עדי כהן
סקירת יום-העיון "מגוף פרטי לגוף משותף- על נפרדות, סימביוזה והיכולת להיות ביחד" שנערך ב-28 למאי 2015 בנווה שלום ע"י פסיכוסומה- בית הספר ללימודים מתקדמים בפסיכותרפיה גופנית-התייחסותית, מרכז גוף נפש רמת השרון.
בגופי אני לעולם-לא בגפי
בגופי נרשמת שירהכל אימת-הרגע, כל נשימהרטט מטייל לאורך עמוד השדרה וקוטף אותיותכמו משדה-חמניותחום אברי הפנימייםמאיר אותן באלומות-פיסוקונוצר קצב מן הרטטומהקצב: מתגבשת צורהמילה מתבהרתמהי משמעות המילהבלי התענגות מן הקצב, בלי חיבור פנימי לרטטובלי לחלוק אותה עם גופים אחרים?
(עדי כהן)
לאחרונה, אני מוצאת את עצמי נמשכת אחרי מרחבי הטיפול ההתייחסותי, ומוקסמת מהשזירה שקורית/מתגלית כך-מעצמה בין סיפור המטופלים לסיפורי שלי, כאשר אני מסכימה להתבוננות פתוחה במרחב המשותף שנוצר ביננו ובעצמי בתוכו. המידע המשמעותי שעולה מתוך נפשי-גופי שלי ביחסיי עם מטופליי, הפך להיות כיוון במצפן הטיפולי שלי, ואני שמה לב שהוא תורם רבות לנוכחות הטיפולית שלי, ולמכווננות אמפתית שלי אליהם. על רקע זה, התרגשתי מהאפשרות להוסיף ולכייל את עצמי ביום-עיון מפריזמה של פסיכותרפיה גופנית-התייחסותית, שמייחד את הדיון והתרגול במרחב המתעתע והמפעפע שמצוי בין הגוף הפרטי (של המטפל ושל המטופל) לבין הגוף המשותף (הטיפול/השלישי). החקירה אודות המעבר בין היות-נפרד לבין היות-יחד סקרנה אותי, ורשמה בתוכי שאלות רבות, שהחלו לגעוש כשחציתי במכוניתי את כביש 1 מתל-אביב, והתחלתי להיכנס לאזור-ספר עם מרחבים צהובים-ירוקים, שבקצהו האחד- הכניסה לנווה-שלום, וקצהו השני ממוקם בדמיוני.
דברי הפתיחה של יום-העיון נמסרו לנו בעדינות ונעימות על-ידי נועה אוסטר, פסיכותרפיסטית גופנית התייחסותית, והם היו מאוד אישיים ונוגעים. היא התייחסה לממדים הגופניים של נוכחותה ב'כאן ועכשיו'- רעדה וליבה הפועם, וכשהיא ברכה את בואנו, היא הזמינה אותנו לשקוע לתוכה ולמרחב המשותף. בשפתה היא התייחסה לגוף הנפרד שלה, ולאופן בו היא יושבת על עצמות הישיבה שלה ועל הבמה, והן לגוף המשותף של כל האנשים שמוקדשים כעת למרחב של יום-העיון. מילה כמו 'השראה' והפועל 'להסתקרן' בקעו ממעמקיי בטנה-גרונה, וקולה הפך לנמוך ורוטט במיוחד כשדיברה על טיפול כמעשה אהבה, בו יש אני, ואתה בתוך גוף גדול, ועל הפסיכותרפיסטים הגופניים כמפלסים דרך משותפת בעולם, שיש בה משום הקמת קהילה. נועה הודתה למארגני הכנס, והציגה את מבנה יום-העיון הצפוי: הרצאה, סדנאות, פאנל ומסיבת-ריקודים.
יום-העיון גילם לטעמי במבנהו את התמה המרכזית בה עסק, כך שבתחילתו ובסופו כל המשתתפים שהו במרחב משותף, בעוד בין הקצוות התחלקנו לקבוצות סדנא נפרדות. התנועה בין 'הביחד' 'ללחוד' ואז שוב 'לביחד' אפשרה לי לתחום גבולות בין חלקים שונים בחוויה שלי, כשם שהיא תרמה לתחושת המשכיות, ודיאלוג מפרה בין העבודה הסדנאית להרצאות השונות.
הנוכחות בהרצאה של ד"ר אסף רולף בן-שחר, פסיכותרפיסט התייחסותי, ושנער פנקס, פסיכותרפיסטית ממוקדת גוף וביבליותרפיסטית, הייתה עבורי מלאת הפתעות. מעבר לנושא ההרצאה המעניין, שעסק בעבודה טיפולית עם חלקים דיסוציאטיביים של מטופלינו ושלנו המטפלים, הוקסמתי מהאופן שבו שני המרצים נכחו יחד ביניהם ואתנו. מדי פעם הם התלחששו ביניהם, מאלתרים ברכות ספונטניות לחברי צוות שהצטרפו לפסיכוסומה, חולקים את דוברות ההרצאה בטבעיות, כמדלגים ביחד ולחוד על חלוקי נחל. לעיתים אוחזים ידיים ומדברים זה אל זו, לעיתים מישרים מבט אל הקהל. מדי פעם עוצרים, וחדוות הדילוג הופכת לצלילה למי-אגם של תיאור קליני עמוק.
