חיפוש

האם המיניות שלנו שייכת לנו? תקציר מאמרה של טארגט, 2007

פורסם על ידי צוות בטיפולנט

המיניות והמודל ההתפתחותי הפסיכו-סקסואלי עמדו בלב התיאוריה והפרקטיקה הפסיכואנליטית במשך שנים רבות, אך בעשורים האחרונים נראה כי רכיבים אלו מפנים את מקומם לתיאוריות המדגישות את ההתקשרות ויחסי האובייקט. במאמר זה, אשר חלק ממנו מסוכם להלן, מציעה Mary Target, ממפתחות מודל המנטליזציה, תפיסה חדשנית המציע התבוננות בהתפתחות המינית מפרספקטיבה עכשווית.

מדוע המיניות הוצאה מהפסיכותרפיה?

מקומה של המיניות בפסיכואנליזה הפרוידיאנית היה מרכזי ביותר אך כיום, התנהגות וקונפליקטים מיניים נתפסים בדרך כלל כמסווים קונפליקטים ודפוסי יחסים בין אישיים (למשל, פחד מדחייה או אינטימיות).

הגורמים העשויים לעמוד מאחורי שינוי זה עשויים להיות רבים ולכלול את ההתרחקות מתיאוריית הדחף, ההתנגדות למרכזיות המיניות והדגש הרב על מצבים התפתחותיים ראשוניים. Target מציע כי המחיר של מרכזיותן של התיאוריה האינטר סובייקטיבית והגישה ההתייחסותית הוא ערפול מקומו של הגורם הפסיכו-סקסואלי כגורם הקשור בפסיכופתולוגיה. כך, למשל, תיאוריות אלו ותיאוריית ההתקשרות התבססו במידה רבה על תצפיות אם-תינוק ועל ההתנהגויות כהאכלה, החזקה, שיקוף רגשי (mirroring of affect) וכן הלאה. כמובן, יחסי אם-תינוק מוקדמים כוללים גם חיבוקים, נשיקות, קולות "תינוקיים" והתרפקות אשר מהווים חלק מהמיניות הבוגרת, אך אלמנטים אלו זכו לפחות תשומת לב. בהתאם לרוח זו, אלמנטים כהעברה מינית, חלומות מיניים אסוציאציות מיניות וכן הלאה נתפסים פעמים רבות כהגנתיים וזוכים לחקירה מועטה בפני עצמם.

Target טוענת כי צמצום הפסיכו-סקסואליות לביטוי ליחסי אובייקט מוקדמים מחמיצה היבט משמעותי, ובהתאם מציעה כי תצפית בתינוקות יכולה לא רק לחזק את ההתרחקות מהרעיון הפסיכו-סקסואלי אלא לספק מודל מיניות אשר יכול לסייע לגשר על הפער שנוצר בתיאוריה הפסיכואנליטית.

תיאוריית המיניות של Laplanche

Target מציעה כי תיאוריית המיניות של Laplanche מהווה מודל מורכב ומעניין לבנת המיניות. Laplanche הציע כי הפסיכו-סקסואליות מתפתחת בילדות המוקדמת מתוך פעילות אינטסטינקטואלית לא מינית. כאשר דחף לא מיני המעורר ריגוש מאבד את האובייקט הטבעי שלו, האגו נותר במצב של ריגוש אותו Laplanche כינה "רגע אוטו-אירוטי", אשר משתכלל באמצעות התפיסה והפנטזיה- תהליך אותו Laplanche כינה phantasmatization. הריגוש האוטו-אירוטי אינו חסר אובייקט אך האובייקט הוא מצב פנימי: התשוקה מופנית אל רעיון האובייקט האבוד ומכוונת לפתרון כל הרגשות הכרוכים בחווית האובדן. כלומר, גם אם האובייקט האבוד הוא השד, הוא לעולם לא ימצא מחדש מאחר והתשוקה כבר אינה מופנית כלפי השד הממשי אלא כלפי השד המופנם הפנטזמטי. כך, הריגוש הגופני הופך למיני: ה"פיתוי" הלא מודע של האם מביא להמרת מתח דחפי וריגוש למה ש- Laplanche כינה רגע אוטו-אירוטי. מאחר והתינוק אינו בשל לאינטגרציה של חוויה זו עם שאר חוויותיו עם האם, נותרת חוויה של "אניגמה", משמעות בלתי נגישה. כלומר, שורשי המסתורין הכרוך במיניות עשויים להיות באיכות האניגמטית של מחוות האם, אשר צובעות את חווית הריגוש של התינוק.

