עדי כהן
כשהתחלתי לקרוא את ספרה של ד"ר בן עטר כהן -"הגוף בפסיכואנליזה - קריאה ביקורתית בכתבים פסיכואנליטיים" (2017)- חשתי התרגשות רבה מהולה בחשש. התרגשות - משום שההתייחסות לגוף בטיפול היא אחד הנושאים הכי מרתקים, שנויים במחלוקת ועדכניים שיש. חשש - מאחר וזהו נושא מפותל וסבוך. שהרי, כיצד ניתן להסביר או להבין משהו מהותי על הגוף באמצעות מילים כתובות? מתח זה בין ה"גוף" ל"מילה" מונח במרכז הדיון בספר. נפגשתי עם ד"ר בן עטר כהן ושוחחנו על כתיבת הספר, ייחודו ותרומתו למטפלים.
אף פעם לא נדע לבטח מה המערך המדויק הפנימי והחיצוני שהוביל אותנו להתעניין בדבר מסוים, אבל לפעמים יש רגעים שמהווים נקודת מפנה. רגע כזה נחקק בד"ר בן עטר כהן בתקופה שחיפשה נושא לדוקטורט וטיילה בשדרה פריז לפני מספר שנים. לפניה היה פסל צבעוני מפיברגלאס שכותרתו: Body, מולה הייתה כרזה ענקית של חברת בשמים שפירסמה בושם ששמו: Body, ולידה כרזה המפרסמת את התערוכה: Bodies. "ראיתי את כל אלה, ואמרתי לעצמי, שהגוף מצליח לנקז לתוכו כל כך הרבה משמעויות חברתיות ותרבותיות. תרבות הצריכה, אמנות, פילוסופיה, פמיניזם... כאילו הגוף מצליח ללכוד ולבטא משהו מרוח התקופה, אמרתי לעצמי שאני צריכה להבין את זה, וככל שקראתי מצאתי חיבור לשפה אחרת שאני מכירה – פסיכואנליזה, שגם שם הגוף לוכד תשומת לב, הלכי רוח ומחלוקות... בהמשך חשבתי איך מחברים את כל הדברים, ומצאתי כלים מחשבתים לקרוא תהליכים שקורים בפסיכואנליזה".
הספר מבוסס על עבודת הדוקטורט של ד"ר בן עטר כהן בחוג לפרשנות ותרבות באוניברסיטת בר-אילן בהדרכת פרופ' אבי שגיא וד"ר דורית למברגר. הספר הוא בראש ובראשונה ספר עיון שמכיל שתי שפות: חשיבה ביקורתית ופסיכואנליזה, ודרכו מתאפשר לקורא להתוודע באופן רציף ומעמיק לגלגולי הגוף הרבים בפסיכואנליזה. "הגבלתי את עצמי רק לפסיכואנליזה כי במחקר צריך לעשות חיתוך, שיהיה ברור ואפשרי לחקור. כללתי במחקרי רק כתבים פסיכואנליטיים תיאורטיים וקליניים בשפה האנגלית ממאגר הפרסומים הפסיכואנליטי הדיגיטלי (PEP), הבחנתי במאמץ הגדול לאפשר הופעת הגוף באופן מאוד מסוים תוך הרחקת החלקים הגופניים מהפסיכואנליזה לשיחים אחרים". ניתן לראות בספר גם סקירה היסטורית של הנושא בשפות (דיסציפלינות) השונות, אבל חדשנותו הוא ביחס בין השפות, דהיינו, בבחינה הביקורתית "של מקום הגוף, גילויו, העדרו ודרכי השתנותו בשיח הפסיכואנליטי" (עמ' 11) באמצעות כלי חקירה ייחודיים – כלים ומושגים מתיאוריות ביקורתיות, בעיקר מבית מדרשם של דרידה ובאטלר. באופן זה, הגוף בפסיכואנליזה הופך להיות מושא למבט דרך כלי חקירה ביקורתיים.