בתחילת ההרצאה אסף ושנער התייחסו למושג הסימביוזה, לא כמצב סטטי, אלא כאל מקצב מחזורי. שנער, בשונה ממאהלר, אינה רואה בסימביוזה מצב בסיסי חד-פעמי ממנו עוברים בתהליך ספרציה לינארי הלאה לנפרדות, אלא מצב מחזורי כמו התחדשות תאים. אסף שזר את מושג הסימביוזה בתוך תנועת יחסי-מין, תוך שהוא נשען על המשגתה של סבינה שפיליריין, אודות דחף המין כמכיל בתוכו גם מוות (2). באופן זה, הוא תיאר מקצב שמתחיל עם דחף המין: התמזגות, מוות בתוך האחר, נפרדות, ומות-הביחד. אסף סימן דוגמא נוספת למקצב שנע בין סימביוזה לנפרדות, דרך אזכור עבודת הדוקטורט של דנה מור, פסיכולוגית קלינית, שעוסקת בהישארות של ילדים בגיל מאוחר בבית לא כפתולוגיה אלא כתנועה אדפטיבית.
לאחר מכן, שנער ואסף נפנו לתאר מקרים בהם אנחנו ומטופלינו לא רוצים לנכוח בתוך גופינו, כמו למשל בעת חווית כאב פיזי, או בעת שאנו נגעלים או מתביישים בגופינו. מטופלים לעיתים לא רוצים להיות בתוך גופם כדי להימנע מלהרגיש את האני-שלהם, ולכן יוצרים דיסוציאציה מגופם ומעצמם. שנער ציינה את ההרחקה מכאב שמתאפשרת לנו באמצעות השפה, שהרי מטאפורות שקשורות לכאב אינן גופניות ("כואב כמו פטיש"). למעשה, על מנת להיות בגופנו בר-התמותה עלינו או לקבל את ההכחדה והמוות הצפויים לנו, או לראות בגוף כלי אינסופי וירטואלי (גלגול נשמות). פסיכותרפיה גופנית מרחיבה את האפשרויות לעבוד עם היבטים של הכחדת הגוף, כאבים וגוף חלש. למרות כך, ערכה של הפסיכותרפיה הגופנית בעבודה עם אי-גופניות לרוב מוחמץ לאור זיהויה בעולם הטיפולי הרחב כפסיכותרפיה שמסייעת בעיקר לחיבור לגוף.
דוגמא לדרך עבודה עם היבטים של לא-גוף היא היפנוזה. אסף הזכיר את עבודתו של מילטון אריקסון עם כאב כרוני באמצעות היפנוזה ויצירת דיסוציאציה. אריקסון הבין כי לאנשים שסובלים מכאב, אין משאב עצמי שזמין להם, ושמאפשר להם להיות ביחסים עם אחרים. לשם כך, אריקסון נהג לשאול את מטופליו: "כמה רחוק אתה צריך להיות רחוק מהגוף שלך כדי להיות קרוב לאחרים?". להבנתי, מציאת המרחק המתאים מהגוף, על מנת לממש אפשרות לקשר עם אחרים היא חשובה, במיוחד כשהאפשרות לביטוי עצמי דרך הגוף נהיית כאובה מדי.
שנער מתארת את האי-גופניות כדרך להיפרד מהגוף ומהעולם, לעבור מלהיות-גוף ללא-להיות-גוף. היא עושה הבחנה בין עבודה עם תחושת מוות נפשי (Psychic Deadness), שמדוברת רבות בעולם הפסיכואנליטי לעבודה בה יתמקדו בהרצאה זו- עבודה עם חלקים מתים ודיסוציאטיביים (למשל- קושי להקשיב לשיחה ברגע מסוים, והתמקדות בגירוי טפל בסביבה). שנער התייחסה לממדים השונים של דיסוציאציה בחדר הטיפולים: דיסוציאציה של המטופל, דיסוציאציה של המטפל ודיסוציאציה בקשר הטיפולי. על מנת שהמטפל יוכל לעבוד עם החלקים הדיסוציאטיביים השונים, עליו לחוש לגיטימציה להיות באי-גופניות מחד, ולהיות בנוכחות בקשר ובחדר הטיפולים מאידך.
שנער ואסף הציעו ארבע אסטרטגיות לעבודה עם חלקים דיסוציאטיביים בחדר הטיפולים, כאשר שתיים מהן קשורות לתופעת ההדהוד, ושתיים לטכניקות גילום גופני. האסטרטגיות ישוימו ראשית, ויוסברו בפירוט בהמשך: 1. הדהוד מלא וספונטני 2. הדהוד מגביר 3. גילום תפקידים 4. גילום משחקי
הדהוד היא תופעה סוציו-ביולוגית, ש"מתייחסת לתגובה אפקטיבית לא-מילולית למתרחש אצל אחר" (אסף רולף בן-שחר, 2013, עמ' 371, ראו הערה 3). אסף מסביר כי אנו קשורים אחד לשני, ומהווים חלק ממארג גדול יותר, ועל כן אנו רגישים לסביבה שלנו. באופן זה, תנועות גופניות, מחשבתיות ורגשיות אצל האחר מותירות רושם בתוכנו. לכן, דרכנו ללמוד על עצמנו היא דרך מערכת היחסים עם האחר, וחקירה של השדה המשותף.
