צוות בטיפולנט
תומפסון פותח את מאמרו בהתייחסות לכך שלאורך השנים הרבה לעסוק בטבע היחסים הטיפוליים והדיאלוג המורכב בין המטפל למטופל. פרויד התייחס למפגש הטיפולי כמפגש המצריך סוג מיוחד של כנות, אך תומפסון מתייחס מעדיף את המונח אותנטיות. במאמר זה הוא מתייחס למקומה של אותנטיות בתהליך הטיפולי, ומציג דוגמאות לרעיונות תיאורטיים המתייחסים באופנים שונים למשמעותה בקשר הטיפולי.
על אף שאיננה מושג טכני בטקסטים הפסיכואנליטיים, אותנטיות כפי שתומפסון מתייחס אליה מלווה את הפסיכואנליזה מימיה הראשונים. למשל, הצעתו של פרויד כי מטרת האנליזה הוא "להפוך אומללות היסטרית להיעדר אושר שגרתי" היא ביטוי לתפיסת האותנטיות כמטרה מהותית, גם אם מעורפלת, של הפסיכואנליזה. בדומה, כאשר ויניקוט טען כי כאשר אנו מצליחים באנליזה אנו מאפשרים למטופלים שלנו לנטוש את חוסר הפגיעות ולהפוך לסובלים (sufferers), הוא התייחס למעשה ליכולת המטופל לקבל את המציאות הבלתי נמנעת של הסבל ולהתמודד עמו מתוך עמדה של כנות, או אותנטיות. כאשר ביון טען כי מפגש בין המטפל למטופל אמור לעורר פחד בשניהם ואם לא- אין כל עניין בהמשך המפגש- הוא למעשה הצביע על נוכחות האותנטיות כבלתי נמנעת במפגש הטיפולי. פרויד, ויניקוט וביון לא התייחסו ישירות לאותנטיות של המפגש האנליטי בכתביהם, אך התחושה היא כי היא נוכחת במהותה במסורת האנליטית שייסדו. מדוע, אם כן, אותנטיות לא זכתה להתייחסות ישירה יותר בדיון הפסיכואנליטי?
רעיון האותנטיות העסיק את הפילוסופים האקזיסטנציאליסטיים הרבה לפני שהעסיק את האנליטיקאים. היידיגר (1962) היה הראשון שטבע את המונח והפך אותו לאבן יסוד במשנתו הפילוסופית. לאחר מכן, המונח אומץ על ידי פילוסופים אקזיסטנציאליסטיים ולאחר מכן על ידי אנליטיקאים אשר הזדהו עם הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית. בסופו של דבר, על אף שרעיונות אקזיסטנציאליסטיים חלחלו אל הפסיכואנליזה האמריקאית, מרבית האנליטיקאים לא יגדירו עצמם כאקזיסטנציאליסטים. מכשולים נוספים המקשים על הכנסת רעיון האותנטיות לקורפוס הפסיכואנליטי הם הרתיעה מקריאת טקסטים פילוסופיים והיחסים המעורפלים בין אותנטיות לבין תפיסות העוסקות במוסר. עם זאת, תומפסון רואה את המכשול המרכזי כנובע מכך שהפסיכואנליזה מכוונת בבסיסה להרחבת יכולתו של המטופל לעבוד ולאהוב- רעיון הנדחה בדרך כלל על ידי האקזיסטנציאליסטים התופסים אותו כשטחי ו"שיווקי". סביר להניח שפרויד מעולם לא התכוון ליכולת "לעבוד ולאהוב" כמטרות קונקרטיות של הטיפול, אלא כאפקטים נלווים לתוצאותיו. עם זאת, הקהילה הפסיכואנליטית האמריקאית, הפרגמטית יחסית, מדגישה לא פעם את ההצלחה בהיבטים אלו כמטרות המרכזיות של התהליך הטיפולי. האם יש בכך צמצום של הטיפול הפסיכואנליטי, או שמא היענות למטרתו המהותית ביותר - סיפוק הקלה מידית מסימפטומים של דיכאון, חרדה, דימוי עצמי נמוך וכן הלאה? בעידן שבו נבחנת יעילותה בזכוכית מגדלת ביקורתית, תומפסון מדגיש כמה בקלות נשכחת האותנטיות כמטרה מרכזית וחשובה של הפסיכואנליזה.
