ד"ר אילן שריף
מותו של אדם יקר וקרוב הוא מן האירועים המורכבים והמערערים ביותר בחיי אדם. תהליך האבל שבא בעקבות האובדן אינו פוגש את הרגש בלבד. הוא נוגע בתחושת הרציפות של החיים, בזהות, ביחס לזמן, באמון בעולם, ובשפה האישית שבה האדם מספר לעצמו את סיפור חייו. משום כך עשוי האבל להופיע בעצב, בגעגוע, בכעס, באשמה, בבלבול, בקהות, בזרות, בחיפוש אחר משמעות, ולעיתים אף בתחושת שבר בסיפור החיים עצמו (Neimeyer, 2019).
הספרות המקצועית על האבל האישי התרחקה בהדרגה מן התפיסה של מסלול אבל אחיד וליניארי, והציעה להבין את האבל כתהליך משתנה, תנודתי ורב־ממדי, הנע בין קטבי הכאב והאובדן לבין קטבי התפקוד, השגרה וחיי היום־יום (Stroebe & Schut, 1999). מחקרים מלמדים גם כי הקשר עם הנפטר עשוי להימשך בצורות שונות של זיכרון, טקס, שיחה פנימית או הזדהות, ובכך להדגיש פעם נוספת שאין תבנית אבל אחת ויחידה (Hewson et al., 2024).
בד בבד, האובדן ניכר גם בגוף ועלול להשפיע על השינה, על התיאבון, על הריכוז, על רמות העייפות ועל הפגיעוּת הבריאותית (O’Connor, 2019; Seiler et al., 2020). יתר על כן, תהליך האבל עשוי להשפיע גם על תחומי חיים אחרים: על עבודה, יציבות כלכלית, לימודים, בריאות, ולעיתים גם על התמודדויות ממושכות עם מערכות משפטיות ובירוקרטיות נלוות (DiGiacomo et al., 2015; Lancaster & Johnson, 2020; Liu et al., 2022; Wilson et al., 2020).
אולם גם כאשר האבל נחווה באופן אישי וייחודי, האדם המתאבל אינו מתאבל בתוך חלל ריק. הוא חי בתוך רשת של יחסים, תפקידים, ציפיות, תמיכה והיעדרה. משום כך, מה שנחווה בלב היחיד מהדהד כמעט תמיד גם במעגלים רחבים יותר ובראש ובראשונה במשפחה, שהיא לעיתים קרובות הזירה הראשונה שבה האובדן מקבל צורה, פירוש, תמיכה ולעיתים גם מרחיב סדקים, משמעויות ישנות ומורכבויות ביחסים.
במאמר זה אציג את הגישה המערכתית משפחתית לטיפול באבל, שמרחיבה את המבט מהפרט למשפחה בתהליך האבל, ואת חשיבותה של ההכרה במערכת המשפחתית כנושאת האבל. זאת, דרך התבוננות באופנים השונים בהם משפיע האבל על בני משפחה שונים, ובשלבי ההערכה והטיפול במשפחות המתמודדות עם אבל. בנוסף, אציג את כלי הג'ינוגרם, המאפשר המשגה גרפית המסייעת להבנה ולטיפול במשפחה האבלה.
החשיבה המשפחתית על אבל (Grief) צמחה כבר בספרות המוקדמת של הטיפול המשפחתי ושל החשיבה המערכתית, אשר ראו במוות אירוע המטלטל את המשפחה כולה ומחייב התבוננות רחבה מזו של העדשה התוך־נפשית בלבד. Paul ו- Grosser תיארו באמצע שנות השישים כיצד אבל שאינו מעובד עלול להתקבע בדפוסי היחסים המשפחתיים ולהפוך לחלק מאיזונה הפתולוגי של המערכת (Paul & Grosser, 1965). Bowen תיאר אף הוא כי מוות במשפחה מפעיל תגובה מערכתית של חרדה, קרבה, ריחוק, היצמדות או תפקוד־יתר (Bowen, 1976).
בהמשך, העמיקו McGoldrick וWalsh את הפרספקטיבה המערכתית, הבין־דורית וההתפתחותית, וחיברו בין מוות, מחזור החיים המשפחתי, משימות אבל, זיכרון והסתגלות לאורך זמן (Walsh & McGoldrick, 1991). מאוחר יותר תרמו קיסיין ובלוך למסגור שיטתי יותר של האבל המשפחתי כתחום קליני ומחקרי בפני עצמו, וביססו גם התערבויות ממוקדות־משפחה, ובראשן Family Focused Grief Therapy (Kissane & Bloch, 1994; Kissane et al., 2006). גם בישראל שלאחר מלחמת יום הכיפורים, עם התחלת הטיפול במשפחות שכולות על רקע מלחמה זו, והתחלת בניית הידע בטיפול מסוג זה, היו ההתערבויות המשפחתיות והקהילתיות חלק חשוב ממערך המענים המוגבל (גוטמן, 1979).
אף על פי שהפרספקטיבה המשפחתית איננה חדשה, חלק ניכר מן הספרות המקצועית על אבל התמקד לאורך השנים ביחיד ובתהליכים התוך־נפשיים שהוא עובר בעקבות האובדן. כך, כתיבה מוקדמת הדגישה את עבודת האבל, את פרימת הקשר עם המת ואת הסתגלותו הפנימית של האדם לאובדן. בהמשך זכו להשפעה מודלים של שלבים או משימות, שתיארו את האבל כמסלול אישי של התקדמות לעבר השלמה.
גם כאשר הספרות התרחקה מתפיסות ליניאריות, מוקד הדיון נשאר במידה רבה בתהליכי ההתמודדות של הפרט, בתנודתיות בין כאב לתפקוד, בהבניית משמעות, בקשרים מתמשכים עם הנפטר, בסימפטומים גופניים ונפשיים, ובאבחון של תגובות אבל ממושכות או מורכבות (Stroebe & Schut, 1999; Neimeyer, 2019; O’Connor, 2019; Hewson et al., 2024; Szuhany et al., 2021 ). זאת, בעוד הספרות המחקרית הממוקדת בדינמיקה המשפחתית של האבל נותרה מצומצמת יחסית (Delalibera et al., 2015).
לפי תפיסה מערכתית-משפחתית, מותו של בן משפחה איננו רק אובדן אישי המצטרף לאובדנים אישיים נוספים, אלא יש בו כדי לשנות את המערכת עצמה: את חלוקת התפקידים, את יחסי הקרבה והמרחק, את מקורות הסמכות, את דפוסי התקשורת ואת הדרכים שבהן המשפחה מחזיקה זיכרון, שגרה ומשמעות (Delalibera et al., 2015; Kissane & Bloch, 1994; Walsh & McGoldrick, 1991). באופן זה אין די בשאלה מה עובר על כל אחד מבני הבית בנפרד, ומתבקשת גם השאלה מה מתרחש ביניהם ומה ההשפעות של היחסים על היחידים.
