נעה הלוי
סקירה זו נועדה לספק רקע על טיפול דיאלקטי-התנהגותי (Dialectical Behavior Therapy; DBT), על המקרים בהם הוא יכול להוות טיפול יעיל, ולהציג דגשים ליישום השיטה עבור אנשי מקצוע. בסקירה תוצג ההתפתחות ההיסטורית של השיטה, התיאוריות העומדות בבסיסה והפרקטיקות והשלבים המרכיבים את הטיפול. בנוסף, יוצגו תוצאות ממטא-אנליזה הנוגעות ליעילות השיטה עבור טיפול באובדנות לצד מסקנות מהמחקר שיכולות להיות משמעותיות בעבודה עם מטופלים אובדניים.
חלקה הראשון של הסקירה מבוסס על המאמר "An Overview of Dialectical Behavior Therapy for Professional Psychologists" מאת (Shireen L. Rizvi, Lauren M. Steffel, and Amanda Carson-Wong, 2013) (להלן: ריזווי ושות'), אשר מציע בסיס משמעותי להעמקת ההיכרות עם השיטה ויעילותה בטיפול באוכלוסיות שונות.
חלקה השני של הסקירה, מבוסס על עיקרי מאמר נוסף בשם ״Dialectical Behavior Therapy Is Effective for the Treatment of Suicidal Behavior: A Meta-Analysis” מאת (Christopher R. DeCou, Katherine Anne Comtois and Sara J. Landes, 2019) (להלן: דקו ושות'). מאמר זה הינו סקירה של מאמרים שונים (מטא-אנליזה) הבוחנת את יעילות ה-DBT עבור התנהגויות ומחשבות אובדניות. סקירת שני המאמרים נועדה להציג את התיאוריות והפרקטיקות המרכזיות בשיטה, בשילוב מידע אמפירי עדכני על יעילותה, בדגש על טיפול באובדנות.
במאמר של ריזווי ושות', פסיכולוגיות קליניות המטפלות ב-DBT וחוקרות את השיטה, מצוין כי שיטת הטיפול פותחה על-ידי מרשה לינהאן ותוארה לראשונה ב-1987. השיטה נועדה במקור לטיפול באנשים המתמודדים עם הפרעת אישיות גבולית (BPD) במסגרות לא אשפוזיות, אך בהמשך נוצרו אדפטציות לטיפול באבחנות ובאוכלוסיות נוספות כגון מתמודדים עם הפרעות אכילה או דיכאון עמיד ומתבגרים המתמודדים עם התנהגויות אובדניות.
כחלק מפתיחת המאמר, הכותבות מציגות את ההקשר ההיסטורי בו התפתח הטיפול הדיאלקטי-התנהגותי. הן מביאות נתונים הנוגעים להפרעת אישיות גבולית מהשנים 1989–2010, ומציינות בין השאר את שכיחות האבחנה (עד 6% באוכלוסייה הכללית וכ-20% באשפוז פסיכיאטרי), את אחוז הפגיעות העצמיות הלא אובדניות (69–80%) ואת ניסיונות ההתאבדות הגבוהים בקרב אוכלוסייה זו (75% מבצעים לפחות ניסיון אחד, וכ-8–10% מתים מהתאבדות). בנוסף, BPD מקושרת לשיעורי קו-מורבידיות גבוהים עם אבחנות נוספות. מאמר מהשנים האחרונות מציג תמונה דומה, בעיקר באמצעות נתונים מארה"ב, לפיה אחוז המתמודדים עם האבחנה הינו 1–3% מהאוכלוסייה, כ-75% מבצעים כ-3 ניסיונות התאבדות בחייהם, וכ-5–10% מתים כתוצאה מהתאבדות (Choi-Kain, Sahin & Traynor, 2022).