דרידה, פילוסוף צרפתי שמדגיש את הפעלת הכוח שטמונה בחשיבה ובתרבות המערבית השואפת לדיכוטומיות, ואי לכך, מציע "קריאה שמפרקת את ההיררכיה בין מסמן למסומן, בין כתב לדיבור, בין אמת למיתוס, בין גברי ונשי, בין חומר לרוח" (עמ' 46). דרידה הדגים באמצעות דה-קונסטרוקציה כיצד נוצרת פרדיגמה של נוכחות והיעדר בפילוסופיה המערבית דרך הנגדה והיררכיה. באופן זה, הוא מראה כיצד הנפש מקבלת נוכחות וחשיבות בתרבות, ואילו הגוף מסומן כמשני לה, נחות ממנה, ולמעשה, מובנה כ"אחר". בספרה, ד"ר בן עטר כהן נעזרת בכלי הדה-קונסטרוקציה כדי לחשוף את הפרקטיקות של הפעלת הכוח בפסיכואנליזה על הגוף הממשי. מממצאיה עולה כי הגוף מופיע רבות בפסיכואנליזה, אך לא בחומריות בשר-הדם שהינו, אלא לאחר הבנייה וכמייצג חלק אחר - הנפש, השפה והמשמעות. כלומר, הגוף מובנה בפסיכואנליזה כך שהופעתו תוגבל להופעה על הציר שבין מטאפורה לסימפטום.
באטלר, פילוסופית אמריקאית ותיאורטיקנית ג'נדר, מערערת על הנחת הטבעיות של הגוף החומרי, ורואה בו תוצר של הבנייה תרבותית. לדידה, עצם "ההנחה" שהגוף קודם לנפש היא כבר הבנייה שנוצרת מפרקטיקת שיח כוחנית בהתייחס לקשרי גוף ונפש. דהיינו, אנחנו מקבלים כל מיני הבניות כאמיתות ומפרשים את התרבותי כטבעי. יצירת זהות בין סדר חברתי לטבע איננה נתון קבוע כי אם אידאולוגיה ההופכת את זכות-יתר לעובדה. דוגמא לכך הינה זכות היתר של גברים בחברה המערבית, שהוצגה כ'עובדה' ושירתה את דיכוי הנשים או 'עובדת' עליונותו של גוף מגזע לבן על פני גוף מגזעים אחרים ששרתה את שעבודם. לדעת באטלר, הגוף החומרי הוא מודר הכרחי בתרבות שמנסה לשמר מראית עין של קוהרנטית, והוא חוזר כשארית שחותרת תחת הבניית התרבות. ד"ר בן עטר כהן מתבססת על רעיונותיה של באטלר, ומראה כיצד הגוף החומרי מודר מהפסיכואנליזה להופעה תחת הבניה מאד מסוימת או לשיחים אחרים (כמו רפואה), אך חוזר כשארית, שחושפת את ההבנייה הפסיכואנליטית בדבר "טבעיות" ההסמלה והמשמוע. "לֱמה אנחנו מתייחסים כמובן מאליו ובלתי ניתן לערעור ופירוק בחדר-הטיפולים? ומה נשאר כשארית נזנחת? האפשרות לשינוי היא למעשה חזרתה של שארית חתרנית שעושה מהפכות ודורשת את מקומה בתוכנו, בתוך יחסינו ובתוך התרבות שבה אנו מצויים".
