פרופ׳ ארנה שמר, נועה שפי ועמוס להמן
מעגלי השכול והאובדן בחברה הישראלית התרחבו עד מאוד בשנתיים האחרונות, מאז אירועי ה-7 באוקטובר 2023. הפכנו לחברה המכילה בה אנשים רבים המתמודדים עם סוגים שונים של שכול ואובדן. היקפי האבל ועומק הצער תובעים חשיבה מחודשת על מציאות מתהווה זו, בה חוויית האובדן הקולקטיבי מורגשת בקרב אנשים רבים, ומעצבת את המרחב המשותף לעוד שנים רבות קדימה.
מחקר אשר עסק באבל הקולקטיבי בישראל בקיץ 2025 מצביע על כך שכמעט מחצית מהציבור הישראלי חווה תסמיני אבל ממושך בעקבות משבר החטופים והמצב הכולל, גם ללא קשר אישי ישיר לנפגעים. הממצאים מדגישים את הצורך בהכרה ברגשות אלה ובמענים טיפוליים לאבל הקולקטיבי והעמום אשר פוקד את החברה הישראלית (Groweiss et al, 2025). עם זאת, למרות שהאבל והצער ממשיכים להתרחב, אין בנמצא היצע רב ומגוון של מענים בנושא, וכמעט ונעדרת התייחסות חברתית, מחקרית, מקצועית וממסדית למגוון מעגלי השכול. באופן אירוני, גם במקומות בהם קיימים מענים הניתנים למעגלי שכול מגוונים (לדוגמא – תוכנית עיבוד אבל למעגלי חברים), יש לא פעם היענות חלקית בלבד. פער זה מוביל לשאלות באשר לנורמות ולתפיסות החברתיות בהקשר למקומם של שכול ואובדן ושל פרקטיקות ההתאבלות בכלל חלקי החברה. נראה כי ההתמודדות עם נושא זה מבקשת פרשנות והגדרה מחודשת של גבולות השכול והאובדן, וחשיבה יצירתית על אופני הליווי וההתערבות האפשריים לאבל.
נוכח כל זאת, מאמר זה מבקש להרחיב את ההגדרות וההמשגות בנוגע לשכול שאינו במעגל הראשון. בתוך מעמקי הכאב וההתמודדות היומיומית עם מציאות של מלחמה ממושכת ושסע חברתי, נראה כי כעת נוצרת בחברה הישראלית יותר פְניות להרחיב את המבט אל עבר האנשים המתמודדים במעגלים אלה. המאמר מבוסס על שילוב מקורות ידע שנאספו בקורס "חיבוריות וקהילתיות לצמיחה מתוך אבל ושכול: חדשנות בכלים ממזגי ידע" בבית הספר לעבודה סוציאלית והמרכז הלאומי לחדשנות בתחומים חוסן, טראומה ובריאות הנפש של ילדים ומשפחות באוניברסיטה העברית (שמר ואחרים, 2025). הקורס אפשר מחקר בנושא זה ברוח מיזוג הידע (שמר ורייזר-אבנד, 2024) המשלב בין ידע אקדמי, ידע מקצועי וידע מניסיון חיים. מקורות ידע נוספים שתרמו לפיתוח הם מחקר על תוכנית "אוהל אברהם" לעיבוד שכול של חברים (שמר, בר נדב ופייט שוורץ, לקראת פרסום) ועבודה של כותבי המאמר עם אנשים במעגלי שכול שונים. החומרים המוצגים במאמר מבקשים להמשך פיתוח וקוראים להרחבת הדיון והעשיה בנושא.
המושגים אבל, אובדן ושכול כרוכים זה בזה והשימוש בהם נעשה לא פעם ב״עירבוביה״. טרם נדון בהם, מוטב להגדיר כל אחד מהם כפי שמתארת זאת הספרות.
בעוד שאובדן (Loss) הוא מושג רחב ואובייקטיבי המתאר אירוע מסוים השונה ממצב שהיה קיים קודם לכן הנחווה כחיסרון או היעדר בממד פיזי (לדוגמה בית), רגשי (לדוגמה תחושת ביטחון) או רוחני (לדוגמה אמונה) (באום, 2021; Stroebe & Schut, 1999), הרי ששכול (Bereavement) מתייחס לחוויית האובדן בעקבות מוות של אדם קרוב (רובין ואח', 2016). לעומתם, אבל (Grief) הוא התגובה הסובייקטיבית והאישית לאובדן ושכול הכולל תגובות רגשיות, קוגניטיביות, פיזיות והתנהגותיות המתעוררות בעקבותיו (Kübler-Ross, 1969). לצד קשת רחבה של מאפייני אבל המשתנים מאדם לאדם בעוצמתם ובהמשכם, הספרות מצביעה על קיומם של תהליכי אבל מובחנים, המושפעים מנסיבות האובדן, מאפייני מערכת היחסים עם הנפטר, ומאפיינים אישיים של האדם השכול כגון מגדר, גיל, רקע תרבותי־דתי והיקף מעגלי התמיכה (Doka & Martin, 2010).
