ד"ר מור שחורי סטאל ורותם קודיש
מאמר זה מציע התבוננות אינטגרטיבית ומערכתית מחודשת על השלכותיה של טראומת לחימה במלחמת 'חרבות ברזל'. על משקל תפיסתו של ויניקוט "אין דבר כזה תינוק", בקשר אם-ילד, מציע המאמר את ההמשגה "אין דבר כזה פוסט-טראומטי" – תפיסה המרחיבה את הדינמיקה הליניארית המקובלת אל עבר מרחב דיאדי המורכב משלוש חזיתות מקבילות: הלוחם, בת זוגו והקשר הזוגי.
המאמר משלב בין ניתוח פסיכואנליטי של שלוש החזיתות לבין עדות ביוגרפית ואיורים של רותם קודיש ובן זוגה פלג, המתמודדים עם חזית הלחימה, חזית העורף והחזית הזוגית. דרך פריזמה זו, מוצגות המשגות מקוריות על "מלכודת החיות", חדירת הפצע הנפשי אל מרחבי העונג ותנועת המטוטלת הזוגית שבין ניתוק לחיבור. מתוך חקירת שלבי האבל על קריסת השגרה והזוגיות שהשתנתה, המאמר משרטט נתיב לצמיחה פוסט-טראומטית דיאדית המבוסס על יצירת "גנרה נפשית" (בולאס) וכינון פונקציית "העדות" וה"עד הפנימי" (אמיר) בתוך המרחב האינטימי. מנגנונים אלו עשויים לאפשר לבני הזוג לשמש כעד חיוני זה לזה, לאחות את הקרע ברצף הקיומי ולבחור יחד בחיים וביצירה.
במלחמת 'חרבות ברזל' אנו עדים לתהליכים מורכבים וייחודיים של השפעות הלחימה הן על הלוחמים והן על בנות זוגם. מלחמה זו התאפיינה במאפיינים קיצוניים: במשכה, בריבוי סבבי הלחימה, בעוצמות חריגות של סכנה, בטראומת אירועי השבעה באוקטובר, במעברים החוזרים ונשנים מחודשי לחימה ארוכים אל פרקי עורף, וחוזר חלילה. תנועה מטלטלת זו, בין חזית הקרב הקיצונית לבין השגרה הביתית (מאירי ואלוני, 2025), אילצה הן את הלוחמים והן את בנות זוגם לנוע במהירות בין מצבי נפש ואגו קוטביים ומפוצלים, מבלי שניתן להם הזמן הנדרש לעיבוד ולתיווך. במקביל, העורף עצמו היווה יעד למתקפות מתמשכות, כך שבנות הזוג נותרו בעמדת סיכון והישרדות מתמידים בעצמן.
להשתתפות בלחימה יש השפעה נפשית עמוקה ומורכבת על הלוחמים, שכן היא מציבה אותם במצבי קיצון שבהם מערכות הגוף והנפש פועלות בגירוי יתר ממושך. החשיפה המתמשכת לסכנת חיים, לחוסר ודאות, לחוויה של אובדן ולפגיעה באחרים יוצרת עומס רגשי כבד. לעיתים קרובות מתפתחות דריכות יתר, קושי בוויסות הרגשי וחוויות הצפה, לצד תחושות של אשמה, בלבול ואובדן. גם בהעדר תגובה טראומטית מלאה, עצם החיים בצל איום מתמיד מותירים עקבות נפשיים הדורשים זמן ומרחב לעיבוד.
לוחם השב מלחימה טראומטית מביא איתו לחיים שמחוץ למלחמה משא כואב וכבד, המייצר אדוות ומשפיע עמוקות על בני הזוג והילדים. הטראומה אינה נותרת רק אישית אלא תמיד תהיה גם זוגית ומשפחתית במהותה. על משקל ציטוטו הידוע של ויניקוט "אין דבר כזה תינוק" (Winnicott, 1958, p.99) המבטא את אחדות התינוק ואימו בשלב ההתפתחות הראשוני של התינוק, מאמר זה מציע להתבונן על השפעת הטראומה דרך הסתכלות לפיה "אין דבר כזה פוסט טראומטי".
חוויית האחדות אם-תינוק המתקיימת בראשית החיים, מתקיימת גם בתוך הדיאדה הזוגית במצבים של מלחמה, סכנה וטראומה. כשם שהתינוק והאם הם אחד, מצבי טראומה מייצרים מצבים נפשיים בהם קורסת ההבחנה בין אני ולא אני. בדומה למצבה של האם ב"מושקעות אימהית ראשונית", בראשית חייו של התינוק, בו היא מפתחת רגישות מועצמת לתינוקה ונענית לצרכיו, כך גם בת הזוג משעה את צרכיה עבור בן זוגה וחווה ברוחה ובנפשה את סיוטיו, סכנותיו ומכאוביו, לעיתים אלו שהוא אינו מסוגל עוד לדעת בעצמו, לצד החוויות הטראומטיות הישירות שלה שהיא חווה בעצמה בעורף.
צלקות מלחמה וחוויות טראומטיות לא מעובדות עלולות להדהד אל תוך הבית ולחלחל אל המערכת הנפשית האינטרה-פסיכית והבין-אישית הזוגית והמשפחתית. חלחול זה מעלה שאלות קליניות מורכבות: היכן מסתיימת חווייתו של הלוחם ומתחילה חווייתה של בת זוגו? כיצד אירועים שהתרחשו הרחק מהבית הופכים לדיירי קבע סמויים בתוכו? במציאות שבה התפיסה המקצועית נוטה לרוב לבודד את הפגיעה הפוסט-טראומטית ולהתמקד בפרט, מתעורר צורך מהותי לבחון את המרחב הדיאדי לא רק כרקע או כמשאב תמיכה, אלא כזירה הטראומטית עצמה: זירה שבה פצעי העבר וההווה משתלבים זה בזה, מבקשים מילים, ייצוג והכרה. מתוך כך, הזוגיות שאמורה להוות עוגן ומקלט בטוח, הופכת בעצמה למרחב פגיע ומוצף, שבו בני הזוג נאלצים לנווט מדי יום בין הפצעים הגלויים לאלו הסמויים מן העין.
סדרי הגודל של הפגיעה הנפשית בבנות הזוג ובקשר הזוגי משתקפים היטב בנתונים אמפיריים מבוססים: בסקר של הלמ"ס (2025) לגבי השפעות מלחמת 'חרבות ברזל' על משפחות משרתי המילואים, כמחצית מבנות הזוג הנשואות למשרתי מילואים דיווחו כי הקשר הזוגי נפגע בעקבות השירות וכשליש ציינו כי הפגיעה הובילה למחשבה על פרידה או גירושין. כמו כן, 35% מבנות הזוג פנו לסיוע נפשי בעקבות שירות המילואים של בן הזוג, ו-68% מבנות הזוג של המשרתים בזרוע היבשה דיווחו כי פנו לסיוע נפשי מגורם פרטי. בנוסף, נתוני מחקרה של רות פלדמן (2026) מצביעים כי ל-42% מאימהות ונשות מילואימניקים נמצאו תסמיני פוסט-טראומה ברמה קלינית או תת-קלינית, כאשר ל-28% מתוכן נמצאה הפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD) (טרבלסי חדד, 2026).
נתונים כואבים אלו מעידים על חשיבות הבנת הפגיעה במצבן הנפשי של בנות הזוג, במערכות היחסים הזוגיות והשפעת כל אלו על מצבם הנפשי של הלוחמים. לפיכך, מאמר זה מבקש להרחיב את הבנת התגובה הנפשית הזוגית מדינמיקה חד-כיוונית וליניארית (בין פוסט-טראומטי ובת זוגו) אל עבר דינמיקה דו-כיוונית ומערכתית, שבה שני בני הזוג חוו טראומות שונות במקביל. מתוך כך, שניהם משפיעים, מושפעים ויוצרים באופן אקטיבי את המתרחש בקשר.
מאמר זה מבקש להציע הסתכלות רחבה יותר לפיה במלחמת 'חרבות ברזל' התקיימו בו-זמנית שלוש חזיתות של טראומה:
1) החזית הראשונה – החיילים הלוחמים שצברו טראומות מורכבות בחודשי לחימה ארוכים ומפותלים.
