חיפוש

הבניית ותפקוד הסופר אגו: תקציר מאמרו של Malcolm

פורסם על ידי צוות בטיפולנט

מאמר זה סוקר את התפתחות הסופר אגו, המהווה התפתחות של אובייקט פנימי, מהלידה דרך הינקות ועד הילדות. תיאור זה יסקור התייחסות הן לאספקטים של הסופר אגו אשר אינם משתנים גם במסגרת התפתחויות נפשיות מאוחרות יותר, והן לאספקטים ניתנים לשינוי באמצעות התהליך הטיפולי.

פרויד הציע כי הסופר אגו נוצר כתוצאה מפתרון התסביך האדיפלי, והניח כי האגו מתפתח לפני הסופר אגו. על אף שהיה מודע להזדהויות המוקדמות המעצבות את האגו הוא לא קישר אותן לאלו שמעצבות בשלב מאוחר יותר את הסופר אגו.

במאמרו 'טבע הפעולה הטיפולית בפסיכואנליזה' Strachey הסב את תשומת הלב למרכזיות הסופר אגו בתהליך הטיפולי וטען כי כאשר פרויד הציע כי 'שינוי רצוי במטופל אפשרי באמצעות שינויים באגו', הוא התכוון למעשה לשינויים בחלק האגו אשר הופך בשלב מסוים לסופר אגו. Strachey הושפע מכתיבתה של קליין ותמך בהדגשתה את חשיבות תהליכי ההשלכה וההפנמה בהתפתחות. הוא אף קיבל את הרעיון לפיו אובייקטים פנימיים הם הבסיס לסופר אגו. על אף שהיה מודע לתפיסותיהם השונות של קליין ופרויד את התפתחות הסופר אגו, הוא הסכים עם שניהם כי התפתחות הסופר אגו מסתיימת והופכת קבועה עם תום גיל הילדות. Strachey התמקד במאמרו בשינוי המתרחש בטיפול והציע כי שינוי נפשי יציב ומתמשך מותנה בשינוי בסופר אגו. מאחר וכל יחסיו של הנוירוטי מבוססים על יחסי האובייקט הארכאיים, הוא טען כי היבט חיוני לשינוי הוא הפנמת המטפל, עקב הסיטואציה האנליטית והתנהגותו הייחודית, באופן שמאפשר לו להישאר מופרד משאר הסופר אגו ולייצר את מה ש- Strachey כינה סופר אגו תומך (auxiliary superego). הסופר אגו התומך נשען על המציאות, מסייע בשינוי הסופר אגו המקורי, הופך אותו לפחות סדיסטי ובכך מאפשר התפתחות נוספת.

קליין הציעה כי היחסים בין האם לתינוק מתרחשים מרגע הלידה, כלומר שלתינוק יש יכולת מולדת להיקשר לאובייקט. היא הציעה כי התינוק נולד עם אגו בסיסי המסוגל לחוות חרדה ולהשתמש בהגנות מולה. בדומה לפרויד היא הניחה את קיומם של דחפי חיים ומוות, והציעה כי הקונפליקט ביניהם הוא מקור החרדה של הילד, אשר נחווית ביחס אל האם או אל שדה.

המנגנונים המנטליים הראשוניים הם פיצול, הפנמה והשלכה ושלושתם מהווים הן חלק מההתפתחות והן חלק מההגנות. החל מהלידה, עקב החרדה הראשונית, הילד מפצל את החלק בו החווה רגשות מסוימים ומשליך אותו אל האם. אלה השלכות הגנתיות בעיקרן, אך הן מהוות גם אמצעי תקשורת עם האם: בכל התנסות עמה, הילד לוקח אליו משהו ממנה, כאשר הפנמות אלו בונות הן את האגו והן את עולם האובייקטים הפנימי ולכן גם את הסופר אגו. האובייקטים המופנמים שונים מאוד מהאם הממשית. הם מכילים את השלכותיו של הילד ונצבעים בצבעיהן, אך מושפעים במידה מסוימת גם מיכולת התגובה של האם. בהתאם, אובייקטים אלו נוטים להיות טובים-אידיאליים או רעים-רודפניים, מאחר ואחת ממטרות הפיצול היא ליצור קוטביות מוחלטת בין החוויות הטובות ורעות.