המעבר מן היחיד אל המשפחה איננו מבטל את ייחודו של כל אדם מתאבל. ניתן אמנם לעיתים להתייחס למשפחה כיחידה עם אפיונים משלה אבל דווקא משום שכל אחד מבני המשפחה חווה את האובדן באופן שונה, נעשית המשפחה זירה מורכבת של תגובות, קצבים ומשמעויות. אחד עשוי לדבר הרבה על המת, אחרת להימנע כמעט מכל אזכור; אחת תחפש קרבה ותמיכה, אחר יתמסר לעשייה ולתפקוד; ילד אחד יבטא חרדה גלויה, ואחותו דווקא תראה שקטה ומרוחקת. ההבדלים הללו עלולים להיחוות על ידי בני המשפחה השונים בתוך המשפחה כחוסר הבנה, כהתרחקות, כאדישות, כביקורת ולעיתים אף כבגידה בזיכרון המת. מכאן שהאבל המשפחתי איננו רק סכום של כאבים פרטיים, אלא שדה יחסים שבו דרכי אבל שונות פוגשות זו את זו, משלימות, ולעיתים גם מתנגשות זו בזו.
סקירת הספרות של Delalibera ועמיתיה הראתה כי האובדן עשוי לשנות את הדינמיקה המשפחתית כולה ולחייב את בני המשפחה לארגן מחדש את המערכת, וכי תקשורת פתוחה, לכידות והבעת רגשות ומחשבות בתוך המשפחה קשורות להסתגלות טובה יותר, בעוד שדיספונקציה, קונפליקט וקושי בגישה למשאבים קשורים להסתגלות קשה יותר (Delalibera et al., 2015). באופן דומה, הסקירה של Wray ועמיתיה, שעסקה במות הורה, מצביעה על מרכזיותה של תקשורת פתוחה וכנה במשפחה לאחר מות הורה. לפי הסקירה, ילדים נעזרים כאשר הם מקבלים מידע מותאם, מעורבים במה שמתרחש במשפחה ובטקסי הפרידה, ומקבלים רשות לשאול, לבטא רגשות ולשמר קשר עם ההורה שמת (Wray et al., 2026).
אבל משפחתי מתהווה במרחב משותף, שבו האבל של כל אחד מבני המשפחה נעשה גם חלק מן המציאות הרגשית של האחרים. ייחודו נעוץ בכך שתהליך ההתמודדות של כל יחיד לא נותר סגור בתוך עצמו, אלא מהדהד בתוך היחסים, התפקידים והתקשורת המשפחתית. משום כך, האבל המשפחתי הוא תהליך המתרחש בתוך יחסים: הוא מתרחש לא רק בתוך נפשו של כל אדם, אלא גם בין בני המשפחה: בתוך התקשורת, ההגנות, ההזדהויות, ההתרחקויות והפרשנויות שכל אחד מעניק לדרך ההתמודדות של האחר.
אחד המאפיינים הבולטים של אבל משפחתי הוא קיומן של הגנות הדדיות. בני משפחה רבים מבקשים להגן זה על זה מפני כאב נוסף: הורה נמנע מלדבר כדי לא להכביד על ילדיו; ילד מסתיר את חרדתו כדי לא להכאיב להורה שנותר; אחים שותקים כדי לא לערער עוד יותר את שיווי המשקל השברירי בבית. במנגנון זה יש לעיתים נדיבות עמוקה, אך כאשר ההגנות ההדדיות מתקבעות, הן עלולות לייצר בדידות דווקא בתוך המרחב שאמור לשאת את האבל במשותף.
מאפיין נוסף של אבל משפחתי הוא שהבדלים לגיטימיים בסגנונות ההתמודדות מקבלים בתוך המשפחה משמעות מוסרית. מי שממעטת לדבר על המת עלולה להיתפס כאדישה; מי שמבקש לדבר שוב ושוב (על הנפטר או על צדדים הקשורים למותו למשל) עלול להיחוות כמי שאינו מאפשר למשפחה מרחבים של חופש והתפתחות הכוללים את המשך החיים ללא הנפטר; מי שחוזרת במהירות יחסית לתפקוד עלולה לעורר כעס או קנאה; מי שמתפקד פחות עלול לעורר דאגה, או ביקורת מאחרים. כך, כמעט כל תגובת אבל הופכת להיות גם מסר לאחרים, ולעיתים גם מוקד לפרשנות, להשוואה או לקונפליקט.
אבל משפחתי מתאפיין גם בשינויים בתפקידים, בגבולות ובהיררכיה. למשל, כאשר אחד ההורים מת, ההורה שנותר נדרש לא רק להתאבל אלא גם להמשיך לשאת הורות, סמכות, נוכחות רגשית ותפקוד יומיומי, לעיתים תוך נשיאה של תפקידים שבעבר התחלקו בין שניים (Kissane & Bloch, 1994; Delalibera et al., 2015). ילדים ובני נוער עשויים בתנאים כאלה ליטול על עצמם תפקידים חדשים: לעזור יותר בבית, לשמור על האחים, לנסות לנחם את ההורה, ולעיתים אף להיכנס לעמדה של תחליף חלקי לדמות שאבדה (Haine et al., 2006; Wray et al., 2026).
לצד זאת, האבל המשפחתי נושא עמו תמיד גם את ההיסטוריה המשפחתית שקדמה לאובדן: דפוסי קרבה ומרחק, בריתות, קונפליקטים, סודות, חלוקות תפקידים, סגנונות תקשורת ואובדנים קודמים (Walsh & McGoldrick, 1991; McGoldrick et al., 2008). במובן זה, מה שמייחד אבל משפחתי איננו רק העובדה שכמה אנשים מתאבלים על אותו מת, אלא שהאבל עצמו נעשה חלק מן המרקם המשפחתי (Kissane & Bloch, 1994; Delalibera et al., 2015).
ילדים, הורים ואחים ממוקמים בעמדות שונות בתוך המערכת המשפחתית, ולכן גם תהליך האבל שלהם מתעצב באופן שונה. כל אחד מהם פוגש את האובדן מתוך שלב התפתחותי אחר, מערכת יחסים אחרת עם המת, ורשת שונה של אחריות, תלות וציפיות בתוך המשפחה. משום כך, הבנת האבל המשפחתי מחייבת הבחנה בין המיקומים הללו, לא כדי לפרק את המשפחה לאוסף של יחידים, אלא כדי להבין כיצד משמעויות שונות של האובדן נשזרות זו בזו ויוצרות יחד את מרקם ההתמודדות המשפחתית.
כאשר יש ילדים במשפחה, אחת השאלות המרכזיות היא כיצד הם מבינים את המוות עצמו. הספרות ההתפתחותית מצביעה על כך שתפיסת המוות נבנית בהדרגה, וכוללת בראש ובראשונה הבנה של אי־הפיכות, הפסקת תפקודי החיים ואוניברסליות; לצד רכיבים אלה, יש מחברים המדגישים גם את חשיבותה של הבנת הסיבות והתהליכים שהביאו למוות (Speece & Brent, 1984; Schonfeld & Demaria, 2016).
הורה שכול נדרש לשאת בעת ובעונה אחת את אבלו שלו ואת צורכי ילדיו, ולהוסיף להחזיק שגרה, גבולות, משמעות והגנה, דווקא כאשר עולמו שלו התערער. הספרות המחקרית מצביעה על כך שאיכות ההורות של ההורה הנותר היא אחד מגורמי ההגנה המרכזיים בהסתגלותם של ילדים לאחר מות הורה (Haine et al., 2006; Ayers et al., 2013).