2) החזית השנייה – בנות הזוג בעורף אשר חוו הן את הטראומה הלאומית של המלחמה והן את הטראומה האישית של הימצאות בן הזוג בלחימה מתמדת.
3) החזית השלישית – המקום שבו הפצעים נפגשים, אך גם המקום שבו טמון הפוטנציאל לריפוי ואינטגרציה.
בחלקיו הבאים של המאמר משולבים טקסטים ביוגרפיים ואיורים של רותם קודיש, מתוך ספרה "בשתי חזיתות" (קודיש, 2024) לצד ניתוחים תיאורטיים וקליניים של מור שחורי סטאל המבקשים להציג ולהסביר דרך קריאה מקרוב של הספר את הדינמיקה הדיאדית, על מלוא מורכבותה.
פלג ואני הכרנו 8 שנים לפני המלחמה, בטיול אחרי צבא. מהרגע הראשון היה חיבור מיידי, אהבה ממבט ראשון,
ומאותו יום לא נפרדנו.
הזוגיות שלנו תמיד הייתה פשוטה וטבעית. היינו החברים הכי טובים, עם תקשורת פתוחה, בלי דרמות, ועם עולם מלא בחברים ותחביבים. אחרי חמש שנים התחתנו. פלג תמיד עשה מילואים, אבל אף פעם לא ייחסתי לזה חשיבות מיוחדת. הוא היה הולך, חוזר, והשגרה שלנו הייתה ממשיכה בדיוק מאיפה שהפסיקה.
ואז הגיע השבעה באוקטובר.
פלג הוקפץ. אני יושבת ורואה חדשות בבכי, הוא אורז את התיק ואני לא מאמינה למה שקורה. הוא הלך ואני נשארתי לבד בבית, משותקת לגמרי.
אני זוכרת את הפרידה ממנו ואת החיבוק של ״יכול להיות שלא נפגש יותר לעולם״.
הוא נכנס לעזה, לא יודעים לכמה זמן. לקחו לו את הטלפון ואין שום דרך לדעת מה קורה.
בערך פעם בשבועיים הייתי מקבלת הודעה או טלפון ש״הכל בסדר״. השיחות שהיו ביננו היו קצרות. הוא היה מעדכן שהוא בסדר, שואל לשלומי ואני תמיד הייתי עונה ״אני בסדר, אל תדאג לי״.
לא רציתי להיות עול, מעמסה או עוד אחת מהדאגות שלו, יש לו מספיק.
פתאום מתקשורת כל כך קרובה שאני רגילה אליה, לנתק מוחלט מלווה בחרדה, פחד ובדידות שלא הכרתי ולא ידעתי איך להתמודד איתם. מצאתי את עצמי לבד, מנסה לחזור ״לתפקוד״ כלשהו ושואלת את עצמי – מי אני בכלל?
לא הכרתי את עצמי לבד, לא זכרתי מה אני אוהבת לעשות, לאכול, איזה מוזיקה אני שומעת.
פתחתי את החמ"ל, ככה אני קוראת לזה. כל ערוצי התקשורת פתוחים. אני במצב של כוננות.
ֿ
בוקר השבעה באוקטובר. אזעקות, טילים, אלפי מחבלים פולשים. נרצחים, חטופים, חוסר אונים מוחלט וחרדת מוות. עשרות אלפי מילואימניקים יוצאים מהממ"ד הממשי והמטאפורי של חייהם, לובשים מדים ונפרדים אל הלא נודע. בת הזוג נשארת מאחור. ברגע אחד נקטעים הוודאות, חוויית הביטחון והנשימה. העולם שמחוץ לבית כאוטי ומסוכן, והעולם שבתוכו נותר שקט, חלול וקפוא מאימה. כל הרצפים נשברים: מאישה שחולקת את חייה עם שותף, היא נאלצת להחזיק את הכול לבד: את הבית, את הילדים ואת פחדיה שלה. זהותה משתנה מאישה עם איש לאשת מילואימניק; מגויסת בעורף, ללא מספיק הכרה מהסביבה.
המלחמה נמשכת ונמשכת, ואיתה הדריכות. בת הזוג נזרקת לחיים רוויי חרדה ובדידות, תחת אי-ודאות מתמדת: האם בן הזוג יחזור בעוד חודש, או חלילה לעולם לא? הלילות ארוכים וחשוכים, והמחשבות לא פוסקות: איפה הוא? הוא בסכנה? הוא בחיים? מתי אשמע ממנו בפעם הבאה? כמה זמן נחיה ככה? היא מקבלת תמיכה והערכה ביחס למה שהחברה מכנה "הגבורה שלה", אבל פעמים רבות מרגישה דווקא חריגה, בודדה ולא מובנת. היא מקבלת מסרים מהחברה ומהמשפחה שכולם איתה, אבל היא כל כך לבד.
"שְׁלוֹמִי קָשׁוּר בְּחוּט אֶל שְׁלוֹמְךָ.
קָשׁוּר בְּחוּט אֶל שְׁלוֹמְךָ.
וְהַחַגִּים הָאֲהוּבִים וּתְקוּפוֹת הַשָּׁנָה הַנִּפְלָאוֹת
עִם אוֹצַר הָרֵיחוֹת, הַפְּרָחִים,
הַפְּרִי, הֶעָלִים וְהָרוּחוֹת,
וְעִם הָעֲרָפֶל וְהַמָּטָר,
הַשֶּׁלֶג הַפִּתְאֹמִי והַטַּל
תְלוּיִים עַל חוּט הַכְּמִיהָה."
(זלדה, עמ' 60, 1967; כל הזכויות שמורות להוצאת הקיבוץ המאוחד בע"מ)
חייהן של בנות הזוג הפכו תלויים על חוט הכמיהה: כמיהה לשמוע שהוא בסדר; כמיהה שיחזור; כמיהה שהחיים כפי שהיו עד השבעה באוקטובר ישובו; כמיהה לחזור להיות כפי שהכירו את עצמן לפני הקטיעה והקריסה; כמיהה לנוח, להרפות ולהניח עליו את הראש, לחזור להיות מי שנתמכת, ולא רק תומכת, בו. בתוך שגרת המלחמה הלא ברורה, הנמשכת נצח, בנות הזוג חולמות להציל את בן זוגן ואת עצמן אבל חשות לעיתים כי טובעות בחוסר אונים ובשיתוק.
עמדה קיומית ונפשית זו אינה רק תגובת דחק זמנית, אלא היא מהווה את התשתית העמוקה להתפתחותה של פוסט-טראומה אצל בנות הזוג עצמן. הטראומה, המתרחשת לכאורה בחזית הרחוקה, מופנמת בנפשה של בת הזוג. זאת, באמצעות הצפה מתמשכת של רסיסי מידע, חרדות קטסטרופליות ותמונות אימה ספק-ממשיות ספק-מדומיינות, החודרים את מעטפת ההגנה הנפשית ואינם מצליחים להפוך למחשבה מעובדת. היעדר הרצף, אובדן השליטה והבדידות המצמיתה מייצרים פגיעה קשה בחוויית הרצף הקיומי. חוסר האונים החריף משתק את בת הזוג בעודה נדרשת להציג מצג של תפקוד וחוסן עבור החברה והמשפחה. הפיצול הכפוי הזה, שבין עולם פנימי מפורק מאימה לבין עולם חיצוני התובע הישרדות יומיומית, הוא המצע שעליו נצרבת הפגיעה הנפשית.
איוריה של רותם מעניקים ייצוג חזותי למקום שבו השפה כשלה. סיפורה מלמד על חוויה מתמשכת של "התקפה על החיבורים", במונחיו של ביון (ביון, 1959), בה עוצמת האימה פוגעת ביכולת הנפשית לייצר קישורים פנימיים בין מחשבות, רגשות ותקשורת רציפה. חוויה זו הובילה לקריסה של "המרחב הפוטנציאלי" (ויניקוט, 1995), אותו מרחב ביניים בטוח, המאפשר תנועה נפשית ויצירת משמעות. בהיעדר מרחב זה, המרחב הביתי, שאמור לייצג את העוגן ואת הדיאדה הזוגית המזינה, הופך לזירה רודפנית ומרוקנת. הוא אינו נחווה כמרחב של מנוחה, אלא כחלל אטום המוקף במציאות חודרנית, בחיצים של דריכות ובאור בהיר וחונק של מסכים המפציצים את התודעה בכותרות אימה ואזהרות. האיורים לא רק מתעדים פחד, הם מנכיחים את התהליך שבו ההצפה החושית והרגשית מייצרת, יום אחר יום, את הפצע הפוסט-טראומטי המתפתח בעורף.