כלומר, ריזווי ושות' מביאות נתונים אלה כרקע להתפתחות הטיפול הדיאלקטי-התנהגותי. הנתונים במאמר מצביעים על הצורך לפתח גישה טיפולית המספקת מענה לעבודה עם אנשים המתמודדים עם אבחנה שכיחה יחסית, אשר מאופיינת במורכבות ובמסוכנות גבוהה לאדם, תוך מתן מענה גם למתח שטיפול זה עשוי לעורר אצל המטפל. מבין גישות העונות על צורך זה, הן מתייחסות ל-DBT כשיטה אשר נחקרה ונמצאת בשימוש בעבודה עם מטופלים רבים. הן מציעות סיבות לפופולריות של DBT, הכוללות את התמיכה המחקרית ביעילות השיטה, השילוב בין ידע ביולוגי, סוציאלי-סביבתי, התנהגותי ורוחני, ההיצע של תיאוריות ואסטרטגיות פרקטיות, התמיכה במטפל כחלק מהשיטה ועוד.
בהמשך המאמר, ריזווי ושות' מתעמקות בהיבטים השונים המרכיבים את השיטה, ומספקות הצצה למנגנונים הפועלים בה. ראשית, מציגות הכותבות את התיאוריות העומדות בבסיס השיטה.
התיאוריה הביו-סוציאלית, אשר פרסמה לינהאן ב-1993, נוגעת להתפתחות הפרעת אישיות גבולית, ומתארת את המאפיין העיקרי של האבחנה, חוסר וויסות רגשי נרחב, כנובע משילוב מתמשך בין קושי קיים בוויסות הרגשי ובין סביבה שאינה מתקפת. הרכיב הביולוגי בקושי זה מתואר כרגישות ותגובתיות רגשיות מוגברות וחזרה איטית למצב הרגשי ההתחלתי. לפי עדכון לתיאוריה משנת 2009, ייתכן שגם נטייה לאימפולסיביות בילדות משפיעה על התפתחות ההפרעה.
הכותבות מסבירות כי הרכיב החברתי הוא סביבה בלתי מתקפת, המוגדרת כסביבה קרובה אשר אינה מציעה תיקוף לרגשות, לחוויות הפנימיות ולדרכי התקשורת של האדם באופן מתמשך. לדוגמה, סביבה אשר אינה מקבלת בהבנה את רגשות הילד. סביבה זו עשויה ליצור חיזוק להבעת רגשות עוצמתית, דרך התעלמות והעדר תיקוף לרגשות עד אשר אלו מובעים בצורה מוגברת. מתוך כך, הילד יכול ללמוד כי ביטוי רגשותיו בצורה זו הכרחי לקבלת יחס מתאים מהסביבה.
סביבה זו גם אינה מהווה מודל עבור הילד למיומנויות הנוגעות להתמודדות עם רגשות, כגון הבנת רגשות, וויסות רגשי ויכולת לשאת רגשות קשים. לפי התיאוריה, הגורם הביולוגי והגורם הסוציאלי משפיעים אחד על השני, כך שישנה סבירות גבוהה יותר שילד בעל קשיים מולדים בוויסות הרגשי לא יקבל תיקוף מסביבתו, מה שעשוי להגביר את הפגיעה בוויסות הרגשי.
ריזווי ושות' מחדדות כי תיאוריה זו מתייחסת להגדרה רחבה של התנהגות, הכוללת רגשות, מחשבות ופעולות. לפי התיאוריה, כל התנהגות נגרמת מסיבה חיצונית, כך שניתן להבינה דרך מושגים המתארים תהליכי למידה, כגון התניה קלאסית, התניה אופרנטית ולמידה מהתבוננות. כך, התיאוריה משקפת את העמדה הלא שיפוטית של DBT, דרך ייחוס התנהגויות לא אדפטיביות לגורמים חיצוניים ולתהליכי למידה אוניברסליים, ולא לדפוסים שמקורם באדם עצמו.
בהתאם לדגש הקיים בתיאוריה זו, הנוגע להתנהגויות האדם ולאפשרויות להשפיע עליהן, מטרת ההתערבויות ב-DBT היא הגברת תדירות ההתנהגויות האדפטיביות והורדת תדירות ההתנהגויות שאינן אדפטיביות. בנוסף, בעת ההתמקדות בהתנהגות מסוימת, המטפל שואף להבין את כלל ההיבטים המרכיבים אותה, לרבות הבנה של ההתרחשות, עוצמת ההתנהגות ותדירותה לצד הפעולות, הרגשות והמחשבות שהובילו להתנהגות ושעלו בעקבותיה.
