צוות בטיפולנט
השפה הפסיכואנליטית של ימינו היא שפה עשירה ביותר, אשר הושפעה מדורות של תיאורטיקנים וקלינאים אשר עבודותיהם עיצבו את השפה, השיחה והחשיבה הדינמית-אנליטית. אחד התיאורטיקנים אשר שפתו העשירה והייחודית חלחלה והשפיעה במיוחד על השפה והחשיבה העכשוויות הוא דונלד וויניקוט- רופא ילדים, אנליטיקאי, תיאורטיקן, כותב ובעיקר- קלינאי יוצא דופן.וויניקוט "התחנך" על ברכי התיאוריה הפרוידיאנית ועבר אנליזה הן אצל ג'יימס סטרייצ'י שהיה ממשיכיו הבולטים של פרויד והן אצל ג'ואן ריבייר אשר דבקה בתיאוריה הקלייניאנית, אך עבודתו התאפיינה במקוריות יוצאת דופן: וויניקוט הקפיד להדגיש את נאמנותו למסורת של פרויד וקליין אך בו זמנית הציג רעיונות חדשניים ופורצי דרך אשר העשירו וטלטלו את החשיבה האנליטית שהיתה נהוגה בתקופתו. רעיונותיו של וויניקוט התאגדו לכדי תיאוריה מקיפה הכוללת הן מבט ייחודי על מסלולי ההתפתחות הבריאים והפתולוגיים והן הבנה של תופעות יומיומיות וקליניות.
להלן מילון מונחים בסיסי המציג את מונחי המפתח בתיאוריה הוויניקוטיאנית.
אחת מאמירותיו המצוטטות ביותר של וויניקוט היא האמירה "אין דבר כזה תינוק": אמירה אשר נאמרה בלהט הרגע במהלך כינוס פסיכואנליטי, אך מקפלת בתוכה את אחת התפיסות המרכזיות ביותר בעבודתו של וויניקוט- התפיסה לפיה התפתחות הנפשית של התינוק תלויה באופן עמוק בטיפול אימהי.
וויניקוט הציע כי התינוק מגיע לעולם במצב של אי אינטגרציה : מצב בו התינוק עדיין אינו חווה את חלקי אישיותו וחוויותיו כמחוברים ומאוחדים. כדי שמצביו נפשיים השונים של התינוק יתחילו להתאגד לידי חוויה של עצמיות, התינוק זקוק לטיפול המבוסס על החזקה: מצב בו התינוק מטופל על ידי אם הנענית לצרכיו הפיסיים והרגשיים באופן רגיש ומותאם, ומגנה עליו מפני חוויות חמורות מדי של הפרה- מצב בו התינוק (ולאחר מכן הילד) נדרש להתאים את עצמו לדרישות סביבתיות אשר אינן תואמות את צרכיו ההתפתחותיים. וויניקוט הדגיש כי אף אם אינה יכולה (וגם אינה אמורה) להיענות לצרכי התינוק באופן מושלם וטבע את המונח אם טובה דיה בהתייחס לאם אשר יוצרת עבור התינוק שלה סביבה מחזיקה גם אם לא מושלמת.
בהקשר זה יש לציין כי וויניקוט, לצד הדגש הרב ששם על ההיענות לצרכי התינוק, הדגיש גם את חווית השנאה הלגיטימית של האם לתינוק המתעוררת סביב דרישותיו האינטנסיביות ממנה- שנאה אשר ההכרה בה היא שמאפשרת לאם לבטא את שנאתה בדרכים לגיטימיות ובונות ולא בדרכים הרסניות (להרחבה ראו שנאה בהעברה הנגדית).
כדי שהאם תוכל לתפקד כאם טובה דיה, לאחר הלידה האם נכנסת לתפיסתו של וויניקוט למצב של מושקעות אימהית בסיסית (או ראשונית) - מצב של "שיגעון" זמני המאפשר לה להשקיע את כל כולה בתינוק ולהיענות לצרכיו בדרך הטובה והמותאמת ביותר. במסגרת שלב זה האם מספקת לתינוק חוויות החיוניות לבניית יסודות האישיות. אחת מחוויות אלו היא החוויה אותה כינה וויניקוט רגע של אשליה: חוויה בה התינוק משתוקק לדבר מה ומאחר והאם נענית לו באופן מתאים- הוא חש שהוא עצמו ברא את מקור הסיפוק. כך, למשל, כאשר השד מגיע אל התינוק הרעב, התינוק מרגיש שהוא עצמו ברא את השד וזימן אותו וכך נוצר רגע של אשליה. לצד היענות מותאמת זו, האם הטובה דיה מסייעת לתינוק לפתח גם את היכולת להיות לבד: היכולת לשהות עם עצמו במצבים נעימים של אי אינטגרציה, מתוך ידיעה שבמקרה הצורך אמו תהיה לצדו. למעשה, התינוק מפנים את נוכחותה החיובית והתומכת של האם וכך מפתח את היכולת ליהנות גם ממצבים בהם הוא שוהה עם עצמו ללא גרייה חיצונית.