אחרי כמעט 4 חודשי לחימה, הגיע הרגע שכל כך חיכיתי לו. פלג סיים את הסבב. דמיינתי את הרגע הזה כל כך הרבה פעמים. חשבתי לעצמי – סוף סוף נוכל לחזור להיות כמו כולם, כמו שהיינו פעם לפני המלחמה.
אבל מהר מאוד הרגשתי שמשהו לא אותו הדבר. הוא היה מרוקן, עייף, שקט, עצוב. לא משנה כמה ניסיתי לעודד ולהרים את מצב רוחו, הוא היה עדיין חסר אנרגיות. כל כך ציפיתי לרגע הזה, שנחזור להיות מאושרים כמו פעם, תכננתי חופשה רומנטית, טיולים, פעילויות – אבל הוא לא רצה.
ואני התאכזבתי, אפילו נפגעתי מאוד. זה הרגיש כאילו הוא דוחה אותי. הוא רק רצה להיות בבית, להיות לבד.
ואני, שהייתי כל כך הרבה זמן בבית, רק רציתי לצאת ממנו.
פתאום, התקשורת שהייתה לנו פעם – נעלמה. כל דבר קטן הפך לריב. "למה אתה לא מתאמץ בשבילי?" "למה את לא מבינה אותי?" כל מילה לא במקום הייתה מתפוצצת בינינו.
בזמן שהיה בלחימה שמרתי בבטן את מה שהרגשתי. לא סיפרתי לו אף פעם כמה קשה היה לי להיות בבית, מחוברת לחדשות כמו אינפוזיה לווריד, קופצת מכל טלפון קטן, לא נרדמת בלילות.
ועכשיו, כשפלג בבית, אנחנו לא מצליחים לתקשר אחד עם השנייה.
שיתפתי אותו לראשונה, ״אתה יודע, גם לי היה קשה״. הייתי בטוחה שזה יעזור לנו. אבל זה לא עזר.
עם החזרה מהלחימה מתעורר לעיתים קושי לעבור מחדש למצב חיים "רגיל". לוחמים רבים מתארים פער בין החוויה האינטנסיבית של שדה הקרב לבין השגרה האזרחית, שבה דרכי ההתנהלות שנדרשו מהם בלחימה כבר אינן מותאמות. המעבר החד הזה עלול ליצור תחושת זרות או נתק מהסביבה, ולעיתים תחושה שבת הזוג אינה מבינה באמת את מה שעברו, לצד אמביוולנטיות עמוקה מצידם לגבי הרצון שהיא באמת תדע. חוויית חוסר ההלימה בין העולמות עלולה לגרום למתח פנימי, להתכנסות, או לנטייה להדחיק את הזיכרונות מתקופת הלחימה.
בן הזוג חזר הביתה. עייף, מותש ומכונס בעצמו. לצד התרגשות והקלה עצומה של בת הזוג, ישנו חשש עמוק הקשור בו ובמה שעבר. שוב ניתן להכניס אוויר לריאות. לעת עתה הסכנה האישית חלפה. אבל זה רק לעת עתה. המלחמה לא הסתיימה, ולמעשה עוד לא רואים באופק את סופה. חיילים ממשיכים להילחם בחזיתות השונות וגם העורף גועש כולו בין התמודדות עם אזעקות וירי טילים ובין מחאות אזרחיות גוברות.
הכמיהה שהייתה תלויה על חוט, לאיחוי ולחזרה לחיים שלפני המלחמה, פוגשת בפועל מציאות שונה בתכלית: בן הזוג אינו נראה כפי שהיה; הקשר הזוגי לא דומה בשום צורה למה שהיה לפני המלחמה; הכמיהה לשתף, להיעזר, להניח ראש על כתף ולקבל את התמיכה נשארת תלויה על חוט – למעשה תלויה על בלימה - ללא קרקע וללא מענה.
חווייתה של רותם, לפיה הדיבור החשוף על הקושי אינו מייצר איחוי מיידי, מנכיחה את המציאות המורכבת של המפגש המחודש. הן המילואימניק והן בת זוגו חוו בו-זמנית טראומות, אשר לא ניתן היה באופן מלא להכיר בהן ובמשמעותן עקב ההצפה החושית והרגשית שהן עוררו. הרישומים של האירועים הטראומטיים נותרו כפרגמנטים מנותקים של חוויות סנסוריות ומוטוריות, נטולי הגייה סימבולית וורבלית ובלתי נגישים לחשיבה המודעת. בהיעדר יכולת לספר נרטיב קוהרנטי הן זה לזו והן לעצמם, תהליך העדות החשוב לריפוי הטראומות נחסם (ניסים, יוחאי וזליגמן, 2015).
חסימה זו מייצרת מצוקה שהינה כפולה: הלוחמים מרגישים לבד הן עם החוויות הטראומטיות שעברו והן עם ההשפעות של הטראומות עליהם כיום (Itzhaky, 2017, Stein, Levin & Solomon). ובהתאמה, בנות הזוג מרגישות לבד הן עם הטראומה שלהן והן עם השפעות הטראומות של בני זוגן עליהן ועל הקשר הזוגי. הנסיגה מאינטימיות ומשיתוף מותירה את שני בני הזוג בודדים ואשמים.
הצורך לשתף ולספר זה לזו על החזיתות השונות נבלם מול קיר שקוף של זרות, התכנסות ואמביוולנטיות. בן הזוג מרגיש שמה שעבר לא יוכל להיות מובן על ידי מי שלא הייתה שם, ונושא לעיתים אשמה ובושה על מה שראה או לקח בו חלק; בעוד בת הזוג, הנושאת חרדה ודריכות מתמשכת משלה, מנסה לייצר מרחבים של החזקה ורוך אך נתקלת במנגנונים דיסוציאטיביים המקשים על היכולת להתחבר. הנסיגה המכאיבה זו, מותירה את שני השותפים 'גב אל גב' בתוך קפסולות קיום נפרדות ומנותקות. זהו תהליך של התרחקות שמסובך ומפחיד להיחלץ ממנו, מעגל סגור שבו המצוקה מגבירה את הצורך במיכל, אך בו-זמנית חוסמת את האפשרות להכיל.
במונחי תיאוריית "מיכל-מוכל" (ביון, 1962), העוסקת ביכולת הנפשית לקלוט, להחזיק ולעבד חומרים מאיימים ומציפים, זהו מפגש פרדוקסלי, כואב ורווי פיצול, בין שני 'מיכלים' פצועים: כאשר הם כמהים יותר מכול למיכל קשוב, רך ומבין, הם מוצאים עצמם מול אי-ספיקה רגשית זוגית, שבה נפגעות 'פונקציית האלפא' (המנגנון הנפשי המעבד חוויות גולמיות לכדי מחשבה ומשמעות) והיכולת להוות 'עד' עבור האחר. תחת חוויית אי-ספיקה זו, מתעוררים כעסים ואכזבות, ואף כמיהה הדדית ואסורה להימלט בחזרה אל הניתוק – אל המילואים או אל 'הלבד' של הבית. הרגשות הטעונים והבלתי-מעובדים הללו עלולים להתפתח ל'אימה ללא שם' (שם), מצב נפשי המכיל בחובו חרדה קיומית מציפה ומפרקת, ואף לתסמיני פוסט-טראומה קשים. אלו מצבים בהם ניתן לזהות לסירוגין ניתוקים רגשיים, התכנסות פנימה והימנעות מהתקשרות או מתפקודי שגרה.
התרגלתי להיות לבד, פיתחתי שגרה, הסתדרתי בעצמי. ופתאום פלג חזר הביתה, אבל הוא לא בדיוק אותו פלג, ואני לא בדיוק אותה רותם. זה נורא להגיד, אבל אולי קצת נהניתי מהלבד שלי?