במידה ואנו מעוניינים לעבוד עם חלקים מתים ודיסוציאטיביים של מטופל, אחת האסטרטגיות היא לאפשר למוות של האחר לעבור דרך חווית המוות שלנו בתהליך של הדהוד מלא. זהו תהליך של הסכמה שהמוות של האחר ייגע בנו, להיות נוכחים אתו, ולתת לו לעבור דרכנו, דרך חלקינו המתים. בהדהוד מלא יש תנועה ספונטנית, שניתן ללמוד לאפשר אותה באופן עמוק ונרחב יותר, והיא מתבססת על פתיחת צירי ליבנו. ניתן להקביל זאת לנטיית המטפל להיות מכוונן לאחר בהגדרתה של אליס מילר (1979, ראו הערה 4).
אסטרטגיה אחרת גם היא קשורה כאמור לתהליך הדהוד, אלא שהיא אינה הדהוד מלא וספונטני, שבו החלקים של המטופל מעוררים חלקים זהים אצל המטפל, אלא עבודה של המטפל עם חלקים מקבילים שעולים בתוכו, הגברתם בתגובה לחלקיו של המטופל תוך הניסיון להבינו. הדהוד זה מכונה הדהוד מגביר (Amplifier) או Cross Modality, וניתן להסבירו דרך מטאפורת תדר רדיו. המטופל מגיע עם גל-קול מסוים, עם חלק רוטט, והמטפל בודק איזה איכות הוא מעלה בו ואם יש לו מקום ספציפי בגוף. זהו תהליך של חיפוש רפרנס של המטפל בתוכו בתגובה לחלק של המטופל.
גילום גופני (embodiment) הוא אחד הכלים המרכזיים בעבודה בפסיכותרפיה גופנית, והוא מתייחס "לאחידות הבלתי נמנעת של הגופנפש- כמו גם למיומנות של חיזוק וטיפוח הקשר בין הממדים הגופניים לממדים הנפשיים של חוויתנו" (אסף רולף בן-שחר, 2013, עמ' 204, ראו הערה 5). איך כמטפלים אנו יכולים לעבוד עם הגוף שלנו כדי לחשוב-גוף ככלי להבין את האחר?
אסטרטגיה אחת היא של גילום תפקידים, במסגרתה אנו פותחים מרחב יצירתי כדי להכיר את האחר מבפנים, זאת על ידי אימוץ מושכל של משהו שלו/ממנו- תנועה, מחווה, אפקט, קוד התנהגות. אסף, למשל, אימץ חיוך ציני של מטופל, וגילה בתוכו עצב ודמעות. בהמשך לכך, ללא תיווך מילולי של אסף אודות חוויה זו, הטופל הצליח לדמוע בפעם הראשונה. שנער מספרת על מטופלת שהייתה מלקקת את אצבעותיה בעת דיסוציאציה ללא מודעות לתנועתה זו. שנער אימצה תנועה זו של ליקוק אצבעותיה שלא בנוכחות המטופלת, ולאחר מספר רב של פעמים, הבינה שזו תנועה מחברת, שזו דרכה של המטופלת לצאת מדיסוציאציה. המשמעות היא שגילום של משהו מהמטופל, יכול לסייע למטפל להעלות בתוכו מידע אפשרי על חווית המטופל.
אסטרטגיה שנייה של גילום גופני הינה עבודה עם גילום משחקי, בה אנו כמטפלים מאמצים חלק מהמטופל או את דמותו בעיננו (בנוכחותו או בהיעדרו). לאחר ההנכחה של חלק המטופל או דמותו בתוכנו, אנו מצרפים לדפוס שנוצר תנועה אחרת על מנת לצאת מהתבנית הגשטאלטית. מרלו-פונטי (1965, הערה 6) מתייחס לתפיסה שלנו כגופנית, וכתוצר של המגע שלנו עם אחרים ובעולם. לכן, להבנתי, ההיות-עם האחרים וגופם מאפשרת לנו להיות בקשר עם פוטנציאלים שאינם נגישים לנו בלעדיהם. אסף מדגים זאת דרך טיפול עם מטופל, שהיה חרד שהמילים שהאחר ישתמש בהן יהיו בעלות קונטקסט מיני, ויגרמו לו לטיק ולמבוכה. יחד, הם יצאו לרחוב במטרה להקצין את הטיקים מול אנשים. מעבר לטכניקה ההתנהגותית, אסף מדווח כי נבנתה משמעות אחרת לטיק, משחקית יותר. שנער נותנת דוגמא של עבודה עם תנועה אובססיבית-קומפולסיבית של מריטת שיער דרך הוצאת פעולת מריטת השיער מהקונטקסט הרגיל שלה- הקרקפת, והעברתה לאתר התרחשות אחר. אסף ושנער מכוונים בדבריהם, למעשה, לאפשרות להכניס חיים למוות.
בסוף הרצאתם, אנחנו-הקהל- קיבלנו את האפשרות להתנסות בתרגיל של הבעות פנים. עלינו לדמיין מבט של מישהו, ולהתחיל לאמץ אותו, לשים לב למה מתעורר אצלנו, ומה אנו לומדים דרך כך על האחר ועל הקשר אתו. בזמן קצר, שמתי לב שכשדמיינתי מבט של אדם קרוב אליי, רגליי היו מאומצות, פניי ללא הבעה, ונעתי בין להיות קשובה ללהיות דרוכה. כששהיתי כך, עם התנועות החיצוניות והפנימיות, עלה בתוכי עצב, ועמו תובנה לגבי המאמץ של האדם שדמיינתי בקשב אליי. כל ההתרחשות הזעירה והמפורטת הזו, העלתה אמפתיה 'מבפנים' ופתיחת הלב.
