ריקי מאירי ואירית אלוני
מאמר זה מוקדש למתמודדות ולמתמודדים עם השלכות הטראומה על חייהם, אשר נתנו בנו אמון והסכימו לצאת למסע טיפולי משותף, שכלל גילוי ולמידה הדדיים. בימים אלה, כשאלפים חוזרים לנוף מולדתם ומשפחתם, אנו מקוות כי מאמר זה יהיה להם לעזר. תודה מיוחדת לד"ר תמר לביא על הליווי המקצועי והתמיכה הרבה בכתיבת המאמר, ולכל צוות היחידה הקלינית בנט"ל.
בבוקר השבעה באוקטובר התעוררה החברה הישראלית למרחב חדש וזר מבחינת עוצמת הפגיעה, היקפה, מורכבותה, משכה וטווח השפעתה. כבר בשנה הראשונה שלאחר האירועים גדל מספר המטופלים בנט"ל, עמותה המעניקה תמיכה וסיוע נפשי לנפגעי מלחמה וטרור בישראל, ביותר מפי עשרה והגיע לכ-3,400 מטופלים חדשים. בין מטופלים אלו, נמצאים נפגעי מסיבות הטבע, אזרחים מהעוטף, לוחמי מילואים, נפגעי חרדה בעורף, עובדי ארגוני הסיוע, משפחות חטופים ואף שבים משבי חמאס. בהתאם, גדל פי ארבעה מספר המטפלים, ואנו מכירות תודה למאות המטפלות והמטפלים שהתגייסו במסירות למשימה ונענו לצורך לממש את חובתנו המקצועית כאנשי בריאות הנפש "לטפל ולדאוג" (Godkin & Markwell, 2003).
מצב בלתי מוכר זה חייב תנועה בין הסתמכות על ידע וניסיון קיימים ובין שבירה של פרדיגמות ותפיסות קיימות ובנייתן מחדש. במאמר זה נציע, על בסיס הניסיון שהצטבר בנט"ל, מודל עבודה ראשוני לטיפול אינטגרטיבי. טיפול זה משלב עקרונות של סוגי טיפול רגשי שונים, אשר נועדו לתת מענה להיבטים מגוונים בטיפול. הטיפול משלב בין טיפול זוגי (בדגש על EFT), טיפול פרטני (בעיקר סכמה תרפיה), ותובנות מתוך הטיפול הממוקד בטראומה. את עקרונות המודל ניתן לעגן בסטינג טיפולי קצר מועד או ממושך יותר הן בעבודה הפרטנית והן בעבודה הזוגית, בהתאם לצרכים האישיים והזוגיים של בני הזוג.
לאורך המאמר, נסקור את השפעת ההתמודדות עם פוסט-טראומה על זוגיות כעולה מהספרות, ונתמקד בתיאור האתגרים הייחודיים לאנשי המילואים ובני או בנות זוגם. לאחר מכן, כדי לפרט על מודל העבודה המוצע, נציג בקצרה את הגישות הטיפוליות שעליהן הוא מתבסס, ונדגים את דרך העבודה במודל באמצעות תיאור מקרה.
למציאות הטראומטית החדשה והלא מוכרת, שאתגרה את הפרדיגמות הטיפוליות הקיימות, היו כמה מאפיינים ייחודיים ובעלי השפעה טיפולית משמעותית, אשר נדון בהם כאן בהרחבה.
אירועי השביעי באוקטובר בפרט, ותקופת המלחמה ככלל, מאופיינת בהיקף עצום של פגיעה וחשיפה לאכזריות ולרוע שלא ידענו כמותם בעבר ושבאו לידי ביטוי בחוויה קשה של אימה וחוסר אונים ובביטויים סימפטומטיים קשים ועיקשים. עוצמת הטראומה וריבוי האובדנים שאפיינו אותה, לרבות מוות של אנשים קרובים ואובדן של רכוש, בית, קהילה, נוף ויכולות, הביאה לידי שבר עמוק בתפיסות עולם בסיסיות (Janoff-Bulman, 1992) ולאובדן האמון בעצמי ובסביבה, החיוניים לתחושות של יציבות וביטחון.
טראומת הבגידה הינו מונח המתייחס לחוויה סובייקטיבית שהייתה שזורה לעיתים בתחושות בגידה מצד דמויות התקשרות, והביאה לידי מה שג'ניפר פרייד מכנה טראומת בגידה (Betrayal Trauma ;Freyd, 1996). על פי המשגתה, פגיעה זו כוללת התעללות של גורם מטפל בו אנחנו תלויים, אשר פוגע בנו, מפקיר אותנו או לא מונע פגיעה בנו, או מצב בו מתקיימת חוויה התפתחותית של מחסור בצרכים בסיסיים ואף בגידה במערכת יחסים אינטימית. פרייד מתארת את המנגנונים הנפשיים שמאמץ הקורבן להתמודד עם ההשלכות השליליות של הבגידה, אליהם פרייד מתייחסת כ"עיוורון לבגידה". כלומר, נטייה לצמצום המודעות לפגיעה, על מנת לשמר את היחסים עם דמות ההתקשרות.
עם הזמן, הרחיבו פרייד וחוקרים אחרים את הפרספקטיבה של טראומת הבגידה גם לקשרים זוגיים ואינטימיים בהם שוררת אלימות על ביטוייה השונים (פיזית, כלכלית, מינית ועוד), השפלה, איומים וגם נטישה בעת משבר. גם בהקשר הזוגי, ההשלכות של טראומת הבגידה הן פגיעה קשה באמון, בושה, אשמה, בלבול ודיסוציאציה (2021 ,Noelle et al).
בהקשר של השבעה באוקטובר, מעניין לציין שעם הזמן, הרחיבה פרייד את ההבנה לכך שטראומת הבגידה יכולה להתקיים לא רק בין פרטים, אלא גם אל מול מערכות ומוסדות שהפרט נסמך עליהם אך מרגיש כי הם נכשלים בהגנה עליו או שותקים כמוסד ביחס לנושאים של צדק חברתי. עבור תופעה זו, טבעה פרייד את המונח "בגידה מוסדית" (Smith & Freyd, 2014). עוצמתה של חווית הבגידה המוסדית נמצאה קשורה למצוקה הנפשית גם במחקרים בישראל. בכלל זה, אירוע ההתנתקות מגוש קטיף (Dekel & Tuval-Mashiach, 2012) וגם באירועי השבעה באוקטובר ומלחמת חרבות ברזל (Levi-Belz et al., 2024).
אנחנו סבורות שהבגידה המוסדית ותחושת ההפקרה בתוך המשפחה מזינים זה את זה ויוצרים הגברה של תחושת הבדידות וההשלכות הנפשיות השונות. ביטוייה של טראומת הבגידה, הכוללים גם תחושות אשמה, פוגעים גם בקשרים בינאישיים ועושים את הטראומה עיקשת וקשה לטיפול. כלומר, ייתכן כי תחושת חוסר האמון והבגידה הנחווים ברמה הביטחונית והלאומית, מחלחלים ומקשים על יצירת והעמקת האינטימיות בקשרים הזוגיים והמשפחתיים.