הספר בנוי משלושה חלקים. בחלק הראשון, ד"ר בן עטר כהן פורשת בפני הקורא רקע תיאורטי נרחב העוסק בגוף מפרספקטיבה של מדעי החברה, חשיבה פמיניסטית, וחשיבה פילוסופית-ביקורתית (בעיקר הפוסט-סטרוקטורליסטית). הגוף נידון ב"היעדרו או חמקמקותו, היותו משקף סדר חברתי והיותו צומת בין מה שנחשב טבעי ובין משמעו התרבותי" (עמ' 21), כמו גם, בהקשר של מין, מגדר, ומיניות. חלק זה מהווה תחנת מעבר חשובה בדרך לפיענוח התעלומה בדבר מקומו המורכב של הגוף בפסיכואנליזה, מאחר והוא מקנה לקורא את הכלים הביקורתיים הנחוצים. בתוך מהלך זה, רעיונותיהם של דרידה ובאטלר מקבלים התייחסות מיוחדת. חלק זה אמנם לא פשוט לקריאה רצופה, אך מהווה עולם עשיר אליו ניתן לשוב בקריאה חוזרת. ד"ר בן עטר כהן רואה ברכישת השפה הביקורתית דרך להרחבת החשיבה גם בקליניקה. "הכלי הביקורתי מאפשר לך לפתוח סדק שלא היה קודם או לראות את הסדק שתמיד היה שם ולא ראית אותו. זה מאפשר את ההבנה שתמיד יהיה משהו שמודחק, ואף הוא דינמי ויכול להשתנות. הכלי הביקורתי נותן אפשרות להתבונן על מה שקורה במחשבה מקבלת ומאפשרת, אך גם פותחת את המבט לעוד פרספקטיבה, כי תמיד יש עוד פרספקטיבה... היתרון בספר הוא בהצגת שתי השפות - הביקורתית והפסיכואנליטית, ובחלק זה רציתי להנגיש את השפה המורכבת של השיח התרבותי והפילוסופי למטפלים שלא מכירים דיים את השפה הזאת. כיאה לספר עיון וכדי להקל על התמצאות הוא מצויד באינדקס נרחב, ואני מקווה שחלק זה יסייע לציבור המטפלים".
בחלק השני, ד"ר בן עטר כהן מתארת בצורה כרונולוגית ובהתאם לאזורי השפעה גאוגרפיים, כיצד הגוף מובא בכתיבה הפסיכואנליטית התיאורטית והקלינית החל מפרויד ועד ימינו. "היה לי חשוב לתת פרספקטיבה רחבה יותר אז חילקתי את מוקדי הדיון לפרויד ולממשיכיו. אפיינתי את המכנה המשותף של ממשיכי הפסיכואנליזה לפי אזורים גאוגרפיים, כמובן שהפשטה כזו לא תמיד מדויקת. כך, שאוגדן האמריקאי "היגר" לבריטים, בהתאם לגישתו. או שושנה פלמן מארה"ב "צוותה" לצרפתים. זוהי הפשטה לצורך הדיון, כדי לעשות סדר". חלק זה הינו "חלק הארי", והוא עשיר בדוגמאות וציטוטים מרתקים מתוך העשייה הקלינית. באמצעות קריאה בו ניתן להתחקות אחר תהליך מעניין ובו הפסיכואנליזה, שראשיתה בעבודה ישירה עם הגוף בהתאם למסורת הרפואית, החלה עם הזמן להתרחק מהגוף הקונקרטי תוך הכפפתו לייצוג, למשמעות ולמילה. דרך קורפוס מרשים ד"ר בן עטר כהן ממחישה כיצד הגופני הקונקרטי הוא בו-זמנית הכרחי ומודר בפסיכואנליזה, ונותר לנוע על ציר שבין המטאפורי לסימפטומטי. ד"ר בן עטר כהן מראה כיצד הגופניות הקונקרטית חוזרת כשארית, ומערערת על ההנחה הפסיכואנליטית בדבר ההיררכיה בין השפה לגוף. ההתייחסות לגופניות נושאת עימה מהפכות משיחים מקבילים כמו הפניית המבט לגוף הנשי, לגופי גזעים שונים, בני גיל שונה וכד, כמו גם הפניית המבט לגופם של המטפלים והמטופלים יחדיו.
