חיפוש
  • דף הבית
  • מאמרים
  • דיאלוג דרמטי: שימוש המטפל בסובייקטיביות - סדנה בהנחית פרופ' לואיס ארון

דיאלוג דרמטי: שימוש המטפל בסובייקטיביות - סדנה בהנחית פרופ' לואיס ארון

פורסם על ידי חיים פינקלמן

ב- 21.7.15 התקיימה הסדנה דיאלוג דרמטי- שימוש המטפל בסובייקטיביות בפרקטיקה קלינית עכשווית בהנחיית פרופ' לואיס ארון מטעם קליניקת בית ספר ברוך איבצ'ר לפסיכולוגיה של המרכז הבינתחומי בהרצליה. בסדנה נדונו רעיונות אותם לו ארון מגבש בתקופה זו אודות הרולד סירלס, ויש לראות בהם ביטוי לתהליך לא גמור של חשיבה (work in progress). להלן סקירת הסדנה.

מבוא

בפרק מספרו "לגלות מחדש את הפסיכואנליזה", אשר מוקדש לעבודתו של הפסיכואנליטיקאי האמריקאי הרולד סירלס, כותב תומס אוגדן ש"דבריו של סירלס למטופל (ולקורא) בנוגע להבנתו את המתרחש בינו לבין המטופל, מבהילים לעיתים קרובות את הקורא, אך כמעט תמיד ניתנים לשימוש על ידי המטופל (והקורא) למטרת עבודה פסיכולוגית מודעת ולא מודעת" (הדגשה שלי. אוגדן, 2013, ע"מ 162).

לקראת הסדנה של לו ארון אשר הוקדשה כולה לעבודתו של סירלס, הנבדקים התבקשו לקרוא פרק זה וטקסטים נוספים של סירלס עצמו. עם זאת, נראה שגם הקריאה המוקדמת לא יכלה להכין ל"בהלה", בלשונו של אוגדן, אשר נלוותה לחלקה השני של הסדנה בה נערכה צפייה בסרט משנות השבעים אשר מתעד ראיון קליני אותו סירלס ערך. ארון עצמו ציין שסירלס התייחס לתגובות רגשיות מסוג הזה באמצעות המשגה ביוניאנית אשר מתייחסת לגרעינים הפסיכוטיים באישיות, ולשימוש במנגנונים נוקשים של פיצול. כך או כך, נראה שלאחר ההקרנה והתגובות הרגשיות שנלוו אליה מהלך הסדנה השתנה, והאוירה הנינוחה והאסופה אשר אפיינה את הבוקר הפכה בצהריים ליותר פרועה וסוערת. תיאור כרונולוגי ולינארי של מהלך הסנדא ישפוך אולי אור על השינוי המעניין.

סירלס והדיאלוג הדרמטי

לו ארון, פסיכואנליטיקאי בולט, הפך בשנים האחרונות לדמות מוכרת בקהילת המטפלים הפסיכודינמים בארץ- הוא עורך סדנאות קריאה בסקייפ ממקום מושבו הקבוע בניו יורק, מבקר בישראל מספר פעמים בשנה, ולאחרונה הפך לחבר בסגל ההוראה בחוג לפסיכולוגיה במרכז הבין תחומי בהרצליה. בהתאם, המפגש עם ארון בסדנה היה מפגש עם דמות מעט מוכרת עבור חלק מהמשתתפים לפחות, והאווירה בחדר ההרצאות שבו התקיימה הסדנה היתה נינוחה ונעימה.