מלחמת השבעה באוקטובר התאפיינה גם במשכה הארוך, היבט שהשפיע במיוחד על חיילי המילואים. חיילים אלה, שפעם אחר פעם יצאו לשירות מילואים באזורי לחימה, התקשו לקיים שגרה יומיומית יציבה ועקבית, ובמצב זה הפך הבית, ולא שירות המילואים, למצב הזמני. המעברים המרובים והתכופים בין הבית לשדה הקרב הציבו אתגרים שלא הכרנו בישראל בעבר, בין היתר סיטואציה עמומה בבית, שבה לא ברור לבני הזוג האם וכיצד לחזור לשותפות ולתפקידיהם המלאים בשגרה, בזוגיות ובמשפחה.
אף שמצב זה מעמיד אתגרים לכלל המשפחות, בקרב אנשי מילואים שמתמודדים עם פוסט-טראומה האתגרים גדולים במיוחד. אך כפי שיתואר להלן, לצד היותה של הזוגיות עוד מרחב למשבר אפשרי, מהניסיון שהצטבר בנט"ל בשנתיים האחרונות עולה כי בעבודה זוגית מתאימה הזוגיות עצמה עשויה להיות כר נוסף לעבודה טיפולית של שני בני הזוג ואף מקור תמיכה למתמודד עם פוסט-טראומה.
אף שאחת ההשלכות המשמעותיות והשכיחות של מלחמה ואסון היא הפרעת דחק פוסט-טראומטית (Post Traumatic Stress Disorder; PTSD) (להלן: פוסט-טראומה או PTSD), פגיעתה הנפשית של הטראומה אינה מוגבלת למי שחווה אותה ישירות. היא מחלחלת באדוות שהולכות ומתרחבות מהנפגעים אל הסביבה הקרובה, המשפחה, החברים ואף הקהילה, כך שכל מי שחי לצד הנפגע או הנפגעת מצויים בסיכון לפתח סבל ומצוקה משניים (Dekel & Solomon, 2006). כך דווקא מי שעשויים היו להיות המצע העיקרי ליצירת מרחב מרפא עבור הנפגע או הנפגעת, נושאים בעצמם נטל כבד, ויכולתם לתמוך ולסייע להחלמה פוחתת.
עובדה זו מקבלת משנה תוקף בהקשר של טראומה על רקע לאומי, בה עוסקת עמותת נט"ל. טראומה זו נטועה בהקשר חיצוני שהשפיע על הפרט ועל סביבתו כאחד, וסביבת המטופל, על מעגליה השונים מהווה גם את המצע לריפוי הטראומה. על כן, מיום הקמתה של עמותת נט"ל ב-1998, אחד מעקרונות העבודה הבסיסיים בה הוא תפיסה מערכתית אקולוגית של הטראומה הנפשית והטיפול בה. בהתאם, המחלקה הקלינית מציעה לפונים לטיפול ביחידה הקלינית גם שילוב של טיפול זוגי ומשפחתי.
אחת מהדמויות המרכזיות המהוות מצע לשיקום ולריפוי של נפגעי הטראומה היא פעמים רבות בן או בת הזוג. אלו אינם מתמודדים רק עם קושי רב מעצם הקרבה הפיזית לנפגע הטראומה, אלא גם עם השפעותיה של הטראומה הנפשית על הקשר הזוגי עצמו. מקור הקושי הוא ההשפעה של פוסט-טראומה על תגובות רגשיות נלוות כגון קהות רגשית, רגשות אשמה ובושה וקושי בויסות רגשי – שכל תגובה כשלעצמה עלולה לפגוע במידה ניכרת בדינמיקה הזוגית (דקל ושות', 2025).
מאפיין נוסף של פוסט-טראומה הוא הימנעות (Solomon et al., 2008), וכשמדובר בקשר זוגי הסתגרות וצמצום החשיפה העצמית פוגעים באינטימיות. בהיעדר תקשורת בין בני הזוג היכולת להבין את הגורמים להתנהגות שלא הייתה מוכרת קודם נשללת, דבר שמביא לידי התרחקות ופגיעה שהולכת ומעמיקה (Dekel & Monson, 2010). ואכן, מהספרות עולה כי בקרב בנות זוג של לוחמים עם פוסט-טראומה יש ירידה בשביעות הרצון מהקשר הזוגי, סיפוק מיני נמוך ותחושות גבוהות של נטל זוגי ובדידות, בהשוואה לבנות זוג של לוחמים שלא פיתחו סימפטומים אלה (Dekel & Monson, 2010; Smedley & Nelson Goff, 2025).
בקרב זוגות שבהם אחד מבני הזוג מתמודד עם פוסט-טראומה נצפתה גם ירידה ביכולות הויסות הזוגי, כלומר האפשרות למתן ולהשפיע על התגובתיות הרגשית של בן הזוג השני. בהתאמה נרשמה עלייה באלימות הפיזית, המילולית והפסיכולוגית. ממצא זה נכון למגוון אוכלוסיות, אבל נפוץ בעיקר בקרב לוחמים ובני ובנות הזוג (Taft et al., 2011). בספרות גם נמצא כי קיים מתאם בין תסמיני PTSD ובין פגיעה בקרבה, בתקשורת ובאמון בין בני הזוג (Campbell & Renshaw, 2018; 2019).
עם זאת ממחקרים, למשל מסקירה ומטא-אנליזה של Sijercic ושותפים (2022), ומנתונים שנאספו ביחידה הקלינית של נט"ל, עולה כי טיפולים זוגיים יעילים הן לשיפור התפקוד הזוגי והן להפחתת תסמיני הפוסט-טראומה של המתמודד הישיר. בין היתר נמצא כי טיפול זוגי, שבמהותו נועד לחדש תקשורת פתוחה ובטוחה ולפתח דרכי התמודדות משותפות המחזירות לזוגיות את המרכיב של פעולה משותפת ואת החיוניות של הזוגיות המשותפת עבור כל אחד מבני הזוג, יכול לסייע לזוגיות ולבסס אותה כמרחב לריפוי והחלמה. לאחר אסון השבעה באוקטובר ולנוכח המלחמה המתמשכת, חשיבותה של יכולת זוגית זו עולה פי כמה.
משאלוני הדיווח העצמי שהמטופלים בנט"ל ממלאים כדרך שגרה לפני הטיפול, עלה כי בקרב כ-1,500 אנשי המילואים שקיבלו טיפול פרטני בתקופה שבין השבעה באוקטובר 2023 ליולי 2025, כמחציתם היו בסכנה לפתח PTSD (על פי שאלוני PCL-5). מתוך המטופלים שהיו בסכנה לפתח PTSD כמחצית (רבע מסך אנשי המילואים המטופלים) דיווחו על פגיעה בינונית עד גבוהה בתפקוד הזוגי. נתונים אלה מאששים את הקשר שבין פוסט-טראומה ובין הזוגיות. זאת ועוד, מהשבעה באוקטובר כ-10% מהמטופלים בנט"ל ביקשו כטיפול נוסף גם טיפול זוגי, נתון אשר מהווה עלייה של מאות אחוזים בביקוש לטיפולים אלה בהשוואה לשנה שלפני האסון.
