חיפוש

מאחורי המסך והמסכה: מודל טיפולי להתבוננות נפשית בימי קורונה

פורסם על ידי שרה כהן-מאור ושחר הבר

הקדמה

התפרצות הקורונה טלטלה את העולם והביאה אליו פרץ של כתיבה מקצועית אשר דנה בהשפעת התפשטות הנגיף ובניסיונות למגרו. בעולמות הטיפול, נכתב רבות על מאפייניהם של טיפולים רגשיים במציאות הנוכחית ועל האופן שבו השינוי הרחב בתפקוד, בניהול יחסים ובתפיסת המציאות צפוי להשפיע על הרווחה הפסיכולוגית של האוכלוסייה. בהתבסס על חלק מהרעיונות הבולטים שהוצגו בחומרים אלו, אנו מבקשות להציע במאמר זה מודל עבודה טיפולי להתבוננות נפשית בימי קורונה. מודל זה שואף לספק קווים מנחים לעבודה עם מטופלים קיימים וכן עם מטופלים אשר ייפנו לראשונה (או ישובו לטיפול), כחלק מההתמודדות עם השלכות התקופה. המודל המוצג כאן מתייחס לחוויה הסובייקטיבית של המטופל את תקופת הקורונה, ומתבסס על תפיסות אקזיסטנציאליסטיות ועל מודלים מתוך פסיכולוגיית הגל השלישי אשר מעודדים התבוננות חקרנית, ידידותית, סקרנית ומקבלת של החוויה האנושית. המודל אינו מספק פרוטוקול התערבות מובנה אלא מתווה המשגתי שנועד לגייס את התהליך הטיפולי להתבוננות במתרחש בעומק הנפש ובסביבה המשתנה.

מודל העבודה שאנו מציעות מורכב משלושה שלבים, כאשר לכל אחד מהם מוקד ייחודי ושאלות מנחות שנועדו לכוון את תהליך העבודה ולקדם את השגת המטרה של אותו שלב. בשלב העבודה הראשון נתבונן יחד עם המטופל בשינויים שהתחוללו במבנה ההגנות שלו בתקופת הקורונה, על אלו מהן שהוסרו לצד אלו שנותרו, תוך הכרה בכוחן ובחשיבותן. בשלב השני נעמיק בכל מה שנגלה מתחת למעטה של הגנות אלו, ונבחן את יחסו של המטופל כלפי גילוי זה במטרה לעודד קידום של פתיחות לחוויה הרגשית בה הוא נתון. בשלב השלישי נטמיע את אשר מצאנו בשלבים הקודמים במבנה העצמי המתחדש של המטופל ונבדוק האם וכיצד הוא משנה את התנהלותו וההחלטות בחייו לאור זאת.

השלב הראשון: התבוננות על שינויים בהגנות 

"אין שמש ללא צל, וההכרח הוא כי נדע את הלילה" (אלבר קאמי) 

ימי קורונה, המסך יורד, התנועה השוטפת של החיים על מיסוכיה השונים נעצרת, אי הודאות והספק אופפים כל שאלה - אפילו את זו הטבעית ביותר. גם במציאות ה'קורונית', המנפצת כל תחושת קביעות ואחידות, הנפש מחפשת במה תוכל להיאחז. האדם מוצא את עצמו בתוך עולם חדש ובלתי מוכר לו, מצוי בחוויה של 'פתיחות מרבית', מודעות ועירנות לאין-סוף האפשרויות הגלומות בדברים שסביבו (Heidegger, 2010). זהו מצב שלעיתים קשה לשאתו מכיוון שהקבוע והמוכר לנו נלקח ונשמט, וכפי שכותבים מיטשל ובלאק (2006) - לא נמצאת בו תחושת ביטחון, כי אם תחושת בדידות. דרך אפשרית להתמודדות עם מציאות נפשית זו היא באמצעות הישענות על הזולת, כאשר האדם מאמץ לעצמו את המשמעויות המקובלות שהחברה בה הוא חי מעניקה למציאות ונתמך על ידן. נראה כי לעיתים האדם מעדיף את תחושת הביטחון החברתית על פני חווית עצמי אותנטית, חרף המחירים השונים שיכולה לעורר הקרבה מעין זו. שחרור מקונפורמיות והצבתו של האדם מחדש אל מול האמת הייחודית שלו היא חוויה של אימה - חוויה מיסטית של עמידה מול האין, מול המוות, מול כיליון של כל ממשות (יאלום, 2011). 

