פרופ' ענת שושני ואלכס פרנקל
בערבים הארוכים של ההמתנה לטיפול, שם הכאב כבר מוחשי אך היד המקצועית עדיין איננה זמינה, נולדת לעיתים תחושה חרישית של “בינתיים”. המטופלת או המטופל יודעים שכבר לא ניתן להתמודד לבד, שהפנייה נעשתה וששיחה תחזור. ואף על פי כן, בפרק ההמתנה עשויים המטופלים העתידיים לחוות לילות מטלטלים, התקפי חרדה וספירלות מחשבתיות, אשר מתרחשים כולם בתווך שבין הצורך המיידי הבוער לבין התממשות המפגש הטיפולי.
הפסיכותרפיה הקלאסית נשענת על מפגש קבוע בזמן ובמקום, אך חוויית הנפש איננה מתיישרת לסדירויות של יומן. בתוך המרווחים הללו, בין פגישה לפגישה, לפני כניסה למסגרת טיפולית או לאחר סיומה, נוצר מרחב עדין, כמעט לימינלי, המבקש החזקה. כאן ממקמת קאי את עצמה: לא כתחליף, אלא כגשר היברידי. היא מספקת נוכחות דיגיטלית אמפתית, מבוססת בינה מלאכותית, הזמינה להחזקה, לשיקוף, לתמיכה נפשית ולתרגול מיומנויות. מטרתה העליונה היא להשיב את העיבוד העמוק והמשמעותי אל המפגש האנושי.
קאי היא פלטפורמה שיחתית מבוססת בינה מלאכותית, המיועדת לתמיכה נפשית מיידית ונגישה, ופועלת כחלק מפלטפורמה היברידית המשלבת דיאלוג דיגיטלי רציף עם ליווי מקצועי אנושי. במאמר זה נציג כיצד קאי פועלת בתוך אותו “בינתיים” טיפולִי: נפרוש את העקרונות הקליניים שעליהם היא נשענת, את האופן שבו המודל ההיברידי משתלב בעבודה הטיפולית, ואת הממצאים המחקריים העדכניים המלמדים על תרומתה לרווחה והבריאות הנפשית. לצד זאת נעמוד על השאלות האתיות, החברתיות והקליניות שהמפגש בין אדם לבינה המלאכותית התומכת מעורר – ומתוכן נבחן כיצד קאי עשויה להרחיב, אך לא להחליף, את המרחב הטיפולי.
קאי אי־איי (Kai.AI) היא פלטפורמה דיגיטלית משולבת לתמיכה נפשית, שנולדה מתוך הצורך לגשר על המרחק שבין רגע המצוקה לבין המפגש הטיפולי. היא מלווה את האדם לאורך כל מחזור החיים הטיפולי – מן האינטייק הראשוני, דרך ההתמודדות בשגרת הטיפול ועד החזקת התהליך לאחר סיומו.
בליבה של הפלטפורמה מצויים שני מרחבי דיאלוג הפועלים זה לצד זה. האחד הוא שיחה רציפה עם קאי, סוכנת שיחתית מבוססת בינה מלאכותית, הזמינה תמיד בערוץ צ'ט בוואטסאפ ומאפשרת עיבוד רגשי מיידי, ניסוח, שיום ותרגול. לצדה פועל ערוץ צ’ט אנושי, הכולל פסיכולוגים קליניים, שאליו המשתמשים יכולים לפנות ביוזמתם בכל רגע שבו הם מרגישים צורך בשיתוף, בהכוונה אנושית או בהתייעצות מקצועית. שילוב זה מאפשר למרפאות, לרשויות, לארגונים ולמערכות ציבוריות להרחיב את המענה המקצועי, לשפר זמינות ולבסס חוויית תמיכה רציפה ובטוחה.