ארון פתח את דבריו בהתייחסות לעניין המיוחד שהוא מוצא בדמותו של סירלס, ובמונח "דיאלוג דרמטי". בהקשר זה ארון הזכיר את שנדור פרנצי- פסיכואנליקאי בן דורו של פרויד, אשר רבים בוחנים את התאוריה והפרקטיקה הטיפולית שלו כחדשנית ואף מחתרתית לתקופתה, וככזו אשר מבשרת מגמות עתידיות בפסכיאונליזה של חצי המאה האחרונה. על אף שפרנצי לא ניסח בחייו המשגות כתובות של המונח "דיאלוג דרמטי", ציטוטים שלו מעידים על כך שהשתמש במונח זה על מנת לתאר דרך "אלטרנטיבית" בה ניתן לפעול בטיפול: במקום לפרש- טכניקה לה ניתן מקום מרכזי ובלעדי כמעט בתיאוריה הפסיכואנלטית הקלאסית- להגיב בפעולה, לפעול באופן דרמטי. מטרתה של פעולה דרמטית זו היא להמחיז ולשחזר, במסגרת הטיפול, את יחסי האוביקט של המטופל, קרי, את עולם היצוגים המופנמים שלו, אשר קשור גם למערכות הקשרים הראשוניות מתקופת הילדות המוקדמת.

טענה מרכזית של ארון הייתה שבאמצעות המושג "דיאלוג דרמטי" ניתן לתאר המשגות תיאורטיות ופרקטיקות טיפוליות ממגוון של זרמים עכשוויים בפסיכואנליזה. המשותף לכל ההמשגות והפרקטיקות הללו הוא מתן תשומת לב לתגובות הרגשיות של המטפל במפגש הטיפולי, כחלק מההעברה הנגדית. סירלס נחשב למי שפיתח סוג של דיאלוג דרמטי בארצות הברית, בתיאוריה וגם באופן מעשי (ארון אף כינה את סירלס- פרנצי האמריקאי).

על אף מוכרתו של סירלס כאנליטיקאי, ארון הצביע על כך שלא ניתן עד כה מקום ראוי לבחינת האופנים בהם הוא הקדים את זמנו ביחס להתפתחויות של זרמים בפסיכואנליזה העכשווית, ובפרט ביחס לזרם ההתייחסותי. לכן בחינה כזו של פועלו היא חדשנית. כך, למשל, בספרם פורץ הדרך של סטיבן מיטשל וג'יי גרינברג משנת 1983, אשר מסמן במידה רבה את היווסדו של הזרם ההתייחסותי- "Object relations in Psychoanalytic Theory"- שמו של סירלס לא הוזכר. הסיבה לכך, לטענת ארון, היא שסירלס "נפל בין הכיסאות", כמי שלא זוהה באופן מובחן עם אחד הזרמים בפסיכואנליזה.

עבודתו של סירלס כמצע לגישה ההתייחסותית

בדרך שאופינית לסגנון ההוראה החד והייחודי שלו, ארון תיאר את פועלו של סירלס תוך כדי שזירת הסברים על המשגות רעיוניות ותיאורטיות לצד פרטים ביוגרפיים, הקשרים חברתיים ופוליטים ורשמים אישיים, בעלי אופי אנקדוטי לכאורה, על האופנים המפתיעים באמצעותם הוא התוודע לחלק מהתיעודים של פועלו של סירלס. כך, דמותו של סירלס "קמה לתחיה", בין היתר, דרך תיאור של האקלים החברתי של עיירת הולדתו, יחסיו עם אביו האנטישמי, האסרטיבי, ובעל האופי הדרמטי, הפחד מהאם האלימה, התייחסויותיו לפתלוגיות האישיותיות שלו בעצמו, מערכות היחסים הלא פשוטות שלו עם אנליטיקאים מטפלים ומדריכים, השפעת המשחק וה"דרמה" בחייו ולבסוף- תיאור של חליפת מיילים מהחודשים האחרונים, באמצעותם ארון יצר בדרכים מפתיעות קשרים עם בניו של סירלס ועם בתו.