על אף חווית האובדן, מרבית האנשים עוברים תהליך של אבל מסתגל, המתאפיין בירידה הדרגתית בעוצמת התגובות הרגשיות השליליות (כגון עצב עמוק, כעס ואשמה) ובחזרה מדורגת לתפקוד בחיי היומיום (רובין ואחרים, 2016). לעומת זאת, אבל מורכב, המכונה גם אבל מתמשך, מאופיין בין היתר על פי ה- DSM-5 וה ICD -11, בהתעצמות רגשות לאדם שאיננו, קושי של האדם השכול למצוא משמעות בחיים, פגיעה במערכות היחסים וקושי בתפקוד (מלקינסון, 2011; רובין ואחרים, 2016; Eisma, 2023).
אירועי השבעה באוקטובר והיקף האובדנים הרחב העלו לתודעה החברתית אבחנה בין תהליכי אבל נוספים, בניהם אבל עמום, אבל טראומטי ואבל קולקטיבי. הראשון, אבל עמום, מתאר אובדן לא ודאי ולא ברור היכול להתרחש כאשר אדם אהוב נעדר מבחינה פיזית אך נוכח מבחינה פסיכולוגית (כמו מצבי שבי ומלחמה) או כאשר אדם אהוב נוכח מבחינה פיזית אבל נעדר מבחינה פסיכולוגית, רגשית או קוגניטיבית (כמו במצבי אלצהיימר ודיכאון) (Boss, 1999). אבל טראומטי, מתואר כתגובה למוות בנסיבות קשות, על פי רוב פתאומיות ובלתי צפויות, ומאופיין בתסמינים של טראומה לצד תגובות האבל (רובין ואחרים, 2020; Rubin et al., 2020). אבל קולקטיבי הוא צער עמוק ומשותף של קבוצת אנשים, כמו קהילה, יישוב ומדינה, בעקבות אובדן משמעותי המתבטא למשל בטקסים ציבוריים ובהשפעה מתמשכת על הנרטיב, הזהות וחוסן הקולקטיבי ( Brescó de Luna & Wagoner, 2022). בהקשר של תהליכי אבל בחברה הישראלית, נכון לציין כי נמצא שאובדן טראומטי (מוות פתאומי ובלתי צפוי) הנגרם בידי אדם (רצח, פיגוע או לחימה) מהווה גורם דחק המעלה את הסיכון להתפתחות אבל מורכב/מתמשך (Eisma et al., 2023; Jann et al., 2024). אירועי השבעה באוקטובר מהווים דוגמה חמורה לכך, כאשר בנוסף לאובדן הטראומטי, שובשו טקסי אבל נורמטיביים, כגון לוויה ושבעה, מצב שעלול להוביל לעלייה בשכיחות האבל המתמשך/מורכב בקרב מעגלי שכול רחבים (Yehene et al., 2024).
שכול ואבל הם מושגים המתייחסים לחוויה אוניברסלית, אך לעיתים קרובות הם נחווים כאירוע חיים קשה המעורר דחק ומחולל קשת רחבה של השפעות המשתנות מאדם לאדם ובטווחי זמן שונים. בעוד הנטייה החברתית הרווחת קושרת תהליכי אבל לשכול, בפרט לשכול במעגל ראשון, תגובות אבל יכולות לאפיין אובדן ושכול במעגלים השונים. בנוסף נמצא כי התערבויות טיפוליות, תמיכה רגשית, ממסדית ומערכתית יש בהן את הפוטנציאל להפחתת מאפייני אבל ושכול ושיפור הסתגלות במעגלי החיים השונים. באמצעות היכולת להחזיק בו־זמנית מנעד רחב של רגשות וחוויות, מתאפשרים לרוב תהליכי עיבוד אבל לצד תחושת חיות, יצירה ופעולה (Horowitz et al., 1984; Lichtenthal et al., 2019). פיתוח דרכי ההתערבות נשען בשנים האחרונות על שני מודלים עיקריים המתארים דפוסי הסתגלות ועיבוד שכול: המודל הדואלי של סטרובה ושוט (Stroebe & Schut, 1999;2020) המדגיש את ההכרח בתנודה בין כאב האובדן להשקעה מחודשת בחיים והמודל הדו-מסלול של רובין (Robin, 1999) השואף לשלב בין תפקוד יומיומי לבין קשר פנימי-רגשי מתמשך עם האדם שנפטר.