האגו מתפתח דרך הטמעת איכויות האובייקט. עם זאת, הוא מושפע מהפנמת האובייקטים הרעים גם בדרך נוספת- הוא מחליש את עצמו כאשר הוא מפצל את עצמו כדי להיפטר מרגשות שליליים. כמו כן, Malcolm מתאר כי הפנמת האובייקטים הבונה את העולם הפנימי דרך יצירת אובייקטים אידיאליים ורודפניים, מעצבת את בסיסי הסופר אגו אשר יקשרו אל האגו. Malcolm מקשר נקודות אלו לחשיבתו של פרויד. הוא מציין כי תפיסתה של קליין היתה שונה מזו של פרויד הן ביחס למקורות היווצרותו של הסופר אגו והן ביחס לטבע האובייקטים היוצרים אותו. היא הניחה כי הסופר אגו מתחיל להתעצב החל מהלידה, ובעוד שפרויד הניח כי הוא נוצר כתוצאה מהפנמות והזדהויות עם ההורים הממשיים, טענה כי האובייקטים המופנמים מעוצבים באופן משמעותי על ידי השלכות הילד ומכילים את רגשותיו. רגשות עוינים המושלכים אל האם הופכים לאובייקטים מאיימים ורודפניים ועם הפנמתם, מעצבים את ליבת הסופר אגו ומייצרים נוקשות ורשעות.

ההפנמות המוקדמות של חודשי החיים הראשונים יוצרות ישויות פנטסטיות וקיצוניות ביותר (מופלאות, נוראיות, מאיימות, מלאות חסד) בהתאם לרגש הדומיננטי של הילד, ובשלב זה הילד חווה את האובייקט כמגוון אובייקטים מפוצלים זה מזה ולא כאובייקט יחיד. עקב חוסר החיבור ביניהם, החוויה עם אובייקטים אלו היא "נוכחת תמיד", חסרת זמן- החוויה האידיאלית מוחלפת בחוויה רודפנית, ללא חוויה של המשכיות בין המצבים. אין תחושת מרחב ולכן גם אין תחושת זמן ובהתאם- אין זיכרון או ציפייה. קליין כינתה אובייקטים ראשוניים אלו 'יסודות הסופר אגו'.