לצד הצורך בטיפול הזוגי וחשיבותו, מידת היעילות של טיפולים זוגיים לזוגות שאחד מבני הזוג מתמודד עם פוסט-טראומה עדיין לא ברורה, ובעיקר לא ברור אילו גישות טיפוליות הן היעילות ביותר. ואכן, קיימות מעט מאוד גישות טיפוליות לטיפול זוגי ייעודי זה (דקל ושות', 2025). מאמר זה מציע אפוא, על בסיס הניסיון שהצטבר בנט"ל, מודל עבודה ראשוני לטיפול אינטגרטיבי בזוגות המתמודדים עם פוסט-טראומה. מודל זה משלב בתוכו שלוש גישות טיפוליות: EFT (טיפול ממוקד רגש) לשיפור התקשורת הזוגית, סכמה תרפיה לעבודה תוך-אישית שתאפשר הבנה אישית וזוגית של הדפוסים ושינוי שלהם, ותובנות מתוך הטיפול הממוקד בטראומה, המאפשרות בניית אמון וויסות רגשי.
מעבר להשפעותיה האפשריות השונות של טראומה ונוכחותה של פוסט-טראומה על הזוגיות, עבור אוכלוסיית המילואימניקים ובני או בנות זוגם, ייתכנו קשיים ייחודיים ומשמעותיים עבור הטיפול. המפגש המחודש של המילואימניק/ית עם המשפחה ועם מעגל הקרבה הראשון רווי קשיים, ובעוד הוא יכול להזין ולחזק, ומנגד יכול גם לרוקן ולדלל כוחות.
במהלך המלחמה, כשהחיילים והחיילות היו במילואים, התמודדו בני המשפחה שנותרו בעורף עם אתגרים וקשיים משלהם, ונאלצו להסתגל למציאות המלחמה. היעדרו של המילואימניק והדאגה לו היו למרכיבים מרכזיים בקיום המשפחתי, והם שינו במידה ניכרת את הגדרת התפקידים וחלוקתם בבית. זאת ועוד, פעמים רבות החיים המשיכו: הילדים גדלו, בני הזוג התפתחו, פרויקטים בעבודה התקדמו, וסמסטרים המשיכו באקדמיה.
על אף הזמן שחלף, עם החזרה מהמילואים המילואימניקים מצופים לחזור במהירות אל תפקידיהם החברתיים והמשפחתיים הקודמים ואל המחויבויות של חייהם האזרחיים (Dekel & Solomon, 2011). לכך, נוספת העבודה שמבחינתם זמן הבית כביכול ״קפא״, והם מצפים שהבית אליו הם שבים, יהיה זה שנצרב בזיכרונם כשעזבו. כתוצאה מגורמים אלו, בפועל המפגש מתקיים בין ישויות שהשתנו, והכל זקוקים לתקופת הסתגלות. שלב זה מכונה בצבאות העולם "ירידת לחץ" או "דה-קומפרסיה" (De Soir, 2017).
תחושתם של המילואימניקים כי בתחומים רבים חלה התקדמות והם נשארו מאחור, הן במשפחה והן בעבודה, מייצרת חוויה של ריחוק ותסכול, ומחייבת השקעת מאמצים רבים כדי לגשר על הפער מהר ככל האפשר, מאמצים שלעצמם מביאים לידי עומס יתר ואף לשחיקה ברמה הפיזית. זאת ועוד, הדרישה לחזור לתפקידיהם הקודמים מחייבת אותם גם להשיל את הביצורים הנפשיים, אשר נבנו בהשקעה רבה כדי לאפשר להם להתמודד עם הסכנות, החוויות הקשות ונוכחותם השרירותית של רוע ומוות, במצב של הישרדות מתמדת.
אנשי מילואים רבים מתקשים לחזור ולמלא את תפקידיהם הקודמים, בין היתר בבית, כפי שניכר בניסוח מחדש של החוויה שתיאר ל', מטופל בשנות ה-20 לחייו: "מאז שחזרתי אני מרגיש שאני לא מצליח לחזור להיות מי שהייתי. כולם מצפים שאחזור ישר לעניינים, לתפקד בבית, בעבודה ובלימודים [...] אני מרגיש מותש ושאני לא מצליח באמת להיות שם". במצב זה נוצר פער בין הציפיות של בני ובנות הזוג שנמצאים בבית כבר זמן ממושך בודדים ונושאים בעול כפול, לבין הצורך של משרתי המילואים השבים. בתקופה זו שני הצדדים חווים עליות וירידות ומעברים מהירים בין קטבים רגשיים הכוללים שמחה, רגיעה והקלה לצד ריקנות, כעס, אשמה ודיכאון, כשרגשות אלו עשויים להשתנות בהדרגה או להתעורר בפתאומיות בעקבות טריגרים בלתי צפויים (Dekel & Solomon, 2011).
בהיבט הקוגניטיבי, רבים מהמשרתים השבים ממשיכים להיאחז בדפוסים של חשיבה הישרדותית בינרית ופשטנית, המסווגת גם גירויים ניטרליים ועמומים כמסוכנים ואינה מאפשרת עמדה סקרנית וחוקרת. הם מדווחים על דריכות גם בגני השעשועים עם ילדיהם, מתקשים לצאת למקומות הומים ולעיתים אף מתקשים ליהנות או לנוח כל עוד חבריהם ליחידה ממשיכים להילחם. הסימפטומים של הימנעות וצמצום המחשבות והיכולות הקוגניטיביות, האופייניים ל-PTSD, ורצונם של המילואימניקים להגן על היקרים להם מפני סיפורים קשים, עלולים גם לפגוע בתקשורת בין בני המשפחה או בני זוג, ולייצר תחושת ריחוק ואף ניכור. מתוך כך עשויה שלא להתאפשר חוויה של שמחה סביב החזרה והמפגש, אם בשל הקושי שעמו מתמודדים המשרתים ואם בשל העובדה שבן/בת הזוג התרגלו להיות לבד, כך שיכולים להישזר בו גם רגשות אשם.
הדריכות והעוררות בסביבה הביתית עלולים לבוא לידי ביטוי לא רק בהימנעות, אלא גם בתחושות וביטויים של כעס ולעיתים אף אלימות. כמו שתיאר למשל ל' (ראשית שנות ה-40), אשר מובאת כאן פרפרזה של דבריו: "אני מגיע לטיפול כי אני מרגיש שאני לא מצליח להשתלט על הכעסים שלי מאז שחזרתי מהמילואים, הכול יוצא על אשתי והילדים על דברים קטנים... זה יוצא משליטה ואז האשמה מציפה אותי. אני לא יודע מה לעשות". זאת ועוד, סבבי המילואים החוזרים ונשנים והידיעה בדבר צו 8 "האורב בתיבת הדואר" צמצמה את המוטיבציה של המילואימניקים להיפרד מן ההגנות, מהדריכות המוגברת, מההימנעות ומהצמצום הקוגניטיבי, שסייעו להם במרחב של שדה הקרב. בהערת אגב, נציין כי החשש לשבור הגנות חיוניות למטופל העסיקה גם מטפלים, שכן הם חשו בלבול גדול באשר לתפקידם ולגבולות הטיפול בעת הזאת. כל אלו יחד פוגעים באינטימיות הרגשית והמינית בין בני זוג.