הכל היה יותר פשוט כשהוא לא היה בבית. התרגלתי לשגרת המלחמה, התרגלתי לחיות עם הכאב והחרדה ברקע. התרגלתי לחלוף על פני תמונות מצמררות, לשמוע אזעקות, להרגיש את הרעד של מטוסי הקרב. התרגלתי לצפות בחדשות, להזדעזע, לבכות, ואז מיד אחר כך לצחוק עם חברה ולשתות צ׳ייסר בבר. החיים כאן המשיכו.
פלג אמר לי שזה לא נורמלי לבכות על חברים שנהרגו ואז ללכת ליהנות בבר ולצחוק כאילו לא קרה כלום. הוא לא ידע איך להתמודד עם זה שחברים שלו נמצאים כרגע בקרב ואנחנו יושבים במסעדה בתל אביב.
״קל יותר להיות שם, להילחם, לדעת שאתה עושה משהו חשוב״, הוא אמר לי.
״אני מעדיף להיות שם מאשר לחזור לכאן ולנסות לנרמל את הדברים.״
המשפט הזה כאב לי, גרם לי לכעוס עליו. איך אתה מסוגל להשאיר אותי פה לבד שוב?! לחכות באימה שתחזור או אם תחזור, איך אתה יכול להגיד שאתה מעדיף להיות שם מאשר כאן איתי?!. זה כל מה שלא העזתי להגיד לו.
במקום זה, הדמעות פשוט חנקו אותי.
הפכנו לזרים באותו הבית. פעם הוא עצבני ופעם אני, פעם לי אין סבלנות ופעם לו. עוקצים זה את זה בכל הזדמנות. שנינו כבר חסרי אנרגיות, עייפים, עצובים, כועסים. לאף אחד אין כוח לתקשר, להבין או לנסות לגשר.
מתחילת המלחמה פלג לא מביט בי כמו בעבר. לא מחמיא, לא רומנטי כמו פעם. לפעמים הייתי תוהה האם הוא בכלל נמשך אלי? לפני שיצאנו החוצה מהבית הסתכלנו יחד במראה שקרובה לדלת ושאלתי אותו ״אתה חושב שהשמנתי?״. רציתי לרגע שיגיד לי ״מה פתאום, את נראית מעולה״. אבל הוא אפילו לא שמע את השאלה, רק הביט בעצמו במראה ואמר ״לפעמים כשאני מסתכל במראה, אני עדיין רואה את עצמי על מדים״. המשפט הזה ננעץ בי כמו סכין.
פלג עדיין לא חזר הביתה.
המפגש המחודש נוגע באחד האתגרים המורכבים ביותר של המציאות הטראומטית ומייצר דיס-סנכרון של חוויות היסוד הנפשיות. בעוד שבעורף פיתחו בנות הזוג מנגנוני הגנה והסתגלות המאפשרים לחיות לצד הכאב, החרדה והאזעקות, אנשי המילואים חוזרים מתוך ואקום אינטנסיבי של לחימה. הפער בין חוויית העורף המנורמלת לבין חוויית החזית החשופה מייצר התנגשות מכאיבה. אמירתו של פלג "קל יותר להיות שם" משקפת את המשאלה לחזור למרחב שבו החוויה הפנימית תואמת למציאות החיצונית, מרחב נטול רגשות סותרים שבו תפקידו ברור ומובן.
המרחק הנפשי והפער מייצרים מחיצה דיסוציאטיבית בלתי נראית במרחב החברתי והזוגי כאחד. גם ברגעים שבהם בני הזוג מנסים לייצר תקשורת או אינטימיות מחודשת, כמו יציאה משותפת לבילוי, ממשיך להתקיים ביניהם חוסר סנכרון רגשי. בעוד בת הזוג מנסה לפעול מתוך הקשר אזרחי נוכח, מעל בן הזוג מרחפת עננת זיכרון קבועה של שדה הקרב, גדרות התיל והלחימה. הפיצול המהותי הזה מותיר את שני השותפים בודדים לחלוטין, גם כאשר הם יושבים פיזית זה לצד זו.
דיס-סנכרון זה מתגלם במהותו מול המראה הביתית, מרחב שאמור לייצר השתקפות של הווה זוגי משותף ואישור לקשר. השאלה האנושית והטבעית של רותם, המבקשת לזכות במבט רואה ומאשר מצד פלג, נתקלת בקיר אטום. המראה מגלמת את הזירה של הפיצול הנפשי החריף: בן הזוג אינו פנוי רגשית לראות את נוכחותה או את צרכיה של זוגתו, משום שבהשתקפותו הפנימית הוא עדיין לובש מדים ואוחז בנשק.
המדים והנשק מהווים מנגנון של "עור נפשי משני" (Second Skin) במונחיה של ביק (Bick, 1968). במצבים שבהם אין החזקה מספקת והנפש מאוימת בפירוק ובנפילה אל תוך ריקנות, הפרט עלול לייצר עור קשיח ומדומה כדי להחזיק את חלקי העצמי יחד. עבור פלג, המדים והנשק אינם עוד לבוש קונקרטי, אלא חלק בלתי נפרד מעורו הנפשי, הגנה הישרדותית מפני הפירוק, השבר והריק שמחכים לו עם פשיטתם באזרחות.
כאשר הוא מביט במראה ורואה את עצמו "על מדים", הוא מנכיח את העובדה שהגוף הפיזי שלו אולי חזר הביתה, אך הנפש שלו נותרה ארוזה ושמורה בתוך אותו 'עור משני', מגויסת וקפואה בשדה הקרב. המצוקה של בת הזוג בנקודה זו היא חריפה מנשוא: היא נדרשת לא רק להחזיק את הטראומות שלה מהעורף, אלא להתמודד עם פנטום של חייל הנע בתוך המרחב הביתי, מבלי יכולת לפגוש ולגעת בגבר שהכירה לפני ה-7 באוקטובר.
פורים הוא החג האהוב עליו. כל שנה היינו מתחפשים וחוגגים, אבל השנה פלג לא רצה. הרעיון של מסיבה בזמן שיש חטופים, חיילים בעזה ומשפחות שכולות, פשוט לא נתפס בעיניו. מבחינתי, דווקא בגלל שהוא סוף סוף בבית, היה מותר לרגע לשמוח. לא כדי לשכוח, אלא כדי להחזיר לעצמנו את החיים שלנו. לא השארתי לו ברירה, קניתי כרטיסים למסיבה, ושוב נכנסתי לתפקיד ה"מעודדת", בטוחה שאם אתן את כולי הוא ידבק בשמחה שלי.
בהתחלה זה עבד, הרגשתי שהיה לנו כיף. אבל כשרקדנו שמתי עליו יד ושאלתי ״אתה בסדר?״, הוא ממש נבהל מהמגע וקפץ. "וואו... לרגע לא הבנתי איפה אני". היה לו פלאשבק, לעזה.
פלג יצא מהמסיבה במהירות ורצתי אחריו. ניסיתי להרגיע אותו, להחזיר אותו לכאן ולעכשיו אבל הוא היה נסער מידי. חזרנו הביתה בשתיקה. הוא הלך לישון, אני נשארתי ערה עם הלב דופק, מתמודדת עם התחושה הקשה שאולי דחפתי אותו בכוח למשהו שהוא עוד לא היה מוכן אליו.
וגם... פשוט התבאסתי ששוב אנחנו לבד, בבית, בזמן שכולם במסיבה.
מערכת יחסים זוגית המתמודדת עם חזרתו של בן זוג משדה קרב נקלעת לעיתים קרובות לדינמיקה סמויה ומורכבת. מאמר זה מציע לכנותה "מלכודת החיות", תופעה המתרחשת כאשר בת הזוג, מתוך עמדה של דאגה ואהבה, נושאת משאלה אומניפוטנטית לא מודעת לשמש כ"מנוע החיות" של המרחב הביתי. העורף הזוגי נוטה "להתעקש על העונג": ליזום אירועים חברתיים, לחגוג חגים או לייצר רגעי שגרה תוססים, לא רק כניסיון להשיב את הנורמליות, אלא מתוך משאלה עמוקה שניסיונות אלו יצליחו "להדביק" את הלוחם הפגוע ולרפא את השבר שבו.