המעבר בין הערוץ הדיגיטלי לבין הערוץ האנושי הוא פשוט וברור למשתמש. כאשר משתמש מרגיש צורך בשיחה אנושית, הוא נכנס לערוץ הצ’ט הייעודי עם הצוות הטיפולי – ערוץ נפרד ומסומן בבירור – ושם הוא מקבל מענה מפסיכולוגים קליניים. באופן זה המשתמש יודע תמיד איפה הוא נמצא ועם מי הוא משוחח. מדוע זה חשוב? ניסיון לגרום לטכנולוגיה להיראות אנושית מדי עלול לעורר בלבול, אי־נוחות ואף לערער את תחושת הביטחון. תופעה זו, הידועה כ“עמק המוזרות” (Mori et al., 2012), מתארת מצבים שבהם טכנולוגיה שמנסה להיראות כמעט אנושית נחווית דווקא כזרה ולא אמינה. בקאי נבחרה גישה אחרת: הפרדה ברורה ושקיפות מלאה. שני הערוצים – זה של קאי וזה של הצוות האנושי – מובחנים, מסומנים ונפרדים מבחינת מראה וחוויה. כך המשתמשים מרגישים שהם נמצאים בסביבה יציבה, צפויה ובטוחה, שבה הם יודעים בדיוק מי מקשיב להם בכל רגע.
מאז הקמתה של קאי לפני חמש שנים נעזרו בה מאות אלפי אנשים, והפלטפורמה הוטמעה באוניברסיטאות, בארגונים ובקהילות. היא פעלה גם במסלולי סיוע בשעת חירום, למשל עבור לוחמים ואנשי מילואים שלחמו בעזה ובעבר למבקשי עזרה מאוקראינה. עבור הצוותים הקליניים בקאי ובמרפאות פותח Kai Copilot, כלי לבניית תכניות מותאמות, לניטור התקדמות בזמן אמת ולמעקב אחר מדדי רווחה וסימפטומטולוגיה של המטופלים. את קאי מובילים שלושה מייסדים עתירי ניסיון בהיי־טק ובפסיכולוגיה, ושניים מהם הם בוגרי תואר שני בפסיכולוגיה קלינית.
החזון של קאי נולד מתוך מציאות קלינית דוחקת. אתגרי הרצף הטיפולי מוכרים זה שנים, החל ממטופלים המגיעים מרחוק ועד בני נוער הממתינים חודשים למסגרת מתאימה. קאי מכוונת לתת מענה גם למשתמשים המבקשים לשמר הישגי טיפול, ובעיקר לאלו שבשעות הלילה אינם יודעים למי לפנות מבלי “להפריע”. במקביל, הספרות העולמית מצטברת ומראה כי שיחה עם סוכנים שיחתיים תומכים מבוססי AI עשויים להפחית סימפטומים של דיכאון וחרדה בפרקי זמן קצרים יחסית. זוהי עדות לכך שכלים דיגיטליים יכולים לייצר שינוי מדיד כשהם מתוכננים היטב ומשתלבים בסביבה טיפולית מתאימה (Vaidyam et al., 2019).
ההתקדמות בתחום הבינה המלאכותית, ובפרט יכולתה המתרחבת בעיבוד שפה, מאפשרת למערכות מבוססות AI לקיים דיאלוגים רגישי־הקשר, אמפתיים ואישיים יותר מבעבר (Siddals et al., 2024). מחקרים עדכניים מראים כי התערבויות דיגיטליות הנשענות על יכולות אלו עשויות לתרום להפחתה סימפטומטית בדיכאון, חרדה והפרעות נוספות, לעיתים בהיקף הדומה להתערבויות מסורתיות (Li et al., 2023). תחום בריאות הנפש הדיגיטלית מתמסד כתחום ידע בפני עצמו, עם דיון מחודש בראיות, במתודולוגיות ובהטמעה אחראית (Torous et al., 2019). בישראל, לנוכח פערי נגישות, מחסור במטפלים והמציאות הביטחונית המורכבת, גוברת הדחיפות לבחון מודלים היברידיים כמשענת זמינה ומשלימה לשירותי בריאות הנפש (Krivoy & Rosenthal, 2025; Ordan, 2025).