כלומר, בלב תפיסתו של Laplanche עומדת הנחה שהטבע הפסיכו-סקסואלי האנושי אינו דחף מיני "נקי" אלא נובע מהצורך להשיג אובייקט אבוד שהפך דמיוני/פנטזמטי. תיאוריה זו מעלה שתי שאלות: כיצד "פתיינותה" של האם מביאה לסקסואליזציה של הריגוש של התינוק, וכיצד מציאת האובייקט ויחסי האובייקט ממשיכים למלא תפקיד מרכזי במיניות הבוגרת? Target טוענת כי תשובה לשאלה הראשונה קשורה לתהליך השיקוף דרכו התינוק הופך להיות מודע למצבים מנטליים. התשובה לשאלה השניה מצריכה התייחסות לפונקציית השיקוף ביחסים הבוגרים.

כיצד הבנה עצמית מתפתחת מתוך יחסי אובייקט ראשוניים?

במאמרים העוסקים במנטליזציה, Target ושותפיה תיארו את התהליך בו יכולת הילד לחשוב על עצמו ועל אחרים כעל בני אדם עם מחשבות ורגשות אשר משפיעים על ההתנהגות, מתפתחת מתוך יחסי האובייקט הראשוניים ויוצרת מבנה עצמי לכיד.

הצעד הראשון לעבר הבנת העצמי כסוכן הוא "גילוי" האפקטים דרך יחסי האובייקט הראשוניים: הביטויים הרגשיים שלנו מבוססים על הפנמת תגובות ההורה למצבינו הרגשיים, בעיקר דרך שיקוף שלהם.

שיקוף רגשותיו ומצביו הרגשיים של הפעוט הוא תגובה אינסטינקטיבית ואוניברסלית של מרבית המבוגרים, ומרבית האימהות ידעו באופן טבעי לשקף לפעוט את חוויתו. בהמשך, היכולת לייצוג סימבולי של מצבים רגשיים תאפשר גם וויסות שלם והשגת שליטה עצמית: האדם מסוגל לתמרן את רגשותיו ולפרוק אותם באופן פנימי ולא רק דרך פעולה, הרגשות הופכים מזוהים וניתנים לשיתוף. לעומת זאת, ביטויים אשר לא ישקפו את חווית הפעוט יערערו את היכולת הטבעית לשיום מצבים פנימיים אשר ישארו מבולבלים, ללא סימבוליזציה וקשים לוויסות. כדי שהשיקוף הרגשי יהווה בסיס לרכישת יכולת סימבוליזציה, האם חייבת לפתח יכולת ל- markedness- היכולת להראות לפעוט שתגובותיה המשקפות, ובפרט אלו של רגשות שליליים, אינן משקפות את הרגשתה אלא את הרגשתו.

ההורה עושה זאת דרך הגזמה, "דיבור תינוקות" או שילוב בין ביטויי עצב לביטוי אירוני. כך, התינוק יכול להכיר את רגשותיו ובו זמנית לראות כי האם אינה חש בדיוק כמוהו (למשל, היא מבינה את הבהלה שלו לאחר שנפצע בברך, אך לא מרגישה שהוא עומד לדמם למוות). כאשר האם נכשלת בכך התינוק אינו יכול למצוא את עצמו באחר ולכן גם אינו מסוגל להבין ולהשיג שליטה ברגשותיו.

הוא נאלץ להפנים את מצבו הרגשי של האובייקט כאילו היה חלק ממנו עצמו, דבר שמביא לעצמי בלתי מאורגן, או ל"עצמי מנוכר" (alien self). בהתפתחות המוקדמת, עצמי מנוכר זה מטופל על ידי החצנה- מחקרים מצאו כי פעוטות עם התקשרות לא מאורגנת נטו להיות שתלטניים ו"בוסיים" יותר, וניתן לשער כי מיקמו את החלקים הבלתי נשלטים של עולמם הפנימי אצל האחר. כך, נותר צורך מוגבר ובלתי נגמר בהזדהות השלכתית אשר פוגע בהתפתחות הנורמטיבית. עם התפתחות היכול למנטליזציה, העצמי המנוכר מוחזר אל תוך העצמי ויוצר אשליה של עצמי לכיד המכסה על הואקום המהווה חלק מהעצמי, בו חלק מהמציאות נפשית נותרת חסרת שם, לעיתים מעוררת אימה. כך, הילד ולאחר מכן הבוגר, נותר תמיד במצב של חסר מסוים באותנטיות של דימוי עצמי הבנוי סביב מצבי עצמי אמיתיים. נותרת חוויה אינטנסיבית בלתי מוכלת וחסרת שם, בה המציאות הפנימית נותרת מאיימת ומפחידה- או מרגשת ומיסתורית כמו במיניות.

