות ילדות מוקדמים של הפסיכותרפיסט, שנזכר בזיכרון בהקשר של הטיפול במטופל ספציפי.

סיכום

זיכרונות ילדות מוקדמים הם נרטיבים סובייקטיביים על העבר, המייצגים את תפיסת העולם של המספר בהווה. ניתוח זיכרונות ילדות מוקדמים מסייע למטפלים להכיר את סגנון החיים של מטופליהם, ומספק מקור לעידוד, הבהרת תמות, ומשמש כמכשיר ליצירת תנועה בטיפול ובחיי המטופל.

על המטפלת - אנאבלה שקד

אנאבלה שקד היא פסיכותרפיסטית ומדריכה מוסמכת, בעלת תואר שני ושלישי בתרפיה בהבעה ויצירה מאוניברסיטת לסלי בבוסטון. מייסדת את בית הספר לפסיכותרפיה במכון אדלר. מטפלת בגישת הפסיכולוגיה האינדווידואלית בקליניקה פרטית.

מקורות

שקדי, א'. (2003) מילים המנסות לגעת מחקר איכותני - תאוריה ויישום. תל-אביב: הוצאת רמות -אוניברסיטת תל-אביב

שריג, ג'. (2016). שובל ילדות שקוף: על זיכרונות ילדות בגישה אדלריאנית. תל אביב: ספרי כליל, הוצאת מופ"ת.

Abramson, Z. (2012). Alfred Adler and Jean-Paul Sarter: The possibility of an ethics and existential psychotherapy (Unpublished doctoral dissertation). University of Jerusalem, Israel.

Adler, A. (1937). Significance of early recollections. International Journal of Individual Psychology, 3, 283-287.

Adler, A. (1938). Guiding human misfits. New York, NY: Macmillan.

Adler, A. (1956). The individual psychology of Alfred Adler: A systematic presentation in selection from his writings (1st ed.). In H. L. Ansbacher & R. R. Ansbacher (Eds.) New York, NY: Basic Books.

Adler, A. (1964). Superiority and socialinterest: A collection of later writings. Evanston, Il: Northwestern University Press. 

Adler, A. (1969). The science of living. Garden City, NY: Anchor Books (Original work published 1929).

Adler, A (1980). What life should mean to you. NY: Perigree Books, Punam's sons (Original work published 1931).

Bauer, P. J., Tasdemir-Ozdes, A., & Larkina, M. (2014). Adults’ reports of their earliest memories: Consistency in events, ages, and narrative characteristics over time. Consciousness and Cognition: An International Journal, 27, 76-88. doi:10.1016/j.concog.2014.04.008

Bernstein, D., Rudd, M., Erdfelder, E., Godfrey, R., & Loftus, E. (2009). The revelation effect for autobiographical memory: A mixture-model analysis. Psychonomic Bulletin & Review, 16(3), 463-468. doi:10.3758/PBR.16.3.463

Bernstein, D., & Loftus, E. (2009). How to tell if a particular memory is true of false. Perspectives on Psychological Science, 4(4), 370-374.

Bettner, B., & Shifron R. (2003). Using early memories to emphasize the strengths of teenagers. Journal of Individual Psychology, 50, 334-344.

Bruner, J. (2003). Making stories: Law, literature, life. New York, NY: Farrar, Straus, and Giroux.

Clark, A. J. (2002). Early recollections: Theory and practice in counseling and psychotherapy. New York, NY: Brunner-Routledge.

Eckstein, D., & Kern, R. M. (2002). Psychological fingerprints. Dubuque, IA: Kendall/Hunt Publishing.

Ferguson, E. (1964). The use of early recollections for assessing life style and diagnosing psychopathology. Journal of Projective Techniques, 28, 403-412.

Habermas, T., & Köber, C. (2015). Autobiographical reasoning in life narratives buffers the effect of biographical disruptions on the sense of self-continuity. Memory, 23(5), 664-674. doi:10.1080/09658211.2014.920885

Kaasa, S. O., Morris, E. K., & Loftus, E. F. (2011). Remembering why: Can people consistently recall reasons for their behavior? Applied Cognitive Psychology, 25(1), 35-42. doi:10.1002/acp.1639

Kasler, J., & Nevo, O. (2005). Early recollections as predictors of study area choice. Journal of Individual Psychology, 61(3), 217-232.

Kern, R. M., Belangee, S. E., & Eckstein, D. (2004). Early recollections: A guide for practitioners. Journal of Individual Psychology, 60(2), 132-140.

Kern, R. M., Stoltz, K. B., Gottlieb-Low, H. B., & Frost, L. S. (2009). The therapeutic alliance and early recollections. Journal of Individual Psychology, 65(2), 110-122.

Loftus, E. (2007). Elizabeth F. Loftus. In G. Lindzey & W. M. Runyan (Eds.), A history of psychology in autobiography (Vol. 9, pp. 199-227). Washington, DC: American Psychological Association.

Manaster, G., & Mays, M. (2004). Early recollections: A conversation. Journal of Individual Psychology, 60(2), 107-114.

Mosak, H. (1977). On purpose: Collected papers. Chicago, IL: Adler School of Professional Psychology (Original work published 1958).

Mosak, H., & Di Pietro, R. (2006). Early recollections: Interpretive method and application. New York, NY: Routledge.

Mosak, H., & Shulman, B. (1988). Manual for life style assessment. Florence, KY: Accelerated Development.

Neisser, U. (1993). The perceived self: Ecological and interpersonal sources of self knowledge. New York, NY: Cambridge University Press.

Newbauer, J. F., & Shifron, R. (2004). Using early recollections in case consultation. Journal of Individual Psychology, 60(2), 155-162.

Nourkova, V., Bernstein, D. M., & Loftus, E. (2004). Biography becomes autobiography: Distorting the subjective past. American Journal of Psychology, 117(1), 65-80.

Sarig, G. (in press). Shoval Yaldut Shakuf. A transparent childhood train: On Adlerian work with early recollections. Tel Aviv, Israel: Klil Series, Mofet Publishing House.

Sabbagh, K. (2009). Remembering our childhood: How memory betrays us. New York, NY: Oxford University Press.

Shifron, R., & Bettner, B. (2003). Using early memories to emphasize the strengths of teenagers. Journal of Individual Psychology, 59(3), 334.

Shulman, B. H., & Mosak, H. (1995). Manual for life style assessment (pp. 61-74). New York, NY: Routledge, Taylor & Francis (Original work published 1990).