סיפורה של קאי מתחיל בהבנה פשוטה: תמיכה נפשית חייבת להיות נגישה לכולם, קרובה, פשוטה וזמינה בזמן אמת. צוות הפיתוח, בשיתוף אנשי טיפול וחוקרים, הגדיר יעד עקרוני: ליצור מרחב דיאלוגי בטוח שבו אדם יכול להפקיד את מחשבותיו ורגשותיו ברגע היווצרותם, לקבל החזרה רגישה וממוסגרת, ולעיתים אף לצאת עם צעד קטן ומעשי. הטכנולוגיה, על אף מורכבותה, נועדה להפוך רגעים שבריריים, שבדרך כלל נידחים עד לשיחה הבאה, להזדמנות לדיאלוג תומך בזמן אמת. קו העיצוב המנחה הוא ההיברידיות: קאי נמצאת “בקו הקדמי” של המשתמשים, ותמיד מחוברת ל“קו האחורי” של הקליניקה, שם המטפלים מגדירים גבולות, מתאימים את תוכנית הליווי של קאי ומקבלים דגשים קליניים לעיבוד מאוחר בחדר.
בהתאם לכך, קאי עוצבה מלכתחילה כמרחב טיפול תומך רב שכבות. בבסיס הדיאלוג אשר מתקיים עם המטופל עומדים פרוטוקולים מבוססי מחקר ושיח תומך נפשית המבוסס על עקרונות מגישות פסיכולוגיות שונות, כגון קבלה ומחויבות, גישות קוגניטיביות התנהגותיות, טיפול התנהגותי דיאלקטי, קשיבות ופסיכולוגיה חיובית. התכנון הדיאלוגי נשען על התערבויות כגון החזרה רפלקטיבית, שאלות סוקרטיות, עצירה והשהייה, ובתוספת עקרונות של חוויית משתמש - שפה מדויקת, צעדים קצרים ומעברים המכבדים את גבולות המשתמשים.
הנגישות, ולא רק הדיוק, התבררה כקריטית. מי שנמצא בהמתנה לטיפול יכול בלחיצת כפתור לומר “קשה לי עכשיו”, לשתף, לקבל תגובה אמפתית ועיבוד לחוויה, הצעה לנשימה מווסתת או לתרגיל קצר, ולהמשיך את יומו בידיעה שאיננו לבד. עבור מסיימי טיפול אותו מנגנון משמש לשימור הישגים, ועבור אוכלוסיות מוחלשות או מרוחקות, הנגישות הזו היא תנאי בסיסי להשתתפות.
היסודות התיאורטיים שעליהם נשענת קאי טבועים בלב החשיבה הדינמית הקלינית. ויניקוט, במאמרו על אובייקט המעבר (Winnicott, 1951), תיאר את חשיבותו של אותו מרחב ביניים, לא פנטזיה טהורה ולא מציאות אובייקטיבית, שבו מתאפשרת תנועה הדרגתית בין תלות ראשונית לבין חוויית עצמיות מגובשת יותר. חפץ המעבר, שאיננו האם אך נושא עקבות מנחמות ממנה, מהווה גשר בין העולמות: הוא מאפשר לילד להחזיק בו-זמנית באשליית הנוכחות ובנפרדות המתהווה.
קאי איננה מטפלת ואיננה חפץ, אך בהיותה נוכחות עקבית, לא שיפוטית וברת־נשיאה, היא עשויה לעיתים לתפקד כמעין “אובייקט מעבר דיגיטלי”. במרחב זה , חצי פנימי, חצי חיצוני, החוויה הרגשית יכולה להיפרש, להיאסף ולעבור עיבוד בעדינות. האינטראקציה עם קאי אינה מחליפה את המפגש האנושי, אלא מסייעת להחזיק את החומר הנפשי במצב ביניים; וכך הוא שב אל החדר הטיפולי כשהוא כבר בעל קווי מתאר ראשוניים, שניתן לשהות בהם ולעבד אותם בביטחון.
