חיפוש

אלקסיתימיה והמטופלת האנורקטית: תקציר מאמרה של Petterson משנת 2004

פורסם על ידי צוות בטיפולנט


מאמרה של פטרסון (2004) תשוקה ללא שם: אלקסיתימיה והמטופלת האנורקטית (Nameless desire: Alexithymia and the anorexic patient) עוסק בהשלכות הקליניות של הממצא כי רבות מהמתמודדות עם אנורקסיה מתקשות לפתח מודעות אינטרוספקטיבית וניתנות לקטלוג כאלקסיתימיות. כלומר, מטופלות אלו מתקשות לזהות במדויק ולתאר את חוויתן הרגשית, ונותרות מנותקות מתפקודן הרגשי.

המטופלת האנורקטית האלקסיתימית אינה מסוגלת לזהות רמזים פנימיים שיאפשרו לה לדעת מה היא צריכה מאחר והיא לא פיתחה את האמצעים לפירוש מדויק, הבחנה ושיום של מצבים פיסיים ורגשיים. Krystal (1988), חלוצה בתחום המחקר של אלקסיתימיה, הציעה כי מדובר בכשל בתהליך הסימבולי הנובע מאירועים טראומטיים מוקדמים בהם ההורה אינו מסוגל לקבל ולפתח את מצבו הרגשי של ילדו. כתוצאה מכך, הילד נשען על ביטויים פסיכוסומטיים כאמצעי יחיד לארגון החוויה הרגשית הסובייקטיבית.

מחקרים מצביעים על חשיבות קשר ההורה-ילד לבניית היכולת לארגון וויסות החוויה הרגשית. היעדר התאמה בין הילד וההורה עלולה להביא לפגיעה באינטראקציות המווסתות ולסלול את הדרך להיווצרות אלקסיתימיה: כאשר ההורה מתעלם, לא מבין או מתייחס יתר על המידה ל"מחווה הספונטנית" (ויניקוט) של הילד, וכאשר הוא אינו מתקף את רגשותיו ותחושותיו- נותר מרחב פסיכולוגי מצומצם ביותר לכך שהילד יצור צרכים ותשוקות משל עצמו.

חוסר ההתאמה אל הפעוט גורמת להורה לא לזהות ולא לשיים באופן מדויק את תחושותיו הגופניות, דבר שיוצר חווית עצמי בלתי מאורגנת. בתגובה לכך, הילד יכול להגיב אל ההורה באופן הודף ומרחיק כך שנוצר מעגל הכרה שלילי בדיאדה (בנג'מין). כלומר, ההדדיות קורסת כאשר לא הילד ולא ההורה מסוגלים לענות זה על הצורך של זה בתגובתיות ותיקוף. באופן זה הילד גם מאבד את יכולות הוויסות הרגשי שלו. כאשר הילד צריך להתאים עצמו לצרכיו הרגשיים של הורה והעצמי האינדיבידואלי שלו נדחה בקביעות, הילד נוטש את חוויתו האפקטיבית כדי להגן על קשריו עם ההורה ולשמר את לכידות העצמי שלו. ילד כזה יגדל להיות בוגר אשר אינו מסוגל להקשיב, לארגן ולדעת את הסימנים הפנימיים של גופו. דפוס זה עשוי להיות קשור לחסר באינטרוספקציה אשר נפוץ אצל מטופלות אנורקטיות עם אלקסיתימיה.

