חיפוש

יש נביא בעירו: תיאוריית הקידוד המנבא בחדר הטיפול

ד"ר הדס מור אופק

הקדמה

אני יושבת בכיסא שלי. הוא יושב מולי. מספר על הכישלון שהוא מרגיש כל ערב שבת כשהוא בבית ההורים. הוא נפגש עם חברי ילדות שמבקרים גם הם את הוריהם, ולמרות שיש אווירה נחמדה, והוא מוצא נושאי שיחה משותפים איתם, בדרך הביתה חוזרת ומשתלטת עליו ההרגשה שהוא אינו חלק מהם, שהם לא ממש מקבלים אותו, ושלמעשה, גם אם זה נראה אחרת - הוא נשאר בצד. אני מקשיבה לו, מרגישה צער על מה שהוא מספר, ומרגישה צער לא פחות גדול על כך שמהיכרותי הארוכה איתו, את יודעת, כבר כמעט שנה שאני מדברת עליו בהדרכה, נראה שדבר אינו משתנה. ואת יודעת בכמה אופנים ניסיתי לעזור לו. הוא הרי פנה בהתחלה לטיפול קוגניטיבי-התנהגותי (CBT). ואני חשבתי שזה באמת משהו שיכול לעזור לו. היה מאוד ברור שיש לו דפוסי חשיבה שליליים שמשמרים תחושה של דחיה ושל חוסר ערך. עבדנו על זה, וזה מאוד דיבר אליו. הוא זיהה את הנטייה שלו לחשוב באופן שמרפה את ידיו וגורם לו להיות יותר מכונס בעצמו. התחלנו לעבוד על אופני שיחה ונוכחות אחרים, וזה באמת שינה את סוג האינטראקציות שהוא יצר, אבל עדיין מצב רוחו היה מדוכדך והוא אמר שהניסיונות הללו לא מצליחים לשנות את התחושה שלו.

את זוכרת שהצעת לי אז לנסות לחשוב על כל העניין מזווית אחרת? ביקשת ממני לשים לב למה שהוא מעורר בי, למה שהוא מחפש אצלי, ולהתבונן האם זה עשוי להיות קשור לתקיעות. ובאמת התחלתי להבחין בכך שאנחנו מייצרים יחד מעין ריקוד ידוע מראש שבו אני מגיעה אל הפגישה מלאה בהתלהבות וביוזמה, והוא כביכול בעניין אבל די מהר זה שוקע, והוא נהיה שוב מדוכדך, ואז אני מתאמצת יותר, ממש מזיעה בפגישה כדי "להדביק" אותו בתקווה שלי, ובסיום הפגישה הוא כאילו מתרצה לכך, ואנחנו עוברים עוד שבוע איכשהו, עד לפעם הבאה, וחוזר חלילה. מאז שהצלחתי להבחין בכך, החלטתי להתמקם מולו באופן אחר. להיות בעמדה יותר נינוחה ומתבוננת, ולהתפתות פחות לריקוד הזה. ובאמת, תקופה ארוכה מאוד שאנחנו שם, והוא מבחין בכך שמשהו אחר קורה בינינו, ודיברנו על כך, ניסינו להבין מה הדבר שאנחנו חיים כאן. הוא כאילו מתעניין, חושב, משתף, אבל שבוע אחר כך הוא חוזר, והתחושה הכבדה שבה. אני מרגישה שהכל צפוי מראש. הוא תקוע ואני תקועה.

כמה פעמים יצא לנו לחוש במהלך עבודתנו הקלינית תחושה של תקיעות, של העדר תנועת צמיחה, של אובדן דרך? כמדומני שחוויות מורכבות אלו מוכרות לכל מטפלי הנפש, תהיה גישתם הטיפולית אשר תהיה. ולעומת זאת, מה מרגשת וממלאת היא חווית היצירה, הגילוי והשינוי בחדר הטיפול. המשמעות העמוקה והחיות שמתעוררות בעתות אלו הן המניע האמיתי לבחירה המקצועית-והכה-אישית-שלי בתחום הפסיכותרפיה.