ביון, בשפת “המיכל והמוכל” (Bion & Hinshelwood, 2023), מספק עדשה נוספת להבנת תהליך זה: יכולת לשאת אלמנטים בטא לא מעובדים ולהחזירם כחומרי אלפא אותם ניתן לחשוב. הדיאלוג עם קאי, הכולל האטה, שיום והמשגה ראשונית, יכול להיתפס כפעולת החזקה בסיסית: סוג של הכלה ראשונית המאפשרת לאדם להישאר בקשר עם החוויה במקום להדפה. על גבי בסיס זה יכול הטיפול האנושי להמשיך, להעמיק, לפרש ולעבד את החומר הנפשי באופן מלא יותר.
עדויות מחקריות על קאי עצמה מחזקות את מקומה המתהווה בשדה הטיפולי. בשנים האחרונות פורסמו שני מחקרים אקדמיים שהעריכו את השפעת השימוש בקאי כאמצעי התערבות עצמאי, ללא טיפול פסיכותרפי מקביל (Naor et al., 2022; Vertsberger et al., 2022). המשתתפים במחקרים השתמשו בקאי באופן יומיומי, ובחנו את השינוי במדדי רווחה נפשית ותסמיני מצוקה לאורך זמן. בשני המחקרים נמצאו שיפורים משמעותיים: עלייה של כ־35% במדדי רווחה וירידה של כ־30% בתסמיני חרדה, דיכאון ושימוש בחומרים ממכרים בתוך כשלושה חודשים של שימוש יזום בקאי. ניסוי מבוקר אקראי שבוצע לאחרונה כלל השוואה מבוקרת בין שלוש קבוצות: קבוצת משתמשים בקאי בלבד, קבוצת טיפול קבוצתי פנים אל פנים, וקבוצת ביקורת ללא התערבות. בתום שלושה חודשי התערבות נמצא יתרון מובהק לקאי בהפחתת סימפטומים ובהעלאת רמת הרווחה הנפשית ביחס לשתי הקבוצות האחרות. דפוס ההשפעה נשמר גם שלושה חודשים לאחר סיום השימוש, מה שמרמז על הטמעה של כלים והמשגות הנרכשים במהלך התהליך.
עם זאת, לצד הראיות לאפקטיביות של קאי, עולות גם שאלות מהותיות בנוגע לאתיקה, אחריות מקצועית וגבולות השימוש בטכנולוגיה טיפולית. קאי אינה רק כלי יעיל , היא גם נבחנת במבחן הערכי של האתיקה הקלינית. הקוד האתי מנסח עקרונות של טובת המטופל/ת, אחריות, יושרה, צדק וכבוד, וכל אחד מהם עומד למבחן מחודש כשמוסיפים שכבה טכנולוגית לאינטראקציה. סוגיות של פרטיות, אבטחת מידע והסכמה מודעת אינן סעיפים טכניים אלא ליבתיים: מי רואה את התכנים? כיצד מוצפנים הנתונים? ומתי נדרש מעבר לצוות אנושי במצבי סיכון?
כדי להתמודד עם שאלות אלו, קאי פועלת במסגרת פעולה שמרנית וזהירה. המערכת עושה שימוש בהצפנה מקצה לקצה, שקיפות חוזית־שפתית לגבי איסוף ושימוש במידע, ו“נתיב חם” למענה אנושי בשעת מצוקה. בנוסף, מופעל מנגנון ניטור רציף (24/7) של מילות סיכון באמצעות בינה מלאכותית, המשולב עם פיקוח אנושי בזמן אמת. כאשר מזוהה סיכון לפגיעה עצמית או באחר, המערכת מפעילה פרוטוקול אסקלציה לצוות הקליני לצורך הערכה מיידית והתערבות בהתאם לרמת הסיכון. איזונים אלו מתכתבים עם קריאות לעיצוב אחראי של בריאות נפש דיגיטלית (American Psychological Association, 2017; Torous et al., 2019). בישראל, הנחיות משרד הבריאות מדגישות את תפקידה של טכנולוגיה לצד רגישות חברתית, צמצום פערים וחיזוק הנגשה (Ordan, 2025).