תומפסון מציע להתייחס לשני אלמנטים מרכזיים של הטכניקה הפסיכואנליטית כקשורים לאותנטיות. אלמנטים אלו אפיינו יותר מכל את פילוסופיית הטיפול של פרויד: פעולת החשיפה העצמית של המטופל, והנייטרליות של המטפל שמשמעה יכולתו לשמור על פתיחות תודעתית. לטענתו של תומפסון, למרבית העקרונות הטכניים הבסיסיים של הפסיכואנליזה, כולל ההינזרות, ההעברה הנגדית והיציאה נגד תשוקת האנליטיקאי, יש למעשה נגיעה לנושא האותנטיות.
החוק הבסיסי של החוזה האנליטי הוא החוק המזמין את המטופל להעלות אסוציאציות חופשיות, כלומר, לדבר באופן ספונטני ובלתי מצונזר. חוק זה הופך לבעל משמעות רק כאשר אנו לוקחים בחשבון כי במסגרת שיחה רגילה, אנו מצנזרים את מרבית הדברים אשר עולים בתודעתנו באופן ספונטני. באופן טבעי, מטופלים היו מצנזרים את עצמם כדי להימנע מביקורת, שיפוט או חוסר אהדה של המטפל, וכולנו יודעים כמה קשה לחשוף מקומות מסוימים בנפשנו. לצד זאת, חשיפה אינה מובילה בהכרח להוויה אותנטית; אנחנו יכולים להיות "כנים" בהגדרה הצרה של המילה ולומר כל מה שעולה על דעתנו, אך לא בהכרח באופן אותנטי, כזה ש"בא מהלב" ועל כן גם נחווה כמאיים. פרויד היה ער לאפשרות של האדם לומר הכל מבלי לומר דבר מה משמעותי. מנקודת מבט אקזיסטנציאליסטית, אחת ממשימות האנליטיקאי היא להבחין בין אסוציאציות אותנטיות לבלתי-אותנטיות, ולפרש באופן שיסייע למטופל לזהות כל אחת מהוויות אלה. תהליך זה מסייע גם למטפל לזהות מתי ההמטופל נמצא במגע עם הלא מודע שלו, לעומת רגעים בהם הוא נמצא רק על פני השטח.
באופן דומה, חוק הנייטרליות של האנליטיקאי מתייחס ליכולת המטפל להיות אותנטי עם מטופליו כפי שהם מנסים להיות איתו. אחד ממאפייניה הבולטים ביותר של הנייטרליות היה הכוונתו של פרויד לאימוץ עמדה של קשב מרחף. למשל, הוא המליץ שלא לנסות לזכור את כל דברי המטופל מאחר וניסיון זה מבנה את "מה שחשוב" במקום לתת לכל דבר משקל שווה. זוהי משימה קשה מאוד, מאחר ותמיד קשה להתמודד עם חוסר הידיעה ותמיד קיים דחף לבדיקה שהטיפול "נמצא על המסלול הנכון". מטפלים לא מנוסים מנסים פעמים רבות לפצות על חוסר הידע שלהם ולהיראות כאילו הם יודעים יותר מכפי שהם באמתף וזוהי דוגמה למה שפרויד כינה "אמביציה טיפולית", המהווה דוגמה בולטת לתגובת העברה-נגדית ולחוסר אותנטיות.