האחים, מצדם, תופסים מקום ייחודי ולעיתים פגיע במיוחד בתוך האבל המשפחתי. אובדן של אח או אחות כרוך לא רק באובדן של אדם אהוב, אלא גם באובדן של שותף לזמן המשפחתי, לעמדה בתוך סיפור החיים, לזיכרונות משותפים, לדפוסי הזדהות ולעיתים אף לחלק מן הזהות העצמית. הספרות על אחים שכולים מצומצמת יחסית לזו העוסקת בילדים שאיבדו הורה או בהורים שאיבדו ילד, אך היא מצביעה על כך שחוויית האח השכול היא ייחודית ולעיתים גם בלתי נראית בתוך מערכת הורית שנמצאת במשבר ובהצפה חושית וקוגניטיבית ומכאן הצורך בפיתוח מענים ייעודיים הרגישים לחווייתם של ילדים שאיבדו אח או אחות (D'Alton et al., 2022; Fujita et al., 2025).
רוב האנשים המתאבלים אינם זקוקים להתערבות טיפולית אינטנסיבית, גם אם בתקופה הראשונה הם מצויים במצוקה רבה. עם זאת, מיעוט לא מבוטל מצוי בסיכון גבוה יותר לאבל ממושך, למצוקה נפשית ניכרת או לקשיים תפקודיים, ולכן הימנעות מהערכה שיטתית עלולה להותיר משפחות ויחידים עם פגיעות ללא מענה מותאם (Aoun et al., 2012; Szuhany et al., 2021). השאלה המלווה את תהליך ההערכה, אם כן, איננה אם המשפחה "מתאבלת נכון", אלא איזו רמת תמיכה, הכרה, ליווי או טיפול נחוצה לה בשלב זה.
אנחנו יודעים כי כבר באופן שבו המטפל שואל, ממפה, מאזין ומארגן את המידע, הוא מסמן למשפחה מה חשוב, מה ניתן לחשוב, ומה אפשר להתחיל לראות באופן חדש. מטרתו של המטפל בשלב זה, הוא לנסות להבין כיצד פגש האובדן את המערכת המשפחתית המסוימת: מי נפגע ובאיזה אופן, אילו תפקידים זזו ממקומם, מה התרחש בתקשורת, בהורות ובתפקוד, ואילו משאבים זמינים למשפחה לצד מוקדי הסיכון. הספרות על הערכת צרכים וסיכונים באבל מדגישה כי הערכה טובה אינה מסתפקת במדידת סימפטומים, אלא מבקשת להבין את האדם ואת משפחתו בתוך הקשר, זמן ורצף חיים (Agnew et al., 2010; Sealey et al., 2015).
אחד הצירים המרכזיים בהערכה הוא הקשרו של המוות. משמעותו של אובדן למשפחה מושפעת מאוד מן הדרך שבה התרחש: מוות צפוי לאחר מחלה ממושכת איננו זהה למוות פתאומי. מוות אלים, טראומטי, מעורפל או טעון קונפליקט משפיע אחרת ממוות שהיה זמן להיערך אליו. לפיכך, ההערכה צריכה לכלול לא רק את השאלה מי מת, אלא גם כיצד מת, באילו נסיבות, מה ידוע ומה אינו ידוע, כיצד נמסרה הבשורה, מי היה נוכח, ומהו הסיפור המשפחתי שנבנה סביב המוות (Coelho et al., 2025; Hudson et al., 2018).
ציר מרכזי נוסף הוא הארגון המשפחתי ודפוסי היחסים והתקשורת לפני האובדן ואחריו. יש משפחות שאובדנן מגיע לאחר שנים של לכידות, גמישות ויכולת לדבר. משפחות אחרות פוגשות אותו על רקע של קונפליקט, ריחוק, נוקשות, בריתות סמויות או עומסים מתמשכים. קיסיין ועמיתיו הראו כי רמות גבוהות יותר של דיספונקציה משפחתית קשורות לרמות גבוהות יותר של מצוקה פסיכו־סוציאלית, וכי ניתן להיעזר בכלים דוגמת Family Relationships Index המתמקד בלכידות, בהבעת רגשות ובקונפליקט, ו־Family Assessment Device, הבוחן ממדים רחבים יותר של תפקוד משפחתי כגון תקשורת, תפקידים, פתרון בעיות, מעורבות רגשית וגבולות, כדי לאפיין דפוסים משפחתיים ולזהות משפחות המצויות בסיכון גבוה יותר (Kissane et al., 2003).
גם כאשר נעזרים בכלים כאלה, השאלה החשובה איננה כמובן איזה ציון קיבלה המשפחה, אלא כיצד היא מחזיקה לכידות, תקשורת, גבולות, פתרון בעיות וגמישות לאחר האובדן. הערכה טובה של אבל משפחתי כוללת גם בחינה של אובדנים קודמים, טראומות קודמות ודפוסי ההתמודדות שנבנו סביבם. לעיתים אובדן חדש מפעיל מחדש אבל ישן שלא קיבל מקום, טראומה שלא עובדה, או דפוס מוכר של שתיקה, תפקוד יתר, קריסה, פיצול, התלכדות או הימנעות.
לעיתים, מנגד, דווקא היסטוריה של התמודדות קודמת, הכוללת הכרה בכאב ויכולת להיעזר באחרים, נעשית מקור חוסן משמעותי. הערכה של אבל משפחתי צריכה אפוא לשאול לא רק מה קרה עכשיו, אלא גם מה כבר התרחש בעבר במשפחה הזאת, כיצד נשאה אותו, ואילו דפוסים מאותם אובדנים או טראומות קודמים נכנסים מחדש לפעולה בהווה וכיצד הם מחזקים או מחלישים את היכולת כיום להתמודד.
ציר נוסף בהערכה יכול לכלול מיפוי של דפוסי האבל בתוך המשפחה: כיצד כל אחד מבני הבית מבטא את האבל. בין בדיבור, בשתיקה, בתפקוד־יתר, בהתכנסות, בכעס, בחרדה, בנוקשות, בציניות, בהומור (ששונה מאוד מציניות), בהימנעות או בחוסר תפקוד. מה מתרחש בין ובהקשר לדפוסים הללו. כמו כן, כאשר יש ילדים במשפחה, אי־אפשר להסתפק בהערכת המבוגרים בלבד. יש לברר מה הילדים יודעים על המוות, מה נאמר להם ומה הוסתר מהם, כיצד הם מפרשים את מה שקרה, איזה תפקיד הם תופסים בבית לאחר האובדן, ומהו מצבו של ההורה שנותר בהקשר זה.
לצד גורמי הסיכון, ההערכה צריכה לזהות גם גורמי הגנה ומשאבים: יכולת לדבר גם כשקשה, למידה מהתמודדות קודמת, רשת תמיכה משפחתית או קהילתית, טקסים, אמונה, גמישות תפקודית או יכולת לפנות לעזרה. הבנה של חוסן משפחתי מראה כי היכולת המשפחתית להחזיק, ולו לעיתים, משמעות, תקשורת וגמישות היא עצמה חלק מתהליך ההסתגלות לאובדן, ולא רק תולדה מאוחרת שלו (Walsh, 2003).