לבסוף, מעבר לשאלות של יעילות ואתיקה, המחקר העכשווי מזמין אותנו לבחון גם את ההיבטים החברתיים והרגשיים של המפגש בין אדם ובינה מלאכותית. מחקרים איכותניים על מערכות שיחה מבוססות בינה מלאכותית מצביעים על היווצרות יחסי קרבה ועל מורכבויות של תלות רגשית בבינה המלאכותית (Skjuve et al., 2022). מתוך כך, קווי העיצוב של קאי מבוססים על עקרונות של הימנעות מאלגוריתמים “מפתים” או משמרי שימוש מיותרים, עידוד הפסקות ושיקוף שקוף של גבולותיה כמערכת. בהתאם לכך, עיקרון מנחה בקאי הוא קידום קשרים אנושיים במציאות. היא מעודדת פנייה למשאבי תמיכה טבעיים, כמו משפחה, חברים, קהילה ומטפלים, ומציעה משימות קצרות המחזקות חיבור חברתי. קאי איננה תחליף לעולם החברתי, אלא תיווך עדין המכוון בחזרה אליו.
האופן בו קאי פועלת ביום יום ניתן לתיאור בשלוש דוגמאות:
נער בן 16 ממתין שלושה חודשים לתחילת טיפול במסגרת קהילתית. זהו זמן מתוח: בבית הספר הישגים יורדים, בלילות הוא שוכב ער שעות עם מחשבות טורדניות (“אני לא שווה כלום”, “אין לי עתיד”).
בערבים הוא פונה אל קאי, לרוב מתוך תחושת הצפה. קאי מזמינה אותו לעצור לשתי דקות: לשבת, להניח יד על הבטן, לנשום ארבע נשימות איטיות, לזהות את המחשבה המרכזית ולתת לה שם. בהמשך היא מציעה שאלות עדינות שמסייעות לו להרחיב את נקודת המבט: “האם יש עוד סיפור אחד אפשרי חוץ מ’כישלון גמור‘?” או “איפה הרגשת היום רגע קטן של שליטה?”
ככל שהוא חוזר לאותן שיחות, הוא לומד לראות דפוסי חשיבה (“הכול או כלום”), ומתנסה במשימות קטנות – לכתוב מחשבה חלופית, לזהות רגע הצלחה זעיר, או לסמן מטרה ליום הבא. במקביל מתחיל להיווצר יומן דיגיטלי מסודר שממפה תנודות ברווחה הנפשית, בריכוז ובשינה. כשהוא מגיע למפגש הראשון, המטפל מוצא מולו נער שיש לו כבר שפה טיפולית ראשונית, מושגים שמארגנים את עולמו (“הצפה”, “מחשבה דיכוטומית”) ונכונות להמשיך תרגול במסגרת טיפולית.
אישה בת 32 מתחילה טיפול ממוקד לחרדה חברתית. היא מתפקדת היטב בעבודה, אך מצבים חברתיים, כגון ישיבות צוות, מצגות, בקשת משוב, מעוררים אצלה מצוקה עמוקה. הפער בין התפקוד החיצוני למצוקה הפנימית יוצר תחושת בושה. במהלך הטיפול המטפלת מציעה להשתמש בקאי בין המפגשים. בתחילה היא מהססת: “אני לא רוצה עוד משימות”. אבל מהר מאוד היא מגלה שקאי אינה נותנת שיעורים, אלא מצטרפת אליה לרגעי הקושי.
