צוות בטיפולנט
Barth פותחת את מאמרה (2010) בהתייחסות לנטייה הרווחת להתבוננות פשטנית ביחסי המטופלים עם הוריהם. זאת, על אף המודעות התיאורטית למשחק הגומלין המורכב בין גורמים שונים המשפיעים על ההתפתחות הפסיכולוגית של האינדיבידואל. לטענתה, הדגש הרב המושם על זיכרונות שליליים מהיחסים המוקדמים עם ההורים, עלול "להקפיא" את המטופל בתקופת זמן והתפתחות יחידה באופן שחוטא למכלול החוויה. בהתאם, היא מציגה במאמר עמדה לפיה גם אידיאליזציה של ההורים וגם דה-אידיאליזציה שלהם ממלאות תפקיד התפתחותי ופסיכולוגי חשוב, וכי כל אחד מהם יכול לעיתים לבטא צורך הגנתי מרגשות עוצמתיים נוספים. בהתאם, Barth מציעה כי מטרת הטיפול אינה לעודד את ההתבוננות בחוויות שליליות בפרט, אלא במתן אפשרות להתבוננות במכלול החוויה- כולל חוויות אידיאליזציה של ההורים- מתוך מטרה לסייע למטופל לבסס אינטגרציה של כלל החוויה.
כניסה לעולמו של המטופל והזדהות עם האופן בו הוא תופס אנשים בחייו הם חלק מהתהליך הטיפולי. עם זאת, הנחות יסוד שגורות, הסברים תיאורטיים ודינמיקות אישיות עשויות להביא הן מטפלים והן מטופלים לגבש הנחות אשר חוסמות את אפשרות החקירה של היבטים שונים של חווית המטופל בקשר עם הוריו. הפסיכותרפיה הפסיכודינמית נעה לאורך השנים מהאשמת עולמם הפנימי של המטופלים בגרימת הקונפליקטים הנוירוטיים שלהם להאשמת ההורים בקשייהם. עם זאת, בשנים האחרונות החלה להתגבש תפיסה מאוזנת יותר כפי שמתאר מיטשל (1988): "ייתכן כי קשיים בחיים הבוגרים אינם תוצאה ישירה של חסכים ובעיות מוקדמות אלא קומבינציה מורכבת של השפעתם של חוויות מוקדמות ותגובות ללחצים וקונפליקטים מאוחרים יותר".
מגוון רחב של יחסים והשפעות מעצבים את ההתפתות הפסיכולוגית והרגשית של כל אדם. מרבית המטפלים אינם רואים את בעיות המטופל כפועל יוצא הכרחי מהתנהגותם של הוריו, ובכל זאת הנטייה לקשר בין שני אלמנטים אלו חזקה ביותר. נטייה זו אינה מתיישבת עם מחקרים בתחום הגנטיקה ההתנהגותית אשר מצביעים על כך שבמקרים רבים מאפיינים אישיותיים של הילד אשר נתפסו כתגובה להתנהגות ההורה נמצאו בסופו של דבר כקשורים באופן משמעותי בנטיות גנטיות מולדות.
כמובן, אין בממצאים אלו לשלול את השפעת התנהגות ההורה על ההתפתחות הפסיכולוגית. בהתאם, אחת המשימות הטיפוליות המרכזיות היא עיבוד ההיבטים הלא מובנים ומציאת משמעות בחוויה הנפשית המערבת גורמים פנימיים וחיצוניים. בהתאם, תיאור של מטופל של התנהגות הורית אינו עובדה היסטורית אלא רמז למשמעות, הצצה לאופן בו המטופל מעבד את חוויותיו.
על אף שקוהוט (1977) תיאר גורמים בריאים וחיוביים להתפתחות אידיאליזציה של ההורה במהלך ההתפתחות, התיאוריה העכשווית והאמונה התרבותית הרווחת נוטות לתפיסתו של קרנברג לפיה גישתו החיובית של המטופל כלפי הוריו היא בדרך כלל ביטוי לקיומה של אידיאליזציה הגנתית אותה יש לזהות כדי לאפשר עירור ואינטגרציה של החוויה השלילית. בולאס (1989) היה אחד התיאורטיקנים אשר הציע כי עוינות ואגרסיה יכולים להוות הגנה מפני רגשות אהבה. כמו כן, מספר כותבים תיארו הן אידיאליזציה והן אכזבה מההורים כהיבטים נורמליים- אף כי כואבים- של ההתפתחות הפסיכולוגית הנורמטיבית לאורך מעגל החיים.
