6/10/26
בחלוף שלוש שנים לאירועים המחרידים של השבעה באוקטובר ולפרוץ המלחמה המתמשכת בה אנו מצויים, השלכות השבר, הזוועה והטלטלות מהדהדות בעוצמה. כאבים העזים ממילים ומנשוא, אובדנים פעורים, אירועים ומערכות יחסים הספוגים בטראומה מוסיפים לבקש שפה, מקום ומענה.
המרחבים הטיפוליים של יחידים, זוגות וקהילות נדרשים לשאת את עקבות הפגיעה בגוף ובנפש ולתמוך בעיבוד השברים, בהתמודדות עמם ובצמיחה מתוכם. המפגש עם צרכים אלו שינה בתורו גם את פני הקהילה הטיפולית – מחד, הוא עורר שאלות נוקבות על היכולת להציע מענה מול זוועות קשות מנשוא במרחב הקולקטיבי, ומאידך הוא הוליד מענים טיפוליים חדשניים, יצירתיים ואינטגרטיביים המאפשרים להושיט יד גם כשתחושות הביטחון והרציפות נשמטות שוב ושוב.
הגיליון הנוכחי מוקדש למרחבים שבהם האבל והאימה פוגשים תנועה זהירה אל האחר, אל השייכות ואל המשמעות. בשילוב ניסיון קליני, מחקר ועדויות אישיות, התכנים המובאים בו מבקשים להציע התבוננות מעמיקה באירועים שעברו ועוברים עלינו מאז אותה שבת, וכן בעבודה הטיפולית תחת טראומה מתמשכת, כאשר הקרקע מוסיפה לרעוד.
אנו מודים לכותבות ולכותבים שלקחו חלק בגיליון, על הנכונות לתת מילים לכאב, לידע ולניסיון שנצבר בידיהם, ומקווים כי הקריאה תציע מרחב למחשבה, שהייה ועוגן בעת ציון היום הקשה הזה.
נפתח עם מאמרה של ד"ר לייה נאור – "״מרחב מרפא״ כמענה נפשי רב-ממדי ומבוסס קהילה וסביבה לטראומה", בו מתוארים עקרונות הליבה אשר עומדים בבסיס מרחב טיפולי שהוקם עבור שורדי המסיבות ברעים מן ה-7.10. בשילוב ניסיון מהשטח וידע תיאורטי ומחקרי, בוחנת ד"ר נאור כיצד טבע, קהילה ומענים המשלבים גוף, נפש ורוח עשויים לתמוך בהחלמה מטראומה, תוך הדגשת הבחירה והשותפות הפעילה של האדם בתהליך.
נמשיך עם מאמר מאת פרופ׳ לאה שלף, רועי ברובסקי ועוזי בכור – "על גבולות הטיפול הקלאסי בטראומת הלחימה: מה למדנו בעקבות ה-7.10". במאמר, באמצעות הישענות על מודלים ומחקרים עדכניים מהיחידה לתגובות קרב בצה"ל, מציעים הכותבים כי טראומת לחימה המתפתחת בעקבות המלחמה הנוכחית ועל רקע אירועי השבעה באוקטובר כוללת רבדים מוסריים, יחסיים וזהותיים ייחודיים. אלו, מחייבים גמישות קלינית והרחבה של עמדת המטפל ושל הכלים הטיפוליים בהם הוא עושה שימוש.
.jpg)
נעבור למאמר מאת ד"ר מור שחורי סטאל ורותם קודיש – "שתי חזיתות ועוד אחת: מבט פסיכולוגי על עדות אישית של טראומה וצמיחה זוגית". תוך שילוב בין שפה פסיכואנליטית לבין עדות אישית ואיורים של האמנית קודיש, המתעדת את עצמה ואת בן זוגה נוכח שירותו הצבאי, מוצעת במאמר התבוננות אינטגרטיבית ומערכתית מחודשת על השלכותיה של טראומת הלחימה במלחמת חרבות ברזל. בכתיבתן, מדגימות המחברות את המעבר מחוויית אבל קפואה ומפוצלת אל עבר מפגש משותף עם האימה וחיבור אישי וזוגי לחיים וליצירה.
נמשיך עם מאמרה של כרמית פלטי קציר – "המכל הטיפולי ושברו: הרהורים של ועל מטפלת המצויה בשבר טראומטי בעקבות אירועי ה-7.10". בשפה חשופה ונוגעת, דרך סיפורה האישי, בוחנת פלטי קציר את השפעותיו של שבר הנובע מטראומה מעוולת רדיקלית, אישית וקולקטיבית, על זהותה כמטפלת. במאמר, נבחן הגבול העדין שבין המשך עבודה טיפולית מתוך השבר, לבין הצורך בעצירה והשתהות לשם עיבוד ושיקום אישי.
נסיים עם מאמר מאת שחר הבר ושרה טוכשניידר – "סוף בלי סוף: הצורך הנפשי בסגירה ועמדת המטפל תחת לחץ טראומטי מתמשך". דרך חווייתם של תושבי ומטפלי הצפון, דנות הכותבות באתגרים הכרוכים בעבודה טיפולית אל מול מצבים של טראומה מתמשכת והיעדר סופיות, אשר מצריכים גמישות פסיכולוגית לצד ויתור על שליטה בהעלמת האיום. באמצעות דוגמאות מחייהם של תושבי קו העימות, מוצגים עקרונות וכלים טיפוליים להתמודדות עם מציאות משתנה ורבת אובדנים המאפיינת אוכלוסיות רבות נוספות בשנים האחרונות.