דוגמא לחוויית אימה זו ניתן למצוא בטיפול של שרון (שם בדוי), צעירה בת 26. יחסיה הזוגיים של שרון הושתתו על סטוצים מזדמנים, היכרויות חד פעמיות ומפגשים מרגשים אך בלתי מעמיקים עם בני המין השני. במציאות הנוכחית של תקופת הקורונה, שרון נפגשה עם חוויה של "אין" ועם תחושת בדידות קיומית. תחושת חוסר הוודאות לצד המפגש עם עצמה ללא 'המיסוך המזדמן' שהקל עליה ברגעי כאב היו חזקים מנשוא. בטיפול היא משתפת עד כמה ההגבלות בימי קורונה חשפו תחושת ריק, חסר וחרדה עמוקה שמא לא תוכל עוד לעולם ליצור קשר אמיתי, וכי נגזר עליה לחיות בגפה לעד: "אני כועסת על עצמי שלא עשיתי מאמץ אמיתי למצוא זוגיות, שהתברברתי מסטוץ לסטוץ וחשבתי שיש לי את כל הזמן בעולם, עכשיו... מי מבטיח שמהמבול הזה עוד אוכל להינצל?".

שאלות דוגמת זו שהשמיעה שרון, בהן היא מתייחסת אל מציאות ממשית שנוצרה סביבה, אינן דומות לשאלות היפותטיות רבות שנשאלות לעיתים בטיפול: "מה היה קורה אם...?", "אילו עוד אפשרויות קיימות?". המציאות הנוכחית של ימי קורונה הפגישה אותנו באופן חד וברור עם אפשרויות חדשות להתנהלות ולחוויה שלא היו זמינות לנו עד כה - חוויות קונקרטיות ועוצמתיות שיכולות להאיץ את התהליך הטיפולי. ניתן להתייחס אל חוויות אלו כאל 'מצבי גבול' (Boundary Situations) אשר מניעים את האדם להיות מודע למצב הקיומי שלו, להחלטות שהוא בוחר, להתנהלותו ולתפקודו (Jaspers, 1963). בשלב זה מתקיימת היווכחות במה שעולה, בכל אותם רסיסי חוויה חמקמקים אשר מהווים את התשתית להמשך העבודה.

המטרה המרכזית ושאלות לבחינה בשלב הראשון

לפי מודל העבודה שאנו מציעות, המטרה המרכזית בשלב הראשון היא לנסות ולהבין עם מה המטופל נפגש בתקופה זו, במציאותו הפנימית כמו גם בזו החיצונית. זהו שלב חשוב ובסיסי שמאפשר הזדמנות להתבוננות בעולם, בעצמי ובצרכים המשתנים בטיפול. התמקמות המטפל אל מול מה שנגלה למטופל צריכה להתבסס על ידיעת המצע היסודי של טוב הכרחי, כלומר, על תפיסה לפיה כל מה שהמציאות מביאה עמה יכול להוות קרקע לטוב - להתפתחות ולצמיחה. ידיעה זו מהווה תשתית ליכולתו של אדם להיות במגע עם המציאות הפנימית והחיצונית ובתוך כך לשאת את הכאב הכרוך במצב זה (ברנע-אסטרוג, 2018). מצב 'הפתיחות המרבית' בו נתון האדם בשלב זה הוא בהכרח נטול הגנות וחסר ביטחונות, כהליכה בשטח חדש ובלתי מוכר. מכאן, שגם מלאכת ההכרה הנפשית בנגלה מאחורי המסך היא מלאכה מורכבת, כזו אשר דורשת התבוננות עדינה המשלבת שני עקרונות מרכזיים: עיגון משאבים וחיבור לכוחותיו של המטופל, השומרים עליו מטלטלה והתפרקות מוחלטת, תוך חיזוק יכולתו לראייה בהירה. לשם כך, על המטפל לוותר גם הוא על הידיעה ועל הרצון לתקן או לפענח את המציאות. כל שנוכל להציע כמטפלים בנסיבות מעין אלו הוא השתהות שקטה ב'אמת' מאיימת, כואבת ובלתי ניתנת לחוויה זו - מוכנות לעצום עיניים, להחזיק ידיים ולהביט למחשכים (ביתן, 2020).