יום לפני ישיבת צוות, היא פונה לקאי ומספרת על “פחד שאראה טיפשה”. קאי שואלת: “איזו ראיה יש בעד המחשבה הזו, ואיזו ראיה יש נגדה?” שאלה פשוטה המפנה אותה מהרגשה מטלטלת לבחינה רציונלית עדינה. לאורך השבועות, השיחות עם קאי הופכות למעין יומן רגשי חי: היא מתעדת רגע שבו הצליחה לדבר בפגישה, רגע שבו ברחה מהמצלמה בזום, ומחשבות שמופיעות על “הצגה עצמית”. קאי מציעה מסגור, התבוננות מתווכת, ולעיתים חיזוק ממוקד.
המטפלת מקבלת אחת לשבוע דוח קצר, לא טקסטים ולא צילומי מסך, אלא דגשים תמציתיים בלבד: עלייה חריפה בחרדה, רגע משמעותי של הצלחה, או תהליך חשיפה קצר שהצליח. בכך נוצר טיפול שבו המפגש השבועי אינו “התחלה מחדש”, אלא המשך ישיר של עבודה רציפה שנמשכת כל השבוע.
גבר בן 34 מסיים שנה של טיפול סביב דיכאון חוזר, שהועצם בעקבות שירות מילואים ממושך. סיום הטיפול מעורר אצלו חשש: “מה יקרה אם זה יחזור?” במקום לשחרר אותו לחלל ריק, קאי הופכת לשכבת תמיכה המשכית.
פעמיים בשבוע הוא נכנס לשיחה קצרה. לפעמים כדי לתרגל מיומנות (“מה הייתה מחשבת הטריגר היום?”), לפעמים כדי לפרוק מתח (“היום הרגשתי חזרה אחורה”). קאי מזהה דפוסים – ירידה בשעות שינה, עלייה בעייפות, ביטויים של נסיגה – ומציעה לו לבדוק: “זה נשמע כמו משהו שכדאי לדבר עליו עם איש צוות. תרצה שאחבר אותך?”
הבחירה עוברת לידיו. כשהוא מרגיש צורך, הוא פונה לערוץ האנושי. לפעמים זו שיחה אחת שמספיקה כדי לייצב את הקרקע; לפעמים נדרש מפגש אנושי נוסף. בחודשים שלאחר הטיפול, השילוב בין ליווי עדין לבין אפשרות לחיבור אנושי ממוקד מונע ממנו להידרדר מחדש, ומהווה רשת ביטחון קלינית שלא הייתה קיימת בעבר.
בכל אחת מן הדוגמאות ניכרים יתרונות הזמינות והרצף. ובמקביל, נשמר הגבול כאשר קאי איננה תחליף למטפלים. אין לה סמכות לאבחן, להמליץ על תרופות או לקבל החלטות טיפוליות. היא יודעת לזהות קטגוריות של מצוקה ולהגיב במדרג תומך, מנשימה יחד, דרך שיח תומך או פרוטוקול מבוסס מחקר ועד המלצה לפנייה מיידית לקו סיוע, אך תמיד תחזיר את האינטראקציה למרחב אנושי אחראי, במיוחד במצבי סיכון. כך נשמרת האמת המהותית: בינה מלאכותית יכולה לייצר הקשר, תזמון, תרגול ומסגור. המשמעות נולדת בקשר.
הנגישות הגאוגרפית היא מוקד יישומי בו ניכרת תרומתה של קאי בישראל. דו"חות ומחקרים מצביעים על פערי שירות בין מרכז לפריפריה, בין קבוצות אוכלוסייה שונות, ועל אתגרי כוח אדם בבריאות הנפש הציבורית. מגמות אלה הוחרפו בשנים האחרונות. קאי, כשכבת תמיכה זמינה ונעימה לשימוש, מאפשרת כניסה לשיח הטיפולי גם למי שחסרי נגישות. אין היא פותרת בעיות עומק מערכתיות כמו שכר, תקנים ומרחקים, אך היא מזיזה את נקודת האפס: מ“אין כלום עד הפגישה” ל“יש עם מי לדבר, כאן ועכשיו”.