'האם נכון לשתף את המטופל בגילום הגופני של המטפל?' עלתה שאלה מהקהל. שנער השיבה שזוהי שאלה לגבי חשיפה עצמית (Self-exposure), כלי שמטפל יכול להחליט האם ובאיזו מידה מתאים לו להשתמש בו הן כחלק ממי שהוא כמטפל, והן בהתאם לתהליך הטיפולי וביכולת של המטופל להשתמש בכך. שנער הוסיפה כי פעמים רבות העבודה תהיה רק של המטפל עם עצמו, והחומרים שעולים יכולים לשמשו כמו reverie.
בכנס הוצעו ארבע סדנאות מרתקות, שהתקשיתי מאוד לבחור מבניהן:- "מוריד הגשם"- התערבות טיפולית דרך התכוונות פנימית של המטפל בהנחיית שי אפשטיין.- "איש הישר בעיניו יעשה"- ויטליות המטפל ככוכב הצפון במפגש הטיפולי בהנחיית אלעד חדד- "ומה אם כלל לא הייתי: גוף חסר צורה"- עבודה השלכתית-דיאדית עם גוף שאיננו קונקרטי בהנחיית שנער פנקס- "אנא בכוח"- על אגרסיביות כמאפשרת מפגש-ככוח מחבר בהנחיית ד"ר אסף רולף בן-שחרמאחר ובעבודתי הטיפולית אני משלבת עבודת התבוננות פנימית רבה, החלטתי להשתתף במה שהיה מגרש המשחקים הפחות טבעי עבורי- אגרסיביות במפגש טיפולי. הסדנא נפתחה בריקודים חופשיים לצלילי מוזיקה קצבית. מרגע שנכנסתי למוד של ריקוד, הרגשתי איך המרחק ביני לבין אחרים הולך ומצטמצם. הרגליים מוצאות את הקצב הנכון, הידיים נעות בהתאמה לצדדים, המבטים שלי נפגשים במבטים של אחרים, עולה חיוך, מפלס החיוניות עולה והלב מתרוקן לתוך הגוף בטבעיות. באיזשהו שלב (או שדמיינתי) נשמע שיר חסידי ברקע, ובסוף התנגנותו כולנו הוזמנו לשבת במעגל.
את הסדנא הנחה אסף, ונכחו בה להערכתי כ-40 משתתפים. האדרנלין מהריקודים עוד שעט בדמי, כשהבטתי בסקרנות במעגל אליו לפתע השתייכתי. אסף תאר את האגרסיביות כצד אנושי חשוב של המטפל והמטופל, שמימושו במפגש טיפולי יכול לאפשר למטופל להעמיק את היכרותו עם מגוון הפוטנציאלים שלו. למרות הפוטנציאל במפגש האגרסיבי, הפסיכותרפיה הגופנית מזוהה על ידי העולם הטיפולי בעיקר כפסיכותרפיה של טראומה, וכנוקטת בטכניקות עדינות של תשומת לב.
אסף הזמין כל אחד מאתנו לומר את שמו ואת האסוציאציה שעולה בדעתו למשמע המילה 'אגרסיביות'. מגוון המילים, התחושות, חיווי-גוף והדימויים שעלו סיפרו את סיפור האגרסיביות- סיפור של פוטנציאל, איסור, אימה, אפשור, עוררות, מיניות, חיות וכוח. אסף התייחס לאגרסיה ולביטוי כעס בהתאם לתפיסה הסינית, המשייכת רגשות אלו לאלמנט העץ ולעונת האביב. התנועה האגרסיבית מתוארת כזרע ששהה מתחת לאדמה בחורף, ועם בוא האביב הוא מתחיל לנבוט, פורץ דרך הרגבים הקשים, ויוצא אל העולם. זו תנועה של צמיחה, של חיות.
אסף מתאר את החשיבות שבעבודה עם אגרסיביות כדי לאפשר מפגש חי. ישנם מצבים בהם למטופלים יש טראומה מאוחרת ולא ראשונית, ועבודה שמושתתת רק על הכלה יכולה להותיר אותם ואת כוח חייהם מאחור, תוך שימור רגרסיביות ופחד מעוצמת העימות. גם מטופלים עם טראומות התפתחותיות מוקדמות יכולים, לדידו, להתחבר למשאבים ולעוצמות שלהם, ולמצבי עצמי הבוגרים יותר, דרך עבודה עם אגרסיביות.
לאחר ההכרות ודברי הפתיחה, התנסינו בשני משחקים במטרה לחקור את האגרסיביות דרך התנסות בטוחה. המשחק הראשון היה משחק מכוניות מתנגשות. כל חמישה-שישה אנשים הפכו ל'מכונית' על ידי שילוב ידיהם במעגל כשפניהם מופנות לתוך פנים המעגל, ורק חבר/ה יחיד/ה בקבוצה עם פניו/ה החוצה, והיא/היא זו ש'נוהג/ת' ב'מכונית'. מסביב לאנשים, כדי לסמן גבול, ולשמור על זהות ה'מכונית', נכרך חבל. בהתחלה, כל קבוצה דנה בכלליה, ובהמשך ניסחנו כללים עבור המשחק המשותף. בשלב זה אני התרשמתי שיש עליצות רבה בקבוצה, ורמות עוררות הולכות וגוברות. אני אישית, הרגשתי רתיעה וקפיאה בתוכי ככל שהתרחקנו מלדבר-על, והתקרבנו לעשות-את.