Schore & Schore (2008) הציעו כי היבט חשוב בתהליך הטיפולי הוא התפתחות היכולת לשאת ולנהל את הרגשות המתעוררים בקשר עם אובייקט התקשרות חדש- המטפל. Schafer (1994) טען כי הזדהות המטופל עם הוריו, כולל עם ההיבטים אותם הוא מבקר, ממלא חלק משמעותי בתהליך זה: לא רק שהמטופל צריך לשאת את ההכרה בחוסר המושלמות של הוריו במטרה לשאת גם את קיומם של פגמים אלו בו עצמו, אלא שקיים סיכוי סביר כי לאורך הטיפול פגמים אלו ימצאו גם במטפל עצמו. הכרת המטפל בכשלים אנושיים אלו יקלו על המטופל בנשיאת הרגשות המתעוררים סביבם בהעברה. כמו כן, תרומה משמעותית נוספת של האפשרות לעבד את כלל החוויה מול ההורה ומול המטפל היא האופן בו עיבוד זה משפיע על התפתחות היכולת להתבוננות עצמית.
סקרנות המטפל ויכולתו לשאת את רגשות המטופל תורמים להתפתחות הפונקציה הרפלקטיבית, כפי שנטען על ידי תיאורטיקנים וכפי שהוכיחו מחקרים נוירוביולוגיים. בדומה, רעיונות תיאורטיים כמנטליזציה (Fonagy) ו"שיקוף במובנו הרחב" (קוהוט) התייחסו לחשיבות שיש ליחסים עם האובייקטים המשמעותיים ליכולת למודעות עצמית והכרות עצמית. Fonagy הדגיש כי הילד לא זקוק רק לשיקוף של רגשותיו אלא גם להבנת חווית האחר. בהתאם, אחד התהליכים הטיפוליים המשמעותיים הוא הבנת אספקטים שונים של התנהגות ההורה והאופן בו הם משפיעים על החיים הבוגרים. היבטים אלו הם פעמים רבות בלתי מודעים ורק לאחר שהם עולים למודעות בטיפול ניתן לעבור לשלב הבא של התבוננות בהם מפרספקטיבה בוגרת יותר. אלא שפעמים רבות, עקב הדגש התיאורטי הרב על ההתפתחות המוקדמת ועקב תגובות ההעברה הנגדית של המטפל, ישנה נטייה לזנוח שלב חשוב זה.
Loewald (1980) כתב כי בגדילתם, ילדים "הורגים משהו חיוני" בהוריהם "גם אם לא בבת אחת ובכל המובנים". הכאב שבראיית הפגמים והכישלונות המשתקפים בעיני הילד עלול להקשות על ההורה לסייע לילד לצלוח את השלב ההתפתחותי הכולל לא רק דה-אידיאליזציה אלא גם ביקורת ולבסוף נפרדות. במקרים רבים על התהליך הטיפולי להחיות תהליכים אלו דרך ההעברה ומול הורים וחברי משפחה נוספים בבגרותו של המטופל. זוהי משימה קשה שלא פעם מעוררת הגנה בלתי מודעת.
Stolorow & Atwood (1992) הציעו כי פגיעה ואפילו טראומה הופכים הרבה פחות הרסניים כאשר האדם הגורם את הכאב מכיר ברגשות הנפגע אפילו אם הוא מחזיק בפרספקטיבה אחרת לגבי הסיטואציה. על אף שסיפורי חיים של מטופלים מסוימים מעוררים הזדהות רבה וזעם על ההורים, חשוב לזכור כי בהורות קיימים חלקים נוספים. ארגון החוויה באופן שלילי או חיובי לגמרי מסייע להבנות את העצמי והאחר ולהתגונן מפני פגיעות נוספות אך במקרים רבים אינו מייצר תמונה שלמה של היחסים ההוריים ושל נפש המטופל, הכוללת גם אזורי כוחות ויכולות. ההכרה בתמונה המורכבת של ההורה ובניית סיפור מורכב ועשיר של התנהגותו ושל דינמיקת היחסים שלו עם הילד, מאפשרת לבנות תמונת עצמי אינטגרטיבית ומלאה יותר. בהתאם, תהליך נפשי זה מאפשר התקשרות לאנשים חדשים על אף פגמיהם, הרפיה מסימפטומים מתמשכים ויכולת לחיות באופן עשיר יותר היבטים שליליים וחיוביים של החוויה.
ביבליוגרפיה
Frozen in time: Idealization and parent-blaming in the therapeutic process. Barth, F. Diane. Clinical Social Work Journal, Vol 38(3), Sep 2010, 331-340.
