חיפוש

בדידות המטפל: סיכום מאמרה של Buechler משנת 1998

פורסם על ידי צוות בטיפולנט

החוויה הקשה של בדידות החלה להעסיק חוקרים בשנים האחרונות, אך אחת החוויות הפחות נחקרות היא חווית הבדידות בחדר הטיפולים ובפרט בדידותו של המטפל. במאמר בדידות המטפל, שהתפרסם בשנת 1998, Buechler מבקשת לדון בבדידותו של המטפל כחוויה המתעצבת דרך ארבעה היבטים: בדידות המטופל, דרך ההתקשרות של המטופל, עמדת המטפל ביחס להעברה נגדית וטבעם של רגשות נוספים העולים במהלך העבודה עם מטופלים מסוימים.

טבע הבדידות

Buechler מציעה כי בדידות מבוססת במרבית המקרים על חוויה של אובדן מכאיב ומציגה תפיסות של כותבים שונים בנושא: Rollo May הדגיש בשנת 1953 את האופן בו בדידות מאיימת על תחושת העצמי, מאחר ואנו זקוקים לאדם אחר כדי להכווין ולדעת את עצמנו. Fromm-Reichmann הדגישה ב-1959 את אובדן התקווה לחיבור אנושי כמוקד הכאב שבבדידות. Sullivan טען במאמר מ-1953 כי הצורך בקשר הוא צורך אנושי מהותי וכי בדידות מייצרת חוויה עמוקה של חסך המלווה בחוסר ביטחון קיומי.


בדידות המטופל האנליטי

Buechler טוענת כי בדידות עשויה למלא תפקיד בהתהוותן של תופעות טיפוליות רבות שביניהן התנגדות לשכיבה וקשיים בקבלת המסגרת הטיפולית. כמו כן, היא מציינת כי המטופל עשוי לחוש בטיפול בדידות רבה מכפי שאנו נוטים לשער.

Satran הציע ב-1978 כי בדידות של מטופלים בפסיכותרפיה עשויה לנבוע מליקויים בברית הטיפולית, אך מהווה פעמים רבות תופעה טבעית ונורמטיבית. בדומה לחרדה, הוא טוען כי רמה מסוימת של בדידות היא בלתי נמנעת ואף יעילה בעוד שרמת בדידות גבוהה מדי עשויה להיות הרסנית. Mendelson הציע בשנת 1990 כי המטופל זקוק להכרת המטפל בבדידותו, וכי הכרה מסוג זה מלווה בהקלה משמעותית.

Buechler מציינת כי גם בידוד וגם חווית של חיבור הן חלק מהחוויות האנושיות, ולכל אחת מהן נלווים גם כאב וגם עונג. בהתאם, אחת ממטרות הפסיכותרפיה בהקשר זה היא מציאת האיזון האופטימלי בין בידוד לחיבור עבור המטופל. Mohacsy מצטט במאמר משנת 1990 את רעיונותיו של ויניקוט בנוגע ליכולת להיות לבד ומדגיש את הנחתו כי יכולת זו מתפתחת מתוך חוויות בהן הילד משחק לבדו כאשר אמו נמצאת לצידו. הוא מציע כי סביבה מחזיקה בטיפול מספקת למטופל ההזדמנות דומה וכך מפצה על חסר בחוויות ילדות מסוג זה. Buechler מרחיבה רעיון זה ומציע לראות את המטופל השוכב על הספה ליד המטפל אך מבלי לראותו כמשחק ברעיונות באופן דומה לסביבת האם הטובה דיה שוויניקוט תיאר: המטפל מציע קרבה לא חודרנית וכך יוצר דרגת בדידות אופטימלית בטיפול.