בשיח המקצועי, כמו גם בשיח החברתי, נהוג לאפיין אנשים אבלים לפי שלושה מעגלי שכול מרכזיים על פי קרבת האובדן אליהם. מעגלים אלו מכתיבים ציפיות חברתיות, התנהגות חברתית ויחס ממסדי המעוגן בהכרה, זכויות ומענים. מעגל אבל ראשון אשר מוכר חברתית ופורמלית כמעגל הפגיע ביותר הוא בקרבה של בני/בנות זוג, הורים, ילדים ואחים. סביב המעגל הראשון קיימים מעגלי אבל נוספים הכוללים אנשים רבים שחווים שכול (אובדן אדם קרוב) ו/או אובדן משמעותי כלפי אותו אדם. לא פעם מדובר באנשים שהיו ביחסי קרבה בעלי ערך ומשמעות עם הנפטר ואבלם הוא עמוק וממושך. האנשים במעגלים אלה כמעט ואינם מקבלים הכרה תרבותית, ממסדית ומקצועית ונראה כי אף מופנמת בהם ההכרה כי אבלם הוא משני, עד כדי לא לגיטימי וכאבם מוקהה. האנשים אשר חווים אבל לא מוכר אינם מקבלים את "זכות האבל", ובכך נשללות מהם תמיכה והקלות אפשריות (Doka, 2002). בתוך קבוצה זו נכלל המעגל השני בו משפחה מורחבת וחברים, והמעגל השלישי הכולל אנשים ממרחבים רחבים יותר כמו מקום העבודה, הקהילה, בית הספר והחברה כולה. הגדרות אלה מבנות שיח הכובל את עוצמת האבל לקרבה האובייקטיבית לשכול.
על מנת לאפשר הבחנה רגישה, פתוחה ומודעת יותר להיקפי השכול אנו מציעים לראות את מרחב השכול באופן רב ממדי, מסועף ודינאמי, כמובנה מממד אובייקטיבי וממד סובייקטיבי ומארבעה מעגלי שכול: משפחה, קהילה, יישוב, פרטים (מקי"ף). בעוד הממד האובייקטיבי מוכר כיוון שהוא מבוסס על התפקיד (role) של האדם עבור הנפטר (אב, סבתא, חבר צוות בצבא), הרי שהממד הסובייקטיבי הוא דינאמי ומתייחס למשמעות האישית הייחודית, ולעיתים הקולקטיבית, המיוחסת לקשר עם הנפטר, בהקשר ריגשי וסימבולי.
עוצמת ההקשר הרגשי מושפעת מהקרבה הרגשית שמעורר הקשר, היכולה להתבסס על עומק הקשר, איכותו, משכו ומורכבותו לאורך השנים. ההקשר הסימבולי מוסיף את המשמעות שניתנה לקשר ולדמותו של הנפטר כמו מתן ביטחון, תקווה, איש־סוד, הזדהות והשפעה על הערך העצמי. התייחסות לממד הסובייקטיבי נותנת לגיטימציה לעוצמות משתנות של אבל במעגלים השונים. עוצמות שלא פעם נחוות כמושתקות וכמודרות על אף שהן יכולות להחוות בדרך עוצמתית, מצערת ופגיעה במיוחד.
בהקשר לממד האובייקטיבי אנו מבחינים בין ארבעה מעגלים של זהות ותפקיד (לעומת השלושה המוכרים הנזכרים לעיל). המעגל הראשון כולל קשר דם של משפחה גרעינית ולרוב גם חיים משותפים עם הנפטר. מעבר לממד זה מתקיים השכול המקי"ף הכולל את המעגל השני של משפחה מורחבת - במובן של אנשים עם קשרי קרבה לנפטר או בשל היותם בעלי קשר דם של משפחה מורחבת או אנשים עם קשר אישי מיוחד וקרוב. המעגל השלישי מתייחס לקהילות השונות של הנפטר (מקום העבודה, חברי כיתה) ולחברי היישוב שלו. זו קרבה הנובעת מהיכרות ישירה אך שאינה נחוות בהכרח כקרובה מאוד או מהיכרות עקיפה (למשל חבר של חבר). המעגל הרביעי יכול לגעת בכל פרט ופרט כיוון שהוא כולל את כלל החברה החווה באופן קולקטיבי, כמי שחווה את משמעות השכול והאובדן החברתי.
הספרות בנושא מבהירה כי אף שחוויות האובדן במעגלים האלה עלולות להיות עמוקות ומורכבות, הן נותרות לרוב מחוץ להכרה החברתית והטיפולית (בן סימון ואחרים, 2023). גם וולר (2025) בספרו על עולמות האבל מתייחס להדרת הצער ולבדידות הנגזרת מכך, ויוצא בקריאה ביקורתית על החברה המערבית שמדחיקה ומשתיקה את העיסוק הקולקטיבי בשכול ובאובדן. הוא קורא להחייאת והמצאת טקסי אבל קהילתיים המספקים הכרה ומזור לאובדנים הרבים, האישיים והקולקטיביים, המודחקים בחברה. לדידו, הכרה באבל מממשת את הפוטנציאל שיש בצער הכרוך בו כדי ליצור חיבורים קהילתיים שיש בהם נוכחות וחיות מחודשת.