באופן ספציפי, כיוון החקירה הטיפולית בשלב זה יתמקד בהתבוננות על ההגנות שהוסרו והשתנו בתקופה האחרונה. הגנות אלו יכולות להיות הגנות חיצוניות (פעלתנות, משימות, יציאות מהבית, עבודה, שגרת טיפוח וכו'), הגנות פנימיות ("יש לי עבודה בטוחה", "אני אמא טובה", "תמיד אוכל לעזור להוריי" וכו') וכן הגנות בטיפול (מתבססות על קביעות נוכחות המטפל, הסטינג הטיפולי וכו'). תהליך בחינת ההגנות כולל שלושה מרכיבים עיקריים ומתבסס על חקירה משותפת עם המטופל בשאלות הבאות: 

1. האם התרחשו שינויים במבנה ההגנות של המטופל? במידה וכן, אילו תפקודים או מסגרות השתנו או נלקחו? 

2. מהי צורת ההתייחסות של המטופל להגנותיו? כיצד הוא סבור כי שמרו עליו? האם הגבילו אותו? מה הן סיפקו לו? האם השינוי שלהן היה מלווה בסבל, זעזוע או הנאה? 

3. התבוננות על הגנות חלופיות: אילו בחירות עשה המטופל בתקופה זו? מה היה שיקול הדעת שלו? כיצד הגיב למצב? 

בחזרה לדוגמה הקלינית שהוצגה קודם, אני ושרון מתבוננות על הזמן שמתפנה בחייה כאשר היא אינה עסוקה בתכנון המפגש המזדמן הבא, המסיבה הבאה או ההרפתקה הבאה. דרך כך אנחנו מבינות כמה זמן, מחשבה, אנרגיה והתכווננות היא השקיעה לקראת אירועים מעין אלו, וכיצד הם מילאו עד אפס מקום כל פינה פנויה בחייה במשך שנים ארוכות. מתוך התבוננות זו אנו מבינות כי בתקופת הקורונה חל שינוי בהגנותיה של שרון, מכורח הנסיבות והשינוי שהתחולל במציאות החיצונית. הגנותיה המוכרות הוחלפו בהגנה חדשה: מחשבות אובססיביות כלפי פרטנר מיני עמו הייתה בקשר בעבר, וכעת מנקרת בה המחשבה כי אולי פספסה הזדמנות לקשר מחייב עמו. 

השלב השני: גילוי ה'אין' והיפתחות לחוויה

"החיים מפשיטים ממני שכבה אחר שכבה, ובכל פעם אני מופתעת מחדש שמתחת לכל זה אני עדיין קיימת" (מיקה בן שאול)

לאחר בחינת השכבות שהוסרו בשלב הקודם והתבוננות במערך ההגנות של המטופל שהשתנה, מתגלים לנו כל אותם חלקים שניסינו להסתיר מעצמנו או מהסביבה. סדר היום שנקטע, המסגרות שנסגרו, כל ההכתבות התרבותיות הידועות והברורות שמעולם לא עצרנו לשאול את עצמנו דבר לגביהן (הליכה לעבודה, לבית הספר או לגן, ביקורים משפחתיים וכו') - הנם כְּמוֹתה של הממשות הפותחת פתח לקיום מחודש של האפשרות (ביטמן ואחרים, 1992). ניתן להשוות נסיבות אלו למדיטציה בה אנו מנסים לשקוע למצב בו המציאות הפיזית מהווה מעין צעיף המעפיל על המציאות הפנימית, מצב בו רק מי שיצליח להגיע עמוק לתוך הבידוד של עצמו יוכל להסיר את אותו צעיף ולראות את שנגלה (יאלום, 2011). פראנקל (1970) מתייחס לכך שערכים, פעולות ובחירות בחיינו יכולים להוות 'מסכה', הסוואה המכסה על סכסוכים פנימיים נסתרים. לשיטתו, יש להוקיעם ולהסיר את המסכה עד שנמצא בטיפול את החלקים האותנטיים והאמיתיים שבאדם. 