Buechler טוענת כי באופן אירוני אנו נוטים להדגיש בעיקר את הבדידות שהמטופל מביא עמו לחדר ולא את הבדידות שאנו יוצרים עבורו באופן בו אנו מטפלים בו. חווית הבדידות של המטופל בטיפול עשויה לנבוע אם כן משני גורמים. לעיתים, באופן לא מודע, אנו מבקשים ממטופל בודד להרחיב את בדידותו בתהליך הטיפולי גם כאשר עדיין אין לא את הכלים לכך. במצבים אלו המטופל יתלונן פעמים רבות על הקושי לשכב על הספה, על חוסר הזמינות של המטפל בין הפגישות ועל חוסר רצונו חשוף את תגובותיו. אנו עשויים, בטעות, לאבחן אותו כבעל אישיות גבולית או כמתנגד לתהליך הטיפולי כאשר בעצם מדובר במטופל המתקשה לשאת את הבדידות. Buechler מדגישה עד כמה ההכרה בבדידות מסייעת למטופל ומצטטת את איש הזאבים שטופל ע"י פרויד כאשר הוא מתייחס לכך שיותר משהרגיש מטופל, חש כי הוא קולגה צעיר היוצא לגלות ארץ חדשה שזה עתה התגלתה לצד חוקר מנוסה. לדבריה, קל לתייג אמירה זו כקושי לקבל את תפקיד המטופל ולהחמיץ את השמחה על חווית השותפות והיעדרה של חווית בדידות במפגש הטיפולי.

בדידות המטפל

Buechler עוברת לדון בחווית הבדידות של המטפל מפרספקטיבת אופן ההתקשרות של המטופל. היא מציעה כי המטפל מביא עמו את חוויותיו ואת הסובייקטיביות שלו אשר משפיעות באופנים שונים על חווית הבדידות אך מעבר לכך, תגובות ההעברה הנגדית אשר מטופלים ספציפיים מעוררים עשויות לתרום לחוויה של בדידות המטפל. כך, למשל, היא מתארת מקרה של מטופלת נרקיסיסטית ביותר, בעלת יכולת מועטה לאינטרוספקציה ולשימוש בזווית הראייה החדשה אותה מציע המטפל. הקושי שלה להשתמש בתהליך הטיפול מייצר אצל המטפל חוויה קשה של בדידות מאחר והיא גורמת להרס האפשרות להרגיש כי המטפל והמטופל יכולים לראות את הדברים בצורה דומה ואפילו לדבר עליהם ועל התחושות השונות שהם מעוררים. תחושה של בדידות יכולה לנבוע גם מאובדן האמפתיה למטופלת המלווה בתחושה מכאיבה של חוסר יכולת להזדהות עמה ולגייס מוטיבציה לסייע לה. כמו כן, היא יכולה לנבוע מהיבטים כאובדן של תקווה לגבי המטופלת והצלחת הטיפול ומאובדן תחושת האינטגרטיביות של העצמי עקב היעדר היכולת לדבר עם המטופלת בכנות.

מטופלים נוספים אשר הטיפול בהם יכול להיות מלווה בתחושה קשה של בדידות עבור המטפל הם מטופלים סכיזואידים. Buechler מתארת כי מטופלים סכיזואידים מאמצים פעמים רבות עמדה של נסיגה מרצון ומעניין לגבי העולם והיחסים בחייהם: לא חשוב מה יקרה, לא חשוב אם הטיפול יתקיים, לא חשוב מה המטפל יאמר. המטפל, אשר חש אחרת מהמטופל הסכיזואיד, נדחק לעמדה של בדידות בה הוא היחיד אשר חש כי הדברים משנים וחשובים בעוד שהאחר מציג עמדה אדישה ובלתי מתעניינת. כמו כן, המטפל בסכיזואיד מוצא עצמו לא פעם מנסה לערב את המטופל בטיפול באופן אקטיבי ביותר ומוצא עצמו מאבד את תחושת המשמעות והטעם בעבודה הטיפולית. כמו כן, שתיקותיו וחוסר מעורבותו של הסכיזואיד בטיפול נוטלות מהמטפל, במובן מסוים, את האפשרות לספק צורך אנושי בסיסי ביותר של קיום אינטראקציה אנושית ותקשור החוויה הרגשית.