השילוב שארון יוצר בין תכנים שמקורם במגוון רחב של עולמות תוכן (תיאוריות, ביוגרפיות, הקשרים חברתיים, רשמים אישיים וכן הלאה), איננו מובן מאליו. הוא משקף, לדעתי, תפיסה פילוסופית פוסטמודרנית, אשר בוחנת אספקטים שונים במציאות חיינו באופן פחות היררכי. מעבר לכך, נראה שביחס לדמותו של סירלס סגנון זה מיטיב לתאר את אופיו יוצא הדופן, את ה"דרמות" בחייו, ומכאן גם את ה"דיאלוג הדרמטי" אותו הוא מביא לפרקטיקה הטיפולית עצמה.

דוגמא להוראה שכזו, של ארון, ולמה שניתן אולי לכנות "סיפור דרמטי", אפשר היה למצוא במושב הראשון של הסדנה בו הוצג מאמר של סירלס משנת 1948. הסיפור אודות המאמר הוא גם הסיפור אודות הנשכחות שלו- המאמר נדחה מכתבי העת המובילים של התקופה, התפרסם שנים מאוחר יותר, וכיום עדיין לא ניתן למצוא אותו במאגרי חיפוש מידע (מהדורה מחודשת שלו צפויה להופיע בכתב העת "Psychoanalytic Dialogues" בקרוב). זהו גם סיפור אודות התעוזה והחתרנות שלו- סירלס הצעיר רק החל לטפל באותה תקופה, מטופליו היו ברובם מאושפזים אשר סבלו מהפרעות קשות, והסטינג הטיפולי היה רחוק מלהיות הסטינג האנליטי הקלאסי. ממדים אישיים נקשרים כאן גם לתכנים הרעיוניים והתיאורטים עצמם, למשל, באמצעות הפנית תשומת הלב לשנת כתיבתו של המאמר, בה נולדה בתו של סירלס, אשר שלחה הודעה מפתיעה לארון במסגרת החיפושים אודות המאמר. בתו של סירלס היא שחקנית במקצועה, ולמשחק ניתן מקום נכבד- בעיצוב דמותו של סירלס עצמו (אביו תואר כאישיות דרמטית, כ"שחקן"), בראיון הקליני שהוקרן בהמשך, בו המרואיינת של סירלס היתה שחקנית במקצועה, בת גילה של ביתו, וכמובן, מתוך כל אלו- גם בקישור למונח "דיאלוג דרמטי".

ארון הציג את התכנים התיאורטיים שבמאמרו של סירלס כמקדימים המשגות מאוחרות יותר בחשיבה האנליטית בנוגע לטיבם של תהליכי ההעברה, ובנוגע לצורך הטיפולי במעורבות של המטפל בהעברה הנגדית. בשונה מהתפיסה הפרודיאנית בנוגע להעברה, סירלס אינו מתייחס אליה כנוצרת באמצעות תהליכים של התקה, אלא כתוצרים של השלכות של המטופל. השלכות שכאלו מתעוררות לא רק מתוך עולמו הפנימי של המטופל, אלא נובעות גם מבסיס שמקורו ב"מציאות" של הטיפול, והן מתעוררות מתוך תשומת לב למחוות רגשיות של המטפל. בשונה, אם כך, מהאופן שבו נבחנה הסוביקטיביות של המטפל בהקשר של ההעברה הנגדית באותו הזמן, כ"רעש" מיותר בטיפול, וכנושא שיש לעסוק בו מחוץ לטיפול עצמו- בהדרכה או באנליזה האישית של המטפל- סירלס מציב אותה במרכז הבמה, ככלי הטיפולי המרכזי. בכך, כאמור, סירלס מקדים המשגות מאוחרות יותר בנוגע ל"חיוביות" אשר קשורה להעברה הנגדית (כמו למשל מאמרה של פאולה היינמן משנת 1950- On countertransference).
בהמשך, מתוך קריאה במאמרים מאוחרים יותר של סירלס, נבחנו רעיונות נוספים שלו אשר כמו חזו מהלכים התפתחותיים מאוחרים יותר בחשיבה האנליטית, אשר רלוונטיים במיוחד במסגרת החשיבה ההתייחסותית.