הנחות היסוד המרכזיות לתכנון התערבויות עבור אנשים במעגלי השכול המקי"ף גורסות כי אבל הוא תהליך אנושי מתמשך וטבעי שאינו מוגבל לזמן או לקרבת דם. מכאן, חשיבות ההכרה בשכול שאינו ממוסד, בזיהוי פעיל של אנשים מהמעגלים המקי"פים ומתן תוקף לחוויותיהם הכואבות. זאת על רקע היות שכול זה מאופיין בשקיפות ובשתיקה, לא פעם מתוך רצון עז לעטוף את האבלים מהמעגל הראשון (שמר ואחרים, 2025). הפנמת ההדרה של השכול במעגלים הרחבים והתקתה מאורחות החיים מובנית בעולם המערבי כחלק מאידאליזציה של האינדיבידואליזם והמודרניות. מגמות אלה משתיתות אורחות חיים המכנסות כל אדם לתוך צערו, תוך שהן מייתרות מרחבי אבל קולקטיביים ומצמצמות את אפשרויות ביטויי הכאב (וולר, 2025). להדרת האבל מהציבוריות נקשרת גם ההבנה על אודות הסכנה הנפשית והחברתית של אלחוש האבל ומיעוט הדרכים לתיעול הכאב. גם ההימנעות ממתן מענים מזמנת נזק פוטנציאלי שעלול להחריף בחלוף הזמן.
כאשר השכול והאובדן מתרחשים כחלק מאירוע טראומטי קולקטיבי, נוצרת שכבה נוספת של מורכבות רגשית וקהילתית, המחייבת מענה ייחודי. הקהילה כולה מצויה בטלטלה, ולכן מתבקש לאפשר החזקה ותמיכה גם למארג הקהילתי עצמו, ולא רק לפרטים שבתוכו. הקהילה היא ישות חיה ומתפתחת, אשר בתוכה מתקיימים כל מעגלי השכול. היא מהווה מארג של יחידים שהופכים יחד לקולקטיב, הפועל באופן מודע ולעיתים גם לא־מודע אל מול מצבי משבר וקושי (Alexander, 2004; Hübl & Jordan Avritt, 2020). בתוך המארג הזה עלולים להיווצר פערים בין צרכיו של המעגל הראשון לבין צורכי המעגלים המקי"פים. פערים אלו באים לידי ביטוי, למשל, בשאלות של הנצחה וזיכרון, שיח ונורמות קהילתיות, הציפיות המופנות כלפי הקהילה והיכולת שלה לענות עליהן, וכן ביכולתה של הקהילה לשמש גורם תומך ומחזק עבור בני המעגל הראשון. מכאן, יש מקום להרחבת מענים המייצרים אינטגרציה של הנפש הקהילתית בין רגעי השכול והכאב לבין תפקוד וחיות.
ואכן, נראה כי יש ריבוי דרכים להתמודד עם אובדן ועם הצמיחה האפשרית מתוכו במעגלים אלו. בפרט, הנחות היסוד מובילות להבנה כי חווית האבל היא בו-זמנית אישית וקולקטיבית, ולכן קהילה, חבורה וקבוצה המייצרות חיבורים במגוון דרכי מבע מהוות משאב מרכזי בהתמודדות. דיאלקטיקה זו מובילה לדרכי עבודה שמבוססות על מענים קהילתיים, קבוצתיים וחברתיים המאפשרים חיבור, משמעות, שיח ויצירת זיכרון קולקטיבי (שמר ואחרים, 2025).
כדי לתת מענה להיקף האנשים החווים תהליכי אבל במעגלי השכול המקי"ף, ועל רקע ההבנה באשר ללגיטימציה המוגבלת להתמודד איתם, נראה כי יש ליצור שינוי מדרגה שניה בתפיסת הנושא. שינוי שישיים, יגדיר תורת פעולה ויקדם הכרה בכלל מעגלי השכול. מכאן, החשיבות בפיתוח תחום התמיכה בשכול במעגלים אלה, מתוך גישה מערכתית ויזמית, השואפת ליצור שינוי חברתי בשיח בנושא, ולקדם שינוי מדיניות עבור הכרה המתורגמת למשאבים בתחום זה.
כדי לבנות תחום ידע זה אנו מציעים לפעול במספר ממדים: בשלב הראשון יש למפות ולהגדיר את התחום באמצעות איסוף שיטתי של נתונים על הצרכים, המענים והפערים הקיימים, במיוחד על רקע מציאות המלחמה המתמשכת. פעולה זו תאפשר בניית תשתית ידע מקיפה שתשמש בסיס לתכנון אסטרטגי. פיתוח התחום ידרוש גם חיזוק שיתופי פעולה בין־מגזריים בין מוסדות ציבור, גופים קהילתיים ויזמים חברתיים.