המטופלת האנורקטית המתמודדת עם אלקסיתימיה אינה יכולה לגלות את מלוא הטווח של רגשותיה כל עוד היא נותרת מנוכרת מהתגובות הסובייקטיביות שלה עצמה. בהיותה זרה לחוויה הסנסורית של עצמה, היא סובלת מ"זיהוי שגוי של התשוקה" (אוגדן). דרך הריטואלים של האכילה, היא עשויה לארגן את חוויתה הרגשית על ידי יצירה חוזרת של אשליה של הדבר אליו היא משתוקקת. על אף שפרספקטיבה זו של תשוקותיה היא מוגבלת, היא מאפשרת למטופלת להרגיש חיה יותר ולא זרה לגמרי בעורה שלה. עם זאת, היא נכשלת שוב ושוב בקריאה מדויקת של מצבה הפנימי במהלך הריטואלים של האכילה. זאת, מאחר והיא אינה יכולה להבחין בין הסיגנלים הפנימיים שלה לבין הקשר עם ההורה עקב הנטייה שלה לקרא לא נכון, לדחות או להכחיש את הסיגנלים הגופניים והצרכים הרגשיים שלה עצמה.

עבור מטופלות אלו, רעב לעולם אינו מיוצג כצורך פנימי מובחן או כסימן לצורך באכילה. למעשה, חווית הרעב יכולה להיות מאיימת ובלתי מאורגנת: היא יכולה להחוות כהתקפה רודפנית או הפרעה מבפנים או מבחוץ. מאחר ולמטופלות עם אלקסיתימיה יש יכולת מוגבלת לתאר את חוויתן הסובייקטיבית, מרבית המצבים האפקטיביים נראים מועצמים ודיפוזיים, כאוטיים ומסוכנים. הגבלת האכילה וההקאות מאפשרים הכלה מסוימת של התחושות הגופניות המבלבלות והאינטנסיביות. דרך דפוסי האכילה הלקויים, ניתן להמית את מה שנחווה ככאוס פנימי, ולשמר תחושות של חוסר פגיעות ושל אינטגרציה פסיכולוגית. כך, מתבססת האמונה שלה בכך שהיא יכולה להגן על האוטונומיה שלה באמצעות התנהגויות האכילה הרסניות.

השלכות טיפוליות

Petterson מציעה כי לא ניתן להבין את מהות האלקסיתימיה של המטופלת האנורקטית מבלי להתייחס לשדה הבין אישי ממנו היא נובעת. מתוך תפיסה זו, Petterson מציעה כי הגישה הטיפולית באנורקטיות המאופיינות באלקסיתימיה צריכה לכלול את "עולמות החוויה" (Stolorow, Atwood, & Orange, 2002) הן של המטפלת והן של המטופלת, במטרה להרחיב של טווח החוויה הסימבולית של המטופלת ולאפשר את היווצרותן של פרספקטיבות חדשות לארגון מחדש, הרחבה והעשרה של חוויתה הפנימית.

אינטר-סובייקטיביות, כפי שניסחו אותה Stolorow and Atwood (1992) משמעה פרספקטיבה הקשרית ודינמית. הם מדגישים את "רעיון המערכת הבין אישית המתמקד הן בעולם החוויה הפנימי של האדם והן בהיותו מעוגן בקשר עם עולמות אחרים, תוך זרימה שוטפת של השפעה הדדית".

בתחום התרפויטי, יחסי הגומלין בין סובייקטיביות המטופלת לזו של המטפלת יוצרת שדה התייחסותי ייחודי המארגן ומארגן מחדש, באופן מתמשך, חוויות אפקטיביות אשר עוברות סימבוליזציה. מטריצה בין אישית זו יוצרת התאמה בין התיאור הוורבלי של המטפלת לבין חוויתה הסומטית והבלתי סימבולית של המטופלת. במובן זה, במקרים רבים שטף החוויות הלא מודעות שנע בין המטופלת למטפלת הוא חשוב יותר מהמילים והתוכן של המטופלת מאחר והוא מהווה שפה גופנית יותר. תגובתה האפקטיבית של המטפלת, המושפעת מפעילות הארגון הסובייקטיבית שלה עצמה ומההיסטוריה האישית שלה, מציידת אותה ביכולת רגשית לזיהוי מה שמתרחש באופן לא מודע בדיאדה הטיפולית. דרך תחושותיה הגופניות והעברה הנגדית שלה, מתאפשר לה להיות מותאמת ביותר לעולמה הפנימי-גופני של המטופלת ולהפוך את חוויותיה למבנים ורבליים בעלי משמעות. כך, היא יכולה לסייע למטופלת לתת מילים ולהבין את רגשותיה, תשוקותיה וכאביה הנפשיים חסרי המילים.