הג'ינוגרם (genogram) הוא כלי למיפוי גרפי רב-דורי של משפחה. הוא מסייע למטפל ולמשפחה לארגן מידע, אך חשיבותו הקלינית נעוצה בעיקר ביכולתו לחשוף הקשרים: מי קשור למי, היכן מצויים מוקדי קרבה ומרחק, אילו מעברים חלו לאורך הדורות, ואילו אירועים ממשיכים להדהד גם כאשר לכאורה כבר חלפו. ספרות היסוד על ג'ינוגרמים הדגישה כי מדובר בכלי מרכזי להערכת דפוסים משפחתיים, מעברים התפתחותיים, מקורות לחץ ומשאבים, וכי עצם בנייתו מסייעת לזהות תבניות שקשה לעיתים לאתר בשיחה רגילה בלבד (McGoldrick et al., 2008; Richards et al., 1993).
בפועל, בניית הג'ינוגרם משתלבת בדרך כלל כבר במפגשים הראשונים, אך אינה משמשת רק כלי הערכה חד־פעמי. לעיתים, היא מתחילה כמיפוי ראשוני של מבנה המשפחה, האובדנים והיחסים המרכזיים, ובהמשך מתרחבת ומתעדכנת כחלק מן ההתערבות עצמה, כאשר בני המשפחה מוסיפים מידע, זיכרונות, משמעויות ונקודות מבט שלא קיבלו בתחילה מקום. במובן זה, הג'ינוגרם איננו רק אמצעי לאיסוף נתונים, אלא גם דרך לעורר התבוננות חדשה במבנה המשפחתי ובמקומו של האובדן בתוכו.
השימוש בג'ינוגרם הוא פרקטיקה מוכרת בטיפול משפחתי ובחשיבה מערכתית בכלל. בהקשר של אבל משפחתי נכון יותר לראות בו הרחבה של כלי משפחתי קיים מאשר פרוטוקול ייחודי ומובחן. דווקא משום שהאובדן מפעיל מחדש דפוסים בין־דוריים, חלוקות תפקידים, נאמנויות ושתיקות, הג'ינוגרם נמצא ככלי מתאים במיוחד. הוא מאפשר למפות תפקידים משפחתיים סביב האובדן, כגון מי נושא את תפקיד “שומר הסיפור”, מי מחזיק את לוח האזכרות, מי נמנע מכל אזכור, מי נעשה נושא הכאב הגלוי, מי מתפקד עבור כולם, ומי נתפס כמי שאסור להעמיס עליו.
בנוסף, הג'ינוגרם בטיפול באבל משפחתי משמש גם כמפת זיכרון. הוא מאפשר לשאול לא רק מי חי ומי מת, אלא מי נוכח בתוך הסיפור המשפחתי ומי נעדר ממנו, על מי מדברים שוב ושוב ומי נשכח כמעט כליל, אילו מתים מקבלים מקום בטקסים, בתמונות, בסיפורים ובשמות, ואילו אובדנים עטופים בשתיקה, במבוכה, בבושה או במחלוקת.
דרך כך, הוא מאפשר זיהוי של רצפים בין־דוריים של אובדן, טראומה, שתיקה, תפקוד־יתר או הימנעות, ולצדם גם רצפים של חוסן: משפחות שהצליחו להישען זו על זו בעבר, לדבר על כאב, לקיים טקסים, לפנות לעזרה, או להפוך זיכרון כואב למשאב של משמעות והמשכיות (Walsh & McGoldrick, 1991).
לא רק הג'ינוגרם השלם נושא ערך קליני, אלא גם עצם תהליך בנייתו. הבחירה מה לסמן, את מי לכלול, מה נשמט, אילו קשרים מודגשים ואילו אובדנים מקבלים מילים, עשויה להפוך את המיפוי עצמו לרגע של הכרה, ארגון ולעיתים גם שינוי. לעיתים עצם ההתבוננות המשותפת בתרשים מאפשרת לבני המשפחה לראות כיצד האובדן הנוכחי נשען על היסטוריה קודמת של יחסים, נאמנויות, חלוקות תפקידים ודרכי התמודדות.
לאור זאת, לג'ינוגרם תפקיד ככלי פרשני וטיפולי. הוא מסייע לזהות כיצד תפקידים, נאמנויות והזדהויות סביב אובדן מועברים ומעוצבים בתוך המשפחה, וכיצד ההיסטוריה המשפחתית ממשיכה לפעול בתוך ההווה. בכך, הוא תורם לא רק להבנת מקורם של דפוסים משפחתיים, אלא גם ליצירת שפה טיפולית מדויקת יותר, המאפשרת לחבר בין האובדן הנוכחי לבין מקומו בתוך הרצף המשפחתי הרחב.
לשם המחשה של השימוש בג'ינוגרם אבל בטיפול, אשתמש בתיאור מקרה אילוסטרטיבי, המבוסס על מקרים דומים תוך טשטוש של פרטים מזהים:
דנה ישראלי, בת 42, איבדה את בן זוגה יואב במוות פתאומי לאחר אירוע לבבי. בני הזוג גידלו שני ילדים: עומר, בן 15, ונגה, בת 8. בחודשים שלאחר המוות התקשתה דנה לשאת שיחות ממושכות על יואב, ונצמדה בעיקר למטלות הכרחיות ולהישרדות יומיומית. עומר חזר במהירות יחסית לתפקוד, החל לעזור בבית וללוות את אחותו, אך נעשה מרוחק וחד־תגובה כלפי אמו. נגה שאלה שוב ושוב מתי אביה יחזור, התקשתה להירדם לבדה, וביקשה לשמוע את סיפור היום שבו מת.
אמה של דנה הגיעה כמעט מדי יום, סייעה רבות בתפקוד הבית, אך גם מתחה ביקורת מרומזת על האופן שבו דנה מדברת עם הילדים על המוות. בתוך הבית נוצרה בהדרגה חלוקת תפקידים חדשה: האם נצמדה לתפקוד, הבן הבכור נעשה מחזיק רגשי־מעשי, והבת הצעירה נשאה את האבל הגלוי.
בשבועות שלאחר מותו של יואב פנתה דנה לטיפול. היא תיארה קושי גובר לשאת את העומס ההורי והרגשי, דאגה לשינויים שחלו בילדים, ותחושה שהאבל מתחיל לעצב מחדש את היחסים ואת חלוקת התפקידים בבית. בפנייתה ביקשה עזרה בהתמודדות שלה עצמה, אך גם בהבנת מצבה של המשפחה כולה ובמציאת דרך לשאת את האובדן יחד.
הג'ינוגרם שנבנה למשפחתה של דנה אפשר להתבונן לא רק במותו של יואב, אלא גם באופן שבו האובדן הנוכחי נרשם על גבי היסטוריה משפחתית קודמת. במשפחת המוצא של דנה עלה דפוס חוזר של נשים שנדרשו להמשיך ולשאת בעול הבית בעתות משבר, תוך מעבר מהיר לתפקוד והפחתה יחסית של דיבור ישיר על כאב. סבתה של דנה, שהתאלמנה בגיל צעיר יחסית, תוארה כמי ש"לא נשברה" ו"עשתה מה שצריך".