אלא, שבמצבים פוסט-טראומטיים המאמץ המשותף לייצר מציאות חיצונית של שמחה ועונג נתקל לא פעם במנגנון ההפוך, בו המציאות הנפשית הפנימית חודרת ללא התרעה מראש אל תוך המציאות החיצונית. גירויים שאמורים להיתפס כמקלט בטוח, כעונג או כהחזקה רגשית, מתורגמים במערכת העצבים הדרוכה באופן הפוך וכחדירה מאיימת ומציפה המפעילה מחדש את חוויית הסכנה. במצבים אלו, פעמים רבות מתחדד הפער בין אותו 'מנוע חיות' לבין חוויית הקיפאון הפנימית של הלוחם.
"מלכודת החיות" התרחשה כאשר פלג ניסה להיות נוכח רגשית במסיבה, אך חווה פלאשבק דווקא ברגע שבו רותם העניקה לו מגע יד קרוב ואוהב. המגע, שאמור היה להיחוות כחום וכהגנה, כביטוי של שיבה והשבה, נחווה כחדירה סומטית המפרקת את אשליית השגרה. מקרים אלו מפגישים את בנות הזוג עם גבולות כוחן: הצניחה הכואבת מהעמדה האומניפוטנטית אל תוך רגשות אשמה, המלווים בתסכול, אכזבה וכעס אנושי. זהו ה"צל הזוגי" של הטראומה בכללותה. המלחמה גוזלת לא פעם את שמחת החיים וזכות העונג של העורף, ומותירה את שני בני הזוג בבדידות כפולה: מבודדים מהעולם החוגג בחוץ, ומבודדים זה מזו בתוך ביתם שלהם.
הגיע עוד צו מילואים. ואיתו גם עוד מערבולת רגשית.
מהרגע שפלג חזר הביתה היו ימים שבהם ממש קיוויתי שזה יקרה. רציתי שילך. שיהיה לי שוב שקט, שאוכל לחזור להיות אני. זה נשמע נורא, אבל לפעמים זה באמת הרגיש לי קל יותר כשהוא לא היה פה.
לעומת זאת, פעם קודמת החזקתי מעמד, במחיר של שתיקות והעמדת פנים שהכל בסדר. אבל עכשיו, אחרי שכבר העזתי להרגיש, להישבר, כבר לא ידעתי איך אצליח לאסוף את עצמי מחדש.
צו המילואים מרחף לנו מעל הראש. אולי הידיעה שהוא עומד ללכת שוב גרמה לנו להיות סבלניים יותר ואוהבים יותר.
ואז הגיע היום. הוא לבש שוב את המדים ואני התפרקתי.
ברגע שהוא עלה על מדים, כל הריבים והכעסים נעלמו. במקומם הופיעה רק מחשבה אחת: מה אם הפעם הוא לא יחזור? מה אם יקרה לו משהו, וכל מה שיישאר לי זה הזיכרון שרבנו על שטות? איך יכולתי לחשוב לעצמי שהלוואי שיחזור למילואים ושהמרחק בינינו אולי אפילו יעשה לנו טוב?! מה עבר עלי?!
הוא יצא, ואני נשארתי שוב לבד. גם כשחשבתי שאני מוכנה לזה, נשארתי עם דמעות בעיניים, מועקה שלא עוזבת, וחור בלב.
גם בסבב הזה התקשורת בנינו הייתה מאוד מינימלית. כשהיה מתקשר, לרוב לא היה לי מה לשאול חוץ משאלות שלא באמת היה יכול לענות עליהן: איפה אתם? יורים עליכם? אתה בסדר? ותמיד אותה תשובה – "הכול בסדר." ידעתי שהוא משקר. בדיוק כמו בפעם הקודמת. גם אז הסתיר ממני את האמת. ואני? עשיתי אותו הדבר.
התמשכות הלחימה והטלתם של צווי מילואים חוזרים ונשנים מייצרים בקרב זוגות פוסט-טראומטיים מבנה נפשי פרדוקסלי, הנע בין כמיהה למרחק לבין אימה מפני שבר סופי. כאשר המרחב הביתי הופך רווי במתח, חוסר סנכרון ותקשורת מקרטעת, בנות זוג רבות מוצאות עצמן חוות בסתר משאלה להגעתו של צו מילואים נוסף. משאלה זו, המלווה באשמה קשה, אינה מבטאת חוסר אהבה אלא צורך הישרדותי בוויסות רגשי ובהשבת האוטונומיה העצמית שנשחקה. הניתוק הפיזי הזמני נתפס באופן מפתיע כמרחב "קל יותר" להכלה, המאפשר הפוגה מהתביעה הבלתי פוסקת לשאת את הפצע של האחר.
אך הגעתו הקונקרטית של הצו הופכת את התמונה. התנודה הנפשית החריפה והמעבר המיידי מעמדה של כעס וטינה לעמדה של חרדת מוות מתגלמים ברגע לבישת המדים. המדים פועלים כאן כקטליזטור פסיכולוגי המשנה את חוקי המשחק בבת אחת: כל קונפליקט יום יומי מתכווץ לנוכח האפשרות הממשית של אובדן ומוות, ובת הזוג שבעורף נדרשת לאסוף את עצמה אל מול ריק פוטנציאלי.
רותם ממחישה את המלכוד הנפשי הזה דרך ייצוג חזותי מטלטל של רגע הפרידה, בו המציאות המשותפת קורסת לתוך פער פיזי ונפשי עמוק. זהו רגע בו היא מצויה ברגרסיה חריפה, נתלית כילדה קטנה על גופו של פלג הלבוש מדים ומפצירה בו "Please don't put me down". המשאלה להחזקה (Holding; Winnicott, 1960), אותה מעטפת פיזית ונפשית חיונית המעניקה רציפות קיומית וביטחון מול אימת פירוק, מתנגשת עם תכתיבי המציאות הצבאית של פלג: "I need to go".
הבור השחור, הפעור והאפל על רצפת הבית, בדיוק בנקודת החיבור בין רגליהם, מייצג את החרדה הקטסטרופלית העמוקה מפני הריק והאובדן הפוטנציאלי. הפיצול בין הפנים לחוץ מועצם עם עזיבתו, כאשר התקשורת מצטמצמת לכדי קודים שטוחים של "הכל בסדר" הדדי ומאולץ – מעין שקר משותף שנועד להגן זה על זו, אך בפועל מקבע את הבדידות ומעמיק את הבור הפעור בלב המרחב הביתי.
אחרי סבב נוסף פלג חזר לעוד תקופה בבית. אחרי ימים שחשבתי שנראה שיפור במצב של פלג, לאט לאט משהו בו שוב התחיל לדעוך. השקט חזר, ההתכנסות, העצב. הוא הפסיק לעזור בבית, הפסיק להיות נוכח. ואני שוב מצאתי את עצמי סוחבת את שנינו, והפעם בלי כוחות. בלי אוויר. הרגשתי שהוא לא רואה אותי בכלל.
בתקופה זו, אחרי שלא שיתף אותי במה שעבר, פתאום הוא התחיל לשתף. סיפורי זוועה אמיתיים. מראות שאף אחד לא אמור לראות.
הוא היה בוכה תוך כדי, נשבר, מתפרק. ואני… אני הייתי שקטה. אדישה. לא הצלחתי להרגיש.
וזה הפחיד אותי.
זה נורא להגיד, אבל לפעמים זה הרגיש לי שהוא מחפש רחמים, שהוא טובע בתוך הכאב שלו. ואיך ייתכן שאני, האדם הכי קרוב אליו בעולם, לא מצליחה להיות שם בשבילו?
ומה שהיה גרוע יותר, כשהייתי שומעת בטלוויזיה לוחמים אחרים מספרים סיפורים דומים, הייתי פורצת בבכי. נשברת. אבל כשפלג סיפר? כלום. כאילו משהו בי ננעל.
הרגשתי נורא עם עצמי.