הסרת המסכה ומלאכת החיפוש אחר החלקים האותנטיים היא עבודה עדינה ומורכבת. רובנו חיים במצב מתמשך של 'שכחת ההוויה', נתונים לטרדות היום-יום, להרגלים ולשגרה, כך שהיציאה ממצב זה בהכרח כרוכה בזעזוע, בסבל ובחריקת שיניים (יאלום, 2011). סביר כי תמות ותגובות מעין אלו יעלו אצל מי מהמטופלים שהבינו כי המסכה שעל פניהם הייתה שם תמיד, וכאשר נפלה - הם הזדעזעו לפגוש את עצמם (טראיסט, 2020). לכן, כאשר אנו מתבוננים על 'הצעיפים שהוסרו', עלינו להניח כי כל שיכבה שהוסרה מביאה עמה גם פרידה, תהליך שהוא לעיתים אמביוולנטי ומתמקח. השינוי שנכפה עלינו עם הפרידה מאפשר לנו לראות דברים שקודם לכן לא יכולנו לראות. מרכיב זה בעבודה הטיפולית דורש הסכמה להימצא בפתיחות חווייתית על מנת לייצר הפנמה ואלטרנטיבה נפשית לפגוש קיום משתנה מבעד לשכבות. אצל מטופלים ותיקים מדובר בהזדמנות לחיבור לתמות קודמות ועיבוי התובנה לגביהן, ואצל מטופלים חדשים המצויים בתהליך האינטייק, שיח זה יסייע להגדיר את התשתית להתחלת העבודה הטיפולית.

גם תהליך זה ניתן לראות בהמשך הטיפול בשרון, אשר מעלה בפגישותיה תחושה של כאב עז ושל מצוקה. פתאום עולה בה תחושת דחיפות שלא הייתה לפני כן, והיא מביעה שאט נפש מהתנהגותה שקודם לכן נראתה לה "כיפית ובלתי מחייבת". בשלב זה ניסינו להבין יחד מה הייתה הפונקציה שהסטוצים המזדמנים שימשו עבורה, ושוחחנו על הדיאלוג המתמיד בין חופש לבין מחויבות. עתה, כשהמסך הוסר, מבעבעת בה הכמיהה לקשר מציאותי ואמיתי. חשיפתה של כמיהה זו, שעד כה הוסתרה עמוקות, ייצרה דיאלוג מעמיק יותר על הפחד מקשר והובילה את שרון לגילויים כואבים אך מלאי תקווה אודות עצמה.

המטרה המרכזית ושאלות לבחינה בשלב השני

מתוך כך, מטרתו של השלב השני היא הרחבת היכולת להיפתח לחוויה, היפתחות אשר מתרחשת במעגליות ספירלית, ניזונה מתנועה ומעצימה את התנועה - מה נגלה לי? למה שמתי לב? מה התחדד? אילו רגשות עלו בי במהלך הגילוי? ניתן להניח כי מטופלים בשלב הזה יגלו התנגדות מתוך חוויה של כאב או אימה, ייטו לעשות הפחתת ערך, צמצום או רציונליזציה למה שהתגלה. לכן, ומפאת החשש שמפגין המטופל מאובדן של 'אוטומטים בטוחים' בחייו (התנהלויות, בחירות והחלטות שעשה עד כה ללא הטלת ספק או בחינה של אפשרות אחרת), על המטפל להתמקם מול המטופל בעמדה סקרנית, מלאת אמפתיה, תוך התייחסות סבלנית ומשתהה כלפיו וכלפי התכנים שצפים. המטפל שואף לקדם קבלה אצלו ואצל המטופל - אימוץ רצוני של עמדה פתוחה, מקבלת, גמישה ולא שיפוטית של חוויית ההווה (הייז, סטרוסאל ווילסון, 2012). 

מטרתן של הנקודות להתבוננות בשלב זה היא לכונן מפגש עם גרעין העצמי שעד כה הוסתר, תוך היפתחות לחוויה שגילוי זה מאפשר והרחבת היכולת להשתהות בה. במסגרת כך, נשאל יחד עם המטופל את השאלות הבאות:

1. מה נתגלה למטופל על עצמו, סביבתו, בחירותיו, המציאות וכו'?