בהקשר הזה ארון דן בתפיסה של ה"עצמיים המרובים" ("Multiple Selves") אשר במסגרת החשיבה ההתייחסותית פותחה בעיקר על ידי סטיבן מיטשל, אך תשתית רעיונית שלה ניתן לראות כבר בכתביו של סירלס. כך, בשונה מתפיסה המקובלת בזמנו בנוגע להתפתחות של תחושת זהות לכידה ומגובשת כמטרה התפתחותית (תפיסה שבולטת בתפיסה של פסיכולוגית האגו- למשל אצל אריקסון), סירלס מתייחס גם לחשיבות היכולת לנוע בין "חלקי עצמי" שונים. מתוך תפיסה זו עולה גם האפשרות לבחינה של תהליך ההתפתחות כתהליך שאיננו לינארי בלבד- תפיסה שמהווה תשתית רעיונית ופילוסופית לתפיסה ההתייחסותית של תיאוריות התפתחותיות.

לקראת סופו של החלק הראשון של הסדנה, העיוני, ארון התייחס לחלוקה בין שתי עמדות כלפי העבודה הטיפולית עם תהליכי העברה נגדית. עמדה אחת מתייחסת למטפל כאובייקט חדש עבור המטופל, המבחין בצרכים החסרים שלו ושואף לספק אותם (זרם "העצמי" בפסיכואנליזה יכול לשמש דוגמא מובהקת לעמדה שכזו). עמדה שניה מתייחסת למטפל כאוביקט דומה לזה שהמטופל הכיר מעברו, וככזה, כתורם לכך שבמסגרת הטיפול המטופל ישחזר ביחסי ההעברה טראומות מהעבר. בהקשר הזה, סירלס, אשר טען שהמטפל צריך להיות "מפלצת, כמו ההורים", משויך באופן ברור לעמדה השניה.

הראיון של סירלס - דיאלוג דרמטי למדי

בחלקה השני של הסדנה, לפני ההקרנה של הראיון אותו סירלס ערך, ארון הציג קטע מהרצאה של אניטה סויר (Anita Sawyer), אשת טיפול אמריקאית, אשר פגשה את סירלס בנערותה, כאשר היתה מאושפזת בבית חולים פסיכאטרי. סויר לא שיתפה בפרטים רבים מהפגישה הראשונה שלה עם סירלס, אך ציינה שהיא זוכרת אותו כ"אדיוט מושלם" ("totally jerk"). מהפגישה השניה, לעומת זאת, הזיכרון של סירלס הוא של מי שהתערבות פרשנית אחת שלו, אשר מתייחסת לרגשות העוצמתיים שלו עצמו- "את מתנהגת כמו קדושה, וזה גורם לי להרגיש כמו זקן מלוכלכך"- הובילה אותה לסוג חדש של התבוננות פנימית, ולשינוי משמעותי.

על אף ההתייחסויות לאורך של הסדנה לאופיו ולסגנון עבודתו הייחודי של סירלס- נראה ששום דבר לא היה יכול למתן את עוצמת ההלם של המשתתפים בסדנה לנוכח הצפייה בסרט אשר מתעד את הראיון הקליני עצמו. סמוך להקרנה ארון ציין שהפרטים היחידים אשר סירלס ידע אודות המרואיינת הם שהיא נמצאת בטיפול פסיכולוגי, שהיא שחקנית, ושהיא לא היתה מעוניינת לחשוף בפניו את שמה האמיתי. בראיון, משנת 1973, אשר צולם בשחור- לבן, סירלס נצפה משוחח עם אשה צעירה, פנים אל פנים, מול קהל. שאלותיו והערותיו של סירלס היו, ללא ספק, "דרמטיות", במובנים שניתן להגדירם גם כאלימים, פרועים וחודרנים. כך, אם אתייחס לחלקים הפרובוקטיבים במיוחד שנצפו, סירלס ציין בפני המרואינת שהוא רוצה להלום בה באגרוף, התעניין באופנים ספציפים בנוגע לחיי המין שלה עם בעלה, הציע לה "להרוג" את הקהל יחד איתו, ועוד. המרואינת, אשר נראתה מופתעת ביותר, התעשתה במידה מסוימת, והשיבה לסירלס באופן נוקב, ולעיתים עוקצני. בין השניים התפתח דיאלוג דרמטי.

