תולדות השיגעון בעידן התבונה: חשיבה עכשווית על פסיכוזה

"ממש מן ההתחלה, כאשר החיים מחייבים אותנו למשמעת הנוקשה שלהם, מתעוררת בתוכנו התנגדות כנגד הקשיחות והחד-גוניות של חוקי החשיבה וכנגד דרישות בוחן המציאות. ההיגיון נעשה האויב" (Freud, 1933: 333).

כמה התפתחה הפסיכולוגיה מאז אותה טענה ידועה של פרויד, לפיה הנטייה לפסיכוזה מצויה בכולנו? יש שיאמרו שעברנו דרך ארוכה מאוד – הגותית, מחקרית ופוליטית – בכדי לחזור לאותה טענה בדיוק. אחרים יטענו כי התרחקנו מאוד מהיכולת לחשוב באופן מעמיק על מהות הפסיכוזה, אשר "הופקעה" לטובת שיח סימפטומטי גרידא. כך או כך, מהווה השיגעון מוקד עתיק יומין לוויכוחים סוערים, והעיסוק בו דורש לגעת במקומות הזרים והמאיימים ביותר של הסבל האנושי. בגיליון זה, קיבצנו עבורכם חשיבה עכשווית בנושא פסיכוזה, המתעקשת באומץ לדבר פסיכואנליזה גם בעידן המדיקליזציה של הנפש.

נפתח בהרצאתה של פרופ' ננסי מקוויליאמס בעת שביקרה בישראל לרגל הכנס "פסיכוזה, טראומה והחלמה", אשר התקיים מטעם האיגוד לקידום גישות פסיכולוגיות וחברתיות לפסיכוזה (ISPS) ונסקר על ידי ארני זקס. מקוויליאמס, אחת מהכותבות החשובות ביותר בפסיכותרפיה בת זמננו, סוקרת בהרצאתה "חשיבה מחדש של השיגעון – טיעונים בעד תפיסה רב-ממדית של פסיכוזה" את אופן התפתחותן של האבחנות הפסיכיאטריות, ומדגישה את הצורך האבחוני והטיפולי לראותן כניצבות על ספקטרום אחד רחב. בהמשך, היא מציעה כלים לטיפול במבנה האישיות הפסיכוטי ובליקויים בבוחן המציאות, תוך שהיא מביאה מניסיונה עתיר השנים בטיפול פסיכואנליטי בהפרעות מסוג זה.

בהרצאה נוספת מכנס מרתק זה שסקר עבורנו יובל גאון, עסק פרופ' ג'ון ריד בפיתוח מודל ביו-פסיכו-סוציאלי אמיתי לשיגעון. בהרצאתו, התייחס למדיקליזציה של הסבל האנושי, אשר הגיעה לממדים חסרי תקדים בעשורים האחרונים, במיוחד בתחום הפסיכוזה, אשר כמעט ונכבש לגמרי בידי הפסיכיאטריה. בכדי להבין את שורשי התופעה, ביקש ריד להתחקות אחר היחס שלנו כחברה להפרעות נפשיות ולבני האדם הסובלים מהן, תוך שהוא מביא ממצאים מחקריים המדגישים גורמים פסיכו-סוציאליים להפרעות הפסיכוטיות, ובניהם עוני, מוצא אתני והתעללות בילדות.

עוד על תפיסת השפיות והשיגעון, הנורמלי והלא נורמלי, ניתן למצוא בסקירת הרצאתו של האנליטיקאי נוויל סימינגטון "ויניקוט, העצמי האמיתי ופסיכוזה", אשר התקיימה במרכז וויניקוט בישראל ונסקרה על ידי נוגה אריאל-גלור. סימינגטון קושר בין העיוות של העצמי במונחי עצמי אמיתי ועצמי כוזב, ומתאר את תפקידן הייחודי של הגנות אלה במטופלים פסיכוטיים. זאת ועוד, הוא מבקש להתחקות אחר הניסיון של ויניקוט להבחין בין המציאות לדלוזיה, המבקשת להגן על העצמי ולהחזיקו כלוא, אך מדגיש כי זו עשויה להתנפץ דווקא בעת החיבור האותנטי לעצמי האמיתי.

לסיום, ומפרספקטיבה ייחודית לנושא זה, נמליץ לעיין בסקירת הרצאתו של ד"ר ירון גילת "אני צריכה אישור" – הצגת מקרה קליני על מה שרשום בגוף הפסיכוזה, אשר נערכה בכנס השנתי של החטיבה הרפואית ונסקרה על ידי רוז דגן. גילת עסק בהרצאתו בשאלות אתיות ומקצועיות הנוגעות למתן אישור רפואי למטופלים לערוך שינויים פלסטיים בגופם, ובניסיון להבין את המצע הנפשי שעל גביו מתהווה בקשה מסוג זה. דרך דילמה זו, העמיק גילת בגבולות הנזילים בין הפסיכוזה לנוירוזה, והתייחס לשאלת בוחן המציאות בהפרעות בדימוי הגוף. בנוסף, הוא התייחס לחרדות העמוקות הקשורות להתפרקות הגוף, המעלות שאלות אודות תפיסת המציאות והדמיון של כולנו.