התנהגות מסוג זה אינה אותנטית עקב חוסר הנכונות של המטפל לבטוח בתהליך. גם הטכניקה האנליטית המאוחרת של ווניקוט התאפיינה בהבנה כי הצורך שלו לפרש פוגע לא פעם באפשרות של מטופליו להעלות אסוציאציות חופשיות. וויניקוט הסיק כי המטרה המרכזית של הפסיכואנליזה היא ליצור מרחב בו המטופל יוכל לחקור את חוויותיו דרך דיבור עליהן. בדומה לפרויד, וויניקוט הסיק כי החלק הקשה ביותר שעל המטפל ללמוד הוא להרפות מהצורך להראות עד כמה הוא מבריק, ולאפשר למטופל למצוא את קולו.
כאמור, מקור רעיון האותנטיות הוא בהבחנה האקזיסטנציאליסטית לפיה הנטייה אנושית היא עשיית מה שמצופה מאתנו במטרה להימנע מחרדה. כעת, תומפסון מבקש לבחון את משמעותה של תפיסה זו ליחסי ההעברה וההעברה הנגדית, למאמצי המטופל להימנע מסבל ככל האפשר ולגורמים לכך שהיכולת לשאת סבל וחרדה מסוג זה חיונית לתהליך הטיפולי, וקשורות באופן עמוק לאותנטיות.
פרויד הציע כי אחת ההתמודדויות האנושיות הקשות היא הוויתור על התחושה האוקיאנית של אחדות מושלמת עם העולם: תחושת אחדות זו נחווית רק בינקות המוקדמת אך "גן העדן" ביחסים עם האם הוא קצר, והתפתחותו של הילד מאלצת אותו להכרה אותנטית בהיעדר איחוד בינו לבין החברה בה הוא חי- על אף הכאב הטמון בהכרה זו. היבט נוסף בו עבודתו של פרויד נגעה ברעיונות של אותנטיות היא תפיסתו לפיה על האנליזה להביא לתנועה מהיסטריה לעבר "חוסר אושר רגיל". הבחירה שלא להציב את האושר כמטרה אנליטית נובעת מתפיסת ההעברה של פרויד. פרויד טען כי ההעברה גורמת למטופלים לפתח פנטזיות על כך שתפקיד המטפל לעשותם למאושרים, ועל כן הם מבקשים לעורר את אהבתו - הדרך הקלה להשגת אושר רגעי אשר לא צריך לעבוד עבורו (ולכן גם אינו יכול להתקיים לאורך זמן). ההעברה והתהליך האנליטי, אם כן, מכוונים להתפכחות מאשליית האושר הקל, ולהחלפתה בהבנה לפיה הסיפוק וההישג ניתנים להשגה רק באמצעות עבודה קשה.
דוגמה נוספת לאותנטיות בפסיכואנליזה היא הבחנתו של וויניקוט כי מטרת האנליזה היא הפיכה ל"סובל" (sufferer), והקישור שעשה בין הפחד שלנו מסבל למשאלה שלנו לבטל אותו באמצעות אומניפוטנטיות. אך מדוע סבל הוא רכיב הכרחי באפשרות לאותנטיות? זוהי שאלה רלוונטית ומסקרנת בהקשר של הפסיכואנליזה אשר מכוונת להפחתת סבל, ולא להעצמתו. הבנת סוגיה זו טמונה בהכרה בכך שקיימים שני סוגים שונים של סבל. סוג הסבל הראשון הוא הסוג הנלווה לחיי היום יום ותואם את תפיסתו של פרויד לפיה על הנוירוטי לקבל את עקרון המציאות וללמוד לדחות את סיפוקיו באופן שיאפשר לו להשיג את המטרות שהציב לעצמו. סוג הסבל השני הוא סוג פתולוגי אשר נובע מתסכול בלתי נסבל או מטראומה. בכל אחד מהמקרים, נותרת הבחירה המכאיבה בין התבוננות בקשיים של חיינו ותנועה לעבר שינוי, לבין השארת הדברים כפי שהם, מתוך התרגלות לכאב המוכר. כל אחת מהדרכים מלווה בכאב, אך רעיונותיהם של פרויד וויניקוט מובילים למסקנה כי הדרך המכאיבה יותר היא תמיד הדרך הפחות מוכרת - אך היא גם הדרך התרפויטית יותר.