במקביל, יש להעלות את המודעות הציבורית למורכבות החוויה של אובדן ושכול במעגלים המקי"פים, לחשיבות ההכרה החברתית והמקצועית בה ולצורך בפיתוח מענים מותאמים. מיסוד התחום יתבסס גם על השקעת משאבים ייעודיים בתוכניות לאומיות ומקומיות, הנשענות על תשתיות קיימות ועל הון חברתי ומקצועי מקומי.
בנוסף, נדרש שילוב בין ידע אקדמי, ידע מניסיון חיים וידע מקצועי, ליצירת גוף ידע תאורטי־יישומי חי, אותנטי ודינמי שיצור את החוכמה המשותפת שנרקמת בתחום. חלק מרכזי בפיתוח יהיה הקמת קהילה מקצועית חוצת דיסציפלינות, הכוללת פלטפורמות חכמות לשיתוף ידע, הכשרות חדשניות ומסגרות להתמקצעות ולתמיכה רגשית באנשי המקצוע. לצד אלו, מתבקש גם ביסוס קוד אתי לשמירה על כבוד האדם והסביבה, על רגישות תרבותית ועל יושרה מקצועית, ומבטיח שיתופי פעולה אחראיים ומכילים. שילוב המרכיבים הללו יאפשר לא רק תגובה לצרכים קיימים, אלא גם יזום פיתוחים חדשניים שיבססו את התחום כזירה מקצועית וחברתית משמעותית.
ניתן להצביע על ארבעה שלבי עבודה עם שכול מקי"ף. חלקם מתאימים גם לעבודה עם שכול במעגל ראשון, וחלקם מתייחסים למאפיינים הייחודים של השכול במעגלים האחרים.
1. זיהוי והכרה: בשלב זה ניתן דגש על מתן תוקף לאבל השקוף באמצעות הרחבת גבולות הלגיטימציה החברתית והמקצועית, יזימת פנייה פעילה לאנשים שאבלם אינו מזוהה והכנסת גמישות מוסדית להכרה בשכול בהקשריו השונים. ביטוי לעקרון זה משתקף בתהליכים שהתרחשו בקהילות בהן מעגלי השכול הורחבו ובני קהילה שאיבדו סבים/ות, בני כיתה, קולגות, עובדים זרים - קיבלו מענה ריגשי ו/או מערכתי בימים הראשונים למלחמת חרבות ברזל. ישנן קהילות אשר זיהו את הצורך בהכרה באבל הכבד על אובדן חברים רבים, לצד תמיכה בהתמודדות עם אובדנים איומים של בני משפחה. קהילות אלו הכירו בחשיבות הקצאת משאבים, גיוס אנשי מקצוע ובניית תהליך קהילתי לעיבוד שכול, הכשרת בעלי תפקידים בעבודה מודעת לתהליכי אבל ושכול והדרכת וועדות פנים כגון חינוך ותרבות במטרה להטמיע שפה, טקסים ומרחב קהילתי המכירים במעגלי אבל מרובים.
כך למשל, כפי שמתארת סריג (2017) בהתבוננותה על קיבוץ נחל עוז לאחר "צוק איתן", ההכרה בצורך ללוות את הקהילה הולידה תהליכים של שיח קהילתי מובנה, פגישות בין הנהגה לחברים והקצאת זמן ומשאבים לברור נרטיב משותף. צעדים אלה אפשרו מציאת מקורות עוצמה חדשים והנחת תשתית לצמיחה. הבחירה להכיר במעגלי האבל ובעוצמות השונות שלו, היוותה בקהילות אלו מצע לקיום שיח מורכב ומכיל בין חברי הקהילה בנושאים המלווים תהליכי אבל כגון הנצחה וטקסי זכרון לצד ציון החגים, חגיגות ורגעי תקווה.
2. יצירת תנאים להתערבות: קיים צורך במרחבים בטוחים ומותאמים המאפשרים ריבוי קולות, תחושת שייכות ושיח רגשי ואישי לצד חיבורים קבוצתיים וקהילתיים. מרחבים אלו יכולים להיות אירועים קהילתיים, טקסים חדשים וכתיבת נרטיב קהילתי. מענים מקומיים כגון אלו מאפשרים גמישות והענקת תחושת שליטה ובחירה למשתתפים.