ניסוחים אלה האירו את האופן שבו גם דנה עצמה נצמדה לאחר מותו של יואב להישרדות, לסדר ולשליטה תפקודית. לצד זאת, עלה כי במשפחתה נטו להתמודד עם מצוקה בתוך המשפחה המצומצמת, ולעיתים אף לזהות הבעה גלויה של כאב עם אובדן שליטה.
במשפחת המוצא של יואב עלו, לעומת זאת, קווי אופי של איפוק, הסתגרות רגשית ונטייה של הבנים הבכורים לשאת אחריות מוקדמת בעת משבר. המיפוי הזה סייע להבין מדוע עומר נע במהירות לעמדת החזקה מעשית ורגשית, ומדוע נגה, דווקא משום שלא יכלה לשאת את הדפוס הזה, נעשתה הנושאת הגלויה של האבל בבית.
מבחינה טיפולית, ממצאי הג'ינוגרם תרמו בכמה אופנים. הם אפשרו למשפחה לראות כי חלוקת התפקידים שנוצרה לאחר המוות איננה רק תגובה מקרית להלם הנוכחי, אלא נשענת גם על דפוסים בין־דוריים מוכרים של החזקה, שתיקה ותפקוד־יתר. הכרה זו הפחיתה במידת מה את הנטייה להבין את עומר כ"בוגר מדי" ואת דנה כ"סגורה מדי" במונחים אישיותיים בלבד, ואפשרה לקרוא אותם גם בהקשר משפחתי רחב יותר.
המיפוי סייע להבחין בין משאבים לבין מחירים: התפקוד, האחריות וההתכנסות אפשרו למשפחה לשרוד את התקופה הראשונית, אך בה בעת צמצמו את האפשרות לשאת יחד כאב גלוי. הג'ינוגרם גם פתח פתח לעבודה טיפולית מכוונת יותר: לעזור לדנה להרחיב את מרחב הנוכחות הרגשית שלה מבלי לחוש שהיא מאבדת שליטה; להקל מעל עומר את עמדת המחזיק הסמוי; לתת לנגה מקום שאיננו מתמצה בנשיאת האבל עבור כולם; ולמקם גם את הסבתא לא רק כמקור למתח, אלא גם כמשאב בין־דורי חשוב שניתן להיעזר בו תוך הבהרת גבולות. במובן זה, הג'ינוגרם לא רק מיפה את ההיסטוריה של המשפחה, אלא גם סייע לתרגם אותה להבנה טיפולית ולכיווני התערבות קונקרטיים.
טיפול באבל משפחתי מתחיל ביצירת מרחב שבו המשפחה יכולה להימצא יחד מול האובדן מבלי להידרש מיד להסכמה מלאה, לפרשנות אחת או לקצב אחיד. כבר מן המפגש הראשון נדרש המטפל להחזיק שתי משימות בעת ובעונה אחת: להכיר בכאב הייחודי של כל אחד מבני המשפחה, ובו בזמן לעזור למשפחה לראות כיצד דרכי ההתמודדות שלהם נשזרות זו בזו ולא מתנגשות. במובן זה, העבודה הטיפולית נעה כל העת בין הפרט לבין המערכת. מטרתה לאפשר למשפחה לחשוב, להרגיש ולתפקד יחד בתוך האבל, בלי למחוק את השונות שבין חבריה.
אחד המוקדים הראשונים בעבודה הטיפולית נשען על המיפוי שנעשה בשלב ההערכה, אך מרחיב אותו: לא רק לזהות מה השתנה במשפחה לאחר האובדן, אלא גם להתחיל לעבוד עם המשמעויות של שינויים אלה בתוך הקשר הטיפולי. מן הפרקטיקה של עבודה עם משפחות שכולות עולה כי כבר בשלבים הראשונים יש צורך לבחון את הצרכים הייעודיים ואת המענים המתאימים לכל אחד מבני המשפחה. לעיתים גם לשלב בין תהליכים טיפוליים מקבילים כמו טיפולים פרטניים, הוריים, זוגיים או משפחתיים וזאת בהתאם לצרכים המתגלים לאחר האובדן (שריף, 2024).
כאשר מיפוי כזה נעשה באופן מתאים ורגיש, המשפחה מתחילה לעיתים לראות כי חלק מן המתח הנוכחי אינו נובע רק מן הכאב עצמו, אלא גם מן העובדה שסדרי הבית, ההורות, חלוקת האחריות והציפיות ההדדיות כבר אינם כשהיו. על יסוד ההבנה שהושגה בשלב ההערכה לגבי דפוסי השתיקה, ההגנה והריחוק, נפתח מוקד מרכזי נוסף: יצירת תקשורת מותאמת בתוך המשפחה. במשפחתה של דנה, משמעותה של עבודה כזאת איננה רק עידוד הדיבור על יואב, אלא סיוע לאם, לבן ולבת לשאת זה את זה מבלי שעומר יידחק לעמדת מבוגר נוסף ומבלי שנגה תישאר הנושאת הכמעט בלעדית של האבל הגלוי.
אבל משפחתי נתקע פעמים רבות לא רק בגלל עוצמת הכאב, אלא בגלל האופן שבו בני המשפחה מדברים עליו, או נמנעים מלדבר עליו. תפקידו של המטפל איננו לכפות חשיפה רגשית אחידה, אלא לבנות תנאים שבהם בני המשפחה יכולים לשאת יותר אמת, יותר מורכבות ויותר שונות בתוך הקשר ביניהם (Kissane et al., 1998; Kissane et al., 2006; Weber Falk et al., 2022).
מוקד נוסף בטיפול הוא תמיכה בתפקוד ובארגון מחדש של חיי המשפחה. טיפול משפחתי באבל איננו עוסק רק בהבעה רגשית, אלא גם בשגרת החיים שלאחר המוות. מי אחראי כעת על מה, מי מחזיק את הגבולות, איך חוזרים למסגרות, מה מתרחש בימים משמעותיים, ואיך ממשיכים לנהל בית כאשר אחד ממרכזי הכובד שלו אבד (Kissane et al., 1998; Kissane et al., 2006; Walsh, 2003).
במצבים כאלה, התערבות טיפולית טובה מסייעת למשפחה לארגן מחדש תפקידים וציפיות מבלי להפוך את התפקוד לתחליף לרגש, אך גם מבלי להשאיר את המשפחה מוצפת בתוך כאב חסר מסגרת (Kissane et al., 2006; Walsh, 2003).
כאשר בשלב ההערכה מתברר כי האובדן פגע גם ביכולת ההורית להחזיק שגרה, נוכחות רגשית וגבולות, העבודה הטיפולית כוללת גם תמיכה בהורות תחת אובדן. הורה שכול נדרש בעת ובעונה אחת להתאבל ולהישאר הורה. הוא נדרש להחזיק שגרה, לחשוב, לנחם, להציב גבולות ולהיות נוכח רגשית כאשר הוא עצמו מתמודד עם ההשלכות השכול לגבי עצמו.
