חיפוש

אידיאליזציה בהעברה ובהעברה הנגדית: תקציר מאמרו של Ortmeyer

פורסם על ידי צוות בטיפולנט

אידיאליזציה היא מונח המקושר בדרך כלל למסגרת החשיבה התיאורטית של יחסי האובייקט ובפרט בהתייחס ל"נוירוזה הנרקיסיסטית", ופחות לפרדיגמת החשיבה של התחום הבין אישי. במאמר זה Ortmeyer (1987) מבקש להציג את תפיסת העולם הבין אישית של סאליבן לגבי אידיאליזציה, המובחנת מתפיסותיהם של קליין, קוהוט וקרנברג.

אידיאל מוגדר באופנים שונים אשר שימשו את החשיבה הפסיכואנליטית: כדפוס או ארכיטיפ, דימוי מנטלי וחתירה לשלמות. שתי המשמעויות האחרונות מכוונות אותנו להתבוננות בשני סגנונות קוגניטיביים שונים של מטופלים: אידיאליזציה פרפקציוניסטית של האדם האובססיבי והחיים האידיאליים המדומיינים של האדם הסכיזואיד. המשמעות הראשונה המתייחסת לאידיאל כאל דפוס או ארכיטיפ מעלה את השאלה האם מדובר בתהליך אוניברסלי-גנטי או בחוויה המעוגנת בחווית האישיות הספציפיות של האדם.

קליין (1975) ראתה אידיאליזציה כארכיטיפ. לטענתה, אידיאליזציה היא הגנה פרימיטיבית המכוונת לסיפוק בלתי מוגבל, כלומר חמדנות. תפקידה של הגנה זו היא הגנה מפני קנאה- המשאלה להרוס את הדבר בו האדם האחר מחזיק בעוד שהסובייקט חסר אותו. קליין ראתה קנאה כנובעת מדחף אגרסיבי, כאשר אידיאליזציה מגנה על הסובייקט מפני האגרסיה האינסטינקטואלית ומהווה שלב נורמלי של ההתפתחות, ולכן גם נתפסת כאוניברסלית. לתפיסתו של סאליבן (1965), אשר ראה אידיאליזציה כתופעה נלמדת המסייעת לסובייקט הצעיר להתגבר על החרדה הנלווית לרכישת מיומנויות חברתיות, יש מוקד שונה באופן מהותי.

קרנברג (1975) ראה אידיאליזציה כתהליך המתקיים באופן שונה בקבוצות נורמטיביות ובקבוצות עם אבחנות שונות. בשונה מקליין הוא ראה אידיאליזציה כתהליך פתולוגי ולא כשלב התפתחותי נורמטיבי. אידיאליזציה, לטענתו, היא השלכה של חווית אהבה ונתינה כהגנה מפני אמביוולנטיות והיבטים שליליים של החוויה מול האובייקט. בקרב מטופלים נוירוטיים, אידיאליזציה מהווה השלכה של דמות הורה אוהבת ומעניקה על המטפל כהגנה מפני רגשות אמביוולנטיים כלפיו ומפני האשמה שנלווית לשנאה כלפיו. בקרב מטופלים בעלי ארגון אישיות גבולי, אידיאליזציה מהווה השלכה עוצמתית והגנתית של טוב ועוצמה אשר מגנה מפני השלכות סאדיסטיות ופרנואידיות כלפי המטפל. בקרב נרקיסיסטיים, אידיאליזציה היא השלכה של העצמי הגרנדיוזי והמטופל מדבר באופן מהותי אל עצמו ולא אל המטפל. המטופל הבוגר אומר למעשה למטפל: אני מושלם ואתה חלק ממני. קרנברג רואה אידיאליזציה כפתולוגית מאחר והעצמי האידיאלי והאובייקט האידיאלי ממוזגים בעצמי האמיתי. בעקבות קליין, קרנברג טען כי העברת אידיאליזציה מהווה הגנה מפני קנאה ומפני הצורך לדה-ולואציה של המטפל, להרס שלו או לשליטה בו. קרנברג הבחין את האופן בו הוא תופס העברת אידיאליזציה מהאופן בו קוהוט מתייחס להעברת מראה (mirroring transference). זאת, מאחר והוא רואה בה היבט פתולוגי בעוד שקוהוט רואה בה הזדמנות טיפולית לרגרסיה לשלב התפתחותי מוקדם של העצמי הגרנדיוזי.