לדוגמה, תכנית "אהל אברהם" המיועדת למעגל החברים השכולים מממשת תנאים אלה דרך עקרונות פעולה המחזקים חיבוריות, כמו גם לגיטימציה רבה לדפוסי אבל סובייקטיביים (שמר, בר-נדב ופייט-שוורץ, לקראת פרסום). כך למשל התוכנית מציעה מרחב מפגש אינטימי ומוגן למשך שלושה ימים רצופים, המתנהל אוטונומית על ידי המשתתפים. התהליך מתוכנן מראש עם מלווי הקבוצה, כך שנתפרים בו מפגשים המותאמים למשתתפים ומונחים על ידם. לפיכך, קבוצה יכולה לבחור לשלב בתהליך יציאה לים, ארוחת על האש או טקס כלשהו, כיוון שאלה מזכירים לה את החלל עימו הם היו מתכנסים. במיוחד מאפשר המפגש יצירת חיבורים המחזקים את התוקף של רגשות השכול ומאפשרים זה לזה להתאבל יחדיו.
3. התערבות פעילה וישירה: המצאת פרקטיקות המממשות גישה של תקווה, משמעות, אקטיביות והתחדשות, תוך שימוש בכלים יצירתיים ומופשטים (כגון אומנות, מיצגים, פלטפורמות דיגיטליות) והתאמת המענים להקשרים תרבותיים ורגשיים. מדובר למעשה על מענים שיש בהם גם חיבור בין נרטיבים אישיים לזיכרון קולקטיבי. אף כי פעולות כגון אלו מזוהות גם בטיפול במצבי טראומה, הרי שיש מקום לראות בהתערבויות פרואקטיביות אלה גם מענה רחב לאובדנים מסוגים שונים (Worden, 2009).
לדוגמה, "סטודיו בטוח" המבוסס על עקרונות מודל העבודה של הסטודיו הפתוח (Bat-or & Finkel, 2020), הוקם כמענה למפוני הצפון והדרום ושורדי מסיבת הנובה בימים הראשונים של מלחמת "חרבות ברזל". מודל העבודה יצר עוגן יציב וגמיש בתוך מציאות משברית: מרחב יצירה עם חומרים מזמינים, בחירה חופשית של אופן היצירה ומידת השיתוף, והנחיה לא-מכוונת ונוכחת שחיזקה את תחושת הביטחון, השליטה והרציפות. כך התאפשר, בין היתר, עיבוד למעגלי אבל, שכול וכאב שונים. לדוגמה, בקרב שורדי הנובה, משתתפים רבים בחרו בצבע השחור כמצע ליצירה או כצבע דומיננטי, כדרך לבטא את עוצמת כאבם ורגשותיהם. משתתפים אחרים השתמשו בצבע השחור בערבי זיכרון שנערכו במתחם, כמצבה יצירתית למי שרצו להנציח. בתנאים אלה היצירה האישית-בקבוצה איפשרה עיבוד לא-מילולי, חיבור לקהילה ולמשמעות ושיקום מסוגלות, ובכך מעבר מהישרדות לצמיחה (בליטי ורייטר, 2024).
4. תמיכה קהילתית ומערכתית: בתחום זה מוצע לראות בקהילה ובארגונים הסובבים משאב מרכזי בהתמודדות. פעילות ברמת המאקרו משמעה שיתופי פעולה עם אנשי מפתח מקומיים, יוזמות חברתיות ועידוד היווצרות של קבוצות משימה וקבוצות תמיכה הדדית. לפיתוח חוסן משותף תהא גם השפעה על תחומי חיים נוספים מעבר להתמודדות עם השכול, שכן החיבוריות מייצרת ערך וכוח קולקטיבי.
פעולות קהילתיות גם מכירות בידע לא־מקצועי כמשאב חשוב בתהליכי ליווי והובלה. דוגמה לכך היא תהליכי הכשרת "נאמני שכול" במלחמת חרבות ברזל, שהוטעמו במספר קהילות. זאת במטרה ללוות משפחות שכולות בהתמודדות היומיומית עם תהליכי האבל, בשמירה על הקשר הבינאישי עם חברי הקהילה, וארגון תהליכים קהילתיים. יוזמות אלו התבססו לרוב על גיוס צוות מתנדבים מתוך הקהילה שחוו אובדן במעגלים שאינם המעגל הראשון, ופעלו (ישנן קהילות שעדיין פועלים) ללא ידע מוקדם בתחום טיפולי. מתנדבים אלו הפכו להיות עוגן משמעותי למשפחות השכולות מחד ונתנו תוקף לחוויות האובדן הקהילתי מאידך. עצם העיסוק המתמיד של חברי צוות ייחודי זה בשיח על תהליכי אבל ושכול, איפשר למידה והכרה של כלל הקהילה לחשיבות במתן לגיטימציה לעצב ולאבל באשר הוא.
השביעי לאוקטובר טלטל את החברה הישראלית ברבדים כה רבים שאת חלקם אנו עדיין לא פנויים לראות. אובדן ושכול הוא אחד הרבדים הרבים הנוכחים ביותר בעוצמת הכאב, העצב, המורכבות הרגשית ובעיקר בהיקפים הבלתי נתפסים.