2. חיבור רגשי: האם מה שנגלה לו מכאיב, מפתיע, מאכזב, מכעיס, משמח וכו'?

3. חיבור קוגניטיבי: מה המטופל למד על עצמו, על רצונותיו ועל תחושותיו?

4. האם המטופל עבר פרידה מדבר משמעותי? עידוד ההתבוננות על מחסור ועל העדר, תוך עיבוד ותהליכי אבל על מה שעולה – על מה שנמצא מתחת להגנות, על הבנת ההזדקקות החזקה להגנות, על ההבנה כי אולי לא ישובו. 

בשלב הזה בתהליך הטיפולי אני ושרון מתחילות להיפגש עם רגשות גולמיים שונים שלעיתים נראים כי סותרים זה את זה. אנחנו מבינות שעבורה, הימצאות באינטימיות וסיפוק צרכים עמוקים על ידי אדם אחר בהכרח דורשים ממנה הכרה במה שחסר בה עצמה. הכרה זו בחלק מצרכיה האותנטיים כואבת לשרון והיא מתקשה לפגוש בה - היא חשה פגומה, מפוחדת, חסרת אונים ותלותית. היא מתאבלת על אשליית השליטה שהתנפצה לפתע, ונעה בין יכולת להרגיש חמלה כלפי עצמה וכלפי צרכיה ובין גילויי זעם כלפי הנזקקות שלה.

השלב השלישי: אינטגרציה של הנגלה והקיים

"רק בתוך השיגעון של הלילה צפון השלם" (הרב מנחם פרומן)

המפגש עם החוויה הנפשית שהתגלתה על חלקיה השונים מייצרת הזדמנות ליצירת תנועה חדשה. בהיעדר כינון של חיבור ומשמעות עבור המטופל, עלולה תנועה זו להתמוסס ולהידחק שוב לשולי תודעתו. לשיטתנו, האדם הלוקח אחריות על חייו נפגש בבדידות ולאורך זמן מצליח לפתח את היכולת לשאתה על כל משמעויותיה. בהקשר זה, אחריות משמעותה להיות המחבר הבלעדי של הדבר, ולכן כדי להתמסר להתפתחותה של יכולת מנטלית זו יש לוותר על העמדה הפאסיבית בה ישנו אדם אחר המחולל את הדברים. מפגש עם בדידות עמוקה מהווה אם כן רכיב בלתי נפרד מיצירה והתגבשות עצמית, שכן הוא מטיל על האדם אחריות בלעדית לקיומו ולמעשיו (יאלום, 2011). תהליך זה מגולם בגישת ה-Acceptance and Commitment Therapy, המכונה גם ACT ושמה דגש על קבלת המחשבות והרגשות של האדם במקום להדפן. המטרה הטיפולית לפי גישה זו היא קבלת יכולתנו המוגבלת כבני אנוש לשלוט לגמרי בסיטואציות חיינו, כולל ויתור על הרצון להרגשה טובה ובטוחה בכל רגע, ובמקביל, מחויבות לפעול בדברים אשר נתונים לשליטתנו על פי הנכון לנו (הייז, סטרוסאל ווילסון, 2012). 

לאחר הסרת המסך, הנפש מטבעה מבקשת לשזור לה נרטיב, למצוא חוט מקשר המייצר את המשכיות העצמי: "כך וכך הייתי, כך וכך קרה, כך וכך הפכתי להיות". לאחר המפגש עם גילוי ה'אין' בשלב הראשון, ההיפרדות ממנו בשלב השני על מנת לגלות את השכבה שמתחתיו, מגיע השלב השלישי ובו תהליך העבודה על ה'יש' שבתוכנו. בשלב זה מתרחשת הזנת גרעין העצמי האותנטי שנגלה בפנינו קודם לכן, תוך חיזוק היכולת לקבל את מוגבלותנו ואת אי הקביעות במציאות המשתנה. נראה כי שלב זה מתחבר לעמדה נפשית אותנטית של המטופל בה הוא נפגש עם אין סוף האפשרויות הגלומות במציאות ובוחן את האלטרנטיבות הנפשיות שהן מציעות. 