לפי התיאוריה, התנהגויות לא אדפטיביות משתמרות בעקבות מחסור במיומנויות שיכולות לקטוע אותן, העדר חיזוקים ומתן עונשים להתנהגויות אדפטיביות, וכן חיזוקים להתנהגויות לא אדפטיביות (Shearin & Linehan, 1994). זאת לצד סיבות נוספות כמחסור בעיבוד רגשי וגורמים קוגניטיביים (כגון נטייה לחשיבה דיכוטומית, Shearin & Linehan, 1994). לאחר זיהוי גורמים אלו, ניתן לשנות את הקשרים ביניהם ולפתח התנהגויות חלופיות. לשם כך, ההתערבויות ההתנהגותיות ב-DBT מתמקדות בהקנייה ואימון המיומנויות החסרות אצל האדם, יצירת חיזוקים להתנהגויות אדפטיביות והעדר חיזוקים להתנהגויות לא אדפטיביות (Shearin & Linehan, 1994), חשיפה הדרגתית והבנייה מחדש קוגניטיבית.
הכותבות מציגות את התיאוריה האחרונה עליה מתבססת השיטה: התיאוריה הדיאלקטית. לפי התיאוריה, המהווה ראיית עולם בסיסית ב-DBT, המציאות היא דינאמית, וקיימים בה במקביל כוחות מנוגדים. כך, יכולים להתקיים אצל כל אדם וביחסים בין אישיים השקפות, דעות ורגשות מנוגדים באותו הזמן. בעוד דיאלקטיקה זו מובילה לקונפליקט ולמתח, כוחות מנוגדים אלו יכולים להיות משמעותיים ביצירת שינוי.
הדיאלקטיקה העיקרית ב-DBT היא בין קבלה ושינוי, דהיינו בין קבלת המצב הקיים לבין הרצון לשנותו, והשאיפה לשניהם יכולה להתקיים במקביל אצל המטופל. דיאלקטיקה זו יכולה לסייע ביציאה ממבוי סתום בטיפול, בעזרת החזקת שתי נקודות המבט הקיימות בסיטואציה או בעזרת שילוב בין אסטרטגיות שינוי וקבלה. כך, ניתן לקדם את המטופל דרך למידת מיומנויות לשינוי התנהגות אך גם דרך הגברת הקבלה של המציאות ושל עצמו.
בנוסף להסבר הבסיסים התיאורטיים לשיטה, ריזווי ושות' מציגות את הטיפול בפועל. הן מציינות מהן ארבע אופנויות הטיפול המתקיימות בשיטה:
1. טיפול פרטני
2. אימון מיומנויות קבוצתי
3. אימון טלפוני בין הפגישות
4. קבוצת עמיתים למטפלים
לאחר מכן, מציגות הכותבות את מטרות הטיפול, הכוללות הגברת המוטיבציה לשינוי, חיזוק ושיפור אסטרטגיות ההתמודדות, מימוש ההשפעות החיוביות של הטיפול בסיטואציות שונות בחיים ויצירת סביבה אשר מחזקת ומשמרת השפעות אלו. מטרה נוספת הינה הגדלת המסוגלות והמוטיבציה של המטפל לספק טיפול דיאלקטי-התנהגותי יעיל. מטרה זו מושגת דרך קבוצת העמיתים, אשר נידונה בהרחבה בהמשך, בה מטפלים יכולים לקבל תמיכה ולשמוע נקודות מבט שונות שמסייעות בחשיבה הדיאלקטית.
בשלב זה של המאמר, הכותבות מפרטות על שלבי הטיפול הפרטני. למרות ששלבי הטיפול מוצגים בצורה ליניארית, במציאות השלבים עשויים להתקיים בחפיפה, או שתתרחש חזרה לשלבים מוקדמים יותר. סדר הטיפול בהתנהגויות לא אדפטיביות נקבע בהתאם להיררכיית המטרות, על פי מידת הפגיעה והסיכון הטמונים בהן. בראש ההיררכיה נמצאת הפחתת התנהגויות מסכנות חיים, ולאחריה הפחתת התנהגויות המפריעות לטיפול, הפחתת התנהגויות שמפריעות לחיי המטופל והגברת מיומנויות התנהגותיות אדפטיביות.