ארון לא ציין בתחילה את אורכו של הסרט, ואל ההלם של המשתתפים בסדנה לנוכח התכנים שעלו בראיון עצמו התווספה לאיטה גם ההכרה שמדובר בצפיה של ראיון שנערך במשך שעה תמימה. מחילופי דברים שקיימתי עם האנשים שישבו סמוך אלי באולם, וממבטים תועים בשאר המשתתפים באולם לאורכה של שעה זו, אפשר היה לשים לב לתגובות רגשיות שונות ביחס לסרט שהוקרן- ניתוק (מי שאמרו, למשל, ש"מאוד משעמם"), זעזוע, מי שעסקו בקפדנות ברישום ותיעוד של הדיאלוג, ועוד. בסופה של השעה יצאו משתתפי הסדנה ההמומים, איש איש והגנותיו שלו, אל הפסקת הצהריים.

אגרסיות ושחזורים בדיאלוג הדרמטי

עם תחילתו של המושב השלישי והאחרון, נראה היה שמהלך הסדנה השתנה, והאווירה הנינוחה ו"העיונית" של שעות הבוקר נדמתה כעת כרחוקה ביותר. ארון אפשר למשתתפים מהקהל להתייחס לראיון שהוקרן, וההתייחסויות הללו, שבתחילה אולי נדמו כמהוססות, הלכו וגברו בשצף, אפשר אולי לומר- בשצף סערה. היו ששאלו "מה זה" בעצם הסרט שהוקרן- ראיון פסיכאטרי- אבחנתי? ראיון טיפולי? אולי בכלל סוג של "דרמה משחקית" מול קהל? אחרים התייחסו באופן ישיר לאגרסיביות של סירלס, ולאפשרות שבראש ובראשונה הראיון מהווה סוג של אקט פוגעני. משתתפים אחרים ניסו אולי לברר אודות טיבו של הראיון שהוקרן באמצעות התייחסות חברתית ל"רוח התקופה", ולכך שכיום ראיון מסוג כזה לא היה יכול להיות אפשרי, ובוודאי היה מוביל לתביעות משפטיות. בהקשר הזה כמה משתתפים התייחסו להיבטים המגדריים שאפיינו את הריאיון: אחת המשתתפות אף טענה שכיום, הודות למהפכה הפמינסטית, ראיון מסוג כזה לא יוכל להתקיים- קריאה שזכתה לתגובות של מחיאות כפיים מהקהל.

בתגובה לשאלות, ההתייחסויות והקולות מהקהל ארון ציין שסירלס אהב והרבה לערוך ראיונות קלינים, ושאליהם התלוו תמיד תגובות רגשיות קיצוניות מצדם של הצופים, ושל המרואינים עצמם. תגובות אלו, טען ארון, נושאות לרוב אופי של פיצול- זיהוי של המרואין כקורבן ושל המראיין כמקרבן, אידיאליזציה של סירלס על ידי צופים מסוימים לעומת דה-ולאוציה שלו על ידי אחרים, תנודות בהערכה של סירלס על ידי אותם צופים ומרואינים עצמם (כי שהודגם גם מההתייחסויות המקוטבות של אניטה סויר), וכן הלאה. על פי הטענה הזו פיצולים אלו ממחישים את הדרמה הנפשית, הקשורה ביחסי האוביקט המורכבים והקשים ביותר, אותם סירלס שאף לשחזר בראיון. עוד ציין ארון, אולי "להגנתו" של סירלס, שראיונות אלו נערכו למרואינים אשר נמצאים בעצמם בטיפול פסיכולוגי, ולכן הם יוכלו לעבד את חוויותיהם מהראיון במסגרת הטיפול.