התנועה בין רגעים של גילוי ושינוי לבין רגעים של תקיעות וחזרתיות היא לחם חוק בעבודת הטיפול הנפשי. אני מזמינה אותנו לצאת למסע קצר בתחום חקר המוח, מסע שעשוי לתרום להבנה מרעננת אודות התרחשויות אלו, ואולי גם לתת לנו כיווני חשיבה חדשים.

בצמד המאמרים הבא ארצה להתבונן מזווית חדשה על התהליכים המתרחשים במהלך הטיפול, ומטלטלים אותנו ואת מטופלינו בין קטבים אלו. במאמר זה, המורכב משלושה חלקים, אתמקד בתאוריה עדכנית גלובלית על תפקוד המוח בשם "תאוריית הקידוד / העיבוד המנבא", המכונה גם "עיקרון האנרגיה החופשית". בחלקו הראשון, "בין ניבוי להפתעה", אערוך היכרות עם העיקרון הבסיסי של פעולת המוח - עיקרון הניבוי. אעמוד על חשיבות ניבוי הגורמים למידע הנקלט בחושינו לשם שמירה על החיים, ואציג את המושגים הבסיסיים של התיאוריה: טעות הניבוי ואנרגיה חופשית. בחלקו השני, "מערכת הניבויים", אעסוק בהתפתחות מערכת הניבויים ובפעולתה ההיררכית האנכית והאופקית. בחלקו השלישי והאחרון, "קשירת האנרגיה החופשית", ארחיב על האופנים בהם המוח עוסק בקשירת האנרגיה החופשית ובתיעולה לטובת שמירה על החיים ושגשוגם.

בהמשך, במאמר הבא: "יש נביא בעירו: חשיבה קלינית לאור תיאוריית הקידוד המנבא", אקשר את תיאוריית הקידוד אל כמה מהתהליכים המתרחשים במהלך הטיפול הנפשי, ולדגשים הנובעים ממנה בתוך הפרקטיקה הקלינית.

התפתחות חקר המוח

בשני העשורים האחרונים אנחנו עדים להתפתחות גדולה מאוד בתחום חקר המוח, אשר מאפשרת התבוננות בקשר שבין הרובד המנטלי לבין הרובד הפיזיולוגי. כך, תאוריות פסיכולוגיות מוכרות העוסקות בנפש האדם ובהתפתחותה יכולות להיבחן לאור ההבנות החדשות אודות תפקוד המוח.

אולם לא תמיד המוח היה האיבר אליו יוחסה הפעילות המנטלית. בעבר, הלב ואברי גוף אחרים הם שנחשבו למקום המשכן של הנפש. יחד עם זאת, כבר בתקופה היוונית הקלאסית ניתנה תשומת לב מיוחדת לקשר בין המוח לבין הנפש. בתקופתו של היפוקרטס, הנחשב ל"אבי הרפואה המערבית", התבסס החיבור בין המוח לבין הנפש על תצפיות קליניות באנשים שסבלו מפגיעות ראש שונות ובעקבותיהן התחולל שינוי נפשי (טרנבול וסולמס, 2005).

תחום חקר המוח החל להתפתח באופן שיטתי לפני כ-150 שנה עם עבודתו של פול ברוקה, אנתרופולוג ורופא צרפתי. ברוקה זיהה קשר בין פגיעה אנטומית באזור הקדם מצחי של קליפת המוח לבין פגיעה ביכולת להפיק מילים בעלות משמעות. בעקבות גילוי זה, החלה פעילות בת עשרות שנים למיפוי התפקודים של אזורי מוח שונים, גישה אשר כונתה "לוקליזם". במקביל אליה, התפתחה גישה אחרת ביחס למוח אשר כונתה "אקוויפוטנציאלית". תומכיה גרסו כי לא משנה מהו המיקום האזורי של הפגיעה במוח - אלא כמות ועוצמת הפגיעה שנגרמה. לפיכך, הפעולות המנטליות הן אינן תוצר של פעילות אזור ספציפי במוח, אלא תוצר של פעילות מוחית גלובלית.

רק כמאה שנים לאחר מכן הוצגה תיאוריה ששילבה בין שתי גישות אלו. אלכסנדר לוריא, נוירולוג רוסי, הציע ב-1966 את המונח "מערכות תפקודיות". המערכות התפקודיות מתייחסות לתפקודים מנטליים המתאפשרים באמצעות פעולה אינטגרטיבית של מספר מבנים במוח, אשר לכל אחד מהם התמחות ספציפית. תפישה זו הפכה לתפישה המקובלת בתחום חקר המוח, ובמסגרתה נחקרו היבטים מנטליים כגון תהליכי תפיסה, למידה וזיכרון.