תקופת הקורונה פתחה בפנינו אפשרויות שלא היו קיימות בעבר, ונטייתנו לניסיונות של 'שליטה במציאות' עברו תהליך מקביל של התנפצות והתרחבות (לעבוד מהבית או מהמשרד? לשלוח את הילדים למסגרת או להשאירם בבית? להיפגש עם משפחה וחברים או להימנע?). כל אותן אפשרויות שלא נחשבו ונידונו בעבר הופכות כעת להיות נוכחות בחיינו, מפגישות את המטופל עם חלקי עצמי שנמנע עד כה מלפגוש. כך גם אומרת שרון בפגישתנו: "אז מה אני רוצה? אני לא יודעת ואין לי מושג איך ממשיכים מכאן. אני מפחדת שברגע שכל זה יגמר אני שוב אחזור למרוץ האינסופי הזה". אנחנו מדברות על החלקים השונים המתקיימים בתוכה, נותנות להם שם, מחדדות את הדיאלוג הפנימי שהורחב עם הסרת השכבה החיצונית, פרימה עדינה שחושפת את הפגיעות שברצונותיה של שרון ואת הבהלה להימצא, אך בו בזמן גם את שאיפתה העזה להתקיים ולגדול בשותפות עם מישהו. 

כפי שכותב טריאסט (טריאסט, 2020), אל הקליניקה יגיעו בקרוב פליטי 'נשף המסכות', אלה שלא יסכימו לתת למה שחוו לעבור על פניהם בלא משמעות. משמעות זו היא אמנם סובייקטיבית ונגזרת מהחוויה האישית של כל אדם, אך בתוך כך קיים גם קו מחבר - כל מה שנגלה לנו הוא חלק מאיתנו, חלק שהוסתר וטושטש על ידי פעילויות, רוטינות חוזרות, הכתבות תרבותיות וכו'. לאחר שנגלו אלינו חלקים אלו, מה עלינו לעשות בהם? ייתכן שאת חלקם היינו רוצים להרחיק ולשלוח לתהום הנשייה (או העשייה), בעוד שאת חלקם אנו חוששים לאבד שוב. 

המטרה המרכזית ושאלות לבחינה בשלב השלישי

מטרת העבודה הטיפולית בשלב זה היא לייצר אינטגרציה בין מה שנגלה ונמצא לבין הקיים במודע, להכליל את המרכיבים השונים באותו שלם המהווה את ה'אני'. זאת, תוך הכרה בבעלות שלנו ובאחריות שלנו על הנמצא, וכן קבלה של מה שאינו מצוי בידנו. חמיאל (2020) מתייחס למושג Safeness שמשמעותו הסכמה להרפות מהימנעויות המנסות לייצר אשליית ביטחון מוחלט, עמדה המאפשרת חוויה שלמה יותר של ביטחון תוך הכרה בסדקים. התמקמות המטפל בשלב זה מורכבת מנוכחות יציבה הנושאת בדיאלקטיקה בין קצוות של אובדן ואבל לבין קצוות של צמיחה וחיבור, בתנועה אל עבר היכולת לפגוש את השלם הנוכחי. שלב זה עשוי לייצר אפשרות משמעותית לטרנספורמציה וכיול נפשי, אך בה בעת, עלול גם לעורר בהלה עמוקה ונסיגה מהאפשרות להתמסר לאחריות. בשלב זה נבחן עם המטופל את השאלות הבאות:

1. חיבור לחלקי עצמי אחרים: האם החלקים החדשים שנתגלו מתחברים זה לזה? האם הם נהדפים או מותקפים?

2. מה תרומתם של חלקי העצמי למגוון האפשרויות שיש בחיי המטופל, לבחירותיו, סדר יומו, השגרה שלו, מערכות יחסיו?

3. האם אותם חלקי עצמי מייצרים רצון וכוונה לשינוי, מזמינים לבצע בחירות שהמטופל לא חשב שאפשריות עד אותו רגע? 

4. מה יעזור למטופל להמשיך ולעגן את שנגלה לו במציאות? ואילו צרכים עולים ברגעים של קושי, ייאוש או חזרה לדפוסים קודמים (חיצוניים או פנימיים)?