חשוב לציין כי לא כל המילואימניקים יפתחו PTSD לאחר השירות. למעשה, לאחר תקופה מסוימת של חזרה מהלחימה רוב המילואימניקים יסתגלו באופן תקין לחיי השגרה שלהם, וסימפטומים רבים יחלפו כחלק מהחלמה ספונטנית. מחקרים אף מראים כי קיימת צמיחה פוסט-טראומטית כעומק הפגיעה (Tedeschi & Calhoun ,2004). עם זאת יש מי שחוויית הקרבות או המעברים החדים בין מרחב הלחימה למרחב האזרחי יהוו מכשול שיפגע בהם ובזוגיות שלהם, ואצל חלקם אף יחולל שבר נפשי, שביטויו הנפוץ ביותר הוא PTSD.
מהניסיון שהצטבר בנט"ל בשילוב בין טיפולים אישיים וזוגיים, עלה כי דרך יעילה להיעזר בטיפול זוגי היא על ידי תנועה לפי הצורך בין המרחבים השונים, בהתבסס על מודל טיפולי אינטגרטיבי שמשלב עקרונות של טיפול רגשי מהגל החדש בשלוש גישות.
מתחום הטיפול הזוגי, נעשה שימוש בטיפול ממוקד רגש (EFT). טיפול זה הינו טיפול המתאים גם לזוגות, אותו פיתחה בגרסה זו סו ג'ונסון (Johnson, 2008). הטיפול מתבסס על תיאורית ההתקשרות וכולל עבודה ישירה עם רגשות כדי לעזור לבני הזוג לעבד רגשית את חוויותיהם ולייצר אינטגרציות וחיבורים מועילים ותפקודיים יותר. עבודה כזאת מאפשרת לשני בני הזוג לחוות את רגשותיהם, לקבל אותם, לווסת אותם וליצוק בהם משמעות (שחר ואלון, 2013), כאשר ההיבט האחרון חשוב במיוחד בעבודה עם פוסט טראומה.
מתחום הטיפול הפרטני, נעשה שימוש בגישת הסכמה-תרפיה, גישה טיפולית אינטגרטיבית שצמחה בעשורים האחרונים מתוך ה-CBT ופותחה על ידי ג'פרי יאנג (Young, 1999). הגישה מתמקדת בהסתכלות תוך-אישית בהתבסס על תאוריות פסיכודינמיות, התקשרותיות וחוויתיות, בניסיון לאתר סכמות רגשיות בעייתיות שנוצרו בהקשרים מוקדמים. כמו כן, הטיפול מתמקד בעבודה עם מודים (modes), כלומר מצבי עצמי שונים הקיימים אצל אותו האדם בזמנים שונים, ואשר קשורים לסכמות המוקדמות שלו. בעוד מודים מסוימים מהווים מצבי עצמי אדפטיביים, מודים אחרים עשויים לפגוע באדם ובתפקודו, למשל מודים המשקפים סגנונות התמודדות אשר אינם מיטיבים.
גם גישה זו מתבססת בין השאר על תיאורית ההתקשרות (Johnson, & Brubacher, 2016), לפיה היחסים המוקדמים עם הדמויות ההוריות מייצרים את דפוס ההתקשרות עם הזולת בכל התחומים (עבודה, משפחה, הורות, זוגיות וכו'). במהלך הטיפול המטרה הינה לגעת בסכמות רגשיות אלה, ולאפשר בנייה מחדש שלהן ושל המודים השונים, באופן מותאם ומועיל יותר. לעבודה זו חשיבות רבה בטראומה, שכן במפגש עם טראומה השבר החיצוני פוגש את השבר הפנימי, מה שיכול להעמיק את הפרעת הדחק הפוסט טראומטית. לכן, ישנה חשיבות לעבודה תוך-אישית הנוגעת בקשיים הרגשיים המקדימים לטראומה.
מתחום הטיפול הממוקד בטראומה נעשה שימוש בעיקר בהתכווננות וגמישות לצורכי המטופלים, עבודה על ביטחון והתקשרות, פסיכו-אדוקציה וויסות רגשי. מטרת היבטים אילו היא לאפשר תהליך טיפולי ולהגדיל את חלון הסיבולת האישי והזוגי. השילוב בין הגישות נעשה במטרה להביא לידי אינטגרציות נפשיות חדשות, כמו גם לתנועה פנימית שתאפשר תפקוד ורווחה אישית וזוגית. על בסיס היבטים אלו ומתוך האינטגרציה בין השיטות בהתאם לצורך, מאופיין הסטינג הטיפולי במודל בהתכווננות ובגמישות. כך, מתאפשר לקיים טיפול קצר מועד או ארוך, וניתן לקיים לצד המפגשים הזוגיים גם מפגשים אישיים עם בני הזוג, בדגש על בחירתם ורצונם.
בפועל, אחת המשימות העיקריות בטיפול, אישי וזוגי, היא חזרה אל הטיפול, כדי לשפר את הרווחה והתפקוד (דקל ושות', 2025), וכדי לאפשר ויסות אישי וזוגי וחזרה אל חלון הסיבולת. כפי שמודגם בגישות תיאורטיות שונות כגון ה-EMDR, כאשר יש חזרה לויסות רגשי, לדוגמה דרך טכניקות של נשימות, מיינדפולנס ופסקי זמן תוך עצירת הסייקל הזוגי, מתאפשרת עבודה מעמיקה יותר (כפי שיודגם בהמשך בתיאור המקרה).
עוד עיקרון טיפולי חשוב בטיפול זוגי בפרט הוא בניית הקשר הטיפולי והברית הטיפולית (Johnson & Brubacher, 2016). בטיפולים ממוקדי טראומה, לא כל שכן בטיפולים זוגיים, יצירת אמון במהלך הברית הטיפולית היא מרכיב משמעותי ורגיש. גם הרמן (1994) מציעה כי השלב הראשון בטיפול בשורדי טראומה הוא ביסוס תחושת ביטחון בקשר הטיפולי. לנוכח החוויה הדומיננטית של בדידות, זרות ו"חוסר-מובנות", לצד חוויית הבגידה וההפקרה בשדה הקרב, הפונים זקוקים בייחוד להבנה ואף אחווה מצד המטפל.
בלום (1992) מתייחס גם הוא לתחילת הקשר הטיפולי, ומציין כי חשיפה עצמית (Self-disclosure) מותאמת היא אמצעי יעיל ליצירת קשר ראשוני. מניסיוננו, בעבודה קצרת מועד אמצעי זה יכול לסייע ליצור קשר עמוק במהירות וכך לאפשר קשר פתוח ואמפתי בין המטפל למטופל, בניגוד לשאיפה לריחוק האובייקטיבי הנהוגה בחלק מן הטיפולים ארוכי-המועד. גישה זו מתאימה במיוחד לעבודה עם זוגות המתמודדים עם פוסט-טראומה שכן היא מתמודדת ישירות עם סימפטומים של ההימנעות, אשר יכולים להתבטא בין היתר ביצירת קשרים. סימפטומים אלו מהווים גורם דומיננטי ביצירת הקשיים הזוגיים ושימורם בקרב זוגות אלו. זאת ועוד, קשר זה נחווה כגורם שמקדם את הטיפול בטראומה, שכן הוא מהווה בסיס לשיקום היכולת של המטופל ליצור קשרים עם הסביבה החיצונית, לתחושתו שהוא מובן ואנושי, והוא גם מפיג את חוויית הבדידות והזרות האופיינית.