דגומה נוספת לאותנטיות בפסיכואנליזה היא הנחתו של ביון כי "בכל חדר טיפול אמורים להיות שני אנשים מפוחדים מאוד: המטפל והמטופל. אם לא, יש לתהות מה הם עושים שם בכלל". מדוע פחד? ביון הניח כי הפחד קשור באפשרות לגלות דבר מה על עצמנו אשר היינו מעדיפים שלא לדעת- ההיפך מלמידת האמת על עצמנו, או מהיותנו אותנטיים באנליזה. אחת מתובנותיו החשובות ביותר של ביון לגבי ההעברה עלתה כאשר הוא חש כי חברי הקבוצה שהנחה מנעו ממנו את החופש לחשוב מה שרצה לחשוב ולומר את מחשבותיו לגביהם בהתאם למחשבותיו. המטופלים רצו לשלוט במחשבותיו ובדבריו אליהם, והוא זיהה כי אחד ממאפייני ההעברה הנגדית הוא הכניעה ללחץ זה אשר בא לידי ביטוי בניסיון לענות לציפיות אלו ולומר למטופלים את אשר הם רוצים לשמוע. על אף שביון מעולם לא השתמש במונח עצמו, רעיונות אלו מהווים דוגמה מצוינת לקושי הטמון בביסוס אותנטיות בסיטואציה הטיפולית ולעובדה שלא פעם מתיש ולא נוח להיות אותנטיים במהלכה.
מכיוון אחר, ניתן לראות ביטוי למרכזיותה של האותנטיות בפסיכואנליזה ב"המפגש הקצר" (Short session) של לאקאן - הטכניקה אותה תפס לאקאן כדרך להתמודדות עם ניסיונותיו האובססיביים של המטופל לשלוט בשעה הטיפולית. השימוש בטכניקה זו תואם את השימוש של לאקאן בפירושים; עבורו, תפקיד הפירוש אינו להסביר או לתרגם את הלא מודע, אלא להפתיע את המטופל על ידי אמירת דבר מה שיטלטל אותו ויערער את יחסיו הנרקיסיסטיים עם המציאות. בדוגמה המפורשת ביותר של לאקאן לאותנטיות, הוא ממליץ לאנליטיקאים שלא לנסות להועיל כאשר מטופל מבקש מהם עזרה, לנטוש כל משאלה לחולל ניסים, ובמיוחד לוותר על כל תקווה לסיום הטיפול עם הכרת התודה של המטופל על כל מה שנעשה למענו. מטרת האנליזה היא לאכזב, ואכזבה היא כאב ההכרחי לחירות, בטווח הרחוק.
פרויד, וויניקוט, ביון ולאקאן לא התייחסו מפורשות לאותנטיות בתהליך הטיפולי. עם זאת, הדרך בה כל אחד מהם דחה את האסטרטגיה הקלה והנוחה יותר של ריצוי המטופל (והפיכת המפגש הטיפולי לקל יותר) תואמת את תפיסותיהם של הפילוסופים האקזיסטנציאליסטיים לגבי החוויה האנושית בעולם. אין זו עמדה מוסרית, כי אם הכרה בכך ששינוי הוא תמיד מכאיב ודורש הקרבה. מאחר והמטפל מצפה מהמטופל להתמודד עם כאב נפשי למען התהליך הטיפולי, הוא עצמו מחויב לכך גם כן. אין מדובר ב"טכניקה טיפולית" שיש ליישם, אלא בעמדה אמיצה אותה יש לסגל בכל שעה טיפולית מול כל מטופל ומטופל.
Thompson, M.G. (2004). Aspects of Authenticity: In the Clinical Thinking of Freud, Winnicott, Bion, and Lacan. Fort Da, 10:27-38.