קליין טענה כי כל האובייקטים הפנימיים, מאיימים ככל שיהיו, מעצבים חלק מהסופר אגו והציעה, במיוחד בכתביה המוקדמים, כי סימן ההיכר של הסופר אגו הוא האובייקטים המאיימים והרודפניים. עם זאת, ב-1958 נראה שהיא סותרת את עצמה, במאמר 'התפתחות התפקוד הנפשי'. כאשר היא דנה במצבי המיזוג הדחפי בהם נוצר הסופר אגו היא כותבת שתחת הלחץ של חרדה עזה במיוחד הם, ודמויות מאיימות נוספות, מפוצלים באופן שונה מזה בו נוצר הסופר אגו ומורדים אל שכבות עמוקות יותר בלא מודע. Malcolm מבין אמירה זו כביטוי לכך שלטענתה של קליין, רגשות פרימיטיביים במיוחד, ובפרט שליליים, לעולם אינם משתנים באופן מלא. דרך מיזוגים רבים הם יכולים להשתנות בצורה ניכרת, אך הם מותירים סימן אשר נותר באופן תמידי בעל פוטנציאל לעירור מחדש. שכבת לא מודע עמוקה זאת היא ליבת הסופר אגו. קליין מתמקדת בדבריה בעיקר באובייקטים המאיימים ביותר, וידוע לנו כי אובייקטים אידיאליים אכן נוטים לעבור אינטגרציה בקלות רבה יותר ולהפוך לאובייקטים מובחנים. עם זאת, Malcolm מציע כי כאשר אובייקטים פנימיים הם מאיימים עד כדי כך, ההפכים האידיאליים שלהם הם קיצוניים ושמורים עד כדי כך שהם מותירים גם כן את חותמם על הסופר אגו.
פרויד הרבה להתייחס למצפון ולאגו האידיאלי לפני שהחל לקשר את שניהם לסופר אגו הכולל איסורים וענישה כמו גם שאיפות מסוג של 'עליך להיות/לא להיות כזה או כזה'. Malcolm מציע כי יש הבדל בין מצפון לבין אגו אידיאלי ומציע כי האספקטים המענישים והאכזריים של הסופר אגו נובעים מהפנמות מאיימות מוקדמות בעוד שהאגו האידיאלי או אידיאל העצמי מקורם באובייקטים אידיאליים מוקדמים.
כאשר התינוק מתפתח במסגרת יחסיו עם האם, הוא מתחיל לתפוס אותה בהדרגה לא כמצבור חלקי אובייקט נפרדים אלא כישות יחידה שיכולה להיות נוכחת או נעדרת בכללותה. במקביל להתפתחות זו, וכתוצאה מהפנמות מתמשכות, מתפתחים אובייקטים פנימיים אשר מתחילים להתהוות לאיטם כאובייקטים שלמים. אלו מחוזקים והופכים אינטגרטיביים יותר ויותר על ידי הפנמות נוספות. כמובן, תהליך זה אינו חד כיווני אלא נתון לתנועות של התקדמות ונסיגה. האינטגרציה מפגישה את התינוק עם רגשות חדשים שיכולים להיות מכאיבים ולהביא לנסיגה להגנות סכיזואידיות פרנואידיות אשר יעצרו את האינטגרציה באופן זמני, או יפגעו בה באופן קבוע יותר. מצד שני, האינטגרציה הנוספת מחזקת את האובייקטים הפנימיים כך שיוכלו להגן על התינוק טוב יותר מפני התפרצויות חדשות של חרדה.

האינטגרציה מקדמת את התינוק אל העמדה הדיכאונית. האובייקטים הפנימיים שלו, אשר הופכים אינטגרטיביים יותר, מתחזקים, והוא הופך מודע יותר לעצמו ולכך שמעשיו נמצאים בבעלותו. כמו כן, הוא הופך מודע יותר לאם. המודעות הגדלה לנפרדות מאפשרת את היווצרותה של תחושת מרחב בסיסית אשר איתה מתפתח רעיון הזמן ולכן גם הזיכרון. הטוטליות וחוסר הזמן של החוויה הקודמת משתנה לכדי מודעות מסוימת להמשכיות וציפייה. המודעות לנפרדות הופכת גם את רעיון המציאות הנפשית לאפשרי. התינוק מתפתח מקוטביות מוחלטת בין יחסים אידיאליים לרודפניים לתחושה שהוא אוהב את האם ונאהב על ידה. כעת הוא יכול לתפוס גם את שנאתו- הוא אינו חש עוד אוטומטית כי הוא נרדף אלא מתחיל לתפוס מה עשה לאם, כאשר ההכרה בכך שהאם האהובה היא גם האם השנואה מפגישה אותו עם רגשות חדשים. הוא חש אמביוולנטי, וההבנה כי כיוון את שנאתו לאם האהובה גורמת לו לפתח כלפיה דאגה ואשמה, ולפחד מפני אובדנה. בשלב זה של אינטגרציה של אובייקטים פנימיים וחיצוניים הילד מזהה את האב והתסביך האדיפלי, על היחסים המשולשים שבו, מתחיל להתפתח.