לכן, חלק מרכזי מן ההתערבות מכוון לעיתים לא רק לילד, אלא גם להורה הנותר: לעזור לו להבין את צורכי הילדים, לזהות סימני מצוקה, להבחין בין הגנה מועילה לבין שתיקה מרחיקה, ולחשוב כיצד לדבר איתם על המוות באופן מותאם לשלב ההתפתחותי בו הם נמצאים (Ayers et al., 2013; Haine et al., 2006; Sandler et al., 2023). במשפחת ישראלי למשל, האתגר הטיפולי לא היה רק הפחתת מצוקתה האישית של דנה, אלא חיזוק יכולתה להישאר כתובת הורית עבור שני ילדים שתפסו את המוות ואת השלכותיו בדרכים שונות מאוד.
במקביל, התערבות עם ילדים צריכה לקחת בחשבון את הבנת תפיסת המוות האפשרית בכל שלב התפתחותי, ואת האופן שבו הילד מפרש את האובדן בתוך עולמו. ילדים זקוקים להסבר אמין, קוהרנטי וברור, ולא רק להרגעה. הם קולטים היטב שהתרחש אירוע דרמטי גם כאשר המבוגרים שותקים, ולעיתים דווקא עמימות, ניסוחים עקיפים או ניסיון "לחסוך" מהם את המגע עם המוות – מגבירים חרדה, בלבול ודמיונות קשים (Wray et al., 2026).
נגה בת השמונה נשאה את האובדן באמצעות שאלות חוזרות, היצמדות ובקשה לשחזר שוב ושוב את סיפור יום המוות, ואילו עומר בן החמש־עשרה פנה לעמדה מאופקת, תפקודית ומחזיקה יותר; פער זה משקף לא רק שונות אישית, אלא גם הבדלים התפתחותיים. נגה ביקשה להבין את המוות דרך חזרתיות, קונקרטיות וקרבה, בעוד שעומר נשא את האובדן דרך איפוק, אחריות וניסיון לייצב את המערכת המשפחתית.
מוקד מרכזי נוסף בטיפול באבל משפחתי הוא עבודה על זיכרון ועל משמעות. כמעט בכל משפחה עולה השאלה כיצד ממשיכים לשאת את המת בתוך החיים. מה מספרים עליו, מה שומרים ממנו, על מה נמנעים מלדבר, אילו טקסים נשמרים, ואילו משמעויות מקבלים המוות והקשר שנמשך עמו. כאן המטפל אינו נדרש להכתיב למשפחה צורת זיכרון אחת, אלא לסייע לה להחזיק מרחב שבו כמה אופנים של קשר, זיכרון ומשמעות יכולים להתקיים זה לצד זה.
גישת הבניית המשמעות מדגישה כי עיבוד אבל כרוך בבנייה מחודשת של משמעות, זהות וסיפור חיים, לאחר שהאובדן מערער את האופן שבו האדם הבין את עצמו, את יחסיו ואת עולמו (Neimeyer, 2019). מתוך כך נוצר הקשר ההדוק בינה ובין גישות נרטיביות, שכן אם האובדן יוצר שבר במערכת המשמעויות ובסיפור העצמי, הרי שהעבודה הטיפולית מכוונת גם לארגון מחדש של הסיפורים שבאמצעותם האדם מבין את המוות ואת החיים שלאחריו.
בהקשר המשפחתי, עבודה נרטיבית מסייעת לבני המשפחה לספר ולעבד לא רק את סיפור המוות עצמו, אלא גם את סיפור הקשר עם המת ואת סיפור עצמם לאחר האובדן. כאשר מתעוררים סיפורים שונים או מתחרים, תפקיד המטפל איננו להכריע ביניהם, אלא לאפשר להם להישמע, לזהות מה כל אחד מהם נושא, ולסייע למשפחה לבנות מרחב שבו ריבוי המשמעויות אינו מתפרש מיד כאיום על הלכידות המשפחתית, אלא כחלק מעיבוד משותף של האובדן (Ng, 2021).
לקראת סיום, נתבונן באופנים בהם האבל נוכח גם בתוך מערכות רחבות יותר, מעבר למשפחה הגרעינית. המשפחה המורחבת והקהילה אינן רק רקע לאובדן, אלא חלק מן השדה שבתוכו האבל מקבל צורה, שפה, הכרה, גבולות ולעיתים גם מוסיפות למורכבות הקיימת. סבים, סבתות, דודים, בני זוג לשעבר, אחים בוגרים, שכנים, חברים, בית ספר, מקום עבודה, קהילה דתית, יישוב או קבוצה חברתית. כל אלה עשויים להיות מושפעים מן האובדן בעצמם, ובו בזמן להשפיע בחזרה על האופן שבו היחיד והמשפחה נושאים את האבל. משום כך, התבוננות מערכתית באבל משפחתי מחייבת להרחיב את המבט גם מעבר לבית עצמו ולשאול כיצד המעגלים המקיפים את המשפחה משתתפים בתהליך ההתמודדות, מחזקים אותו או מכבידים עליו.
המשפחה המורחבת היא לעיתים המעגל הראשון שמופעל לאחר האובדן. היא עשויה לספק החזקה רגשית, תמיכה מעשית, רציפות בין־דורית, סיוע לילדים, ארגון טקסים ושימור של זיכרון. מחקרי מקרה וסקירות על חוסן משפחתי לאחר אובדן הראו כי קשרי משפחה מורחבת וטקסים משפחתיים עשויים לתרום להחזקה, למשמעות ולהתאוששות של בני המשפחה לאחר המוות (Tanacıoğlu-Aydın et al., 2023).
ואולם, אותו מעגל עצמו עשוי גם להפוך לזירת עומס וקונפליקט: מחלוקות על פרשנות המוות, על אופן ההנצחה, על החלטות הוריות, על חלוקת סמכות, על גבולות, על הקשר עם הילדים, או על השאלה מי רשאי לדבר בשם המת ומי רשאי לקבוע כיצד נכון להתאבל. כך, למשל, מעורבותה הרבה של אמה של דנה, הסבתא, יכלה להיות בעת ובעונה אחת מקור חיוני של סיוע מעשי ומשאב לילדים, אך גם מוקד לביקורת סמויה על דנה ולערעור עדין של סמכותה ההורית.
גם הקהילה מושפעת מן האובדן המשפחתי ומשפיעה בחזרה על המשפחה והיחידים בתוכה. מחקרי בריאות הציבור מראים כי רוב המתאבלים נשענים בראש ובראשונה על תמיכות בלתי־פורמליות וקהילתיות, הנתפסות לא פעם כמקורות העזרה הזמינים והמועילים ביותר (זנבר ואח' 2023Aoun et al., 2012; Aoun et al., 2018;).
עם זאת, הקהילה איננה רק מקור לעזרה אלא גם מרחב של נורמות תרבותיות, הכרה ולגיטימציה, ולכן היא עשויה לשמש הן מקור להחזקה ושייכות והן מקור לשתיקה, אי־נוחות, סטיגמה או היעדר הכרה, במיוחד כאשר האובדן חורג מן התבניות החברתיות המקובלות או מעורר טאבו ומבוכה (Bindley et al., 2019; Juth et al., 2015; Marek & Oexle, 2024; Pitman et al., 2018). במובן זה, הקהילה איננה רק מעגל תמיכה, אלא גם מסגרת נורמטיבית המכתיבה לא פעם כיצד נכון להתאבל, כמה זמן מותר להישבר ואיזו שפה נחשבת ראויה לזיכרון, וזאת בהתאמה או שלא - לצרכים המשפחתיים.