כחברה רווית שכול, מודל העבודה של "מעגלי שכול מקי״ף" יכול לפעול כעדשה מערכתית חדשה לעבודה עם אבל ושכול בישראל. המודל מאפשר להרחיב את המבט על שכול תוך מתן לגיטימציה לעוצמות האבל במעגלי המשפחה המורחבת, הקהילה, היישוב והחברה כולה. אימוץ חשיבה חדשנית חיוני בעת כזו של ריבוי שכול, ומאפשר מעבר מתפיסה אינדיבידואלית והיררכית של שכול לתפיסה דינאמית, רב-ממדית וקולקטיבית. תפיסה המחזקת שייכות, משמעות וחוסן חברתי.
לצד זאת, נחוץ להכיר במורכבות של אימוץ חשיבה חדשה על שכול. נורמות מושרשות של היררכיית שכול, החשש לפגיעה בבני המעגל הראשון, עומסים מוסדיים ורגשיים, ופוליטיזציה של זיכרון - כל אלו דורשים התייחסות רגישה וזהירות מירביים. בעוד קיים הכרח לפיתוח מענים חדשים להתמודדות עם היקפי השכול, נדרשת מנהיגות אמיצה ופתוחה שתתן הכרה, נראות וליווי לאבל השקוף.
כפי שכתב פרנסיס וולר: "עלינו ללמוד את האומנות והמלאכה של האבל... בזמן שאבל הוא רגש עוצמתי, הוא גם כלי שמתפתח באמצעות הליכה ממושכת לצד אובדן... נדרש אומץ כביר כדי להתמודד עם אובדן כביר" (וולר, 2025, עמ' 29). פיתוח ויישום מודל שכול מקי"ף והכרה במעגלי אבל סובייקטיבים ואובייקטיבים, יש בהם את הפוטנציאל לאפשר לנו כחברה לעבור מהישרדות לצמיחה ולחיות, לבסס זיכרון משותף מכיל, ולחזק את החוסן החברתי בישראל.
פרופ' ארנה שמר – חברת סגל בבית הספר לעבודה סוציאלית, האוניברסיטה העברית; פועלת עם קהילות שנפגעו ב-7 באוקטובר; מנהלת מטה שטח במטה משפחות החטופים והנעדרים; מלמדת, חוקרת ופועלת עם קהילות וארגונים בתהליכי שיתוף ועבודה קהילתית, ועוסקת בתהליכי פיתוח ידע בדרכים שיתופיות.
נועה שפי – דוקטורנטית, MA בטיפול באומנויות; בעלת ניסיון בליווי, הדרכת צוותים ועבודה טיפולית עם קהילות במצבי אבל, שכול ואסון, מדריכה ומלווה צוותי רווחה במצבי משבר מתמשך, ניהלה מרכז טיפול משפחתי.
עמוס להמן – MA בפסיכולוגיה קלינית, MA בפסיכולוגיה ארגונית; מרצה לפסיכולוגיה קהילתית וחשיבה מערכתית בבית הספר לעבודה סוציאלית, האוניברסיטה העברית. מלווה אנשי מקצוע, מנהיגים, ארגונים מגוונים וקהילות בחשיבה מערכתית- פסיכולוגית ובלמידה מניסיון. שירת כפסיכולוג בצה״ל, (ממד"ה, אל"מ מיל). ריכז את יחידת הפסיכולוגים במנהלת החטופים והנעדרים בחודשי הפעילות הראשונים.
באום, נ. (2021). אובדנים שאינם מוות. רסלינג.
בן סימון, ב., טופורק בר, א., קרמל-שיפמן, א., שורק, י., רזניצקי, ש. ויעקובוביץ. י. (2023). בצל מלחמת חרבות ברזל – השפעות של אובדן ושכול על משפחות וקהילות. מכון מאיירס-ג'וינט ברוקדייל.
בליטי. א. ורייטר, ו. (19.12.24). שבר, יצירה והחזקת התקווה: סטודיו בטוח למפונים ולשורדי המסיבות. בטיפולנט.
וולר, פ. (2025). על סף תהום הצער. חיים לצד אבל וטקסים של התחדשות. חד קרן.
מלקינסון, ר. (2011). אבל מורכב. בתוך: צ. מרום, א. גלבוע-שכטמן, נ. מור, וי. מאיירס. (עורכים). טיפול קוגניטיבי התנהגותי במבוגרים. (עמ' 215- 235). דיונון.
רובין, ש.ס., מלקינסון, ר., וויצטום, א. (2016). הפנים הרבות של האובדן והשכול: תיאוריה וטיפול. חיפה: אוניברסיטת חיפה ופרדס.
סריג, ע. (2017). מעומק השבר לצמיחה: התערבות בקהילה לאחר אסון ותקופת חירום ממושכת. עט השדה, 18. 82–92.
שמר, א. ורייזר־אבנד, ת. (2024). תדריך מיזוג ידע. ג'וינט.