בניגוד להיבטים אחרים של תקשורת האם-תינוק, תגובותיה של האם לריגוש המיני של התינוק מעולם לא נחקרו לעומק, על אף שעוררות מינית מתרחשת כבר מהינקות. שיקוף התרגשות מינית קשה במיוחד לאימהות כפי שנמצא במחקר של Target et al: במחקר העידו כ-90% מהאימהות על כך שהן מגיבות בצחוק או חיוך לצחוק של תינוקן (ואף אחת מהן לא דיווחה על התעלמות ממנו), אך התגובה הנפוצה ביותר לריגוש מיני עליה אימהות דיווחו היתה התעלמות או הסטת המבט. ממצא זה נתמך גם בממצאים מתצפיות פסיכואנליטיות על תינוקות. בהתאם לממצאים אלו ניתן לשער כי חווית הריגוש המיני זוכה לשיקוף רגשי מועט ביותר ולכן גם לייצוג חסר. בניגוד לרגשות אחרים אשר משוקפים ומתוקפם, העוררות המינית אינה מוכלת ומשוקפת לתינוק, ולכן יש יסוד סביר להניח כי היא מועצמת והופכת "אניגמטית", בלשונו של Laplanche.

ההתעלמות, ההתרחקות או הגועל אשר האם מביעה בתגובה לריגוש המיני של התינוק קוטעת את לכידות העצמי ויוצרת מחלוקת פנימית בנוגע לפסיכו-סקסואליות. התינוק המעורר מפרש את תגובת האם כמראה לחוויתו ומזהה אותה כשלו, אך מאחר והיא אינה נאמנה לרגש האותנטי, היא נחווית בו זמנית כשלו ולא שלו. חוויה זו מקושרת למיניות, גם אם בהיבטים אחרים האישיות מרגישה אינטגרטיבית ולכידה יותר. כך, המיניות לעולם אינה נחווית כשל האדם עצמו ותמיד יהיה צורך למצוא מישהו לחלוק אותה איתו, דרך השלכות והפנמות.

מה שפרויד כינה "מצב חסר אובייקט" ו- Laplanche & Steinכינו "האחר האניגמטי"- Target מתארת כ"חלק מנוכר לעצמי" אשר הופנם על ידי החלקים המנכרים של אובייקט המשקף. ההיבט האניגמטי של המיניות יוצר הזמנה לפיתוח ושכלול, בדרך כלל על ידי אדם אחר.

Laplanche מתייחס במודל שלו לסיטואציות שונות במידה מסוימת, בהן התינוק שרוי במתח המלווה בתסכול אך האם מפרשת את אי הנוחות שלו כריגוש. אלא שהתינוק המתוסכל אינו נאבק בריגוש אלא בתחושת אובדן האובייקט להתרגשות, עקב תגובתה הלא מותאמת של האם אליה. הבלבול בין תסכול לריגוש מיני מפעיל על אם לחץ וגורם לה להגיב בתוקפנות אשר לעיתים תסווה במהירות על ידי סקסואליזציה. כלומר, הדחף האגרסיבי מוסתר על ידי הדגשת הריגוש והתשוקה, הפתיינות מסווה את הקושי.

Target מדגישה כי האם אף פעם אינה משקפת באופן מושלם את רגשות הפעוט, ולכן מבנים וחלקים מנוכרים בעצמי הם נורמטיביים, במידה מסוימת. לחץ הדחף המיני בבגרות קוטע את המנטליזציה וחושף את חוסר הלכידות של העצמי בהיבט זה. התוצאה הנורמטיבית של תהליך זה היא השלכת הריגוש המיני- הרכיב אשר מעניק למיניות את אופייה חוצה הגבולות הבין אישיים, מבחינה פיסית ופסיכולוגית. מאחר והריגוש המיני אינו נמצא בלכידות עם העצמי מטבעו, הריגוש צריך להחוות אצל האחר ורק לאחר מכן עם האחר. האחר צריך להיות קרוב מבחינה פיסית כך שניתן יהיה לחוות את הריגוש שלו. כפי ש- Stein הציעה, הריגוש המיני מווה סוג ספציפי של הזדהות השלכתית הקשור בשליטה בעונג של האחר על ידי השתלטות זמנית על מחשבותיו ורגשותיו.

ביבליוגרפיה

Is our sexuality our own? A developmental model of sexuality based on early affect mirroring. Target, Mary. British Journal of Psychotherapy, Vol 23(4), Oct 2007, 517-530.