נקודת האפס הגיעה- היו כ-7 קבוצות של 'מכוניות', שהתחילו להתרוצץ ברחבה, שרק לפני דקות ספורות יועדה לריקודים. נעתי יחד עם קבוצתי, ובתחילה חשתי שאין לי כמעט שליטה על התנועה שלי. הוזזתי, נדחפתי, דרכו עליי. חשתי אבודה בגוף שהיה גדול ממני, שלא הרגשתי עדיין חלק ממנו. הרגשתי כמו אבר פאנטום כאוב. אפילו עלתה בי המחשבה להינתק מהמכונית, אבל היה לי ברור מתוך הנרטיב האישי שלי, שלא אעשה זאת. ואז קרה דבר נפלא- הבנתי שאני לא חייבת להיגרר ולהיחבט באופן פאסיבי, אלא שאני יכולה ליזום תנועה. במקום לנסות בתוכי להימנע מהתנגשות, התחלתי לחפש את האופן שבו מתאים לי להתנגש באחרים. פתאום זה נהיה כיף, ההתנגשות שנחוותה עבורי אלימה ומסוכנת, הפכה להיות חיכוך משחקי עם גופים אחרים. חשתי הנאה ואחווה עם חבריי ל'מכונית', ונרקם בי משהו שהתחלתי לזהותו כתחילתה של התמסרות למרחב שנוצר. גיליתי להפתעתי שאנחנו ה'מכונית' האחרונה שנותרה על הרחבה, וכל היתר בחרו לפרוש מהמשחק מסיבות שונות. האם ניצחנו במשחק המכוניות המתנגשות? טכנית אולי כן. בפועל, תחושת ההנאה מהתהליך הייתה משמעותית יותר מכל ניצחון שהוא. מה גם שניצחון במשחק שכזה, משמעותו להישאר לבד, שזהו הפסד, המביא עמו את מות המשחק.
הדיון לאחר המשחק עסק בחוויה של אנשים והתארגנותם בתוך המשחק, במידת החיכוך והתוקפנות השונה שהתאימה לאנשים, בצורך האימננטי לפריקת אנרגיה דרך ביטוי אגרסיביות, לאפשרות לגלות את גבולותינו רק דרך חצייתם מעט, ובכוח של קבוצה כמאפשרת אגרסיה. הקבלנו תמות אלו למתרחש במפגש הטיפולי.
אם הבט אחד של אגרסיביות הוא הצורך הטבעי להוציא אנרגיה, ההיבט השני הוא ההתחרות. משחקי ספורט הם המחשה לכינון מרחב בטוח שבתוכו ניתן לשחק, להוציא אנרגיה ולתרגל התחרות. מימוש היבטים אלו של אגרסיביות הוא משמעותי עבור חיים תקינים ומשמעותיים. דוגמא מעניינת להשלכות האפשריות של היעדר ביטויי אגרסיביות היא שלילת משחקי ספורט בסין ע"י מאו על רקע תפיסתו אותם כקפיטליסטים, שלאחריה נצפתה עלייה ברמת הפשע.
ברוח משחקית זו, עברנו למשחק הבא- מלחמת רובי מים. חלק מהמשתתפים התנדבו לשחק בזוגות, והיתר עודדו אותם. אחד המשתתפים מונה להיות שופט, וקבע אחרי כל קרב מי המנצח לאותו סיבוב. ככל שהמשחק התקדם, הלהט התפשט מלחיי המשתתפים, למרחב המשותף, עד שפעפע אל מתחת לעורי. לאחר מכן, המשתתפים שיתפו בחווייתם לגבי התייחסותם לחוקי המשחק, השימוש באגרסיביות ובמלוא פוטנציאל הכוח, מערכת היחסים עם המתחרה שמולם והשופט, וכמובן- טעמו של ההפסד או הניצחון.
התפתחו דיונים מעניינים על מגדר ואגרסיביות, על תחרותיות כדרך לחקירה עצמית ודרכים לשינוע אגרסיביות באופן מיטיב למפגש הטיפולי. אסף העלה את החשיבות בכך שהמטפל יכיר באגרסיביות שנעוצה בסטינג הטיפולי, ובאי-סימטריה במפגש הטיפולי. המטופל מצופה להגיע למקום ובשעה שהמטפל יכול לקבלו, לשלם עבור הפגישה, להודיע על ביטול בזמן מוגדר מראש או לשלם על הפגישה במלואה. זאת לעומת ביטול של המטפל את הפגישה, שלרוב אינו גורר אחריו סנקציה כלשהי. אסף מתייחס לדוגמאות נוספות שיכולות להוות ביטוי לאגרסיביות של המטפל- שיפוטיות, פרשנות לא מותאמת, קטיעת הטיפול לפני הזמן, הנהון כפעולה סדיסטית ועוד. להבנתי, המסר המרכזי הוא שכמטפלים אנו לא יכולים להימנע מאגרסיביות, ועלינו להכיר בה ולקבל עליה אחריות, ואף להשתמש בפוטנציאל היצירתי שלה כדי לאפשר מפגש אותנטי וחי שלנו עם עצמנו ועם מטופלינו.