בשנות ה-90 של המאה הקודמת חלה התפתחות טכנולוגית מרשימה בתחום החישוביות, העוסק במודלים ובפונקציות אשר ניתנים לחישוב. כחלק מכך, פותחו מחשבים ואלגוריתמים שאפשרו התמודדות עם כמות נתונים אדירה. התפתחות זו היוותה מנוף להתקדמות גדולה בתחום חקר המוח, שכן היא אפשרה פיתוח שיטות להדמיות מוחיות (דוגמת fMRI או DTI), ועל ידי כך הנגישה התבוננות בפעילות המוחית של אדם חי בזמן פעילויות מנטליות שונות. הדבר הביא להאצה בתחום חקר המוח וליכולת לחקור תופעות מנטליות מורכבות דוגמת רגשות, מודעות תחושת עצמי, וכן את הפעילות המוחית בזמן מצבים מנטליים מורכבים דוגמת סטרס.

תאוריית הקידוד המנבא: מבט אינטגרטיבי על פעולת המוח

בשלושת העשורים שעברו מאז החלו חוקרי המוח לעשות שימוש בשיטות אלו, נצבר ידע רב אודות פעולת המוח. אולם למרות זאת, ישנן מעט תיאוריות גלובליות ביחס לשאלה כיצד המוח עובד. מתחילת המאה ה-21 החלה להתגבש "תאוריית הקידוד המנבא/העיבוד המנבא" (Predictive Coding/Predictive Processing Theory), המכונה גם "עיקרון האנרגיה החופשית" (Free Energy Principle). מדובר בתאוריה אינטגרטיבית אודות פעולת המוח המאגדת בתוכה הסבר לכלל התופעות המנטליות תוך שימוש במנגנון אחד (Friston, 2006, 2010). היא מעוגנת ברמה האנטומית וברמה התפקודית של המוח.

תאוריה זו התגבשה באחד מענפי מדעי המוח, תחום החישוביות העצבית (Computational Neuroscience), מתוך הבנה שכלל הפעילויות המנטליות מבוססות על עקרונות ומנגנונים חישוביים (2019 ,Northoff). מספר דמויות מהתחום מזוהות עם כיוון תאורטי זה, ביניהן קרל פריסטון, יעקב האווי, אנדי קלארק וגאורג נורטוף. ממצאים מחקריים הולכים ונצברים לטובת תאוריה זו, והיא נתמכת בטיעונים רבים מתחום הנוירו-פילוסופיה (Hohwy, 2013).

ובכן, מה אומרת אותה תאוריה אינטגרטיבית? מהו אותו מנגנון יחיד המסביר את כלל הפעילויות המנטליות? המנגנון סביבו סובבת התאוריה הוא מנגנון הניבוי - פעולת ההסקה אודות המתרחש בסביבה. למעשה, מנקודת מבט זו, פעולת הניבוי היא התפקיד היחיד של המוח, וזו הדרך היחידה בה אנו, כאורגניזמים, שורדים.

נושאים נוספים שיכולים לעניין אותך:

ο מפרויד ל’קידוד מנבא’: קובי טיברג

ο התיאוריה הפולי-וגאלית ויישומיה בטיפול נפשי

ο ממחקר המוח אל חדר הטיפול: ד"ר הדס מור אופק

חלק ראשון: בין ניבוי להפתעה

המוח כאיבר מנבא, היסקי, הוא רעיון חדש-ישן. רעיון זה הוזכר כבר במאה ה-18 בכתיבתו של הרמן פון הלמהולץ, רופא ופיסיקאי גרמני, שטען כי תפקידו המרכזי של המוח הוא לנבא את הגורמים לקלט שנקלט במערכת החושים שלנו (Helmholtz, 1860 אצל Clark, 2019). ניבוי זה חיוני להבנת מצב העניינים בסביבתנו וכדי להצליח לשרוד בה. למרות השורשים המוקדמים של רעיון המוח כאיבר מנבא - פיתוח תאוריה המתבססת על רעיון זה מהווה מפנה פרדיגמטי חדשני.