לשיתוף ישנה משמעות עמוקה עוד יותר במצבים של מציאות טראומטית משותפת (Boulanger, 2013). דוגמאות לכך הן מקרים שבהם מטפל משתף בחוויה של פחד ואף שיתוק בשדה הקרב, בחוויית הזרות עם השיבה הביתה משדה הקרב, או באתגר הבלתי נסבל שמציב שדה הקרב על תפיסות ערכיות. בטיפול זוגי בטראומה, האתגר הוא פעמים רבות להתגבר על הניתוקים על ידי חיבורים חדשים. היכן שהטראומה מנתקת ומפצלת, בטיפול ניתן לייצר חיווטים חדשים, אישיים וזוגיים כאחד.
העבודה בחדר הטיפול בגישה המשלבת עבודה אישית וזוגית, נעה משיח טיפולי אישי עם כל אחד מבני הזוג אל המרחב הזוגי באמצעות טכניקות של שיקופים והדהודים מסוגים שונים (טכניקות נרטיביות, אימאגו, EFT). השילוב בין התנועה האישית והזוגית בטיפול בטראומה מאפשר יציאה מקיפאון ואפשרות לייצר אינטגרציות חדשות להמשך החיים. היתרון בעבודה הזוגית הוא בתהליכים ה"חיים" בחדר הטיפול, ולאו דווקא מדוברים באופן מעובד ואנליטי. כך ניתנת הזדמנות לאינטגרציה רחבה, שמתעגנת באופן סימולטני במוח, בגוף ובנפש, ומייצרת חיווטים חדשים (דוידג', 2009) ואפשרות להתנהלות זוגית בדינמיקה אישית שונה בתכלית. כחלק מהעבודה הזוגית, גם שאלנו יחד מה שומר על הזוגות השונים מפני יציאה מויסות רגשי, מה שבהקשר של המלחמה קיבל את הכינוי "כיפת ברזל" אל מול הטריגרים המציפים ותחושת המתקפה על ה-self שנחוותה כמתקפת טילים.
ג'ונסון (2008) מציעה כי השלב האחרון בטיפול זוגי מתמקד ביכולתם של בני הזוג לסלוח זה לזו על פגיעות העבר, להעמיק את הקשר דרך מגע ומיניות, ולשמור על אהבתם חיה ומלאת חיוניות ושמחה תוך בניית חזון משותף. בטיפול הזוגי והאישי של מאיר ומעיין (שמות בדויים) שמוצג להלן, שבמהלכו נולדה בתם הבכורה, התמקד השיח בחזון המשותף שלהם לגידול הילדים ובניית התא המשפחתי המשותף, שיתבסס על אווירה רגשית בטוחה, מאפשרת, אמפתית ונעזרת בחברי המשפחה לצורך התמודדות עם אתגרים וקשיים.
הטיפול הזוגי ביחידה הקלינית של נט"ל מתבסס גם על מומחיות בטיפול בטראומה. העמדה הבסיסית של טראומה, כפי שלמדנו מניסיוננו, מחייבת גמישות והתכווננות מתמדת. המתמודדים והמתמודדות הם המומחים לחייהם, ועליהם להכתיב את הקצב ואת הסטינג הטיפולי הנכון עבורם, תוך החזרת תחושת השליטה בתהליך הטיפולי ובהקבלה לחייהם. חשיבות הפסיכואדוקציה בתוך הטיפול ומעורבותם של בני הזוג במרחב הטיפולי קריטית לדינמיקה הזוגית וליכולת לויסות אישי וזוגי, תוך תקשורת הדדית ולמידת הדפוסים התוך אישיים והאוטומטיים של כל אחד מהם. היכולת לניטור זוגי, הזמנה לפסקי זמן אישיים וזוגיים והעיבוד האישי בתוך הטיפול הזוגי – כל אלה מאפשרים מתן תוקף למכל האישי ולמכל הזוגי כאחד ואף הרחבה שלהם.
על מנת להמחיש את העקרונות שתוארו להלן ואת האופן בו אלו באים לידי ביטוי במודל הטיפולי, להלן אנחנו מציגות תיאור מקרה אילוסטרטיבי. תיאור המקרה מורכב מכמה טיפולים, והפרטים בו טושטשו ושונו בכדי למנוע אפשרות לזיהוי.
מאיר (שם בדוי), בן 25, נשוי כחצי שנה, הגיע לטיפול אישי אחרי כמה סבבי מילואים כחייל קרבי. סבבים אלו הותירו אותו מוצף וסובל מסימפטומים של פוסט-טראומה, בעיקר עוררות יתר, הימנעות, קשיי שינה ודכדוך. ניכר היה כי בעקבות החשיפה לאירועים הטראומטיים נפגעו התפקוד בעבודה, התפקוד החברתי וכן הקשר עם משפחתו המורחבת בכלל ועם מעיין אשתו בפרט.
מאיר, הבכור במשפחה בת ארבעה בנים וחי ביישוב באזור המרכז, עובד כמנהל בעסק משפחתי שהקים סבו. מאיר עצמאי מגיל צעיר, ובעקבות סכסוכים קשים בינו ובין הוריו עבר לגור בבית סבו כשהיה בן 16. ניכר כי הוא סומך מאוד על עצמו, והתמה המלווה את חייו היא "אם אין אני לי מי לי". כיום, הקשר עם הוריו תקין לדבריו, אבל האווירה הרגשית בביתם מתבססת על תחרות בין האחים ועל "חוכמולוגיות", שמלוות את ארוחות ליל השבת המסורתיות.
במילואים שירת מאיר כחייל קרבי ונע בין הגזרות בדרום ובצפון בהתאם לצורך הצבאי. במבצעים הצבאיים תפקד באופן מלא וחד, אבל גם נחשף לאירועים טראומטיים. אלו כללו בין היתר אירועים מסכני חיים ומראות קשים ביותר, הן בשבעה באוקטובר כשהגיע לעוטף עזה והן בשאר סבבי המילואים. עם שובו מהמילואים התקיים מעגל קסמים: הוא חש תחושות אשמה, ואלה הובילו אותו להסתגרות ולהצטמצמות רגשית ותפקודית. ההסתגרות גרמה לו לחוש שהוא מאכזב את סביבתו, ובתורה הביאה אותו לידי הימנעות שהלכה והתרחבה עד שהפסיק להגיע לאירועים חברתיים ומשפחתיים, לענות לטלפונים, הפחית את הגעתו לעבודה, וחוזר חלילה.
מאיר פנה לטיפול אישי כשלא הצליח עוד להתמודד עם עוצמת הסימפטומים והסבל שחווה. הוא הרגיש כי הוא מאכזב את סביבתו הקרובה והרחוקה, ואינו עומד בציפיות שלהם ושל עצמו. כבר בתחילת הטיפול תיאר בכאב רב גם התרחקות זוגית, וגם קשיי תפקוד כלליים שהביאו לידי קונפליקטים יומיומיים ואווירה רגשית טעונה ביותר בבית. החברות והתמיכה ההדדית שאפיינו את הקשר הזוגי עם מעיין נעלמו, ונותרו ויכוחים יומיומיים שהלכו והעמיקו. בחשיבה משותפת עם מאיר ומתוך תפיסה כי חיזוק המערכת הזוגית חיונית לתהליכי ההחלמה, הוצע לו לשלב גם טיפול זוגי.
בפגישה הזוגית, סיפר מאיר כי הוא ומעיין מגויסים מאוד ומעוניינים לשפר את הקשר הזוגי שלהם, וכי העובדה שהיה בשלושה סבבי מילואים משפיעה מאוד על התקשורת ביניהם ועל הויסות האישי והזוגי שלהם.
