שאלות היסוד של הפסיכואנליזה - ובראשן השאלה כיצד ה"ריקוד" בין מטפל למטופל מניע התפתחות נפשית - זכו בעשורים האחרונים למענה דרך מקורות הגות פילוסופיים מגוונים, ובהם החשיבה הדיאלקטית של הגל. בספרה, טוענת רוני כרמלי כי המודל ההגליאני אינו הולם את מורכבותה של נפש האדם, הרוויה בקונפליקטים מובנים.
מתוך כך, כרמלי מציעה לאמץ את מושג הפרדוקס כציר מרכזי בפסיכואנליזה, תוך בחינתו מבעד לכתביהם של ויניקוט ולאקאן; הפרדוקסליות הויניקוטיאנית באה לידי ביטוי במפגש הראשוני של התינוק עם סביבתו וביצירת המרחב הפוטנציאלי, בעוד זו הלאקאנית נוגעת במושגים כגון הסובייקט החצוי, שלב המראה והשיח של הזולת. בהתבסס על אלו, ובשילוב פילוסופיית השפה של ויטגנשטיין, מפתחת כרמלי מודל פילוסופי-לשוני המגדיר את המתרחש בחדר הטיפולים כמשחק שפה פסיכואנליטי.
ד"ר רוני כרמלי היא פסיכולוגית קלינית ופסיכואנליטיקאית במכון תל אביב לפסיכואנליזה בת-זמננו; חוקרת, בין השאר, את הממשק בין פסיכואנליזה ופילוסופיה. כרמלי מרצה בכנסים רבים בישראל ובעולם; פרסמה מאמרים בכתבי-עת בינלאומיים בולטים, ובכללם ה-IJP.