במערכות זוגיות המתמודדות עם השלכותיה של טראומת לחימה חריפה, ההישרדות הנפשית המשותפת דורשת לעיתים קרובות החזקה בו-זמנית של שני קצוות מנוגדים: מחד, הניתוק והדיסוציאציה החיוניים לצורך הגנה מפני הצפה קטסטרופלית והמשך תפקוד, ומאידך, החיבור הרגשי, המאפשר מגע עם המציאות, עיבוד ואבל. כאשר המערכת הזוגית מתקשה לשאת את שני הקצוות הללו יחד בתוך מרחב מודע משותף אחד, היא נוטה לייצר חלוקת תפקידים דיכוטומית ודינמית באמצעות תהליכים לא מודעים של 'הזדהות השלכתית' (Klein, 1946), מנגנון בו אדם אחד משליך באופן לא מודע חלקים נפשיים בלתי נסבלים אל הזולת על מנת שיחווה אותם בנפשו ויעבד אותם עבורו.
בדינמיקה זו, בני הזוג פועלים דרך מערכת של הגנות משלימות: צד אחד מחזיק את הקיפאון והאטימות עבור המערכת כולה, בעוד הצד השני הופך ל"מיכל" החווה ומבטא את החרדה, הדריכות והכאב. תפקידים אלו אינם סטטיים ונוטים להתהפך כמו מטוטלת כאשר חל שינוי במצבו של אחד מבני הזוג. כאשר בן הזוג שהיה מנותק מתחיל "להפשיר" ולפגוש את כאבו, בן הזוג השני נאלץ, כדי למנוע קריסה של הבית אל תוך בור תהומי, לעבור לעמדה דיסוציאטיבית ולסרב לשמוע או להרגיש.
רותם ופלג מדגימים את היפוך התפקידים המערכתי הזה: בשעה שפלג נדרש תחילה לקיפאון, רותם שימשה כמיכל שנשא את החרדה הקטסטרופלית. אולם, ברגע שבו הוא מפשיר ומתחיל לשתף בזוועות, המטוטלת נעה לקצה השני: רותם ננעלת רגשית ועוברת לעמדה דיסוציאטיבית ואדישה. כאשר פלג פוסע בחשיכה טראומטית ומבקש לחלוק את מחשבותיו הרעות, רותם מתעקשת להשאיר את האור דולק ומשיבה כי היא מעדיפה שלא לשמוע. תגובה זו, המלווה באשמה כבדה, אינה מעידה על חוסר אמפתיה אלא על התרוקנות המיכל הנפשי לאחר חודשים של נשיאת החרדה. בעוד המרחק מאפשר לה לבכות על לוחמים זרים, כאבו של פלג קרוב ומאיים מדי, וקריסתו פירושה קריסת הבית כולו.
דינמיקה זו, בה המערכת הזוגית נקלעת לקיפאון זמני ומורכב, אינה מעידה על כשל בקשר, אלא דווקא על חיבור עמוק בין בני הזוג. תנועת המטוטלת של ההגנות המשלימות ויחסי המיכל-מוכל מתאפשרת רק במרחב שבו קיימת שותפות נפשית עמוקה, המאפשרת ללא-מודע של שני השותפים לקלוט זה את זה ברגישות מירבית ולהשתתף יחד בנשיאת הנטל הטראומטי.
עם זאת, לצד ההגנה שמספק מנגנון חשוב זה, הוא טומן בחובו סיכונים ומחירים: כאשר בני הזוג מתקבעים בעמדות קוטביות ונעים על קווי תדר שונים, נוצר ביניהם בידוד עמוק ומתסכל. יתרה מכך, העמדות השונות הללו מייצרות איום הדדי בו בן הזוג המחובר והמוצף רגשית מאיים על שותפו האוחז בדיסוציאציה מחשש להצפה קטסטרופלית; ומנגד, בן הזוג המנותק והאטום מותיר את בן הזוג הכאוב פצוע ובודד בחשכה.
"כשאתה חיוור מצער, מתחפר בשתיקתך, תן לי לדבר אליך וללכת בין צלליך, להיות אתך"
(אדבר איתך/ חוה אלברשטיין, 1975)
התבוננות במצב הפוסט טראומטי ללא הסתכלות מערכתית על בת הזוג והמשפחה לוקה בחסר מהותי ועלולה להחמיץ את הנתיב להחזקה, להבנה ולריפוי של הפוסט טראומטי ושל המסגרת המשפחתית שסביבו. מודל ״התגובות הדיאדיות לטראומה״ מתמקד בהשפעות של חשיפה לאירוע טראומטי על כל אחד מבני הזוג ועל הקשר הזוגי ומתייחס לכך שהתמודדות זו עשויה להוביל למעגלי השפעה שליליים וחיוביים כאחד (Marshall & Kuijer, 2017).
בני משפחה הבאים במגע קרוב עם נפגע הטראומה עלולים לחוות 'אפקט הדבקה' ומצוקה רגשית משמעותית בעצמם (Williams, 1980). במערכת זוגית המכילה שתי חזיתות של טראומה וחזית זוגית שלישית, סיכון ההדבקה הוא דו-כיווני: בנות הזוג עלולות להזדהות עם פגיעת הלוחם, ובמקביל, הלוחמים עלולים להזדהות עם המצוקה והחרדה שנחוותה בעורף. במצב של מעגל שלילי, פוסט-טראומה הפועלת בשתי החזיתות מחבלת במערכת היחסים שאמורה הייתה להוות נחמה ותרופה, והקשר (החזית השלישית) נצבע בריחוק, ניכור ועוינות המלבים ומחמירים את מצבם הנפשי של שני השותפים.
לעומת המעגל השלילי, מעגל השפעה חיובי מתפתח כאשר בני הזוג מצליחים, לעיתים בסיוע מערכת טיפולית, לשחות נגד הזרם השואב אותם לתהום, ולגייס את התשתית הזוגית המוקדמת בכדי לשרוד ואף לצמוח. טראומה המטופלת נכון יכולה לחזק את החוסן האישי והדיאדי, ולהוביל לשינויים פסיכולוגיים חיוביים (Tedeschi & Calhoun, 2004). צמיחה פוסט-טראומטית זו יכולה להתרחב מרמת הפרט לרמת המערכת המשפחתית, ולהתבטא בהעמקת הקשרים הבין-אישיים ובשינוי תפיסות וערכים המעצבים את סדרי העדיפויות המשפחתיים והזוגיים (Berger & Weiss, 2009).
הנתיב המרכזי המאפשר את ההתקדמות ממעגל ההדבקה ההרסני אל עבר מעגל הצמיחה המשותף עובר דרך יכולתם של בני הזוג לשמש זה לזה כ"עד נפשי". דנה אמיר (2010), בהסתמכה על שושנה פלמן, מדגישה כי "הסיפור" הנפשי זקוק למשולש בלתי נפרד: החוויה שהתרחשה, הקול המספר אותה, והאוזן השומעת. בהיעדר אחד מהם, נשללת מהנפש היכולת לכונן את עצמה כסיפור בעל רצף ומשמעות. פונקציית העֵד (שם) היא היכולת של הסובייקט לשמש עדות חיה ומכילה לחוויות הנפשיות של עצמו ושל האחר: להעניק לעובדות מעטפת רגשית ומנטלית שבתוכה ניתן לעבד את שאירע.
נוכחותו של בן זוג היכול לתפקד כעד, לשאת את הסיפור, להקשיב מבלי להיבהל וללא ניסיון למהר ולתקן, מסייעת להשיב את הרצף שנקטע מהטראומה למקום שבו נבע הקרע. העד מספק מרחב שבו אפשר להניח את הכאב מבלי להישבר תחתיו, ומאפשר לתחושה המוקפאת והדיסוציאטיבית להפוך לסיפור שניתן לשאתו. עבור המערכת הזוגית, פונקציית העד היא אבן היסוד בשיקום: היא מפיגה את הבדידות והזרות, ומאפשרת לחלקים המפוצלים של שני בני הזוג לקבל צורה, שפה וקול משותף.
באחד הסבבים על גבול לבנון הצוות של פלג הותקף על ידי כטב״ם נפץ ושני חבריו לצוות נהרגו במקום. פלג היה שם, ראה את הכל. הוא חזר הביתה, אבל חלק ממנו נשאר שם. לאחריו נכנס לשיקום נפשי. אני ראיתי איך זה עוזר לו, איך השקט ההרסני הופך לשקט מרפא.
