חיפוש

מבט חדש על פגיעה עצמית: תרגום מאמרה של DeAngelis משנת 2015

פורסם על ידי צוות בטיפולנט

פגיעה עצמית היא תופעה קלינית מוכרת המתייחסת לגרימת חתכים, כוויות וחבלות עצמיות באופן שאינו מכוון לגרימת מוות. ב- DSM-5 פגיעה עצמית מוגדרת כ"הפרעה חדשה אשר יש צורך במחקר נוסף שלה", ומופיעה גם כאחד הקריטריונים לאבחון הפרעת אישיות גבולית במאמרה של DeAngelis משנת 2015 "מבט חדש על פגיעה עצמית" (A new look at self injury) מביאה המחברת רעיונות ופיתוחים חדשניים מתחום הבנת והטיפול בפגיעה עצמית.

במשך שנים ארוכות, פסיכולוגים שיערו כי התנהגויות של פגיעה עצמית מסוג זה מסייעות בוויסות רגשות שליליים: כאשר לאדם אין דרך טובה דיה לבטא רגשות של עצב, כעס, חרדה וכן הלאה, הפגיעה העצמית מהווה אמצעי לביטוי רגשות אלו. שני חוקרים מאוניברסיטת Harvard הציעו פיתוחים חדשניים להבנת התנהגויות של פגיעה עצמית.

Franklin ביקש לחקור באופן מעמיק יותר את האופן בו פגיעה עצמית מסייעת בהתמודדות עם רגשות שליליים, ואילו Hoolley מצאה כי בתנאי מעבדה, אנשים שנוהגים לפגוע בעצמם נוטים לשאת כאב לאורך יותר זמן ביחס לאנשים אשר אינם פוגעים בעצמם ותהתה לגורם להבדל זה. Franklin ו- Hooley תהו מה הוא המנגנון הגורם לאנשים שפוגעים בעצמם לוותר על התנהגויות טבעיות של הימנעות מכאב, והאם ניתן לזהות את הגורמים המוטיבציוניים שהביאו לפגיעה עצמית מלכתחילה.

Franklin מיקד את מחקרו בשאלה מרכזית המעסיקה חוקרים בתחום של פגיעה עצמית: מדוע אנשים מדווחים על שיפור בהרגשתם לאחר פגיעה עצמית? הוא השתמש בפרוצדורה מחקרית המבוססת על טבילה של כף היד במים קרים מאוד ומצא שאנשים שפוגעים בעצמם מרגישים טוב יותר לאחר טבילת היד במים הקרים. באופן מפתיע נמצא כי גם אנשים שאינם מעורבים בהתנהגויות של פגיעה עצמית מדווחים על שיפור בהרגשתם לאחר טבילת היד במים קרים. כמו כן, לא נמצא הבדל במדדים של הגנתיות פיסיולוגית ותחושת ההקלה בין אנשים עם וללא פגיעה עצמית. במטרה להבין יותר לעומק ממצאים אלו, Franklin פנה לספרות המחקרית ומצא כי כבר בשנות ה-60 פסיכולוגים זיהו תופעה המכונה מנגנון פיצוי הכאב (pain offset relief). תופעה זו מתייחסת לכך שכל אדם חווה תגובה פיסית בלתי נעימה לגירויים מכאיבים, אך הפסקת הגירוי המכאיב אינה מביאה לחזרה לתחושת הבסיס אלא למצב קצר אך אינטנסיבי של אופוריה. במסגרת חקירתה של תופעה זו בקרב חולדות, חוקרים מצאו גם כי צימוד של הכאב עם גירוי כלשהו מביא לכך שעם הזמן החולדות מגיבות טוב יותר לכאב מאחר והן מקשרות אותו עם הקלה מכאב. במחקרי המשך, Franklin מצא כי מנגנון זה פועל הן אצל אנשים המעורבים בהתנהגויות של פגיעה עצמית והן אצל אנשים שאינם פוגעים בעצמם. מכאן, הוא הסיק כי פגיעה עצמית מתמשכת קשורה בכך שאנשים לומדים לקשר בין פגיעה עצמית לבין הקלה מכאב.

השאלה המחקרים הבאה בה Franklin התמקד היתה מדוע אנשים רבים יותר אינם משתמשים בטכניקות של פגיעה עצמית וגרימת כאב, אם טכניקות אלו יעילות כל כך בהשגת הקלה. ניסוח נוסף של שאלה זו היה מדוע אנשים פוגעים בעצמם במקום לאמץ אסטרטגיות הקלת כאב בריאות יותר, כמו צפייה בסרט, מפגש חברתי או שימוש ביוגה. בזמן שהוא עסק בשאלה זו מפרספקטיבה של רווחי הפגיעה העצמית, Hooley חיפשה אחר הסברים פסיכולוגיים לכך שאנשים המעורבים בהתנהגויות של פגיעה עצמית נוטים להשהות ולשאת לאורך זמן רב יותר את הכאב. להפתעתה, לא נמצא קשר בין ממצא זה לבין מאפיינים פסיכולוגיים הנתפסים כקשורים בהתנהגויות של פגיעה עצמית, כמו דיכאון, חוסר אונים ודיסוציאציה. עם זאת, במסגרת חקירה של הראיונות שערכה עם אנשים שפוגעים בעצמם, Hooley זיהתה כי הם הרבו לתאר את עצמם באופן ספונטני כ"רעים", "דפוקים" או "ראויים לעונש". על סמך נתונים אלו היא שיערה כי הפגיעה העצמית השתלבה היטב בדימוי העצמי השלילי. כדי לבחון השערה זו, היא ושותפיה פיתחו פרוצדורה מחקרית המכוונת להערכת אמונות לגבי היותו של העצמי רע וראוי לביקורת. פרוצדורה זו אפשרה לה לזהות כי ככל שאנשים תפסו את עצמם כרעים וראויים לעונש- כך גדלה היכולת שלהם לשאת כאב.