אסף נתן דוגמא מעניינת מהקליניקה, בה עבד עם מטופל על הפחתת התנצלויות דרך המניפולציה ההתנהגותית הבאה: כל פעם שהמטופל התנצל הוא היה צובר נקודות, שירדו לאסף מהכסף שקיבל עבור הפגישות ביניהם. באופן זה, לא הייתה למטופל ברירה אלא להיות אגרסיבי וליהנות מכך. הדוגמא הייתה בעיני מעוררת השראה ואינטגרטיבית, מאחר ונעשה בה שימוש בהתערבות התנהגותית פשוטה, תוך תשומת לב לפוטנציאלים הנפשיים-גופניים שהתעוררו דרכה במרחב היחסים הטיפוליים. ובכלל, מאוד שמחתי על השתתפותי בסדנא, ועל האפשרות למפגש עם החלקים האגרסיביים בתוכי במרחב המשותף. להבנתי, רק מטפל שמכיר ומקבל את האגרסיביות של עצמו, יוכל לאפשר למטופליו לחקור את החלקים האלו אצלם בבטחה, ולצמוח מהם.
הפאנל הוגדר כרב-שיח אודות המתח החי שהעשייה הטיפולית נמצאת בשדהו. מתח זה מוטען על ידי תנועות מנוגדות שמסייעות להתפתחות וצמיחה של פסיכותרפיה בכלל ושל תחום הפסיכותרפיה הגופנית בפרט, ומושת על ארבעה צירים:
1. פנים (אישי/פרטי) וחוץ (ציבורי/חברתי-תרבותי) 2. גוף ומיינד 3. סגור (הידוע/ידוע/ברור) ופתוח (העמום/יצירתי/חדש)4. שייכות/היות-יחד וזרות/נפרדות.
מנחי הפאנל היו אלעד חדד, פסיכותרפיסט גופני, ודנה מור, פסיכולוגית קלינית-התייחסותית. משתתפי הפאנל היו ד"ר עופר מאואר, פסיכולוג קליני, ד"ר ניסים אבישר, פסיכולוג קליני, ויעל מעיין, דוקטורנטית החוקרת היבטים של מדיניות ביחס לגיוון אתני במרחב האקדמי.
אלעד התייחס לזהות הפסיכותרפיה הגופנית בעולם בישראל. לדבריו, הפסיכותרפיה הגופנית היא תחום שנולד מתוך שבר בין פרויד לתלמידיו רייך ופרנצי, שכל אחד מהם בנפרד התעניין בכיוון שסטה מההתוויה הפרוידאנית, והודר מהשיח הפסיכואנליטי. ובניסוח שעלה לי כאסוציאציה לדבריו- הפסיכותרפיה הגופנית, מראשית ימיה, הייתה מרדנית ובודדה. החל מאמצע-סוף המאה הקודמת, החלה הפסיכותרפיה הגופנית להיכלל (בעיקר באירופה) בתוך המיינסטרים הטיפולי דרך הפופולריות של הזרם ההומניסטי, יעילות טכניקות גופניות לטיפול בטראומה והתפתחות הנוירו-פסיכולוגיה. עדות לכך היא האיגודים האירופאים לפסיכותרפיה גופנית. בארץ, לעומת זאת, הפסיכותרפיה גופנית היא במעמד של קבוצת מיעוט, המונעת על ידי דחף להתקבל, להשתייך ולקבל חסות ממסדית מחד, לבין רצון לייחודיות ופראיות מאידך. הסכנה בהשתייכות למיינסטרים היא של טשטוש זהות ואובדן פוטנציאלי של השליחות החברתית שמאפיינת את התחום.
דנה הצטרפה לדבריו של אלעד, והדגישה את החשיבות בהחזקת המתח בין הרצון לקבל הכרה ולייצר תקשורת ברורה עם מקצועות טיפולים אחרים, לבין הרצון להוות אלטרנטיבה. ההרצאות בפאנל, כך הבנתי מדבריה, יחזיקו באופנים שונים נוכחות והתגלמות גופנית, דבר שיאפשר לשיח להיות מורכב ועשיר עם חלקים דומים ושונים, מתכתבים ומתנגדים, ולשמרו כחי וקרוב-לחוויה.
עופר פותח את דבריו בצטטו את פיליפ ברומברג, שאמר לפני הכנס ההתייחסותי בו התעתד להשתתף ב-2010, שהוא חרד שלא ימצא את מצב העצמי הנכון שמתוכו יוכל לדבר ולהעביר את הרעיונות באופן שיבינו אותו. והנה גם הוא, עופר, חש כך בבואו למפגש עם הפסיכותרפיה הגופנית.
עופר התייחס להתמקמות של מטפלים ותחומי טיפול על הרצף בין עשייה קלינית שמעודדת אינדבדואליות לבין זו המעודדת שייכות ועשייה חברתית. ההתמקמות והתנועה על הרצף לדידו הינה תוצר של מערכת יחסים בין חלקי עצמי, שצובעת את האופן בו אנו חווים את עצמנו עם אחרים.
מצב עצמי הוא מצב שמאופיין בסכמות (שכוללות זיכרונות, מאפיינים רגשיים, תחושתיים וקוגניטיביים) ובדרכי התמודדות הפעילים ברגע מסוים (7). עופר מסביר זאת באמצעות סתירה שנוצרת בחווייתו של הילד את אמו, וניסיונו ליישבה על ידי דיסוציאציה, שמכוננת מצבי עצמי עם הנחות עבודה שונות.