כלומר, על אף השוני הרב ביניהם, הן המטופל הסכיזואיד והן המטופל הנרקיסיסט מייצרים אצל המטפל חוויה קשה של בדידות אשר נובעת מחוסר יכולתם להשתמש בעקרון הטיפולי הבסיסי של התבוננות בתהליך הטיפולי: הנרקיסיסט אינו מסוגל לשאת התבוננות עצמית המהווה סיכון לפגיעה נרקיסיסטית ועבור המטופל הסכיזואיד שום דבר אינו חשוב דיו כדי לעורר עניין וסקרנות.

מטופלים נוספים אשר הטיפול בהם מלווה פעמים רבות בחוויה של בדידות הם מטופלים עם הפרעת אישיות גבולית. Searles כתב ב-1979 על אובדן ובלבול הזהות אשר המטפל חווה סביב האשמותיהם והשלכותיהם של מטופלים עם הפרעת אישיות גבולית. Buechler מתארת את תחושת הניכור והבדידות שהמטפל חווה סביב תחושה זו, ואת אובדן התקווה לגבי האפשרות לתקשר למטופל את מי שהוא. גם הקשיים אשר נלווים לטיפול בבעלי אישיות גבולית עשויים להביא את המטפל להתרחק מהאדם שהוא כמטפל: המטפל מוצא עצמו מעורב במאבקי כוח, טועה שוב ושוב, חורג מדרכי עבודתו הסטטנדרטיות ולמעשה הולך ומאבד את זהותו הטיפולית כפי שהוא מכיר אותה. תחושה זו מעצימה את תחושת הבדידות, ובפרט כאשר היא מלווה בבושה.

חווית הבדידות במטופלים עם אישיות גבולית אף עשויה להתרחב ליחסי ההדרכה, בהם המטפל המזדהה עם השלכות המטופל/ת עשוי לחוש כי הוא בלתי מובן על ידי המדריך. כך, למשל, מטפל אשר התקפת גבולות הסטינג האינטנסיית דוחקת אותו לעמדה (פנימית או מעשית) של נוקשות עשוי לחוש בלתי מובן על ידי מדריך החווה אותו באופן שונה.

עמדת המטפל לגבי שיתוף בחווית ההעברה הנגדית

Buechler מציעה כי ממבט ראשון, המטפל הבודד ביותר הוא המטפל המסורתי, "הלוח החלק" אשר יסכים עם עמדתו של פרויד לפיה ההעברה הנגדית היא ביטוי לקונפליקטים הלא פתורים שלו עצמו.

לדבריה, ניתן להתבונן על העמדות כלפי העברה נגדית כמצויות על רצף שבקצה האחד שלו העמדה הקלאסית הראוה את ההעברה הנגדית כמכשול. ב"תחנה" הבאה ממוקמת העמדה לפיה העברה נגדית היא אמצעי יעיל המסייע ביצירת פרשנויות. בהמשך הרצף מצויה עמדתם של מטפלים אשר משתפים את מטופליהם במה שויניקוט כינה העברה נגדית אובייקטיבית. בקצה הרצף מצויים מטפלים אשר רואים בשיתוף בטווח רחב של חוויות ההעברה הנגדית רכיב חיוני בטיפול. Buechler מעלה את השאלה האם עמדתו של המטפל כלפי ההעברה הנגדית קשורה בחווית הבדידות שלו. להשערתה, יכולתו של המטפל לשאת את חווית ההעברה הנגדית עם מטופליו ולנהוג בהתאם לתחושותיו הופכת את חווית הבדידות לחוויה פחות נוכחת. כך, המטפל הקלאסי יכול להישאר יותר לבד עם חווית ההעברה הנגדית שלו, אך לא לחוש בדידות מאחר והוא מלווה (באופן ממשי או דרך הפנמות) במדריכים, במסורת הפסיכואנליטית אליה הוא מחובר ובתקווה להצלחת הטיפול. באופן דומה, מטפלים פחות מסורתיים עשויים לחוש כי הם מלווים בתחושות התקווה, החיבור והאמונה הפנימית וכך לחוות פחות בדידות. יחד עם זאת, האינטראקציה בין עמדתו התיאורטית של המטפל לבין מאפייניהם וצרכיהם של מטופלים ספציפיים עשויה להיות מלווה בתחושה של בדידות במקרים של חוסר התאמה: כפי שהבדלי טמפרמנט משמעותיים מדי בין האם לתינוקה עשויים לפגום באיכות הקשר, כך חוסר התאמה בין גישת המטפל למטופל ספיצפי עשויה לעורר חוויה של בדידות ופגיעה בקשר.