מן הצד האחר, גם המשפחה השכולה עצמה משפיעה על סביבתה. אובדן משמעותי משנה לעיתים את מארג היחסים במשפחה המורחבת, את שיווי המשקל בין דורות, ולעיתים גם את המבנה הקהילתי עצמו. יש משפחות המגיבות בהתכנסות ובהסתגרות, ואחרות מפתחות אקטיביזם, יוזמות טקסים, משנות נורמות זיכרון, או יוצרות שיח חדש בקהילה על מוות, אחריות, מניעה או תמיכה. לפיכך, ההשפעה איננה חד־כיוונית: המשפחה המורחבת והקהילה מעצבות את אבלה של המשפחה, אך גם מעוצבות מחדש על ידו.
אבל מתחיל במקום האינטימי ביותר של חיי האדם: בגוף, בנפש, בזיכרון, בזהות ובתחושת הרציפות של החיים. מנקודת המבט המערכתית־משפחתית, הוא לא נותר בגבולות החוויה האישית בלבד. כאשר האובדן מתרחש בתוך משפחה, הוא נכנס אל היחסים, אל התפקידים, אל ההורות, אל השפה הרגשית, אל השתיקות והשיח ואל הדרכים שבהן בני הבית מנסים להגן זה על זה. לעיתים הוא מקרב, לעיתים מרחיק.
משום כך, הגישה המערכתית משפחתית דוגלת בכך שטיפול באבל אינו יכול להסתפק עוד בשאלה כיצד מתמודד היחיד, אלא מחייב לשאול גם כיצד המשפחה כולה נושאת את האובדן: הבדלים בסגנון ההתמודדות, בתפיסת המוות, בקצב התפקוד, בדפוסי תקשורת, ובאופן שבו הקשר עם המת נמשך או משתנה. מכאן גם חשיבותה של הערכה קלינית רחבה, שאינה בוחנת רק סימפטומים או מצוקה של היחיד, אלא ממפה את הקשרו של המוות, את ההיסטוריה המשפחתית של אובדנים וטראומות, את דפוסי התפקוד והתקשורת, את מצבם של ילדים ושל הורים, ואת המעגלים הרחבים יותר של משפחה מורחבת וקהילה.
מנקודת מבט טיפולית, המשמעות היא שטיפול באבל משפחתי לא מכוון לייצר אחידות רגשית או נרטיב אחד משותף, אלא לאפשר למשפחה לשאת יחד שונות, כאב ומשמעות. הוא מבקש לחזק תקשורת, לשקם תפקוד, לתמוך בהורות, לפנות מקום לילדים ולאחים, לזהות תפקידים ומאפייני תקשורת שונים, ולעזור למשפחה להחזיק את זכר המת בתוך החיים הנמשכים מבלי להיבלע לתוכו.
מכאן נגזרת גם משמעות רחבה יותר למחקר, למדיניות ולפרקטיקה. כאשר אבל נתפס בעיקר כתהליך תוך־נפשי של יחידים, קיימת סכנה כי משפחות רבות ימשיכו וישארו ללא שפה מספקת, ללא הערכה מתאימה וללא מענה מערכתי. לעומת זאת, הכרה באבל המשפחתי כזירה טיפולית, חינוכית וחברתית עשויה לשפר את יכולתן של מערכות בריאות, רווחה, חינוך וקהילה לזהות מצבי סיכון, לחזק גורמי חוסן, ולבנות מענים המותאמים לא רק ליחיד המתאבל, אלא גם למשפחה שבתוכה האבל מתהווה, ממתמשך ומשתקם. במובן זה, הטיפול באבל המשפחתי איננו שוליים של תחום האבל, אלא אחד המפתחות להבנה מלאה יותר של האופן שבו בני אדם ומשפחות ממשיכים לחיות לאחר אובדן.
ד"ר אילן שריף — עובד סוציאלי (MSW), בעל דוקטורט בפסיכולוגיה (PsyD). מנהל תחומים אובדן ושכול ונפגעי כתות במשרד הרווחה והביטחון החברתי. מרצה ומטפל בקליניקה פרטית. פועל לקידום הסיוע לשכול האזרחי בישראל.
גוטמן, מ. (1979). שלושה אופני התערבות במשפחות שכולות. ביטחון סוציאלי, 17, 138-146.
זנבר, ל., בן צור, נ., פארן, י., קנייסטי, כ., ודקל, ר. (2023). הקשר בין השתתפות בפעילות קהילתית ומשאבים אישיים וקהילתיים לבין רווחה אישית וקהילתית בזמן מגפת הקורונה. חברה ורווחה, מ"ג(2), 157–183.
שריף, א. (2024) על חוד הצער: עקרונות עבודה סוציאלית פסיכודינמית עם אדם שכול. מתוך: למצוא מקום לנפש כרך ב'. בתוך ר. אלפנדרי (עורך) הוצאת כרמל.
Agnew, A., Manktelow, R., Taylor, B. J., & Jones, L. (2010). Bereavement needs assessment in specialist palliative care: A review of the literature. Palliative Medicine, 24(1), 46–59
Aoun, S. M., Breen, L. J., O’Connor, M., Rumbold, B., & Nordstrom, C. (2012). A public health approach to bereavement support services in palliative care. Australian and New Zealand Journal of Public Health, 36(1), 14–16
Aoun, S. M., Breen, L. J., White, I., Rumbold, B., & Kellehear, A. (2018). What sources of bereavement support are perceived helpful by bereaved people and why? Empirical evidence for the compassionate communities approach. Palliative Medicine, 32(8), 1378–1388
Ayers, T. S., Sandler, I. N., Wolchik, S. A., Twohey-Jacobs, J., Weyer, J. L., Padgett-Jones, S., Cole, E., Kriege, G., Ma, Y., & Tein, J.-Y. (2013). The Family Bereavement Program: Description of a theory-based prevention program for parentally-bereaved children and adolescents. Omega: Journal of Death and Dying, 68(4), 293–315
Bindley, K., Lewis, J., Travaglia, J., & DiGiacomo, M. (2019). Disadvantaged and disenfranchised in bereavement: A scoping review of social and structural inequity following expected death. Social Science & Medicine, 242, 112599
Bowen, M. (1976). Family reaction to death. In P. J. Guerin, Jr. (Ed.), Family therapy: Theory and practice (pp. 335–348). Gardner Press.