מאחר והאובייקטים הפנימיים הראשוניים מעוותים ביותר מאחר והם צבועים בצבעי השלכותיו של התינוק, כדי שתתאפשר אינטגרציה יש צורך בדומיננטיות של האהבה ביחס להרסנות. היכולת הסימבולית, לצד זיהוי האב והתפתחות היחסים עמו ולאחר מכן עם חברי משפחה נוספים, מקלים על הגנת האובייקטים הטובים על ידי פיזור הרגשות ההרסניים. יחסי האהבה הממשיים והריאליים יותר עם ההורים האמיתיים מאפשרים להסיג את ההשלכות מהאובייקטים הפנימיים אשר הופכים חיוביים ומבוססי מציאות יותר ויותר, כך שהסופר אגו הופך פחות נוקשה. אלא שכידוע, התפתחות זו לעולם אינה רציפה, והאמביוולנטיות כלפי האובייקטים מייצרת תחושת אשמה אשר האופן בו הילד יתמודד עמה תלויה בעוצמתה וברמת האינטגרציה של האגו והאובייקטים הפנימיים.

עוצמת הכאב הנלווה לאשמה יכולה להחזיר את הילד לשימוש בהגנות לא אינטגרטיביות, ולכן גם לחווית האובייקט כאובייקט רודפני ממנו יש להתגונן. עם זאת, האשמה יכולה גם להביא לתנועה לעבר תיקון הנזק שהילד חש שגרם בהרסנותו. תיקון זה הופך את האובייקטים אינטגרטיביים יותר והם נחווים כאוהבים וסלחניים יותר, דבר שמקל על רגשות האשמה של הילד ומאפשר לו לבסס יחסים טובים יותר עם אובייקטים פנימיים וחיצוניים. אלו הם מאפייני העמדה הדיכאונית.

כפי שפרויד ציין, המאבק בין דחפי המוות לחיים הוא נצחי, וסוג הסופר אגו שיווצר תלוי בחוויותיו של הילד. עם זאת, מעבר להתקדמויות והנסיגות בתהליך בנייתו של הסופר אגו, עלינו לזכור גם את טענתו של Strachey לפיה הסופר אגו לעולם אינו הומוגני או מאורגן באופן מוחלט. ניתן להסביר זאת בכך שאובייקטים פנימיים שונים וקונסטלציות יחסי אובייקט שונות מתקיימות במקביל וממלאות תפקודי סופר אגו שונים אשר יכולים להיות לא רק שונים אלא גם סותרים. במקרים אלו הסופר אגו יכול להיות מפוצל או לפעול באופן מפוצל, כפי שקורה אצל מטופלים אשר יכולים להיות נוקשים ואחראיים בהיבט מסוים של חייהם, אך לתפקד באופן שונה לגמרי (למשל להיות שקרנים כרוניים) בהיבט אחר של חייהם. יציבות של הסופר אגו היא תוצאה של אינטגרציה המושגת דרך העמדה הדיכאונית, אשר את ההתקדמות אליה ניתן לייצר בתהליך הטיפולי, ובפרט במסגרת יחסי ההעברה המתפתחים בו.

על אף ש- Malcolm מסכים עם Strachey שיחסי ההעברה והפנמת המטפל מאפשרים שינוי בסופר אגו ולכן גם שינוי נפשי מעמיק, הוא מתנגד לרעיון לפיו המטפל מופנם כסופר אגו תומך. הוא מציע כי המטפל נחווה כאובייקטים שונים רבים במסגרת התרחשויות שונות בתהליך הטיפולי. קבלתו הלא מודעת של המטפל את השלכותיו של המטופל, והבנתו את השלכות אלו בהקשר של טוטליות הרגשות וההתנהגות של המטופל, מוצגים למטופל כפירושים. ההעברה היא התחום בו היחסים עם אובייקטים ארכאיים נחווים מחדש וניתוח ההעברה מספקת הבנה המופנמת ומשנה את הסופר אגו.

ביבליוגרפיה:

Malcolm, R.R. (1988). The Constitution and Operation of the Super Ego. Psychoanalytic Psychotherapy, 3:149-159.