כשמטפלים ובהם גם פסיכואנליטיקאים קראו את ספרה של ד"ר בן עטר כהן הביעו חלקם תמיהה על ממצאיה, בדבר היות הגוף מודר מהפסיכואנליזה. שהרי, הגוף מאוד נוכח בחדר-הטיפולים וכן בחלק התיאורטי. לכן, היא שבה ומבהירה מה משמעות ההדרה שעולה מממצאיה: "הגוף לא נעלם מהשיח הפסיכואנליטי, אך הוא מובנה כסימפטום או מטאפורה, כלומר- כמקור לנפשי או כנענה לחוקיות הנפשית בהתאמה. הוא לא מובא בפני עצמו, אלא כמי שצריך לשרת את ההנחה הבלתי ניתנת לרדוקציה בפסיכואנליזה - שיש להתפתח מהגופני הקונקרטי הראשוני להסמלה דיבור ומשמעות. כדי שהנחה זו תתקיים ותיתפס כאמיתית, כמערכת קוהרנטית שמכלכלת את עצמה, הגוף נאלץ לקחת תפקיד של האחר הנדחק ושל השארית המערערת, ודרך ערעורו נכנסות כל המהפכות". לדבריה, הגוף נוכח בכל טיפול נפשי, וכל מטפל "נאלץ" להתמודד עם גופניות המטופל (ושלו עצמו) בדרכים שונות. עם זאת, "לרובם קשה לוותר על המחשבה שלגוף הקונקרטי יש מקום בטיפול נפשי רק אם הוא משרת משמעות פסיכולוגית". למשל, אנזייה (עמ' 178) מדגיש ממדים גופניים בעבודתו, אבל עדיין שם את הדגש על ההסמלה. לומברדי (עמ' 155), שמתייחס לגוף כאובייקט קונקרטי ראשוני, בו-בעת מדגיש את העמעום הגופני המושג דרך יחסי אובייקט על מנת להתפתח נפשית ומנטלית. כלומר, ישנם רצפים וממדים שונים של התייחסויות לגוף בפסיכואנליזה, ועם זאת, עדיין מודגשת חשיבות ההבשלה מהגוף הרגרסיבי ליצירת משמעות. ד"ר בן עטר כהן מציינת בספרה כי בעשורים האחרונים ישנן מגמות של ערעור מקומו של הדיבור הממשמע, ושל הבניית מערך יחסים שונה בין הגופני לנפשי בהתאם לשינויים של מודל לשוני, והצעות לביטול הדואליות בין הגוף לנפש. לדבריה, "יותר ויותר מטפלים מרגישים שהגוף בחדר-הטיפולים רוצה לתפוס את מקומו החי הנושם והמבעבע, ואלו החלו להרחיב את מנעד הקשב לגוף. כיום נמצא גם ניסוחים תיאורטיים שמאפשרים לגוף להיות נוכח מבלי לתייג זאת מיד כרגרסיה כ"אקטינג אאוט" או כ"טרנספרנס ארוטי".
ד"ר בן עטר כהן עוצרת רגע לחשוב כשנשאלת מה הדבר הכי חשוב שאפשר להפנים מהספר, ואומרת במשחקיות "הדבר הכי חשוב להפנים מהספר הוא – שאין רק דבר אחד חשוב". היא מסבירה את משחק המילים הפרדוקסלי שלה דרך דוגמא מעניינת מהספר – התייחסות לממד הריח בטיפול (עמ' 208). איך פסיכואנליטיקאים מתייחסים לריח? פרויד ייטה לראות בכך שריד של עונג פרימיטיבי. לעומתו, אוגדן או אנזייה כנראה יתייחסו לכך דרך היבטים של החייאה של צרכים פרימיטיביים של המטופל לפורקן תוקפנות, או לתהליכים של הזדהות השלכתית. בניגוד לקודמיו, פייזר בכלל מתייחס לריח דרך החוזה הטיפולי ובו נדרש המטופל בחוזה הטיפולי להשתמש בדיאודורנט ואם עולה שוב הריח במהלך הטיפול, יראה בו מרכיב של סטינג. עלינו לזכור שהגוף תלוי בהקשר של הפרשנות ואל לנו להיות מקובעים. אם חושבים שמבינים משהו, יש להזכיר לעצמנו שיש עוד שדה שלם שנמצא מעליו ומצדדיו ומרחיב את המשמעות. אין דבר אחד חשוב, אין אמת אחת, אלא יש אפשרות להסתכל על תהליכים, ובכל תהליך עלינו לשאול איפה זה ממוקם ברצף של הפסיכואנליזה , ומה זה אומר לגבי ההקשר".