באותה תקופה גם הייתי בטיפול. הפסיכולוגית שלי אמרה לי משפט שלא רציתי לשמוע:
״את באבל. לא על אנשים. על הזוגיות שלכם.״
כל פעם אמרתי שזה עניין של זמן, של הסתגלות ואנחנו נחזור לעצמנו.
אבל עמוק בפנים, משהו בי ידע שהיא צודקת.
ההבנה נפלה עלי דווקא ברגע הכי לא צפוי. ישבנו בהופעה של אודי כגן. הוא דיבר על חוויות של הלם קרב, על הנתק, על הגוף שממשיך לחיות בזמן שהנפש נשארת שם. ופתאום הרגשתי כאילו פלג עומד שם על הבמה.
פתאום הצלחתי להקשיב. להרגיש. לבכות.
זה לא היה רק בכי על פלג, זה היה בכי עלינו. על הזוגיות שהייתה לנו פעם, על מי שחשבתי שנמשיך להיות.
וזה מה ששבר אותי באמת, להבין שמה שהיה, לא יחזור להיות אותו הדבר. ולראשונה הרשיתי לעצמי להתאבל. עלינו.
וברגע שקיבלתי את האבל הזה, סוף סוף יכולתי להתחיל לעבד. להתחיל לשקם.
כל אחד היה בטיפול האישי שלו. הוא עם הכאב שלו, אני עם הכאב שלי. הוא דיבר על מה שראה, על אשמת הניצול, על הגוף שנשאר דרוך. אני דיברתי על הבדידות, על הכעס שהצטבר, על הפחד שמאבדים את הזוגיות שלנו לנצח.
רק אחרי שהתנקינו כל אחד לעצמו, יכולנו להתחיל להתנקות יחד. הטיפולים האישיים הפכו לגשר – פתאום הייתה לנו שפה חדשה, סבלנות חדשה, הבנה שלא הייתה קיימת קודם. השינוי הגיע ממש לאט. פלג התחיל לישון טוב יותר, אני נהייתי יותר סבלנית. השינוי האמיתי הגיע כשנכנסתי להריון. ראיתי איך זה משנה אותו.
הצלחנו לבחור בחיים למרות הכל.
בתחילה, הפיצול וההגנות של כל אחת מהטראומות הראשוניות יצרו מעגלי השפעה שליליים והרסניים שאיימו להחריב את המיכל המשותף: הריחוק ההישרדותי של פלג נחווה כהעמקת השבר עבור רותם, והפגיעות והתביעה לנראות של רותם נחוו לעיתים כאיום על מנגנוני ההחזקה השבירים של פלג. אולם, השילוב של תהליכי עיבוד אישיים וזוגיים כאחד חולל את המפנה המערכתי והריפוי האישי. הטיפול הפסיכולוגי הרחיב את מעגלי ההכלה, העמיק את פעולת 'פונקציית אלפא' (ביון, 1962) של ההתמרה ועיבוד רגשות אצל כל אחד מהם, ופיתח את היכולת שלהם להיות עדים זה לזו.
עם הזמן, הזוגיות הפסיקה לשמש כשדה קרב של השלכות הדדיות, והפכה למרחב של החזקת הפגיעות משותפת: מקום שבו בני הזוג מסוגלים להסיר את השריונות ההישרדותיים, לשהות יחד בתוך הכאב ולתת מילים לפחד. תנועה זו הניעה מעגל השפעה חיובי, הממחיש את החשיבות העליונה של הבנה מערכתית-זוגית ולא רק אישית, המזמינה מודעות, איתור מוקדם ופנייה מותאמת לטיפול.
מאז השבעה באוקטובר פלג חצי מהזמן היה במילואים, ובחצי השני, גם כשהיה פיזית בבית, עדיין היה שם.
היום אני מבינה שהריפוי הוא לא קו ישר. יש ימים שנראים כמו חיים רגילים לגמרי. ואני באמת מרגישה שהכול סוף סוף פורח. ואז, בלי שום אזהרה, משהו משתנה. פלג יכול לראות סרטון אחד, לשמוע ידיעה בחדשות, או לפעמים אפילו בלי סיבה ברורה, והכול נצבע פתאום בשחור. בהתחלה זה היה מתסכל אותי. הייתי מחפשת הסבר. עם הזמן הבנתי שלא תמיד יש תשובה. אני רק מקווה שמחר יהיה יום טוב יותר. שבתוך הלילה משהו ישתחרר והוא יתעורר אחרת.
אנחנו לא אותו זוג שהיינו לפני המלחמה. אנחנו גרסה בוגרת יותר, פגועה יותר, אבל גם עמוקה יותר, חזקה יותר, אמיתית יותר.
כתיבתה ואיוריה של רותם, אותם היא פרסמה כספר (קודיש, 2024), הינם ביטוי של 'גנרה נפשית' (Bollas, 1992): תשתית חיונית ויוצרת, הניחנת ביכולת אינהרנטית לקלוט חומרים נפשיים גולמיים ומבעיתים, לעבדם, ולחולל מתוכם צורות משמעות חדשות. זאת, אל מול מבנים טראומטיים המכתיבים לנפש חזרתיות, צמצום וסגירות. בתהליך זה, רותם נעה מדיסוציאציה טראומטית אל עבר יצירה אומנותית המשמשת כשיקוף של העצמי שלה. היצירה פועלת כ'פונקציית המראה' (Winnicott, 1967) המעניקה השתקפות מוחשית, רואה ומאשרת של החוויה הפנימית, ומציבה מראה של מה שעבר עליהם בתוך תהומות המצוקה.
שיקוף זה העניק לשניהם הכרה פסיכולוגית הממוססת את חומות ההגנה של ההכחשה, ומקדמת באופן אקטיבי תהליכי עיבוד והתמודדות. במונחיו של בולאס (שם), האיורים הפכו ל'אובייקט אבוקטיבי' (Evocative Object) – אובייקט חיצוני המעורר ומהדהד את עולם הדימויים הפנימי ובכך מזמין את הלא-מודע לצאת מאזורי הקפיאה והאלם הטראומטיים, ולנוע מחדש אל עבר אזורי עיבוד, שפה וריפוי משותפים. זהו מעגל חיוני המעניק עדות פנימית וחיצונית. עדות זו מייסדת "עד פנימי" (אמיר, 2010) המהווה בסיס הכרחי לתהליכי אבל ושיקום אישי וזוגי.
המעבר של רותם ופלג מחוויית אבל קפואה ומפוצלת אל עבר מפגש אמיץ עם תהומות האימה וחיבור מחודש לחיים וליצירה, ממחיש ומעמיק את ההבנה הקלינית והתיאורטית לגבי מנגנוני הריפוי האישיים והזוגיים. מאמר זה מציע התבוננות אינטגרטיבית מחודשת על המרחב הטראומטי והשלכותיו מתוך ראייה מערכתית של השפעות הדדיות, מעגליות ודינמיות בין שלוש חזיתות מקבילות:
בחזית הראשונה, זו של הלוחם המתמודד עם סכנת חיים, סבבים אינסופיים של לחימה, אובדן חברים ומעברים חדים בין לחימה להימצאות בעורף. בחזית השנייה, זו של בת הזוג בעורף, החווה אף היא טראומה ראשונית ועצמאית בפני עצמה: חודשים ארוכים של חרדת מוות קיומית, אובדן של תחושת המוגנות, אלם, והתמודדות מבעיתה עם פני המלחמה שחדרו לתוך בן זוגה, הקשר הזוגי וביתה. שתי הטראומות הראשוניות, הנפרדות והחריפות נפגשות ומתנגשות ללא הרף בתוך החזית השלישית והמרכזית - המרחב הזוגי. דרך פריזמה זו, הריפוי או הקיפאון אינם נבחנים עוד כתהליכים תוך-נפשיים מבודדים, אלא כתוצר של היזון חוזר מתמיד בין שלוש הזירות.