ממצאים אלו תאמו מסקנה דומה אליה הגיע באותה תקופה Franklin, לפיה מרבית האנשים אינם פוגעים בעצמם למרות ההקלה שנלווית לכאב, מאחר והם אוהבים את עצמם ואינם רוצים לפגוע בעצמם. במסגרת אחד ממחקריו, הוא ביקש מהנבדקים לדרג מילים כ"אני" ו"עצמי" על סקלה שבין אחד לעשר הנעה מ"מאוד לא נעים" ל"נעים מאוד". מרבית האנשים דרגו מילים אלו בין שבע לשמונה, אך אנשים אשר היו מעורבים בהתנהגויות של פגיעה עצמית העניקו לעצמם רק שתיים או שלוש נקודות.

Franklin גם שיער כי מרבית האנשים לא יעדיפו גירויים אשר מתארים דם, פצעים, סכינים או דימויים דומים, בעוד שאנשים המעורבים בהתנהגויות פגיעה עצמית ירגישו אחרת מאחר והם מקשרים גירויים אלו להקלה בכאב. בהתאם להשערה זו, במחקר שפורסם ב- 2014 אכן נמצא כי אנשים אשר היו מעורבים בהתנהגויות פגיעה עצמית בשנה שטרם המחקר או לפחות עשר פעמים במהלך חייהם נטו לדווח על סלידה מגירויים מסוג זה פחות מאנשים אשר לא היו מעורבים בהתנהגויות של פגיעה עצמית.

מטרות טיפוליות

בהתבסס על ממצאים אלו עולות שאלות לגבי מציאת דרכים חדשות לטיפול בהתנהגויות פגיעה עצמית. בהתבסס על הממצא לפיו פגיעה עצמית קשור בענישה הנתפסת כמגיעה לעצמי, Hooley התמקדה בכיוון הקוגניטיבי. היא מציעה כי ניתן להפחית התנהגויות פגיעה עצמית באמצעות התמקדות בתפיסה העצמית המושרשת עמוקות לפיה העצמי הוא רע וראוי לענישה. במאמר שהתפרסם ב-2014, Hooley et Germain תיאור את תוצאותיה של התערבות בת חמש דקות אותה הן פיתחו בניסיון למצוא דרכים לשינוי אמונות הנוגעות לערך עצמי באופן אמין, מעוגן במציאות ומתון יחסית. זאת, מתוך הנחה שהתייחסות ישירה בנוסח "אתם צריכים לחשוב על עצמכם באופן חיובי יותר" לא תוכל להביא לשינוי של ממש בקרב אנשים עם תפיסות עצמיות שליליות. במסגרת המחקר, החוקרים ביקשו מהנבדקים לבחור את התכונות המתארות אותם באופן המדויק ביותר מתוך רשימה של תכונות טובות. לאחר מכן, הנבדקים התבקשו לתאר בפירוט ולתת דוגמאות לתכונות שבחרו. לפני ולאחר ההתערבות החוקרים בדקו את משך הזמן בו נבדקים יכלו לשהות במצב של כאב. לאחר ההתערבות, נמצא כי אנשים המעורבים בהתנהגויות פגיעה עצמית השהו את מצב הכאב למשך חצי מהזמן בו שהו במצב הכאב לפני ההתערבות. ככל שתחושת הערך העצמי שלהם עלתה יותר, כך נכונותם להישאר בסיטואציה המכאיבה פחתה.

על סמך ממצאיה של Hooley,  פנה Franklin לכיוון התנהגותי וניסה לפתח מודל התערבות המבוסס על טכניקות התניה מחדש. הטכניקה מכוונת להתמודדות עם הקישור שעושים אנשים שפוגעים בעצמם בין דימויים של כאב לבין הקלה, ובין עצמם לבין מילים שליליות. על אף שתוצאות המחקר עדיין נסקרות, ממצאים ראשוניים מצביעים על כך ששינוי רגשותיהם של אנשים לגבי מילים הקשורות בעצמם ולגבי דימויים הקשורים בהתנהגויות פגיעה עצמית יכול להיות כיוון טיפולי מבטיח.

ביבליוגרפיה

Tori DeAngelis, A new look at self injury, Monitor on Psychology, Vol 46, July 2015.