מאיר סיפר כי לאחר שלושה סבבי המילואים בדרום ובצפון חזר הביתה, ולצד תחושת הנתק מאשתו וממשפחתו, חווה זיכרונות חודרניים ופלאשבקים משדה הקרב, שהותירו אותו מוצף ומעורער עד מאוד. כתוצאה מכך, הוא התקשה לקום בבוקר לעבודה ולתפקד בבית. בנוסף, תחושות הביטחון והמסוגלות שלו בעצמו וביכולותיו, אשר עד המלחמה היו מרכיב יסודי בתפיסת העצמי שלו, התערערו מאוד, עד כדי כך שתחושות חוסר הביטחון והמסוגלות אף פגעו בתפקודו כשכבר הצליח להגיע לעבודה בעסק המשפחתי.
מנגנוני ההגנה שסייעו לו בעבר קרסו, ומעיין, שקודם לכן הייתה מקור לתמיכה ועוגן בחייו, התרחקה ממנו רגשית. זאת מכיוון שמעיין לא זיהתה בו עוד את מי שנישאה לו, וכאבה את אובדן הזוגיות שזכרה והתקיימה בעבר. שני בני הזוג התקשו לתקשר את הפגיעות שחוו, השיח ביניהם התקיים בעיקר באמצעות ויכוחים. מתוך תהליכים אלו, היותה של הזוגיות מעורערת מן היסוד בשלב זה היה בלתי נמנע. כמו זוגות רבים המתמודדים עם טראומה, נראה כי גם מאיר ומעיין התקשו לשמור על הויסות הזוגי שלהם ופעמים רבות מדי מצאו את עצמם מחוץ לחלון הסיבולת הרגשי הזוגי.
מעיין סיפרה כי היא מרגישה שמאיר חזר הביתה בעל אחר, שאינה מכירה. הוויכוחים היומיומיים, האווירה הרגשית הקשה, וחוסר היכולת של שניהם לחזור לויסות אישי וזוגי, השפיעה עליהם ועל כל מעטפת חייהם בצורה משמעותית. בנוסף לכף, המעברים התכופים בין האזרחות למילואים וחוזר חלילה לא אפשרו לבסס מחדש את הביטחון, את הקרבה ואת האינטימיות בקשר.
מפגשי הטיפול החלו עם קונטקסטואליזאציה של הקשיים הזוגיים. קשיים אלו נדונו על רקע שירות המילואים שהוביל להתמודדות קשה במיוחד, "אפילו לזוגיות החזקה והטובה" שהייתה ביניהם. כמו כן, נדונו ההשלכות האישיות של מהלך שירות המילואים על מאיר ועל מעיין בנפרד, ועל פי מאפייני החשיפה הייחודיים לכל אחד מהם. בעוד מאיר חווה חשיפה לסכנת חיים ולמראות קשים במילואים, מעיין חוותה קשיים בתימרון המשפחתי ודאגה בלתי פוסקת למאיר. בנוסף, חוו שניהם יחד את המרחק, השוני בין החוויה האישית לחוויה של האחר, ואת הקשיים הכלכליים שנוצרו.
לאחר מכן, תוארה הדינאמיקה הנוצרת כאשר הטראומה משנה את מצב ההוויה של הפרט להישרדותי ובעזרת תיאור חלון הסיבולת הזוגי למדו בני הזוג את הטריגרים המעוררים כל אחד מהם, איך התגובה של האחד הופכת להיות אירוע מעורר עבור השני ומה דרוש לכל אחד מהם כדי להירגע. מאיר ומעיין למדו איך לבקש וגם איך להעניק אחד לשני את האמצעים שנדרשים להם לויסות.
לצורך הבנה משותפת של מנגנוני ההגנה הפסיכולוגיים של מאיר ושל מעיין, נשענו על עקרונות גישת הסכמה תרפיה, שכאמור מאפשרת להביא את העבודה האישית והתוך-אישית לתוך העבודה הזוגית. כך ניתן היה לראות ביחד עם הזוג כי אצל מאיר קיים מוד התמודדות בלתי מסתגל של מגן-מנותק (Rafaeli et al., 2011). סגנון התמודדות זה מתוחזק על ידי זיכרונות ילדות ומה שמכונה בסכמה תרפיה "מודים הוריים מופנמים", כלומר קולות לא אדפטיביים שהופנמו בילדות. אצל מאיר, המודים ההוריים הדומיננטיים בילדות היו ביקורת ודורשנות, מה שהביא לעזיבתו את הבית בגיל צעיר לבית סבו, והנרטיב המרכזי שהופנם הוא של עצמאות וריחוק: "נתנו לך את החכה, ולכן עליך להתחיל לדוג לבד".
כיום מאיר, בתוך התהליך הטיפולי ותוך ביסוס עמדת "הבוגר הבריא" שמהווה מוד נוסף בסכמה תרפיה, מבקש לשנות את סגנון ההתמודדות שלמד בילדותו. מתוך עמדת הבוגר הבריא, הוא מבין שההגנה של המגן-המנותק עולה כשמעיין מבקרת אותו או דורשת ממנו דרישות שונות. הדינמיקה של דפוסים אוטומטיים אלו הקצינה לאחר חזרתו הביתה מהמילואים, שכן עקב המתח שהיה שרוי בו חזר להגנה הרגשית שאפיינה אותו ביתר שאת בעברו: התמודדות לבד ובכוחות עצמו.
לעומת זאת, מעיין היא הבת הצעירה שגדלה במשפחה מבוססת, עם "כפית של זהב" לדבריה. למעיין הפרעת קשב, שגורמת לה לאימפולסיביות ולקשיי ויסות. בפגישות האישיות, התחברה מעיין מיד למוד ההורי של פינוק יתר, המהווה ביטוי של מוד הורי ביקורתי מופנם נוסף. מתוך החיבור למוד זה, היא שיתפה כי במשך השנים הייתה ילדה כועסת ואימפולסיבית שמה שאפיין אותה זה המונח "בא לי". המוד ההגנתי המוכר לה, לדבריה, הוא פיצוי יתר, המתבטא ב-acting out רגשי והתנהגותי. לכן, הקושי שלה מתבטא בעיקר בויסות הרגשי, לרבות במפגש הזוגי עם מאיר. הקושי המתמשך שנוצר בעקבות מעגל היציאה של מאיר למילואים, החזרה מהם וחוזר חלילה, יחד עם מציאות משותפת ומתמשכת של מלחמת השבעה באוקטובר, הוסיפו לערעורה הרגשי.
במהלך הטיפול הזוגי עלה כי דפוס ההתקשרות של בני הזוג בטוח (בולבי, 2019), אבל בעתות משבר ואיום מתגלה פגיעות בעלת הד מהעבר. פגיעות זו מתבטאת בסייקל הזוגי (Johnson & Brubacher, 2016), כאשר אצל מעיין קיימים קולות מהעבר שפוגעים בדימויה העצמי ומזלזלים ביכולותיה (אשר יכולים להיות מובנים גם הם כמודים הוריים מופנמים), ואצל מאיר עולים קולות הקשורים לחוויות הלחימה ומחזירים אותו לתחושות של חוסר אונים וחוסר שליטה.