דרך דוגמא מהקליניקה, עופר מדגים את עד כמה חשוב שהמטפל לא יזדהה עם מצב עצמי מסוים של המטופל, אלא ינכח בטיפול מתוך עמדה של הקשבה למצבי עצמי שונים שעולים בשדה העברתי. חוסר העידוד או ההדיפה של אחד מהצדדים, יאפשר לחלקים בתוך המטופל לנהל את הדיאלוג בינם לבין עצמם, ובדיאלוג עם מצבי עצמי של המטפל. כך שהמטופל ימקם עצמו על הרצף בצורה שונה במצבים ובזמנים שונים.
ניסים התייחס בדבריו לחיבור בין פסיכותרפיה ופוליטיקה בכלל, ולחיבור בין פסיכותרפיה גופנית וגוף לפוליטיקה בפרט. בדומה להיבטים אחרים הגוף, לדבריו, נע בין הממוסד למודר. אם כי החברה מתקדמת בהתייחסותה לגוף, עדיין בהכשרה הטיפולית יש מיעוט קורסים על גוף ומיניות.
ניסים מתייחס להתמקמות הטיפולית כנעה בין רלטיביזם ויחסיות לבין אקטיביזם וודאות, וממחיש זאת דרך גישות המתייחסות גם לגוף המשותף ולקהילה בשיח שלהן. גישות אלו מסמנות רצף חלופי לתהליך הטיפולי השכיח, המדגיש לרוב את הפרט וחווייתו, כמו גם מנסות לעורר חשיבה על תהליכי טיפול המערבים הן את הפרט והן את החברה. כל זאת, תוך עירור על הגבולות בתוך השדה המקצועי, והצעת עמדה משותפת, שבבסיסה קשר של שותפות עם הלקוחות והקהילה.
ניסים פרט מודל תיאורטי בשםEC) - Emancipatory Communication) שמטרתו להעריך תיאורית קיימות על בסיס שני צירים: 1. שחרור מעכבות, דיכוי ואפליה 2. קהילתיות ושיתופיות. כמו כן, המודל משמש למציאת האיזון הנכון בין מימוש עצמי וצדק חלוקתי, ולהעצמה ע"י הדגשת משאבים כמו: שתוף פעולה, הקשר, תודעה ביקורתית, יכולת וקהילה.
ניסים מתייחס ליום-עיון הנוכחי כמבטא דרך לתרומה לתחושת הקהילתית לצד הדגשת האינדיבידואליות של המשתתפים בו. לבסוף, נפנה ניסים להסביר אודות התערבויות טיפוליות-חברתיות שמסייעות לקשר בין פרט לקהילה כמו סנגור, יישוג (outreach) ומניעה.
אלעד קושר בין דבריהם של עופר וניסים, ומתייחס בהומור לפוליטיקה של מקצועות הטיפוליים השונים דרך היררכיית מצבי עצמי. הפסיכיאטר מופקד על האובייקטיבי, הפסיכולוג על התודעה הרגשית, ואילו הפסיכותרפיסט הגופני אמון על התודעה הגופנית. אלעד מזכיר את לואיס ארון (2012), שמתייחס ליחסי הכוח, ולתהליך ההדרה בין הפסיכואנליזה לזרמים שונים בפסיכותרפיה. בעוד הפסיכואנליזה מזוהה עם המדעי והאובייקטיבי ועם הגבר הלבן, הפסיכותרפיה משויכת לשחור, נשי, סובייקטיבי ואינטואיטיבי.
יעל מציגה את עצמה כמנחת קבוצות יהודים-ערבים, ומתוודה כי זו פעם ראשונה שמדברת על גוף. היא מתייחסת ליכולת לחוש נוח בגופנו ולתפוס מרחב בצורה נינוחה כבריאות, וכמשאב חברתי בתוך פוליטיקה לא-מדוברת.
יעל מתייחסת לסדר החברתי בעולם המערבי, ולסיבות העמוקות שנעוצות בנרטיב ההתפתחות שלנו, הנשען על מושגים של בינאריות, ומסמן את הגוף השחור כפרימיטיבי. לדבריה, פירוק הבינאריות יוכל להניב סיפורים חברתיים ותרבותיים מעניינים שאין ביניהם בהכרח רצף, כפי שאנו נוטים לחשוב. יעל מסתמכת על רעיונותיו של בורדייה (1990) בדבר יעילותה של האלימות הסמלית בשל היותה מוטמעת בגופים, בהביטוס, שהינו מערכת של התנהגויות ודיספוזיציות גופניות ושפתיות שמועברות אלינו בסוציאליזציה. בורדיה טען שלמעמדות שונים יש הביטוס חברתי שונה, וכי אנחנו לומדים על המעמד שלנו דרך גופנו. דבקותו של הנשלט במעמדו, ובסדר הקיים, הינה פרי הפנמה של השליטה דרך הגוף.
יעל מציגה סרטון בשם The Doll Test, בו אנו רואים עדות מעוותת להפנמת הסדר החברתי. ילדים (בנים ובנות) שחורים בוחרים בבובה הלבנה כבובה היפה והטובה, ובבובה השחורה כמכוערת ורעה. הסרטון הפתיע והעציב אותי, ודמעות נקוו בעיני. נוראי לראות ילדים צעירים נדרשים להכריע בדיסוננס שכזה, ונאלצים להכתיר את עצמם כאובייקט הרע. יעל משוחחת אתנו על המחיר הגלוי והסמוי שהן שחורים והן לבנים משלמים בגין הפיצולים הללו בתוך החברה ובתוך הגוף-נפש שלנו. לקראת סוף הרצאתה, יעל דנה במקרה של לוסי אריש- מגישת חדשות ערבייה שארגנה את גופה וזהותה כך שהיא מזוהה כיום עם המיינסטרים הישראלי. מתוך כך, להבנתי, עלו שאלות לגבי הבחירות שאנשים עושים לנוכח הפיצולים השונים ויחסי הכוח בחברה, ועל היות כל בחירה פשרה שמייצרת פיצול נוסף, המקשה על זהות אינטגרטיבית.