שמר, א., שפי, נ. ולהמן, ע. (2025). שכול ואובדן מקי"ף: עקרונות מנחים להתערבות עם מעגלים רחבים של אבל. המרכז הלאומי לחדשנות בתחומים חוסן, טראומה ובריאות הנפש של ילדים ומשפחות, האוניברסיטה העברית, מכון חרוב ועמותת גוונים.
שמר, א., בר נדב, ב. ופייט שוורץ, א. (לקראת פרסום). תוכנית אוהל אברהם – מחקר המשגה והערכה (שם זמני). עמותת גוונים.
Alexander, J.C. (2004). Toward a theory of cultural trauma. In: J.C. Alexander, R. Eyerman, B. Giesen, N. J. Smelser, & P. Sztompka. (Eds.). Cultural trauma and collective identity. (pp. 1–30). University of California Press
Buur, C., Zachariae, R., Komischke-Konnerup, K. B., Marello, M. M., Schierff, L. H., & O'Connor, M. (2024). Risk factors for prolonged grief symptoms: A systematic review and meta-analysis. Clinical psychology review, 107, 102375. https://doi.org/10.1016/j.cpr.2023.102375
Brescó de Luna, I., & Wagoner, B. (2025). The psychology of memorial sites: Space, design and visitor experience. Current opinion in psychology, 66, 102144. https://doi.org/10.1016/j.copsyc.2025.102144
Doka, K. J. (2002). Introduction. In K. J. Doka (Ed.), Disenfranchised grief: New directions, challenges, and strategies for practice (pp. 5–11). Research Press
Doka, K. J., & Martin, T. L. (2010). Grieving beyond gender: Understanding the ways men and women mourn (Rev. ed.). Routledge/Taylor & Francis Group
Eisma M. C. (2023). Prolonged grief disorder in ICD-11 and DSM-5-TR: Challenges and controversies. The Australian and New Zealand journal of psychiatry, 57(7), 944–951. https://doi.org/10.1177/00048674231154206
Groweiss, Y., Blank, C., Neria, Y., & Levi-Belz, Y. (2025). A nation in mourning: Prolonged grief and psychological distress in the Israeli public amidst the ongoing hostage crisis following the October 7th attack [Preprint]. medRxiv. https://doi.org/10.1101/2025.06.04.25328965
Horowitz, M.J., Marmar, C., Weiss, D.S., DeWitt, K.N., Rosenbau,m R,. (1984). Brief Psychotherapy of Bereavement Reactions: The Relationship of Process to Outcome. Arch Gen Psychiatry.;41(5):438–448. doi:10.1001/archpsyc.1984.01790160024002
Jann, P., Netzer, J., & Hecker, T. (2024). Traumatic loss: A systematic review of potential risk factors differentiating between posttraumatic stress disorder and prolonged grief disorder. European Journal of Psychotraumatology, 15(1), 2371762. https://doi.org/10.1080/20008066.2024.2371762
Hübl, T., & Jordan Avritt, J. (2020). Healing collective trauma: A process for integrating our intergenerational and cultural wounds. Sounds True
Levi-Belz, Y. (2025). A nation in mourning: Prolonged grief and psychological distress in the Israeli public amidst the ongoing hostage crisis following the October 7th attack [Preprint]. medRxiv. https://doi.org/10.1101/2025.06
Lichtenthal, W. G., Catarozoli, C., Masterson, M., Slivjak, E., Schofield, E., Roberts, K. E., Breitbart, W. (2019). An open trial of meaning-centered grief therapy: Rationale and preliminary evaluation. Palliative and Supportive Care, 17(1), 2–12. doi:10.1017/S1478951518000925
Kübler-Ross, E. (1969). On death and dying (1st ed.). Routledge. https://doi.org/10.4324/9780203010495
Rubin, S. S., Malkinson, R., & Witztum, E. (2020). Traumatic bereavements: Rebalancing the relationship to the deceased and the death story using the Two-Track Model of Bereavement. Frontiers in psychiatry, 11, 537596. https://doi.org/10.3389/fpsyt.2020.537596
Stroebe, M., & Schut, H. (1999). The dual process model of coping with bereavement: Rationale and description. Death Studies, 23(3), 197–224. https://doi.org/10.1080/07481189920104
Stroebe, M., & Schut, H. (2020). Bereavement in Times of COVID-19: A Review and Theoretical Framework. OMEGA - Journal of Death and Dying, 82(3), 500-522. https://doi.org/10.1177/0030222820966928 (Original work published 2021)
Worden, J. W. (2009). Grief counseling and grief therapy: A handbook for the mental health practitioner. (4th ed.). Springer
Yehene, E., Ohayon, S., Yahav, A., & Levine, H. (2024). Collective ambiguous loss after mass hostage-taking in war: Exploring public mental health outcomes and resilience. European Journal of Psychotraumatology, 15(1). https://doi.org/10.1080/20008066.2024.2434313