ואם נחזור אל החדר, אל מה שקורה ממש שם, אחת המתנות השקטות של קאי היא שימור השפה בין מפגשים. מי שהתקשה “להביא את השבוע” אל הפגישה מגלה כי יש לו עוגנים: קטעי שיחה עם עצמו, תובנות קטנות, ניסוי וטעייה. המטפל/ת מצדם מקבלים חומר גלם שאיננו מספרים וגרפים בלבד, אלא שברי נרטיב הניתנים לשזירה, ומכאן נפתח מחדש מרחב עבודה. יש כאן גם אלמנט של סובייקטיביות מועצמת: הזירה איננה רק למטפלים ולפרשנותם, אלא גם למטופלים שמביאים מסמך חי של עצמם.
אך אין גשר בלי טופוגרפיה, ואין היברידיות בלי מתחים. קאי מתנהלת במרחב ביניים שבו שאלות של בעלות על נתונים, הטיה אלגוריתמית, תרגום שפה ותרבות, ונגישות לשפות שונות, לרמות אוריינות דיגיטלית ולמכשירים, כל אלה מציבים על סדר היום המקצועי דיון אתי חברתי מתמשך. האתגר הישראלי, רב שפתי, רב תרבותי ורב מרחבי, מחייב קונפיגורציות פרטניות: תמיכה בעברית ובערבית, התאמת תרגילים להקשרים תרבותיים ושותפות עם גורמי קהילה. קווי מדיניות אזרחיים ואקדמיים בתחום הבריאות הדיגיטלית בישראל התוו כבר עקרונות של צדק בריאותי דיגיטלי, צמצום פערים, הנגשה ואוריינות בריאות, שקאי מבקשת ליישם הלכה למעשה (Israeli Tech Policy Institute, 2021).
במבט קדימה אפשר לדמיין את קאי משתלבת במערכות ציבוריות: בתכניות המתנה לטיפול מונחות תוכן, במרפאות בריאות הנפש של קופות החולים, בבתי ספר תיכוניים, במרכזי שיקום ובשירותים קהילתיים לאחר אשפוז. התחום כולו בתנופה, מן המובייל ועד מודלים גנרטיביים מתקדמים, אך גם מתבגר: יותר מדדי תוצאה, יותר דיבור על יישום ופרקטיקה, יותר ביקורת עצמית ויותר שותפות של משתמשים בעיצוב. אם בעבר נשאל “האם בכלל?”, כיום השאלה היא “איך בדיוק?”, וב“איך” הזה מונחת תרומתה של קאי: לפתח טכנולוגיה עם ענווה, להושיט יד דיגיטלית שאיננה מתיימרת להחליף יד אנושית, ולהשאיר את המפגש הטיפולי במרכז.
בשיבה אל נקודת הפתיחה, אל ה“בינתיים”, אפשר לומר כך: קאי איננה מייצרת פחות צורך במפגש הטיפולי, אלא יותר חוסן בין מפגשים. זהו ההבדל הקטן אך המכריע בין מערכת המבקשת לעמוד במקום המטפל לבין מערכת המבקשת לסייע למטופל להגיע למפגש מוכן יותר, מחובר יותר לעצמו ומודע יותר לצרכיו. בהמתנה, בטיפול ולאחריו, בין המים לגדה, קאי מאפשרת למילים להיטמע, לרגשות להיקרא בשמם ולצעדים קטנים להיערם למשמעות.