עד לאחרונה נתפס המוח כפילטר פאסיבי של מידע סנסורי, שמתבסס על קשרים בין גירויים לתגובות. אם נשתמש במטאפורה שכיחה מתחום המדעים הקוגניטיביים – המוח נתפס כמעין מחשב שקולט באופן פאסיבי מידע, מעבד אותו ומציג פלט. ההתפתחויות בתחום חקר המוח אפשרו לנער את האבק מרעיונותיו של הלמהולץ, ולזהות את המוח כאיבר פרו-אקטיבי שמייצר מודלים סטטיסטיים (ניבויים) אודות הסביבה, ובוחן אותם לאור דגימות חושיות, קרי, המידע הסנסורי הנאסף. מעבר לכך, המוח אינו רק פועל באופן תגובתי, אלא מייצר השערות גם לקראת דברים הצפויים להתרחש ואשר רלוונטיים לאורגניזם. דינמיקה זו מאגדת את התפיסה, המחשבה, הלמידה והפעולה לכדי היבטים שונים של מהלך יחיד גלובלי שמקיף את כלל הפעילות המוחית.

ניבוי, הומאוסטזיס ומענה על צרכים רגשיים

הצורך לנבא את המתרחש בסביבה קשור לעיקרון כללי המצוי בפעולתן של מערכות סתגלניות, המכונות גם "מערכות ארגון עצמי" (Self-Organizing Systems), אשר מצויות ביחסי גומלין עם סביבתן. מה שמאפיין מערכות אלו הוא הצורך לפעול בניגוד לנטייה לאנטרופיה, כלומר, בניגוד לנטייה להתמזגות ולהיטמעות בתנאי הסביבה. ניקח כדוגמא את גוף האדם, אשר יכול להתקיים בטווח צר מאוד של תנאים (טמפרטורה, ריכוז חמצן, לחות וכו'). כדי לחיות, על הגוף להיות מצויד באמצעים לשמור על האיזון הצר הזה, ההומיאוסטזיס, כנגד תנאים סביבתיים משתנים. ואכן, מערכות רבות בגוף האדם מוכוונות לשמירה על האיזון ואנרגיה רבה מושקעת בכך.

המוח הוא האיבר האחראי על כלל הפעולות המיועדות להתנגדות לאנטרופיה, כלומר, לשמירה על ההומאוסטזיס. פעילות המוח מוכוונת לשם תמרון בסביבה חיצונית משתנה, וזאת על ידי יצירה בלתי פוסקת של ניבויים, מודלים, שתפקידם לייצר התאמה בין הצרכים ההומיאוסטטיים של הגוף לבין הסביבה. הניבויים (אשתמש במושגים ניבוי/מודל כמושגים אקוויוולנטיים) הם למעשה השערות בדבר הגורם למידע החושי הנקלט, והם כוללים בתוכם גם היבטים בדבר התועלת והסיכון של הגורם המשוער, וכן אופני התייחסות תואמים כלפיו.

תהליכי הניבוי מתייחסים לא רק לשמירה על ההומאוסטזיס הפיזיולוגי, אלא גם למתן המענים הדרושים לצרכים הרגשיים של האדם. הצרכים הרגשיים מבטאים גם הם את המידה בה נשמרים שלומו ושרידותו של האדם, כמו גם יכולתו לשגשג ולהתרבות. הניבויים מתייחסים אם כן גם לתחום הרגשי והבין-אישי, והם יכולים להתאים להתרחשות בה נמצא האדם ובכך להניע אותו לפעול באופן בו צרכיו יסופקו. למשל, כאשר אני נמצאת בנוכחות אדם אחר שהניבוי אודותיו הוא כי מדובר באדם בטוח עבורי - אני עשויה לשתף ברגשות פגיעים וכך לזכות בהקלה ריגשית.