סוגי בדידות שונים

בדידות אינה מופיעה כמעט אף פעם כרגש יחיד, אלא כחלק ממכלול של רגשות אשר משפיעים עליה. כך, למשל, סקרנות ומוטיבציה כלפי התהליך האנליטי עשויות לשכך את הכאב שמייצרת החוויה של בדידות הן אצל המטפל והן אצל המטופל. בדידות הכרוכה בתחושות בושה ואשמה, לעומת זאת, עלולה לייצר חוויה קשה במיוחד. כאשר המטפל מוכן לשאת גם רגשות שליליים המתעוררים בו כלפי המטופל, החוויה של בדידות הופכת פחות קיצונית ומכאיבה והיכולת לשאת אותה גדלה.

אקטינג אאוט של מטפלים החווים בדידות

חווית הבדידות של המטפל היא חוויה קשה אשר עומדת לא פעם בבסיסם של ביטויי אקטינג אאוט. כך, למשל, מטפלים אשר חווים בדידות קשה עם מטופלים מסוימים עשויים למצוא את עצמם נגררים לאקטיביות לא אופיינית בניסיון לא מודע "לפתות" את המטופל ליצירת קשר או מרבים להשתמש בז'רגון מקצועי בניסיון להתקשר אל המטופל כאל קולגה. בדידות גם עשויה לגרום לנו להכחיש או להתעלם מרגשות העברה שליליים מתוך צורך בשימור פרטנר, להדגיש את דמיון המטופל אלינו ולהתעלם מהבדלים וזוויות ראייה שונות שלנו כדי לא להגביר את הניכור. כמו כן, חוויה קשה של בדידות עשויה לעורר כעס וחוסר סבלנות כלפי הפתולוגיה של המטופל (נרקסיזם, סכיזואידיות, אובססיביות וכן הלאה) אשר נחווית כגורם המייצר בדידות בקשר הטיפולי. במצבים אלו הפתולוגיה של המטופל עשויה להפוך לאויבת האישית של המטפל ולא לחומר לעבודה הטיפולית. מצב זה עשוי לגרום גם לפירוש שגוי של התנהלות המטופל: בעוד שהוא עסוק בלהיות עצמו בתהליך הטיפולי, אנו חווים אותו כמתנגד. במצבים אלו אנחנו לא רק שואפים לצמצום הפתולוגיה של המטופל אלא זקוקים להיעלמותה, וזהו מצב המצמצם את יכולתנו הטיפולית.

יכולת המטפל להיות לבד

ויניקוט הציע כי מערכת היחסים של האדם עם האובייקטים הפנימיים שלו ואמונו ביחסים פנימיים אלו מאפשר לו לשהות במצבים של היעדר אובייקטים חיצוניים וגרייה. בהתאם, ניתן לטעון כי יכולת המטפל להיות לבד תלויה גם היא בבשלותו בהקשר זה. Buechler מציעה כי בתהליך ההכשרה האנליטית המטפל עובר שנית שלב של ספרציה-אינדיווידואציה בו הוא הופך מזוהה עם המשפחה האנליטית אך בו זמנית מבסס את זהותו המקצועית העצמאית. בהתאם, היא מתארת כי תהליך הכשרה טוב-דיו אמור לבסס את יכולתו של המטפל להיות לבד עם המטופל. יכולת זו מבוססת על היעדרם, באופן כללי, של רגשות רודפניים כלפי הרגשות ש"אמורים" להתעורר במטופל ומולו. כך, מתאפשרת מידת "לבדיות" אשר מותירה מקום לרעיונות יצירתיים.

ביבליוגרפיה

The analyst's experience of loneliness. Buechler, Sandra. Contemporary Psychoanalysis, Vol 34(1), Jan 1998, 91-113.