הכותבות מציגות את חמשת השלבים בטיפול הפרטני:
• השלב הטרום טיפולי: נועד להגדרת מטרות הטיפול והשגת מחויבות לטיפול. מתוך המידע שנאסף בשלב זה, מורכבת רשימת היעדים הספציפית למטופל שמנחה את סדר הטיפול.
• שלב 1: נועד להפחתת חוסר שליטה התנהגותי. נוגע להתנהגויות הנחשבות כמזיקות ביותר, אשר כוללות איום על חיי אדם או פגיעה משמעותית באיכות החיים.
• שלב 2: מתייחס לרגשות שליליים ומורכבים, כמו תחושות אומללות וייאוש, שהופכים למורגשים יותר לאחר שההתנהגויות מהשלב הראשון נמצאות בשליטה. בנוסף, מתחילה עבודה על קשיים נוספים כגון אבחנות נפשיות נוספות לאבחנה העיקרית במידה וקיימות, השפעות העדר התיקוף מהסביבה ותחושות שעמום וריקנות.
• שלב 3: מתמקד בבעיות חיים נפוצות יותר, כגון קשיים כלכליים, תעסוקתיים או שנוגעים לתפקוד החברתי (Shearin & Linehan, 1994). דרך המיקוד בתחומים אלו, שלב זה נועד לחזק את הכבוד העצמי של המטופלים ולשפר את איכות חייהם.
• שלב 4: מתמקד באיכויות מתקדמות כגון מודעות עצמית, התמודדות עם תחושות אי-שלמות וחתירה למימוש רוחני. המטרה האחרונה מהווה חלק מההיבט הרוחני ב-DBT, אשר כולל שילוב טכניקות מפילוסופיות מהמזרח הרחוק, ומושפע רבות מזן-בודהיזם (Shearin & Linehan, 1994). היבט זה נוכח גם באימון המיומנויות, בו מיינדפולנס היא אחת המיומנויות העיקריות.
לאחר הצגת השלבים, הכותבות מפרטות כיצד יכולה להיראות פגישה טיפוסית בשלב 1. הן מציינות כי הפגישה תעסוק לרוב בהתנהגות שנמצאת בראש היררכיית המטרות, כגון פגיעה עצמית. ההתייחסות להתנהגות תתבצע דרך כלי של "ניתוח שרשרת" של ההתנהגות, הכולל זיהוי מחשבות, רגשות ואירועים הקשורים אליה. לאחר מכן תיושם אסטרטגיה לניתוח הפתרון, שמטרתה לזהות מקומות בהם שרשרת האירועים יכולה להשתנות ולמנוע את חזרת ההתנהגות, וייתכן שימוש במשחקי תפקידים וחזרות על ההתנהגות החדשה בכדי להטמיעה.
בטיפול DBT מקיף, בסביבות השנה הראשונה מתקיים אימון מיומנויות במקביל לטיפול הפרטני. האימון מתקיים לרוב בקבוצה, והפגישות נמשכות כשעתיים. אימון המיומנויות מאופיין בפסיכואדוקציה, ומתמקד במספר מיומנויות: יעילות בינאישית, מיינדפולנס, וויסות רגשי ועמידות במצוקה. המחצית הראשונה בפגישה מוקדשת למעבר על שיעורי הבית, והמחצית השנייה ללמידת מיומנויות חדשות.
הטיפול כולל גם אימון טלפוני, שמטרתו לסייע למטופלים להכליל את המיומנויות לסיטואציות נוספות בחייהם. האימון מתקיים בעת הצורך, ואורכו כ-5–15 דקות. המטפלים מעודדים את המטופלים להתייעץ, בהתאם לכללים שהגדירו, כשהם זקוקים לעזרה ביישום מיומנות מסוימת או בבחירת המיומנות המתאימה.
בנוסף, הטיפול כולל קבוצת עמיתים, אשר מטרתה לסייע למטפלים לספק טיפול יעיל בהתאם לעקרונות ה-DBT ולהגביר את המוטיבציה שלהם. קבוצת העמיתים מורכבת לרוב מ-4–8 מטפלים, והפגישות מתקיימות אחת לשבוע למשך שעה–שעתיים. בפגישה, מנחה הקבוצה פותח באימון מיינדפולנס, וקובע את נושאי הפגישה בהתאם לצורך. המטפלים יכולים לבקש עזרה ביישום השיטה במקרים ספציפיים, או לבקש תמיכה כשהם חשים שחיקה. בנוסף, הנוכחות של עמדות מגוונות בקבוצה תואמת לעיקרון הדיאלקטיקה.