Petterson מדגישה כי בעבודה עם מטופלות עם אלקסיתימיה יש צורך בהתקדמות איטית בהעברה אשר תאפשר לחוות את השפה הבלתי-סימבולית של הגוף. פירושים פזיזים יכולים להותיר את המטופלת בתחושה שהיא נחדרת ובלתי מובנת, והיא עשויה לפנות שוב למיכל הסומטי שלה במטרה לארגן את חוויותיה. המטפלת צריכה להיות קשובה לקצב של המטופלת ולהיות נכונה להתמודד עם מצבים בהם המטופלת "בולעת" את פירושיה מבלי לעכל אותם, מסרבת לקחת אותם או מקיאה אותם לאחר שהתקבלו. המטפלת צריכה להכיל תגובות אלו מבלי לצנזר אותן או לנקום במטופלת עליהן.

בניגוד לחוויה בסביבה הראשונית הבלתי מותאמת של המטופלת, חובתה של המטפלת לקבל את המחשבות, הרגשות והחרדות הבלתי מדוברות, לסנן אותן דרך הסובייקטיביות שלה ולסייע בתיאור מילולי שלהן. כדי שתוכל לעשות זאת, על המטפלת להיות מכווננת לא רק אל המטופלת, אלא גם אל נטיותיה הפסיכוסומטיות ולדימוי הגוף בו היא עצמה נאבקת. כאשר המטפלת מסוגלת להגיב אל הסיגנלים האפקטיביים של המטופלת באופן אופטימלי ולתקן הפרעות וחוסר הבנות המתעוררות בדרך- המטופלת יכולה להשתמש בטיפול במקום בגופה כאמצעי למנטליזציה של חוויה הסובייקטיבית חסרת השם. באמצעות תגובתיותה המתקפת של המטפלת, המטופלת האלקסיתימית יכולה להתחיל לתת מילים למצביה הפנימיים. עם הזמן המטופלת יכולה לוותר על הפחד מהאפשרות שתהיה לא מובנת ומהאפשרות שתענה ביחס בלתי מותאם או באופן שיביא לטראומטיזציה חוזרת. היא תבסס אמון באפשרות להישען על האחר כדי לקיים תהליכי סימבוליזציה של עולמה הפנימי ולהפוך אותו למובן יותר.

תשוקה אינה נחווית באופן מבודד, אלא תמיד בהקשר התייחסותי (מיטשל, 1988) ובהתאם- מטופלות אנורקטיות יכולות להתחיל להיות במגע עם תשוקותיהן וצורכיהן במסגרת הקשר עם המטפלת המותאמת. דרך המעורבות וההשפעות ההדדיות, המטפלת והמטופלת יוצרות מרחב בו ניתן לקיים דיאלוג תרפויטי. בשדה בין אישי זה המצבים האפקטיביים שלא עברו סימבוליזציה הופכים ידועים למטופלת, והיא יכולה להתחיל לחוות הן את עצמה והן אחרים בדרכים חדשות. תהליך זה מאפשר למטופלות אנורקטיות עם אלקסיתימיה להתחיל ולקחת יותר סיכונים בקשרים בין אישיים ולהפוך תלויות יותר באחרים כמשאב רגשי. כאשר המטופלת נשענת יותר ויותר על חיבורים רגשיים עם אחרים כדי לפענח, לפרש ולערוך אינטגרציה לחוויה הסנסורית ולסיגנלים האפקטיביים- בדרך כלל הריטואלים של דפוסי האכילה פוחתים ולבסוף הופכים למיותרים לגמרי.

ביבליוגרפיה

Nameless desire: Alexithymia and the anorexic patient. Petterson, Regina. The American Journal of Psychoanalysis, Vol 64(1), Mar 2004, 77-90.