עם החשיפה לטראומה, השבר החיצוני פוגש את השבר הפנימי, ואין זה מקרי שהן מאיר והן מעיין מוצפים כל כך וחווים קונפליקט משמעותי. הדינמיקה הזוגית מאופיינת בניתוק ובחוסר תפקוד של מאיר, שמקורם במעברים הרבים שחווה מהשגרה למילואים וחוזר חלילה. מאיר מרגיש בושה ואשמה על שאינו מתפקד, ובתגובה מעיין מתפרצת עליו שכן אינה מצליחה להכיל את הקושי שלו. כתוצאה מכך מאיר מסתגר, אינו מוכן לתקשר ומעיין חווה זאת כדחייה.
בתהליך הזוגי ניתן היה לשרטט את המעגל הזוגי של מעיין ומאיר תוך שיח על הרגשות הממסכים (הכעס אצל שניהם) והרגשות הפגיעים (אצל מאיר – חוסר שליטה, חוסר אונים ופחד; ואצל מעיין –"לא רואים אותי" ופגיעה בדימוי העצמי, כולל רגשי נחיתות). ללא התערבות טיפולית עלול היה המעגל הזוגי להסלים יותר ויותר, והכעסים עלולים היו להביא לידי החרפה של הקונפליקטים הזוגיים, עד כדי סכנה של פרידה. להלן מוצג המעגל הזוגי של מעיין ומאיר:
בתרשים, ניתן לראות כיצד הכעס של כל אחד מבני הזוג פוגש את השני, ומעמיק את רגשותיו הפגיעים של בן הזוג השני. כלומר, הכעס של מאיר גורם למעיין להרגיש עוד פחות נראית, והכעס של מעיין מעמיק את תחושת חוסר האונים של מאיר.
בתחילת הטיפול הזוגי, הביעו מעיין ומאיר את קשייהם הרגשיים ואת עוצמת הפגיעה שלהם בצורות שונות. ניכר היה כי שניהם בוחנים את המרחב הטיפולי, ועד כמה ניתן להביא לתוכו את עצמם ואת קשייהם. עקב בצד אגודל נבנתה הברית הטיפולית, ברגישות ובהדרגה, בהתכווננות לעמדת ההורות המתקנת חלקית, המהווה אחת מעמדות המטפל בסכמה תרפיה אל מול המודים הילדים והפגיעים, עמדה אשר שניהם זקוקים לה לצורך תנועה וגדילה פנימית.
בשלב הזה, ניתן היה לראות כיצד מעמיקה ההבנה של הקשר הזוגי, של בחירתם זה בזה, של שורשי הוויכוחים הזוגיים בעבר והיחסים עם ההורים של שניהם. יכולתם בשלב זה להבין כי "מתחת" לכעס נמצאים הילדים הפגיעים אפשרה אמפתיה וסבלנות רבות יותר, גם בתוך הוויכוחים הסוערים. ההבנה הזוגית המשמעותית ביותר שלהם הייתה כי עליהם להשתמש זה בזה כדי להבין את הדפוסים האישיים שלהם (ניתוק של מאיר לעומת פיצוי-יתר של מעיין), במטרה להעלות את מודעותם לדינמיקה הזוגית שלהם.
העבודה האישית באמצעות הסכמה תרפיה והמודעות למודים השונים, שתוארה למעלה, לא רק תרמה לבני הזוג תובנות על העבר, אלא גם אפשרה להם לזהות את הטריגרים המגיעים מבן או בת הזוג בהווה, לראות כיצד טריגר זה מפעיל את מוד הילדה האימפולסיבית (מעיין) והילד הפגיע (מאיר), ולעצור את ההצפה הרגשית שבדרך כלל מתעוררת. במקרה של מאיר ומעיין, הקושי הזוגי העיקרי שחודד באמצעות הסכמה תרפיה נעוץ בפגיעות של בני הזוג לסכמות מקבוצת חוסר הקשר והדחייה. גם מאיר וגם מעיין משוועים לתיקון ולמילוי החסכים הרגשיים המוקדמים, ובד בבד מגיבים בעוצמה גבוהה מהמקומות הפצועים. ההבנה העמוקה בנוגע לטריגרים המעוררים את המקומות הפצועים, אפשרה שיח אחר ודיאלוג זוגי מלא בהבנה הדדית, באמפתיה ובמתן תוקף.
העבודה הטיפולית עם מעיין ומאיר הייתה מרגשת מאוד, ומחזקת את הבנתנו בדבר הצורך בעבודה טיפולית אישית וזוגית בגישה אינטגרטיבית המשלבת גם מודעות גבוהה לטראומה הנפשית. השימוש בהמשגות ובטכניקות של סכמה תרפיה מאפשרת עיבוד אישי עם כל אחד מבני הזוג של תכנים מתוך המפגשים הזוגיים. העבודה עם גישה זו, הכוללת את ההמשגה באמצעות המודים, את הכלים היצירתיים ואת התובנות שהגיעו בעקבותיה, מאפשרת העמקה אף מעבר לעבודה על הסייקל הזוגי של ה-EFT. בנוסף, שילוב המודעות לטראומה מסייע לבני הזוג ללמוד על התגובות והדרכים להתמודד איתן, לצמצם את תחושת הזרות והאשמה ובעיקר, להחצין את ההשפעות הנפשיות שלה ולהתמודד מולן יחד, במקום להשליך את הקשיים וההאשמות האחד על השניה ולהיפך.
השימוש בשתי גישות הטיפול עם בני הזוג, הכוללת הבנות מגישות טיפוליות נוספות ותובנות מעולם הטיפול בטראומה, אפשר השלמה של העבודה הטיפולית הזוגית יחד עם עבודה טיפולית אישית. שני בני הזוג התחברו מאוד להמשגה של הסכמה תרפיה, וניכר היה כי היא תורמת מאוד להבנה ולתובנות האישיות והזוגיות שלהם. עם זאת כל זוג הוא מטבעו שונה, ואת המודל האינטגרטיבי שהוצג כאן יש להתאים לכל זוג באופן אישי.
הטראומה של אחרי שבעה באוקטובר והשפעתה על המרחב הזוגי היא תופעה חברתית שבאה לידי ביטוי גם במחוזות התרבות, למשל בספרות ("עד שתחזור אלי", דקל, 2025) ובתיאטרון ("אל תקרא לי פסטרמה", ולמן וולמן, 2023), עובדה שמעידה על היקף התופעה ועל השלכותיה. מתוך מאפייניה הייחודיים והקשים של טראומה זו, ומתוך הבנת השפעותיה המגוונות של הטראומה והפוסט-טראומה על הזוגיות, המאמר מציג מודל אינטגרטיבי לטיפול אשר הותאם במיוחד לסיטואציה זו. במאמר, הוצגו הגישות השונות המרכיבות את המודל, והאופן בו האינטגרציה ביניהן מאפשרת עבודה זוגית ואישית המתאימה לעקרונות העבודה עם טראומה.
יתרה מזאת, לדעתנו מהעבודה הטיפולית הזוגית ניתן להקיש גם לעבודה הפרטנית, שכן ההבנות בדבר הדינמיקה הזוגית המוצעות כאן יכולות לתרום לתנועה פנימית וחיצונית לכל המתמודדים והמתמודדות עם השלכות האירועים הטראומטיים בימים מאתגרים אלה. כך, גם בטיפול אישי אנו מאמינות כי חשוב להתחבר להקשר של המערכת הזוגית, כאשר דרכים אפשריות לעשות זאת הינן:
● שאלות על הדינמיקה הזוגית, הבחירה בבן או בת הזוג וכו'.