בנוסף, הניבויים עוסקים לא רק בניבוי הסביבה החיצונית (Exteroception), אלא גם בניבוי הסביבה הפנימית (Interoception), העצמי והגוף (Fotopoulo & Tsakiris, 2017). המוח מפעיל תהליכי היסק גם ביחס למידע חושי המתקבל מתוך הגוף עצמו. רבות מפעולות אלו נעשות באופן אוטומטי, באמצעות מערכת העצבים האוטונומית, וחלקן מערבות ניבויים הקשורים לחוויית העצמי ולרגשות (Seth & Friston, 2016). ניתן לקשור לכך את התופעה המוכרת של חרדת ציפייה. במצב זה, לנוכח מצב צפוי כמו למשל מבחן מכריע, מתחולל ניבוי ביחס לתחושות רגשיות וגופניות, וכך, כאשר נרשמת תחושה של תופעות גופניות כדוגמת עלייה בדופק או כיווץ בבטן - מתהווה תגובת חרדה.

טעות ניבוי (הפתעה) והיווצרות אנרגיה חופשית

כאשר המודלים שמייצר המוח מותאמים לצרכי הגוף והסביבה, הם מתנהלים באוטומטיות. כך למשל, התפקודים האוטונומיים של הגוף מתרחשים ללא מודעות להתרחשותם כל עוד הם מתנהלים כשורה. כאשר ישנה חריגה, דוגמת ירידה בטמפרטורת הגוף בזמן קור קיצוני בסביבה, נוצרת יציאה מהאיזון. חריגה זו מהווה סטייה מהציפייה, ובמושגי התאוריה המדוברת - "טעות ניבוי" או "הפתעה". משמעות הטעות היא שהמודל הקיים אינו מזהה נכונה את המתרחש בסביבה, ולפיכך אינו נותן מענה מספק לשמירה על ההומאוסטזיס, כלומר, על החיים (כך למשל, המנגנונים האוטומטיים ששומרים על טמפרטורת גוף מאוזנת במרבית המצבים אינם יעילים מספיק בתנאי סביבה קרה מאוד, וכך נוצרת סכנה להיפותרמיה).

במונחי התאוריה, השאובים גם הם מכתביו של הלמהולץ (Helmholtz, 1860 אצל Clark, 2019), טעות הניבוי מייצרת את מה שמכונה "אנרגיה חופשית". אנרגיה חופשית היא מונח הלקוח מעולם המושגים של הפיסיקה, וליתר דיוק, מתחום התרמודינמיקה. הלמהולץ השתייך לקבוצה הברלינאית, קבוצת מדענים ששמה לה כמטרה לתאר באמצעות חוקים פיסיקליים את תופעת החיים בכלל ואת החיים האנושיים בפרט. חברי הקבוצה, ובעקבותיהם גם נוירולוג צעיר בשם זיגמונד פרויד, עסקו בניסיונות לדייק את התהליכים הפיסיקליים שבבסיס תופעות מנטליות. פרויד עסק בכך עוד לפני שפנה לנסח את התיאוריה הפסיכואנליטית.

השימוש במושג "אנרגיה חופשית" הוא אחד התוצרים של הניסיון לאינטגרציה בין הפיסיקלי לבין המנטלי. הביטוי "אנרגיה חופשית", בו נעשה שימוש בחוק השני של התרמודינמיקה, מתייחס לקיומה של אנרגיה עודפת במערכת. כלומר, לאנרגיה שאינה מתועלת לפעולה באמצעות מנגנוני המערכת. אם בגוף האדם עסקינן - אנרגיה שאינה מתועלת היא אנרגיה שאינה מושקעת בשמירה על ההומאוסטזיס, משום שאינה מושקעת בשמירה על החיים בתוך הסביבה הנתונה. מכך ברור כי כדי לאפשר את החיים, המוח צריך למצוא דרכים על מנת להפחית את האנרגיה החופשית, העודפת. כפי שהוזכר, ניתן לתאר את הפעולה המתמשכת של המוח בתור בניה של מודלים אודות הגורמים הפועלים בסביבה, מודלים שמכוונים לפעולות מתאימות. טעות הניבוי מצביעה על אי דיוק של המודל, ולכן האנרגיה שהייתה אמורה להיות מושקעת בפעולה המצופה - הופכת לאנרגיה עודפת, ל"אנרגיה חופשית" (Clark, 2019; Hohwy, 2013).