הדיון היה מעניין וחשוב בעיני, וסייע לשזור בין כל ההרצאות כנעות על טווח בין עמדה כוחנית שמשמרת את הסטטוס קוו לבין עמדה רדיקלית של נקיטת עמדה ושינוי חברתי. מצאתי את עצמי עם המון נשימה והשראה כשדנה התייחסה לפסיפס החיבורים בין מטפל-מטופל, ועל ההיררכיה המשתנה ביניהם יחד עם הריקוד של מצבי העצמי שלהם במפגש ביניהם. ניסים זיהה את המקום המורכב הדיאלקטי המורכב כפוליטי, מקום חמקמק שיוצר אי נחת ומחייב נקיטת עמדה או שיקול דעת. אולי על משקל האמרה המפורסמת האישי הוא פוליטי, ניתן לומר כי הדיאלקטי הוא פוליטי?
עופר, בהתייחסו למבחן הבובות, חידד את העמדה הטיפולית שרצוי לקחת כשעובדים עם מצב עצמי של המטופל כהפנמה של הקול החברתי. גם אם מטופל אומר לנו שהוא 'רע', עלינו להיות אמפתיים לאופן בו הוא תופס את עצמו, אחרת נעשה שחזור של העמדה השלילית כלפיו. עופר מוסיף משפט מקסים בעיני- שחלקי עצמי מגיבים הכי טוב כשמתייחסים אליהם בכבוד ובאמפתיה. ואולי אפשר לפתח סקרנות כלפי אותו מצב עצמי אם נבינו כפרודוקטיבי. היכן המטופל למד להיות כך? איך זה עבר אליו מדורי דורות?
דנה מרחיבה אודות הסכנה בנקיטת עמדה כלפי המטופל בטיפול, גם אם זו עמדה לכאורה מאוד מקבלת. למשל- מטפל גיי שמאוד מקבל את היות מטופלו גיי, ולא מאפשר לו להתמודד עם חוויה הומופובית בתוך הקשר הטיפולי. למעשה, כל עוד לא נצליח להתחבר בתוכנו גם למקום המדכא אזי שנמשיך בדיכוי, ונדכא חלק אחר בתוכנו.
יום-העיון היה מרתק עבורי, ומאוד חי, גם כשעסק בהתמודדות עם חלקים מתים. מצאתי שהמעברים בין החלקים השונים ביום-העיון - הפיסות שמפרידות בין סוף להתחלה חדשה, בין מות משהו ללידה של אחר, היו עבורי מאוד נעימים וחברותיים. הרגשתי נוכחת בגופי לאורך כל יום-העיון, ושמתי לב גם לחלקים הדיסוציאטיביים במיוחד לקראת סוף היום. בשום שלב לא הרגשתי בגפי. כמעט נשארתי לפזז במסיבת הריקודים במעבר טבעי מסוף הפאנל לתחילת הצלילים, אלא שמצאתי את עצמי קשובה לחלק העצמי שלי שרצה בכל מאודו לנוח. תודתי למארגני הכנס.
1. ההרצאה מתבססת בחלקה על עבודת הדוקטורט שנכתבת כעת על ידי שנער פנקס במסגרת התוכנית לפרשנות ופסיכואנליזה באוניברסיטת בר-אילן. 2. סבינה שפילריין הייתה פסיכואנלטיקאית שניהלה בקשר רומנטי עם יונג. ניסוחיה כוללים התייחסות לשני כוחות בדחף המיני: דחף הרסני ודחף להתהוות העצמי (coming into being). להרחבה ראו: Spielrein, S. (1912). Destruction as the cause of coming into being. Journal of Analytical Psychology, 39, 2: 155-186. 3. להרחבה ראו: רולף בן-שחר, א.(2013). אנטומיה של טיפול. פרדס. עמ' 365-3894. להרחבה ראו: מילר, אליס. (1979) הדרמה של הילד המחונן. דביר הוצאה לאור 20005. הרחבה ראו: רולף בן-שחר, א.(2013). אנטומיה של טיפול. פרדס. עמ' 2046. Merleau-Ponty, Maurice. Trans: Colin Smith. Phenomenology of Perception (London: Routledge & Kegan Paul, 1965). 7. להרחבה ראו: Young, J. E., Klosko, J. S., & Weishaar, M. (2003). Schema therapy: A practitioner's guide. New York: Guilford.
עדי כהן, פסיכולוגית רפואית, בעלת הכשרה בתרפיה מוכוונת-התמקדות, ולאחר סיום התוכנית התלת שנתית לפסיכותרפיה אינטגרטיבית מזרח-מערב. עובדת לפי מודל של טיפול אינטגרטיבי תוך תשומת לב למרחב בין המילים לגוף בטיפול נפשי. מטפלת במרפאה הפסיכולוגית ובקליניקה פרטית בתל-אביב. עורכת מדעית בבטיפולנט.