Coelho, A. C., Albuquerque, S., & Neto, D. D. (2025). Bereavement support guidelines for caregivers in palliative care: A scoping review. Frontiers in Psychology, 16, 1541783
D'Alton, S. V., Ridings, L., Williams, C., & Phillips, S. (2022). The bereavement experiences of children following sibling death: An integrative review. Journal of Pediatric Nursing, 66, e82–e99
Delalibera, M., Presa, J., Coelho, A., Barbosa, A., & Franco, M. H. P. (2015). Family dynamics during the grieving process: A systematic literature review. Ciência & Saúde Coletiva, 20(4), 1119–1134
DiGiacomo, M., Lewis, J., Phillips, J., Nolan, M. T., & Davidson, P. M. (2015). The business of death: A qualitative study of financial concerns of widowed older women. BMC Women’s Health, 15, 36
Fujita, A., Ueki, S., Moriguchi, H., Hamada, Y., & Sasazuki, M. (2025). A systematic review of grief experiences of children who have lost a sibling. Journal of Palliative Medicine, 28(12), 1669–1685
Haine, R. A., Wolchik, S. A., Sandler, I. N., Millsap, R. E., & Ayers, T. S. (2006). Positive parenting as a protective resource for parentally bereaved children. Death Studies, 30(1), 1–28
Hewson, H., Galbraith, N., Jones, C., & Heath, G. (2024). The impact of continuing bonds following bereavement: A systematic review. Death Studies, 48(10), 1001–1014
Hudson, P., Hall, C., Boughey, A., & Roulston, A. (2018). Bereavement support standards and bereavement care pathway for quality palliative care. Palliative & Supportive Care, 16(4), 375–387
Joseph, B., Dickenson, S., McCall, A., & Roga, E. (2023). Exploring the therapeutic effectiveness of genograms in family therapy: A literature review. The Family Journal, 31(1), 21-30
Juth, V., Smyth, J. M., Carey, M. P., & Lepore, S. J. (2015). Social constraints are associated with negative psychological and physical adjustment in bereavement. Applied Psychology: Health and Well-Being, 7(2), 129–148
Kissane, D. W., & Bloch, S. (1994). Family grief. The British Journal of Psychiatry, 164(6), 728–740
Kissane, D. W., Bloch, S., McKenzie, M., McDowall, A. C., & Nitzan, R. (1998). Family grief therapy: A preliminary account of a new model to promote healthy family functioning during palliative care and bereavement. Psycho-Oncology, 7(1), 14–25
Kissane, D. W., McKenzie, M., McKenzie, D. P., Forbes, A., O'Neill, I., & Bloch, S. (2003). Psychosocial morbidity associated with patterns of family functioning in palliative care: Baseline data from the Family Focused Grief Therapy controlled trial. Palliative Medicine, 17(6), 527–537
Kissane, D. W., McKenzie, M., Bloch, S., Moskowitz, C., McKenzie, D. P., & O'Neill, I. (2006). Family focused grief therapy: A randomized, controlled trial in palliative care and bereavement. American Journal of Psychiatry, 163(7), 1208–1218
Lancaster, H., & Johnson, T. (2020). Losing a partner: The varying financial and practical impacts of bereavement in different sociodemographic groups. BMJ Supportive & Palliative Care, 10(2), e17
Liu, C., Grotta, A., Hiyoshi, A., Berg, L., & Rostila, M. (2022). School outcomes among children following death of a parent. JAMA Network Open, 5(4), e223842
Magnuson, S., & Shaw, H. E. (2003). Adaptations of the Multifaceted Genogram in Counseling, Training, and Supervision. The Family Journal, 11(1), 45-54
Marek, F., & Oexle, N. (2024). Supportive and non-supportive social experiences following suicide loss: A qualitative study. BMC Public Health, 24, 1190
McGoldrick, M., Gerson, R., & Petry, S. (2008). Genograms: Assessment and intervention (3rd ed.). W. W. Norton & Company.
Neimeyer, R. A. (2019). Meaning reconstruction in bereavement: Development of a research program. Death Studies, 43(2), 79–91
Ng, C. (2021). Meaning-oriented narrative reconstruction: Navigating the complexities of bereaved families. British Journal of Guidance & Counselling, 49(6), 804–813
O’Connor, M. F. (2019). Grief: A brief history of research on how body, mind, and brain adapt. Psychosomatic Medicine, 81(8), 731–738
Paul, N. L., & Grosser, G. H. (1965). Operational mourning and its role in conjoint family therapy. Community Mental Health Journal, 1(4), 339–345
Pitman, A. L., Stevenson, F., Osborn, D. P. J., & King, M. B. (2018). The stigma associated with bereavement by suicide and other sudden deaths: A qualitative interview study. Social Science & Medicine, 198, 121–129
Richards, W. R., Burgess, D. E., Petersen, F. R., & McCarthy, D. L. (1993). Genograms: A psychosocial assessment tool for hospice. The Hospice Journal, 9(1), 1–12
Sandler, I. N., Tein, J.-Y., Wolchik, S., Ayers, T., Porter, M., Luecken, L., Jones, S., Hanson, A., Coxe, S., & Ma, Y. (2023). Developmental pathways of the Family Bereavement Program to prevent major depression and generalized anxiety disorder 15 years later. Journal of the American Academy of Child & Adolescent Psychiatry, 62(9), 1004–1016
Schonfeld, D. J., & Demaria, T. (2016). Supporting the grieving child and family. Pediatrics, 138(3), e20162147
Sealey, M., Breen, L. J., O’Connor, M., & Aoun, S. M. (2015). A scoping review of bereavement risk assessment measures: Implications for palliative care. Palliative Medicine, 29(7), 577–589
Seiler, A., von Känel, R., & Slavich, G. M. (2020). The psychobiology of bereavement and health: A conceptual review from the perspective of social signal transduction theory of depression. Frontiers in Psychiatry, 11, 565239
Speece, M. W., & Brent, S. B. (1984). Children's understanding of death: A review of three components of a death concept. Child Development, 55(5), 1671–1686
Stroebe, M., & Schut, H. (1999). The dual process model of coping with bereavement: Rationale and description. Death Studies, 23(3), 197–224
Szuhany, K. L., Malgaroli, M., Miron, C. D., & Simon, N. M. (2021). Prolonged grief disorder: Course, diagnosis, assessment, and treatment. Focus, 19(2), 161–172
Tanacıoğlu-Aydın, B., Akmehmet-Şekerler, S., Albayrak-Kaymak, D., & Zara, A. (2023). The role of extended family relations and rituals in family resilience following loss of mother to cancer: A case study in Turkey. Illness, Crisis & Loss, 31(1), 40–58
Walsh, F. (2003). Family resilience: A framework for clinical practice. Family Process, 42(1), 1–18
Walsh, F., & McGoldrick, M. (1991). Loss and the family: A systemic perspective. In F. Walsh & M. McGoldrick (Eds.), Living beyond loss: Death in the family (pp. 1–29). W. W. Norton & Company.
Weber Falk, M., Alvariza, A., Kreicbergs, U., & Sveen, J. (2022). The grief and communication family support intervention: Intervention fidelity, participant experiences, and potential outcomes. Death Studies, 46(1), 233–244
Wilson, D. M., Rodríguez-Prat, A., & Low, G. (2020). The potential impact of bereavement grief on workers, work, careers, and the workplace. Social Work in Health Care, 59(6), 335–350
Wray, A., Pickwell-Smith, B., Greenley, S., Pask, S., Bamidele, O., Wright, B., Murtagh, F., & Boland, J. W. (2026). Parental death: A systematic review of support experiences and needs of children and parent survivors. BMJ Supportive & Palliative Care, 16(1), 28–39