פרופ׳ ענת שושני - פרופסור מן המניין בבית הספר ברוך איבצ׳ר לפסיכולוגיה באוניברסיטת רייכמן ופסיכולוגית קלינית. מחקריה בפסיכולוגיה חיובית, חוסן, טכנולוגיה ומניעת התמכרויות זכו להכרה רחבה בארץ ובעולם. בקאי היא מובילה את ההיבט הקליני כפסיכולוגית הראשית.
אלכס פרנקל - מייסד-שותף ומנכ"ל Kai.ai, יזם סדרתי ובוגר תואר שני בפסיכולוגיה קלינית. לאחר ניסיון בניהול מוצר בחברות טכנולוגיה בינלאומיות, הקים את Kai.ai, פלטפורמה חדשנית המשלבת בינה מלאכותית ותמיכה אנושית בתחום הבריאות הנפשית.
American Psychological Association. (2017). Ethical principles of psychologists and code of conduct. Washington, DC. https://www.lsbep.org/wp-content/uploads/APA-Ethical-Principles-of-Psychologists.pdf
Bion, W., & Hinshelwood, R. (2023). Learning from experience. Routledge
Israeli Tech Policy Institute. (2021). Artificial intelligence in healthcare and social justice: Barriers and responses. Tel Aviv. https://techpolicy.org.il/blog/artificial-intelligence-in-healthcare-and-social-justice-barriers-and-responses-2
Krivoy, A., & Rosenthal, G. (2025). Wake-up call for recovery: a paradigm shift to address the deep crisis in Israel’s public mental health services in the shadow of October 7, 2023. Israel Journal of Health Policy Research, 14(1), 6
Li H, Zhang R, Lee YC, et al. Systematic review and meta-analysis of AI-based conversational agents for promoting mental health and well-being. npj Digit Med 2023; 6: 236. https://doi.org/10.1038/s41746-023-00979-5
Mori, M., MacDorman, K. F., & Kageki, N. (2012). The uncanny valley. IEEE Robotics & Automation Magazine, 19(2), 98–100. https://doi.org/10.1109/MRA.2012.2192811
Naor, N., Frenkel, A., & Winsberg, M. (2022). Improving well-being with a mobile artificial intelligence–powered acceptance commitment therapy Tool: Pragmatic retrospective study. JMIR Formative Research, 6(7), e36018. doi:10.2196/36018
Ordan, R. (2025). Digital and technological approaches to mental health care. Ministry of Health: Jerusalem. https://me.health.gov.il/en/mental-health/information-and-updates/mental-health-care/digital-care
Siddals S, Torous J, Coxon A. It happened to be the perfect thing: experiences of generative AI chatbots for mental health. npj Ment Health Res 2024; 3: 48. https://doi.org/10.1038/s44184-024-00097-4
Skjuve, M., Følstad, A., Fostervold, K. I., & Brandtzaeg, P. B. (2022). A longitudinal study of human–chatbot relationships. International Journal of Human-Computer Studies, 168, 102904. https://doi.org/10.1016/j.ijhcs.2022.102903
Torous, J., Andersson, G., Bertagnoli, A., Christensen, H., Cuijpers, P., Firth, J., ... & Arean, P. A. (2019). Towards a consensus around standards for smartphone apps and digital mental health. World psychiatry, 18(1), 97. https://doi:10.1002/wps.20592. PMID: 30600619; PMCID: PMC6313231
Vaidyam AN, Wisniewski H, Halamka JD, Kashavan MS, Torous JB. Chatbots and conversational agents in mental health: a review of the psychiatric landscape. Can J Psychiatry 2019; 64: 456–64. https://doi:10.1177/0706743719828977
Vertsberger, D., Naor, N., & Winsberg, M. (2022). Adolescents’ well-being while using a mobile artificial intelligence–Powered Acceptance Commitment therapy tool: Evidence from a longitudinal study. Jmir Ai, 1(1), e38171. doi:10.2196/38171
Winnicott, D. W. (1951). Transitional objects and transitional phenomena. London: Tavistock