לקראת סופו של המושב השלישי וסופה של הסדנה, ארון התייחס לכך שמבחינת סירלס, לראיונות הקלינים שהוא ערך היה ערך דידקטי למטפלים. באמצעותם, על פי סירלס, מטפלים יכולים לקבל, בראש ובראשונה, השראה ביחס לעבודה פעילה עם הלא מודע שלהם ושל מטופלים, ובתוך כך, "לגיטימציה" לעבודה טיפולית עם אגרסיות וחלקים תוקפניים שלהם עצמם. בהקשר הזה ארון ציין שבתקופה האחרונה, גם הודות לסירלס, מתאפשר לו לעבוד ביתר חופשיות עם חלקים אגרסיביים ועם התוקפנות שלו עצמו בטיפולים. יחד עם זאת, ארון ציין שהוא מחזיק כשאלה פתוחה את השאלה האם סירלס אכן מצליח לשחזר ב"דיאלוג הדרמטי" שלו את הדרמות הנפשיות של מטופליו, או שלמעשה הוא בעיקר משליך עליהם חלקים תוקפניים שלו עצמו. שאלה זו, לדברי ארון, נותרת בלתי פתורה.
דקות ספורות לפני סופו של יום העיון דוברת מהקהל שאלה את ארון האם עצם ההקרנה בסדנה של הראיון של סירלס, על אורכו ועל תכניו האגרסיבים, מהווה סוג - enactment כלומר, סוג של ביטוי בפעולה של תוכן אגרסיבי, אשר עובר מסירלס, דרך ארון, עד לסדנה הנוכחית, בתהליכים של הזדהות השלכתית. ארון ענה שכן. עם השאלה הזו, הנוקבת, והתשובה הישירה של ארון, הסדנה באה אל סופה.

סוף? כמובן שקשה לתחום את סיומה של הסדנה, ושל המפגש עם ארון, ברגע מובחן של זמן נתון. נראה שההתוודעות לפועלו של סירלס באמצעות ההוראה הייחודית של ארון המשיכה וממשיכה להדהד בכל מי שהשתתף בסדנה, ולעורר תחושות, מחשבות ושאלות. מעבר לכך, כפי שארון מדגיש, התייחסויותיו ורעיונותיו אודות סירלס מתגבשים בתקופה זו, ולכן הסדנה איננה מהווה הצגה של רעיונות מוגמרים. באופן אישי, אני נותרתי "עם טעם של עוד" ביחס לממדים האגרסיבים ב"דיאלוג הדרמטי" של סירלס, ושל ארון עם המשתתפים בסדנה. העיסוק במדדים האלו, באופן הזה, ובכלל- העניין בדחפים, איננו שכיח מאוד במסגרת של החשיבה ההתייחסותית. נראה, שביחס ליכולת לדבר, למשל, על ממדים של הדדיות בקשר, על עבודה עם העברה נגדית, על הקשרים חברתיים, ומאפיינים נוספים של החשיבה התיאורטית התייחסותית- העיסוק בדחפים, ובמיוחד בדחפים התוקפניים, איננו נמצא בחזית. מהבחינה הזו, העניין של ארון בסירלס, והצבתו בשורה אחת יחד "אבות רוחניים" נוספים של הפסיכותרפיה הדינמית העכשווית אשר מתמקדת בקשר הדיאדי בטיפול ("פסיכולוגיה של שני אנשים") ושל הזרם ההתייחסותי בפרט - הוא מרתק.

חיים פינקלמן על המטפל - חיים פינקלמן

חיים פינקלמן הוא פסיכולוג קליני. מטפל בקליניקה פרטית בתל-אביב בגישה פסיכודינאמית, ומשתמש בכלים טיפוליים ממוקדים במידת הצורך, לרבות CBT. לצד העבודה הטיפולית, כותב על נושאים אשר קשורים לפסיכולוגיה, טיפול, ובנושאי תרבות, ומרצה בחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטה הפתוחה.