תפריט נגישות

מיינדפולנס בטיפול בחרדה ודיכאון: מטא-אנליזה של הופמן ועמיתיו

צוות בטיפולנט

טיפול מבוסס מיינדפולנס (MBT- Mindfulness Based Treatment), טיפול שמקורו במסורות בודהיסטיות עתיקות ותרגול יוגה, הפך להיות פופולארי בפסיכותרפיה העכשווית. מחקרם של Hofmann et al - השפעת טיפול מבוסס מיינדפולנס על חרדה ודיכאון: מטא אנליזה (The effect of mindfulness-based therapy on anxiety and depression: A meta-analytic review) שהתפרסם בשנת 2010 בוחן את יעילותו של טיפול מבוסס מיינדפולנס בהפחתת סימפטומים חמורים בהפרעות דיכאון וחרדה.

מיינדפולנס מוגדר כתהליך המוביל למצב תודעתי של מודעות בלתי שיפוטית לחווית הרגע בהווה. המושג מתייחס לתחושה, רגש, מחשבה, מצב גופני, ומודעות סביבתית, ומעודד פתיחות, סקרנות וקבלה.

בישופ ושותפיו (2004) הבדילו בין שני מרכיבי מיינדפולנס:

  1. ויסות עצמי של קשב
  2. התכווננות אל ההווה, המאופיין בסקרנות, פתיחות וקבלה

הנחת הבסיס של תרגול המיינדפולנס גורסת כי חוויית ההווה באופן פתוח ובלתי שיפוטי יכולה לשמש כחוויה נגדית יעילה לגורמי לחץ, זאת מפני שהתמקדות מופרזת בעבר או בעתיד בזמן התמודדות עם לחצים יכולה להיות קשורה לתחושת דיכאון או חרדה (Kabat-Zinn, 2003). בנוסף, למידת דרך תגובה שונה למצבי לחץ, באופן יותר מתבונן ופחות רומינטיבי, יכולה למנוע שימוש במנגנון ההימנעות, שהוא תוצאה של חוסר הרצון לחוות מחשבות לא רצויות, רודפניות ואינטנסיביות. דפוסי התנהגות בלתי אדפטיביים רומינטיביים ונמנעים תומכים בשימור של הפרעות רגשיות (Bishop et.al., 2004).

זאת ועוד, ניתן לראות במחקר כי הנשימה האיטית והארוכה המעורבת במדיטציית המיינדפולנס יכולה להפחית סימפטומים גופניים של מצוקה (Kabat-Zinn, 2003).

מספר מחקרים שבוצעו בשנים האחרונות בחנו את השפעתו של טיפול מבוסס מיינדפולנס על מצבם הנפשי של מטופלים (Bear, 2003; Teixeira, 2008; Schemidt & Walach, 2004). החוקרים מציינים כי רובם הגדול של המחקרים הנם איכותניים בטבעם ולא מודדים באופן כמותני את גודל השפעת הטיפול. מטא האנליזות המעטות שכן בוצעו בתחום התבססו, לדברי החוקרים, על מספר מחקרים קטן ובהם מספר משתתפים קטן. כך, למרות היותו של הטיפול טיפול פופולארי, לא ברור האם טיפול מבוסס מיינדפולנס אפקטיבי להפחתת סימפטומים של דיכאון וחרדה.

מטרת המחקר הייתה לספק מטה אנליזה כמותנית הבוחנת את השפעתו של טיפול מבוסס מיינדפולנס על סימפטומים של דיכאון וחרדה, באוכלוסייה קלינית. לשם מטרה זו, בחרו החוקרים מחקרים שניתחו את השפעת טיפול מבוסס מיינדפולנס על חרדה ודיכאון באוכלוסיות פסיכיאטריות ורפואיות. החוקרים בחנו את ההשערה כי טיפול מבוסס מיינדפולנס הוא טיפול יעיל בהפחתת הסימפטומים של הפרעות אלו. בנוסף, החוקרים שיערו כי טיפול מבוסס מיינדפולנס יפחית סימפטומי חרדה ודיכאון אצל חולים במחלות כרוניות, כגון סרטן, בהם הסימפטומים מופיעים כתופעות לוואי של המחלה הפיזית והטיפול.

החוקרים מצאו שלושים ותשעה מחקרים שהתאימו לדרישות הסף שלהם, שכללו אלף ארבע מאה וארבעים נבדקים שטופלו ב טיפול מבוסס מיינדפולנס. 

תוצאות המחקר מצביעות על כך שטיפול מבוסס מיינדפולנס אכן מוריד סימפטומים של הפרעות חרדה ודיכאון אצל נבדקים המאובחנים עם הפרעות אלו. אצל נבדקים שהציגו רמות גבוהות של דיכאון וחרדה אך לא אובחנו כסובלים מהפרעת דיכאון או חרדה, נמצאה השפעה של הטיפול על הסימפטומים, אך לא נמצא אפקט מובהק בנבדקים שהציגו סימפטומים ברמת חומרה נמוכה. 

תוצאות אלו מעידות, לדברי החוקרים, כי טיפול מבוסס מיינדפולנס מקל על סימפטומי חרדה ודיכאון בטווח רחב יחסית של חומרת הסימפטומים, גם כשסימפטומים אלו מקושרים להפרעות אחרות, כגון בעיות רפואיות. החוקרים מציעים הסבר לתוצאות, וגורסים כי טיפול מבוסס מיינדפולנס קשור לירידת לחץ כללית, ככל הנראה בעקבות עידוד הנבדקים להתייחס באופן שונה לסימפטומים הפיזיים שלהם, כך שיוכלו לשים לב שהם פחות מטרידים או יוצרים סבל. 

החוקרים מצאו כי גם בבדיקה נוספת שנעשתה שנים עשר שבועות לאחר הטיפול, נשמר האפקט הטיפולי. לבסוף, החוקרים מוסיפים כי גם טיפול CBT נמצא יעיל בהפחתת סימפטומים של חרדה ודיכאון, וכי בעתיד כדאי להשוות בין שני טיפולים אלו.

לסיכום, החוקרים מדווחים כי התוצאות שעלו ממטא האנליזה מעודדים ותומכים בשימוש בטיפול מבוסס מיינדפולנס באוכלוסיית הסובלים מדיכאון וחרדה. הם טוענים כי דפוס התוצאות שנצפה הוא לא תלוי אבחנה בהכרח, אלא יכול להתאים לתהליכים שמתרחשים בהפרעות רבות, על ידי שינוי טווח הממדים הרגשיים שמגדירים אספקטים כלליים של רווחה נפשית.

ביבליוגרפיה

Hofmann, S. G., Sawyer, A. T., Witt, A. A., & Oh, D. (2010). The effect of mindfulness-based therapy on anxiety and depression: A meta-analytic review. Journal of consulting and clinical psychology, 78(2), 169.‏