ובחזרה אל זלדה, המהדהדת את המרחב הזוגי הטראומטי ומסמנת את הדרך מתוך השבר:
”אֲנִי וְאַתָּה וְהַשַּׁבָּת.
אֲנִי וְאַתָּה וְחַיֵּינוּ בַּגִּלְגּוּל הַקּוֹדֵם.
אֲנִי וְאַתָּה וְהַשֶּׁקֶר.
וְהַפַּחַד. וְהַקְּרָעִים.
וּבוֹרֵא הַשָּׁמַיִם שֶׁאֵין לָהֶם חוֹף.
שְׁלוֹמִי קָשׁוּר בְּחוּט אֶל שְׁלוֹמְךָ.
אֲנִי וְאַתָּה
וְהַחִידָה.
וְהַמָּוֶת."
פונקציית 'העדות ההדדית' (רוט, 2021), המתייחסת לתהליך הדיאדי, בו בני הזוג משמשים בו-זמנית כעדים וכנושאי עדות זה עבור זה, נולדת מתוך המשבר המשותף. האיחוי של השבר מצוי בהסכמה האמיצה להתאבל על חייהם "בגלגול הקודם", לכרוך את שלומם הנפשי זה בזו, ולעמוד ביחד מול הפחד, הקרעים והמוות. זהו המנגנון העמוק של 'צמיחה פוסט-טראומטית דיאדית' (Berger & Weiss, 2009), שבו המצוקה והצמיחה שזורות ומזינות זו את זו ללא הרף (Bachem et al, 2018).
צמיחה זו אינה מבטלת את פצעי העבר, אלא מתקיימת בתוך דיאלקטיקה מתמדת בין נוכחותה המדממת של המצוקה לבין החזקתה של משאלה משותפת לעתיד, לתקווה מחודשת ולחיים. הריפוי של בני הזוג, בדומה לזוגיות של רותם ופלג, מתרחש מתוך היזון חוזר חיובי, שבו הרחבת הטווח הרגשי האישי מזינה ומאפשרת את ההחזקה הזוגית המשותפת. וזו מצדה, מחזקת את התשתית הנפשית האישית.
ד"ר מור שחורי-סטאל – פסיכולוגית קלינית מומחית. מרצה ומדריכה במכון מפרשים לחקר והוראת הפסיכותרפיה במכללה האקדמית ת"א-יפו, במסלול הלימודים המתקדמים ’ויניקוט, ביון, והעצמאים בפסיכואנליזה – פורצי דרכים‘ השייך לתוכנית ללימודי המשך בפסיכותרפיה באוניברסיטת תל-אביב ובמחלקה לפסיכולוגיה קלינית במרכז האקדמי רופין. חוקרת ומרצה בתחומים של פסיכותרפיה, שכול ואובדן, התמודדות עם גירושין במשפחה וטראומה. עמיתה במעבדה הבינלאומית לחקר אובדן, שכול וחוסן נפשי, אוניברסיטת חיפה. פסיכולוגית מתנדבת בעמותה "ילדי המלחמה של כולנו" המלווה יתומים משני הורים מה -7.10. מטפלת בפסיכותרפיה פסיכואנליטית בתל אביב וברעננה.
רותם קודיש – מאיירת, מעצבת ומרצה. יוצרת הספר בשתי חזיתות, יומן גרפי המתאר את ההתמודדות עם ההשלכות של המלחמה לאחר שבן הזוג חוזר מהמילואים. בוגרת בהצטיינות תואר שני בעיצוב רב־תחומי בשנקר. בעלת סטודיו עצמאי לאיור ועיצוב, ובמסגרתו יוצרת פרויקטים של איור, מיתוג ואנימציה עבור מוסדות תרבות, ארגונים וחברות. היא מאמינה כי איור ועיצוב הם כלים ליצירת חיבור אנושי, להעברת רעיונות מורכבים ולהפיכת חוויות אישיות לסיפורים בעלי משמעות רחבה.
אלברשטיין, ח' (1975). אדבר איתך [שיר]. מתוך האלבום כמו צמח בר. NMC.
אמיר, ד. (2010). קרואים ללא מארח, נוכחים ללא שם - על היעדר 'פונקצית העֵד' בנפש. שיחות: כתב-עת ישראלי לפסיכותרפיה. 25(1), 28-59.
ביון, ו. ר. (2003 [1959] ). התקפות על חיבורים. בתוך: במחשבה שנייה (א. גיל-רילוב מתרגמת). תולעת ספרים.
ביון, ו. ר. (2003 [1962א]). תיאוריה של חשיבה. מתוך: במחשבה שנייה (א. גיל-רילוב מתרגמת). תולעת ספרים
ויניקוט, ד"ו (1995). משחק ומציאות, הוצאת עם עובד.
זלדה (שניאורסון-מישקובסקי). (1967). שלומי קשור בחוט אל שלומך. מתוך פנאי. הקיבוץ המאוחד.
טרבלסי חדד, ת. (2026, 1 ביולי). "צונאמי של בעיות בריאות נפש": המחיר הכבד שמשלמים ילדי משרתי המילואים. https://www.ynet.co.il/news/article/yokra14817941
הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (2025). השפעות מלחמת 'חרבות ברזל' על משפחות משרתי המילואים. chrome-extension://efaidnbmnnnibpcajpcglclefindmkaj/https://www.cbs.gov.il/he/mediarelease/DocLib/2025/313/01_25_313b.pdf
מאירי ואלוני (2025). החזרה הביתה: עבודה אישית וזוגית עם טראומה. בטיפולנט https://www.betipulnet.co.il/particles/individual_and_couples_work_with_trauma
ניסים, נדן וזליגמן, (2015). תהליך העדות בטיפול זוגי בנפגעי ונפגעות טראומה מינית ובבני/ות זוגם. שיחות, ל (1).
קודיש, ר. (2024). בשתי חזיתות. הוצאה עצמית. ttps://www.rotemcodish.com/ontwofronts
רוט, מ. (2021). עדות הדדית בין כותבת לקוראיה בספרה של אתי הילסום. בטיפולנט. https://www.betipulnet.co.il/particles/Mutual_testimony_between_writer_and_readers
Bachem, R., Mitreuter, S., Levin, Y., Stein, J. Y., Xiao, Z., & Solomon, Z. (2018). Longitudinal development of primary and secondary posttraumatic growth in aging veterans and their wives: Domain-specific trajectories. Journal of Traumatic Stress, 31(5), 730–741
Berger, R., & Weiss, T. (2009). The Posttraumatic Growth model: An expansion to the family system. Traumatology, 15(1), 63–74
Bick, E. (1968). The experience of the skin in early object-relations. The International Journal of Psycho-Analysis, 49(2), 484–486
Bollas, C. (1992). Being a character: Psychoanalysis and self experience. London: Routledge
Itzhaky, L., Stein, J. Y., Levin, Y & Solomon, Z. (2017). 1 Posttraumatic stress symptoms and marital adjustment among Israeli combat veterans: The role of loneliness and attachment. Psychological Trauma: Theory, Research, Practice, and Policy, 9(6), 655–662
Klein, M. (1946). Notes on some schizoid mechanisms. In: The writings of Melanie Klein. vol . 3: 1-24
Marshall, E. M., & Kuijer, R. G. (2017). Weathering the storm? The impact of trauma on romantic relationships. Current Opinion in Psychology, 13, 54–59
Tedeschi, R. G., & Calhoun, L. G. (2004). Posttraumatic growth: Conceptual foundations and empirical evidence. Psychological Inquiry, 15(1), 1–18
Winnicott, D. W. (1958). Collected papers: Through paediatrics to psycho-analysis. Karnac Books (reprunred 1992)
Winnicott, D. W. (1960). The theory of the parent-infant relationship. The International Journal of Psycho-Analysis, 41, 585–595
Winnicott, D. W. (1967b). Mirror-role of mother and family in child development. In P. Lomas (Ed.), The Predicament of the Family: A Psycho-Analytical Symposium (pp. 26–33). Hogarth Press
Williams, C. M. (1980). The veteran system with a focus on women partners: Theoretical considerations, problems, and treatment strategies. In T. Williams (Ed.), Post-traumatic stresss disorders of Vietnam veterans (pp. 71–124). Cincinnati, OH: Disabled American Veterans