לקראת סיום המאמר, פונות הכותבות להציג מספר היבטים חשובים עבור מטפלים המעוניינים לעבוד בשיטה. הן מציינות כי למרות הצורך במחקר נוסף, DBT הינו טיפול אשר מראה יעילות משמעותית ונחשב לטיפול מבוסס ראיות, ובמקרים מסוימים גם לטיפול "קו ראשון".
ריזווי ושות' מציינות עבור מטפלים המעוניינים ללמוד את השיטה כי יש לקחת בחשבון את העובדה שנדרשת הכשרה מקיפה, אך בה בעת משמעותית ומוכחת מחקרית. כמו כן, הן מזכירות את ספרי ההדרכה שפרסמה לינהאן ומשאבים מקוונים שמציעים העמקה בשיטה. עבור פסיכולוגים ואנשי טיפול נוספים המציעים טיפול DBT, הכותבות מדגישות כי חשוב לציין בפני המטופלים האם מדובר בטיפול DBT מלא או חלקי. כלומר, יש ליידע את המטופל במידה ולא מבצעים את כל אופנויות הטיפול. במידה והדבר לא מצוין, מטופלים עשויים להאמין שהשיטה אינה יעילה עבורם בלי שניסו אותה בצורתה המקיפה. בנוסף, צריכה להיות הצדקה קלינית לאופנויות בהן נעשה שימוש וחשוב ליידע בהצדקה זו את המטופלים.
נושא נוסף אשר מוזכר במאמר הוא הטיפול ב-DBT בקליניקה פרטית. הכותבות מזכירות את הקשיים בכך לאור העובדה שחלק מאופנויות הטיפול דורשות מספר מטפלים, אך מציינות כי ניתן להתגבר על כך דרך יצירת קבוצת עמיתים עם מטפלים פרטיים אחרים, הפנייה לקבוצות מיומנויות במסגרות אחרות ועוד.
במהלך מאמרן, ריזווי ושות' מציגות מספר מחקרים בכדי להדגים את יעילות השיטה עבור הפרעת אישיות גבולית. מחקרים אלו, מהשנים 1991–2011, זיהו ירידה בנשירת מטופלים, בפנייה לשירותי חירום פסיכיאטריים, בפגיעות עצמיות ובדיכאון בהשוואה לקבוצות הביקורת. הן מוסיפות כי המחקרים בוצעו בעיקר על נשים, בשל ההבדל המגדרי באחוזי האבחנה. יעילות זו של DBT ושל טיפולים נוספים להפרעת אישיות גבולית, מהווה עבור הכותבות הוכחה שניתן לטפל בה בצורה יעילה.
בנוסף, מצוינות במאמר מספר אדפטציות של השיטה שנחקרו בשנים 1999–2011, והעלו ברובן תוצאות טיפוליות טובות. הכותבות מזכירות טיפול DBT עבור מתמודדים עם הפרעת אישיות גבולית לצד הפרעות שימוש בחומרים, עבור מתמודדים עם הפרעות אכילה ועבור מתבגרים. עם זאת, הכותבות מציינות את הצורך בהמשך מחקר בתחום. בהקשר זה, יוצג עתה מאמר נוסף, אשר עונה על הצורך במחקר עדכני על יעילות השיטה ומתמקד ביעילות של DBT עבור התנהגויות ומחשבות הנוגעות לאובדנות.
במאמרם משנת 2019 מציגים דקו ושות' ניתוח של מידע ממספר מחקרים אשר נוגע ליעילות של DBT עבור התנהגויות ומחשבות אובדניות. בפתיחת מאמרם, הם מצטטים מחקר מ-2016, לפיו מעל מיליון אנשים בארה"ב מבצעים ניסיונות התאבדות כל שנה. הם מציינים כי נתון זה מדגיש את הצורך שאנשי בריאות הנפש יידעו לזהות טיפולים יעילים עבור אוכלוסייה אובדנית, ומצביעים על DBT כטיפול שעשוי להיות כזה, שכן הוא מתייחס ישירות לטיפול בהתנהגויות אובדניות ומציב אותו בראש היררכיית המטרות.