עבור קוהוט (1977) ההתפתחות הנורמלית עוברת דרך שני שלבים מוקדמים אליהם המטופל אמור לעבור רגרסיה עם המטפל. השלב המוקדם יותר, שלב העברת המראה, מאופיין בחווית עצמי גרנדיוזי של התינוק המתפתחת אל מול עיניה המעריצות של האם. המטופל הבוגר המצוי ברגרסיה לשלב זה דורש מהמטפל להכיר בכך שהוא מושלם ולהעריץ אותו. השלב ההתפתחותי השני בהתפתחות הנורמלית, שלב העברת האידיאליזציה, מאופיין במיזוג העצמי של התינוק עם האימאגו האידיאלי, בדרך כלל האב. המטופל הבוגר המצוי ברגרסיה לשלב זה דורש מהמטפל להכיר בכך שהוא (המטפל) מושלם, וכי המטופל הוא חלק ממנו. קוהוט האמין כי ערכים ואידיאלים בריאים משתרשים בשלב זה דרך המיזוג עם האב האידיאלי. אמביציה ואסרטיביות נובעות גם הן מהגרנדיוזיות של העצמי הילדי הנערץ על האם. המעברים, או ההתמרות, מופנמות באמצעות כישלון של האב או האם לספק צרכים אלו של הילד. קרנברג טען כי על המטפל להישאר בעמדה נייטלית ואובייקטיבית ולפרש את ההגנתיות שבאידיאליזציה, ועם הזמן לפרש ולאפשר למטופל לחוות את הקנאה, הזעם והדה-ולואציה שלו כלפי המטפל. קוהוט, לעומת זאת, טען כי על האנליטיקאי לקדם באופן אמפתי את היווצרותה של סביבה בה המטופל יוכל לבצע רגרסיה. המטופל יחווה תהליך מספק ובריא של אידיאליזציה, והפירושים יתמקדו ברגעים בהם המטפל אינו מצליח לספק למטופל את הסביבה המתאימה לה הוא זקוק.

בנוסחאות שקרנברג וקוהוט הציעו למאבק הפנימי שהמטופל מנהל, תמיד יש מישהו מושלם אליו מכוונת אידיאליזציה, בעוד שהאחר אינו קיים. ההיבט הפחות ברור בנוסחאות אלו הוא כיצד המטופל "מתגבר" על דפוסים אלו המתעוררים לחיים ביחסי ההעברה. סאליבן היה עסוק מאוד בכיול המרחק מול המטופלים ובעבודה וורבליזציה של עיוותים שהמטופלים תיארו ביחסיהם עם אחרים משמעותיים. אחד הנושאים השנויים במחלוקת בין אנליטיקאים בין אישיים לאנליטיקאים של יחסי אובייקט הוא השאלה האם יש להביא למודעות המטופל את עיוותי התפיסה שלו בתחום הבין אישי דרך יחסי ההעברה או דרך השדה הבין אישי. האסכולה הבין אישית התמקדה באזורי הבריאות המצויים מחוץ למודעות המטופל ובהבאתם לתשומת ליבו באופן שיטתי, מתוך הנחה כי עבודה פרשנית מסוג זה מחזקת את ערכו העצמי של המטופל.

סאליבן התייחס אל אידיאליזציה הן בהיבט הנורמלי והן בהיבט הפתולוגי. אידיאליציה בריאה מתפתחת לדבריו בגיל הצעיר, גילאי 4-12, כאשר לילד יש צורך בקשרים בין אישיים עם בני גילו שמחוץ למשפחה. בתקופה זו מיומנויותיו החברתיות של הילד עדיין מתעצבות והשימוש באידיאליזציה מייצר תקווה לגבי היכולת לרכוש מיומנויות טובות יותר בעתיד, ובכך מסייע בהתמודדות עם כישלונות, תסכולים ומבוכה. כך, סאליבן אינו מדגיש את הדרמה האדיפלית המשפחתית או את ההגנתיות של הפעוט אלא מעגן את האידיאליזציה בתהליכי סוציאליזציה בקבוצת השווים.
גישתו של סאליבן לתהליכי אידיאליזציה יעילה כאשר מטופלים מצויים בשלבי מעבר בחייהם בו הם מבססים יחסים בין אישיים חדשים עם קבוצת השווים שלהם, כמצבים של החלפת עבודה, פרידה, גירושים ואובדן. שינויים אלו מגרים את קשיי הסוציאליזציה שהמטופל חווה בנערותו ובהתאם, מתפתח לעיתים צורך בתהליך אידיאליזציה אשר יסייע בצליחת המעבר.

כאמור, סאליבן התייחס גם להיבט הפתולוגי שבתהליכי אידיאליזציה והתייחס לתהליך הפנימי האובססיבי או פרנואידי של האנשת החלקים המושלמים והשלכתם אל האחר. במסגרת אידיאליזציה, לטענתו, האדם משליך על אישיות או גוף אחר מאפיינים נחשקים המתקיימים בעצמי כפרוטוטייפ. הוא הדגיש את חשיבות הפחתת רגשות אידיאליזציה כלפי המטפל בכל שלב של התהליך הטיפולי. על פי גישה זו ההבדל בין אידיאליזציה פתולוית לתהליכי אידיאליזציה נורמטיביים קשורים במידת הגמישות, הפתיחות לתשומת לב סלקטיבית והיעדר השלכה אשר מאפשרות הפחתה של עיוותים בשדה הבין אישי. בסיטואציה הטיפולית, אם כן, אנו מפרשים או פועלים באופן שיפחית אידיאליזציה ויסייע בביסוס הגבול בין אידיאליזציה לבין הערכה בריאה. 

ביבליוגרפיה

Idealization in the transference and countertransference. Ortmeyer, Dale H. Contemporary Psychoanalysis, Vol 23(2), Apr 1987, 221-229.