וויניקוט הדגיש כי אימהות טובה דיה אין משמעה היענות מוחלטת לצרכי התינוק, אלא היענות מותאמת לצרכיו ההתפתחותיים. האם הטובה דיה מצליחה, באופן אינטואיטיבי, להתאים את עצמה בכל פעם לצרכיו ההתפתחותיים של הפעוט ולהגיב באופן שמסייע לו להתפתח. כך, למשל, אם טובה דיה תגיב באופן שונה לבכי של רעב של תינוק בן שבוע ולבכי של פעוט רעב בן שלוש מאחר וצורכיהם שונים.
וויניקוט הציע כי האם הטובה דיה מספקת לילד מינון נכון של היענות ותסכול וכך מאפשרת לו, בהדרגה, לנוע ממצב של תלות מוחלטת בה (המלווה באופן פרדוקסלי בחוויה אומניפוטנטית), לעבר תלות יחסית ולאחר מכן לעבר עצמאות. התינוק החש מוגן ואהוב על ידי אם נענית המותאמת לצרכיו יכול לוותר בהדרגה על אשליית האחדות האומניפוטנטית עם האם ולהתחיל להכיר בכך שאין באפשרותו לספק בעצמו את צרכיו. וויניקוט התייחס לתהליך זה כאל תהליך של מעבר מהתייחסות לאובייקט למצב של שימוש באובייקט. בתהליך זה התינוק "הורס" את האובייקט (האם) כאובייקט אומניפוטנטי איתו הוא מקיים יחסים סימביוטיים, ומתחיל להכיר באם כאובייקט שלם המתקיים מחוץ לו. אחד הרווחים המשמעותיים ביותר של תהליך פסיכולוגי זה הוא הופעת שלב האכפתיות - שלב נפשי בו תפיסת האם כאובייקט שלם מאפשרת לתינוק להתחיל להרגיש כלפיה דאגה ואכפתיות כנים אשר מחליפים את יחסיו חסרי הרחמים אליה קודם לכן, כאשר לא תפס אותה כאדם שלם. התפתחותו של שלב האכפתיות היא שמאפשרת לתינוק לגדול לכדי אדם המסוגל לכונן יחסים בין אישיים משמעותיים.
התפתחות פסיכולוגית משמעותית נוספת המתרחשת בהקשר זה קשורה להיווצרות מרחב פוטנציאלי- תחושת מרחב פנימי היוצרת מרווח ו"נפח" בין הפנים והחוץ, בין הפנטזיה לקונקרטי, וכך מסייעת בביסוס יצירתיות ותחושת משמעות.
וויניקוט הדגיש כי המעבר בין תלות מוחלטת, תלות יחסית ולבסוף עצמאות אינה פשוטה מאחר והיא מצריכה מהתינוק לוותר על האחדות האומניפוטנטית עם האם. אחת התופעות המסייעת לפעוט לצלוח שלבים אלו (מלבד, כמובן, קיומה של אם טובה דיה המסייעת לו באופן מותאם) הוא השימוש במה שוויניקוט כינה אובייקט מעבר. אובייקט מעבר הוא אובייקט (שמיכה, צעצוע) שהילד מקנה לו משמעות ייחודית ומשתמש בו כדי להרגיע ולווסת את רגשותיו בשלב בו הוא כבר אינו תלוי באם באופן מוחלט כבער אך טרם סיים את תהליך ביסוסן של אוטונומיה ועצמאות. כך, אובייקט המעבר ממוקם בעמדה מיוחדת של הימצאות בין פנים וחוץ.
וויניקוט החזיק בגישה אופטימית לגבי טבע האדם, והניח כי סביבה מחזיקה הנוצרת במסגרת אימהות טובה דיה מאפשרת צמיחה פסיכולוגית אותנטית ויצירתית בה האדם חותר למימוש הפוטנציאל האישי שלו. התפתחות מסוג זה מאפשרת את כינונו של עצמי אמיתי- עצמי הנהנה מתחושות של אותנטיות ומשמעות אישית ואינו חווה קונפליקט עמוק בין ביטויי עצמאות אותנטיים לבין דרישות ותגובות הסביבה. לעומת זאת, כאשר התינוק אינו זוכה לסביבה מחזיקה ולאימהות טובה דיה, הוא חווה לחצים סביבתיים לעיוות התפתחותו ועצמיותו האותנטית כך שיתאימו לסביבה. מצבים אלו מביאים להיווצרות מחלות חסר סביבתיות המהוות את הבסיס להיווצרות עצמי כוזב בדרגות חומרה שונות. סביבה בלתי מחזיקה באופן קיצוני יכולה להביא גם להיווצרות פחד מהתמוטטות: מצב של פחד מקריסה נפשית, נפילה או התפרקות אשר מבטא, למעשה, את האימה הבלתי ניתנת לחשיבה שהתינוק חווה בינקותו לנוכח היעדר החזקה בסיסית החיונית לבניית אישיותו.