כותבי המאמר מתייחסים בקצרה לדיאלקטיקה, היבט נוסף ב-DBT ההופך אותו לתפיסתם לרלבנטי לטיפול באוכלוסייה אובדנית. הם מדגישים כי אצל מטופלים אובדניים ואצל מתמודדים עם הפרעת אישיות גבולית, קיימים מתחים רבים הנוגעים לדיאלקטיקה (לדוגמה, הרצון למות והרצון לחיות שיכולים להתקיים בו-זמנית). מתוך כך, עולה צורך לו DBT נותן מענה, להגביר חשיבה דיאלקטית שתאפשר להכיל את שני הקצוות הללו במקביל, בניגוד לחשיבה נוקשה ודיכוטומית.
דקו ושות' מתייחסים גם לכך שההתנהגויות האימפולסיביות הנגרמות בעקבות הקושי בוויסות הרגשי אצל המתמודדים עם BPD מתבטאות גם באלימות המכוונת לעצמי. בנוסף, הם מדגישים את היותה של השיטה מורכבת מאסטרטגיות רבות שניתן לעבור ביניהן כדי לענות לצרכים המשתנים של מטופלים אשר מאופיינים בתנודתיות רגשית רבה. מדבריהם של הכותבים, ניתן לשער כי יעילות הטיפול הדיאלקטי-התנהגותי לטיפול בהפרעת אישיות גבולית עשויה להתבטא גם בהפחתת ההתנהגויות האובדניות. כמו כן, ריבוי האסטרטגיות בשיטה יכול להיות משמעותי גם עבור מטופלים אובדניים.
כותבי המאמר מציינים כי בעוד מחקרי עבר הדגימו כי DBT הינו טיפול יעיל עבור הפחתת התנהגויות שקשורות לאובדנות, מחקר זה בוחן זאת באמצעות 18 מחקרים שונים, אשר נערכו בשנים 1991–2016. בכך, הוא מציע הסתכלות רחבה על יעילות השיטה לטיפול בהתנהגויות ומחשבות אובדניות. רוב המחקרים בחנו את יעילות הטיפול עבור מתמודדים עם BPD, לרבות מספר מחקרים על בני נוער. בכלל המחקרים, קבוצת ה-DBT הושוותה לקבוצת ביקורת. השוואה זו מאפשרת להסיק מסקנות הנוגעות למידת יעילותו של הטיפול ביחס לטיפולים אחרים. המטופלים בקבוצות הביקורת קיבלו טיפול, או נשארו ברשימת ההמתנה. הטיפול בקבוצות הביקורת כלל לרוב פסיכותרפיה אישית או קבוצתית שאינה בשיטה ספציפית לטיפול באובדנות.
התוצאות הקשורות לאובדנות חולקו לשלושה סוגים:
1. אלימות המכוונת לעצמי (פגיעות עצמיות אובדניות ושאינן אובדניות)
2. שימוש בשירותי חירום פסיכיאטריים (אשפוז פסיכיאטרי, הגעה למיון)
3. מחשבות אובדניות
בהסתכלות כוללת על המחקרים, נמצא כי בקבוצות המטופלים ב-DBT המטופלים דיווחו על פחות אלימות מכוונת לעצמי ופנייה לשירותי חירום פסיכיאטריים. עבור מחשבות אובדניות, לא נמצאה הפחתה הקשורה לשימוש ב-DBT בניתוח הראשוני. לעומת זאת, בבחינת התוצאות תוך הוצאת אחד מהמחקרים בכל פעם, נמצא כי כאשר הוצאו אחד משני מחקרים ספציפיים, נצפתה ירידה מובהקת גם במחשבות האובדניות. כלומר, הפחתה זו התקיימה באופן מובהק במרבית המחקרים אך לא בכולם, נתון המשקף השפעה צנועה יותר של הטיפול בהשוואה להפחתת התנהגויות אובדניות.