בחלק השלישי, ד"ר בן עטר כהן מעלה שאלות מסקרנות לגבי מקומו של הגוף והשיח הגופני בטיפול בעתיד לאור מגמות עכשוויות ושינויים תרבותיים וטכנולוגיים. "העולם הווירטואלי והטכנולוגי שאנו נמצאים בו היום מציב שאלות לגבי הגוף בכל מיני רמות. התפתחויות בתחום הנוירו-פסיכו-אנליזה מאפשרות למשל זיהוי של הלא-מודע ברמות נוירולוגיות או זיהוי שינויים מוחיים לאחר התערבות פסיכו-תרפויטיות. עולות אפשרויות חדשות המשפיעות על תפיסת הסובייקט והטיפול בו. דוגמא נוספת היא הכנסת הממד של וירטואליות ליחסים בינאישיים – אינטרקום, טלפון, מחשב, סקייפ, רשתות חברתיות – כל אלו משנים את האופן בו סובייקט תופס ויוצר יחסים עם סביבתו באמצעות גופו או בהעדר חלקים מגופו. לאור מגוון ההתפתחויות עולות גם שאלות לגבי ההשלכות על המסגרת הטיפולית. כיצד טכנולוגיה והיברידיות ישפיעו על טיפול? אולי דווקא המרחב הטיפולי יהיה אחד המרחבים שגוף בשר ודם יהיה יותר נוכח בו מאשר באחרים?". ד"ר בן עטר כהן לא מנסה לתת לכך תשובות, אלא עושה לשאלות מרחב בתוך קונטקסט רחב ותלת-ממדי. "בעיני זה מאפשר להסתכל על הגוף שעובר שינויים בתרבות, ודרך השינויים שהוא עובר בתרבות מתאפשר לנו לחשוף נקודות עיוורות. כל מה שפעם הגדרנו כאמת אוניברסלית וקבועה על הגוף, משתנה, ועצם השינוי אפשר לנו להבין שמי שמגדיר את הגוף כטבעי מגדיר את הזכות שלו ביחס לאחרים (למשל הגבר הלבן המערבי כטבעי לעומת נשים וקבוצות אתניות אחרות). איך הגוף יוסיף להשתנות בהתאם לתרבות ולטכנולוגיה? זו שאלה פתוחה".
כפי שנאמר בפתח הדברים, המתח בין ה"גוף" ל"מילה" הוא כוח המניע את הספר, והוא זה שמאפשר לשמור בקריאה על חוויה של חיות וסקרנות על אף הריבוי התיאורטי המופיע בו. ד"ר בן עטר כהן מתייחסת לאתגר המורכב של הנגשת גופניות באמצעות מילים כתובות ותיאוריות ביקורתיות, שנסמכות על אינטלקט. "לא פעם כשכתבתי את הספר חשבתי על מה שאבות ישורון אמר בראיון בקול-ישראל לאילנה צוקרמן. "'אין לי שפה! הוא צעק. אחר כך ניסה להסביר לה שאם הוא הולך לקנות מרגרינה- יש לו עברית, ערבית, יידיש, פולנית, רוסית ואנגלית. אבל בבואו לכתוב שירה אין לו אלא 'געִיות, געִיות לשבור את השפה', אז, אני חושבת שבכתיבה על הגוף נאלצתי לדבר אל הקוראים בשפה של מרגרינה, ולזכור כל העת את הגעיות".
בן עטר כהן, א. (2017). הגוף בפסיכואנליזה- קריאה ביקורתית בכתבים פסיכואנליטיים. רסלינג
לקריאת טקסט מתוך הספר (עמ' 75-87) שהתפרסם בבטיפולנט באדיבות הוצאת רסלינג והמחברת
לקריאה נוספת אודות הספר ולרכישתו
ד"ר אירית בן עטר-כהן היא חוקרת תרבות שעוסקת בפסיכואנליזה וחשיבה ביקורתית; תחומי המחקר העיקריים שלה הם הגוף בפסיכואנליזה, גוף ומגדר, והשפעתם של שינויים טכנולוגיים על הגוף והסובייקט. מחברת הספר "הגוף בפסיכואנליזה- קריאה ביקורתית בכתבים פסיכואנליטיים".
עדי כהן, פסיכולוגית רפואית, בעלת הכשרה בתרפיה מוכוונת-התמקדות, ולאחר סיום התוכנית התלת שנתית לפסיכותרפיה אינטגרטיבית מזרח-מערב. עובדת לפי מודל של טיפול אינטגרטיבי תוך תשומת לב למרחב בין המילים לגוף בטיפול נפשי. מטפלת במרפאה הפסיכולוגית ובקליניקה פרטית בתל-אביב. עורכת מדעית בבטיפולנט.