● הזמנה של בן או בת הזוג לפגישה פרטנית אחת או יותר, בכפוף לחוזה הטיפולי בה יוכל להבין את הטראומה והדינאמיקה שלה על שני בני הזוג.
● קיום דיאלוג על המעטפת הטיפולית והאם היא מספקת. ניתן כאמור להרחיב את הטיפול הזוגי לטיפולים פרטניים של בני הזוג, או להוסיף לטיפול פרטני את הטיפול הזוגי.
בימים רגישים אלה של השיבה הביתה ועם עננת חוסר הוודאות מעל, למדנו כי חשוב ולהקשיב לא רק לעולה בתוך חדר הטיפול, אלא להישאר מחוברים גם לחיים שמחוץ לקליניקה, ובייחוד לדינמיקה הזוגית ולמצבם של בני ובנות הזוג, החולקים את אותה מציאות משותפת, מתמשכת ומאתגרת.
ריקי מאירי - מנהלת מקצועית ביחידה הקלינית, עמותת נט"ל; עמותה המעניקה תמיכה וסיוע נפשי לנפגעי מלחמה וטרור בישראל. ראשת התכנית לטיפול זוגי ומשפחתי, בית הספר לעבודה סוציאלית ע"ש לואיס וגבי וייספלד, אוניברסיטת בר אילן.
אירית אלוני - מנהלת היחידה הקלינית, עמותת נט"ל. MSW, פסיכותרפיסטית, מומחית לטיפול בטראומה.
בולבי, ג', (2019). בסיס בטוח, תרגום: ל' נתן. עם עובד
דוידג', נ' (2009). המוח הגמיש: סיפורים מקו החזית של חקר המוח, תרגום: ח' עמית. כתר
דקל, א' (2025). עד שתחזור אליי. התחנה
דקל, ר', קוכמן ע', חורש ד', ושובל-צוקרמן י' (2025). מסע משותף: השלכותיה של מצוקה פוסט טראומטית על זוגיות והצעות להתערבויות. חברה ורווחה, מה (1), 13–29
הרמן, ג' (1994). טראומה והחלמה, תרגום: ע' זילבר. כרמל
ולמן, א', וולמן ר' (יוצרים) (2023). אל תקרא לי פסטרמה [הצגה]. עלתה לראשונה במסגרת פסטיבל "האזרח כאן", תיאטרון ניקו ניתאי, דצמבר 2023
שחר, ב' ואלון, א' (2013). טיפול ממוקד-רגשות (Emotion-Focused Therapy): הצגה כללית של המודל הטיפולי. פסיכולוגיה עברית. https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3031
Bloom, B. L. (1992). Planned short-term psychotherapy: Current status and future challenges. Applied and Preventive Psychology, 1(3), 157-164
Boulanger, G. (2013). Fearful symmetry: Shared trauma in New Orleans after hurricane Katrina. Psychoanalytic.Dialogues, 23(1), 31-44
Campbell, S. B., & Renshaw, K. D. (2018). Posttraumatic stress disorder and relationship functioning: A comprehensive review and organizational framework. Clinical Psychology Review, 65, 152-162
Campbell, S. B., Renshaw, K. D. (2019). Daily posttraumatic stress disorder symptom accommodation and relationship functioning in military couples. Family Process, 58(4), 908–919
Dekel, R., & Tuval-Mashiach, R. (2012). Multiple losses of social resources following collective trauma: The case of the forced relocation from Gush Katif. Psychological Trauma: Theory, Research, Practice, and Policy, 4(1), 56–65
Dekel, R., & Monson, C. M. (2010). Military-related post-traumatic stress disorder and family relations: Current knowledge and future directions. Aggression and Violent Behavior, 15(4), 303-309
Dekel, R., & Solomon, Z. (2006). Secondary traumatization among wives of Israeli POWs: The role of POWs' distress and marital intimacy. Anxiety, Stress, & Coping, 19(1), 61–78
Dekel, R., & Solomon, Z. (2011). Secondary traumatization among wives of war veterans with PTSD. In Combat Stress Injury (pp. 137-157). Routledge
De Soir, E. (2017). Psychologicale utility of postdeployment decompression for supporting health readjustment. Handbook of Military Psychology: Clinical and Organizational Practice, 89-103
Freyd, J. J. (1997). II. Violations of power, adaptive blindness and betrayal trauma theory. Feminism &Psychology, 7(1), 22-32
Godkin, D., & Markwell, H. (2003). The duty to care of healthcare professionals: ethical issues and guidelines (Submitted to SARS Expert Panel Secretariat, December 22, 2003)
Janoff-Bulman, R. (1992). Shattered assumptions: Towards a new psychology of trauma. New York: Free press
Johnson, S. M. (2008). Hold Me Tight: Seven Conversations for a Lifetime of Love. New York: Little, Brown and Company
Johnson, S.M. & Brubacher, L.L. (2016). Emotionally focused couple therapy: empiricism and art. In T. Sexton & J. Lebow (Eds.) Handbook of family therapy (pp. 226-248). Routledge
Levi-Belz, Y., Groweiss, Y., Blank, C., & Neria, Y. (2024). PTSD, depression, and anxiety after the October 7, 2023 attack in Israel: a nationwide prospective study. EClinicalMedicine, 68
Noelle. M., Carter, T., & Johnson, S. (2021). Betrayal trauma and barriers to forming new intimate relationships among survivors of intimate partner violence. Journal of interpersonal violence, 36(7-8), NP3495-NP3509
Rafaeli, E., Bernstein, D. P., & Young, J. E. (2011). Schema therapy: Distinctive features. Routledge
Sijercic, I., Liebman, R. E., Ip, J., Whitfield, K. M., Ennis, N., Sumantry, D., Sippel, L. M., Fredman, S. J., & Monson, C. M. (2022). A systematic review and meta-analysis of individual and couple therapies for posttraumatic stress disorder: Clinical and intimate relationship outcomes. Journal of Anxiety Disorders, 91, 102613
Smedley, D. K., & Nelson Goff, B. S. (2025). An update of the couple adaptation to Traumatic Stress Model: Systematic research synthesis of the association between secondary trauma survivor functioning and couple functioning. Journal of Marital and Family Therapy, 51(1), e12737
Smith, C. P., & Freyd, J. J. (2014). Institutional Betrayal. The American Psychologist, 69(6), 575-587
Solomon, Z., Dekel, R., & Zerach, G. (2008). The relationships between posttraumatic stress symptom clusters and marital intimacy among war veterans. Journal of family psychology, 22(5), 659-666
Taft, C. T., Watkins, L. E., Stafford, J., Street, A. E., & Monson, C. M. (2011). Posttraumatic stress disorder and intimate relationship problems: A meta-analysis. Journal of consulting and clinical psychology, 79(1), 22-33
Tedeschi, R. G., & Calhoun, L. G. (2004). Posttraumatic growth: Conceptual foundations and empirical evidence. Psychological inquiry, 15(1), 1-18
Young, J. E. (1999). Cognitive therapy for personality disorders: A schema-focused approach (3rd ed.). Professional Resource Press