דקו ושות׳ מסכמים כי תוצאות המטא-אנליזה מדגימות את יעילות ה-DBT לטיפול באלימות המכוונת לעצמי, אשר נמצאה כגבוהה מיעילות תנאי הביקורת. המחקרים שנדגמו כללו מבוגרים וילדים, מטופלים באשפוז ושאינם באשפוז, מטופלים עם וללא היסטוריה של פגיעות עצמיות והתנהגות אובדנית ויישום גרסאות DBT מקיפות ושאינן מקיפות. מתוך נתונים אלו, ניתן ללמוד כי אפקט זה יכול להתקיים במגוון תנאים. בהקשר זה, יש לציין כי חלק גדול מהמחקרים שנכללו במטא-אנליזה נערכו על נשים או שהמדגם כלל רוב נשי, כך שהנתונים עבור גברים עשויים להיראות אחרת.
בנוסף, כותבי המאמר מציינים כי אפקט היעילות העולה מניתוח המחקרים קיים, אך נחשב צנוע יחסית. לכן הם מזכירים שבעת הצורך רצוי לשלב שיטות נוספות להקטנת הסיכון האובדני. הכותבים מציינים גם שהקשר בין DBT והפחתת מחשבות אובדניות אינו חוזר במחקרים כמו הקשר עבור התנהגויות אובדניות. הם משערים כי תוצאות אלו קשורות גם לכך שהשיטה נותנת עדיפות להתמודדות עם התנהגויות אובדניות על פני מחשבות. לפי הכותבים, ייתכן כי ממצא זה מעיד על צורך לפתח אסטרטגיות טיפול יעילות יותר עבור מחשבות אובדניות.
מבחינה קלינית, מטא-אנליזה זו מדגימה ש-DBT מהווה טיפול יעיל עבור הפחתת אלימות מכוונת לעצמי ופנייה לשירותי חירום פסיכיאטריים בהקשר של אובדנות. אם כן, לפי דקו ושות' הסקירה תומכת בהיותה של DBT שיטת "קו ראשון" למניעת התנהגויות אובדניות. בנוסף, ניתן להתייחס למשמעות הקלינית של הממצאים המאותתים על יעילות סבירה יותר של הטיפול עבור התנהגויות אובדניות מאשר עבור מחשבות אובדניות בעת התאמת טיפול למטופלים עם פרופילים שונים של סימפטומים אובדניים.
בסקירה זו, הוצגו עיקרי שני מאמרים, כאשר המאמר של ריזווי ושות' סיפק מידע על העקרונות התיאורטיים והיישומים של DBT, והמאמר של דקו ושות' סיפק ממצאים הנוגעים ליעילות השיטה עבור סימפטומים של אובדנות. יחד, המאמרים יכולים לספק רקע תיאורטי וקליני על שיטת טיפול זו עבור מטפלים. ידע זה יכול להיות משמעותי עבור מטפלים אשר מתעניינים בטיפול דיאלקטי-התנהגותי, או שמעוניינים במידע בנוגע לשיטה אשר נמצאה יעילה לטיפול באובדנות עבור אוכלוסיות שונות. כמו כן, הממצאים יכולים לסייע בזיהוי מצבים בהם טיפול DBT עשוי להיות מתאים במיוחד למטופל או למטופלת.
סטודנטית לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית באוניברסיטת בר-אילן. מחקרה בעבודת התזה מתמקד בתחושת היציבות של מתמודדים עם חרדה חברתית והפרטנרים שלהם בתוך הקשר הזוגי.
Choi-Kain, L. W., Sahin, Z., & Traynor, J. (2022). Borderline personality disorder: updates in a Postpandemic World. Focus, 20(4), 337-352
DeCou, C. R., Comtois, K. A., & Landes, S. J. (2019). Dialectical behavior therapy is effective for the treatment of suicidal behavior: A meta-analysis. Behavior therapy, 50(1), 60-72
Rizvi, S. L., Steffel, L. M., & Carson-Wong, A. (2013). An overview of dialectical behavior therapy for professional psychologists. Professional Psychology: Research and Practice, 44(2), 73
Shearin, E. N., & Linehan, M. M. (1994). Dialectical behavior therapy for borderline personality disorder: Theoretical and empirical foundations. Acta Psychiatrica Scandinavica, 89, 61-68