בשלב זה אני ושרון מנהלות דיאלוג עם חלקי העצמי השונים המתקיימים בתוכה, בוחנות את הביקורת החריפה שעולה בה כאשר היא נפגשת עם צרכיה הרגשיים שטושטשו עד עתה. אנו מרחיבות את היכולת הנפשית שלה לפגוש את עצמה בפגיעותה, שינוי אשר הצית מחדש את הרצון שלה ליצור, לחזור לעסוק בנגינה ובכתיבה בהן עסקה בעבר. מתוך כך, ניזון גם העצמי שלה והתחזק אל מול החלטות שונות אשר דורשות ממנה להיפרד מדפוסים מוכרים ולהסכים ליצור ולהיות באינטימיות קרובה ואמיתית.

סיכום

התייחסות לתקופת הקורונה בטיפול מגלמת בתוכה אי וודאות רבה בנוגע לשינויים שעוד צפויים לנו כיחידים וכחברה. איננו יודעים מהו השלב שאנו נמצאים בו בתהליכי ההסתגלות, ועוד קשה לסכם תקופה שאינה הסתיימה. עם זאת, גם במצב זה ניתן להתבונן על מה שהתגלה לנו עד כה, כל מה שנחשף מתחת לשכבות של הרגלים, דפוסים, שיגרה ונוחות, וכל מה שהחשיפה הפגישה אותנו אתו, על המשמעויות הרבות והשונות של הדבר. מודל זה נכתב מתוך רצון לארגן את החוויה שעולה במפגשינו עם מטופלים, ליצור מתווה שיכלול את 'היש' תוך הכרה ב'אין' ובכך יסייע בעבודה הטיפולית. מדובר בהתערבות שניתנת ליישום באופן ממוקד בתהליך טיפולי קצר, וכן אפשר לפרקה באופן מתמשך ומעמיק לאורך שנים רבות.

על הכותבות

שרה כהן-מאור (MSW) – עובדת סוציאלית קלינית עם התמחות בטראומה, פסיכותרפיסטית פסיכודינאמית בתהליך הכשרה. מטפלת רגשית ב"מרכז משאבים" ובקליניקה פרטית, מדריכת סטודנטים ומרצה במכון מגיד.

שחר הבר (MSW) - עובדת סוציאלית קלינית עם התמחות בטראומה, פסיכותרפיסטית פסיכודינאמית. פסיכותרפיסטית בקליניקה פרטית, עובדת סוציאלית אחראית במרפאת בריאות הנפש של שרותי בריאות כללית ומדריכת סטודנטים.

מקורות

ביטמן, א., בייט-מרום, ר., להב, צ., ופוך, ח. (1992). אישיות תיאוריה ומחקר: תיאוריות ביהביוריסטיות, קוגניטיביות, אקסיסטנציאליסטיות. תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה.

ביתן, ש. (2020). משמעות בצל הקורונה- מבט פסיכואנליטי. בטיפולנט: כתב עת מקצועי לפסיכותרפיה, גיליון 22/20.

ברנע-אסטרוג, מ. (2018). אנשים עדינים: התבוננות בודהיסטית ופסיכואנליטית בעדינות. תל אביב: רוסלינג.

הייז, ס.צ'., סטרוסאל, ק.ד., ווילסון, ק.ג'. (2012). תרפיית קבלה ומחוייבות. תל אביב: אח בע"מ.

טריאסט, י. (2020). רשימות בזמן קורונה- נגיף האימה. כתב עת שיחות- שיחות בימי קורונה, 10-12.

יאלום, א. (2011). פסיכותרפיה אקזיסטנציאלית. תל אביב: כנרת- זמורה ביתן.

מיטשל, ס. א., ובלאק, מ. ג (2006).. פרויד ומעבר לו: תולדות החשיבה הפסיכואנליטית המודרנית. תל-אביב: תולעת ספרים.

פראנקל, ו. (1970). האדם מחפש משמעות- מבוא ללוגותרפיה. תל אביב: זמורה-ביתן.

Heidegger, M. (2010). Being and time. Suny Press.

Jaspers, K. (1963). General psychopathology. (trans: Hoenig, J., Hamilton, MW). Manchester University.Heidegger, M. (2010). Being and time. Suny Press.