במישור הפיזיולוגי, אנרגיה חופשית יכולה למשל להתבטא במתח שרירי שאינו מקושר לפעולה, כמו תגובת רעד במצבים פוסט-טראומטיים. במישור המנטלי, אנרגיה חופשית עשויה להתבטא באי שקט, מתח או מועקה לנוכח אירוע לא מצופה, לצד העדרה של תוכנית פעולה מותאמת. אנסה להציג זאת באמצעות דוגמה קלינית קצרה:

א' נעדר מהטיפול במשך שלושה שבועות. הוא נדבק בקורונה והרגיש רע מאוד לאורך ימים רבים. באותם ימים עלה חשש כי יהיה צורך לאשפז אותו בבית חולים לאור רמות חמצן נמוכות. המטפל של א' שמר איתו על קשר כמעט יומיומי. הוא דאג לו מאוד, וחשש כי רצונו המועט והשברירי של א' לחיות בימים כתיקונם עשוי להיות לו לרועץ במאבק במחלה. המטפל ידע עד כמה הקשר עמו משמעותי לא', וחשב כי נוכחותו הרגשית לצד א' תיטיב איתו. כאשר א' התחזק במעט, הוא ביקש לחזור ולהיפגש. המטפל היה נרגש לקראת המפגש עם א'. לאחר הדאגה הכבדה לשלומו, הוא חש שהקשר ביניהם התחזק, והוא ציפה לפגישה חמה וקרובה. כאשר א' התיישב בכיסאו, הבעת פניו הייתה קרה וקולו היה מרוחק. המטפל מצא את עצמו מבולבל והתקשה למקד את מחשבותיו. הוא חש מועקה בבטנו וחולשה בידיו.

דוגמא זו ממחישה כיצד הניבוי של המטפל אודות המפגש הבין-אישי עם המטופל, יצר ציפייה רגשית-התנהגותית. כאשר הניבוי לא תאם את ההתרחשות, נוצרה טעות ניבוי ושחרור של אנרגיה שהייתה אמורה להיות מכוונת אל מפגש קרוב ונעים. האנרגיה החופשית, העודפת, התבטאה בבלבול ובתחושות גופניות שאינן מכוונות פעולה. טעות הניבוי, המייצרת את האנרגיה החופשית, מסמנת אי התאמה, אי סדר – משהו שציפינו לו לא התרחש בסופו של דבר, או להפך, התחולל דבר מה אותו כלל לא צפינו.

על מנת להפחית את אי הסדר ולהשיב את ההומאוסטזיס על כנו, יש צורך בתיעול מחדש של האנרגיה העודפת. תהליך זה מכונה "קשירה" (Binding) של האנרגיה החופשית. למעשה, אם נרצה לסכם את תאוריית הקידוד המנבא על רגל אחת, נוכל לומר שהיא מתמקדת הן בדרכים השונות בהם המוח מייצר מודלים (ניבויים) והן באופנים בהם המוח קושר אנרגיה חופשית, כל זאת, בשירות החיים.

סיכום ביניים

תאוריית הקידוד המנבא מזהה את תפקידו הבלעדי של המוח כמייצר מודלים אודות הסביבה בה חי האדם, במטרה לשמור על חייו ועל רווחתו. כאשר המודלים, הניבויים, תואמים את המתרחש בסביבה, ישנה התאמה בין פעולות האדם לבין צרכיו. כאשר הקלט החושי מהסביבה אינו מתאים לניבוי, מתרחשת "טעות ניבוי", שגורמת בתורה לשחרור של "אנרגיה חופשית". האנרגיה החופשית היא אנרגיה שאינה מתועלת לפעולה המותאמת לצרכי האדם בסביבה בה הוא שרוי, והדבר פוגע במאמציו של האדם לחיות חיי רווחה וביטחון.

בחלק הבא של המאמר נבין כיצד מתהווים הניבויים ונעסוק בדרכי ה"קשירה" של האנרגיה החופשית, כלומר, כיצד המוח פועל להשבת הסדר על כנו. בהמשך, במאמר הבא, נחבר הבנות אלו אל השדה הקליני.

חלק שני: מערכת הניבויים

בחלקו הראשון של המאמר ערכנו היכרות עם העיקרון הבסיסי של תיאוריית הקידוד, שמציעה מבט אינטגרטיבי על פעולת המוח. העיקרון הבסיסי שלה הוא עיקרון הניבוי, ההסקה. במובן זה, תפקידו של המוח הוא לנבא אודות המתרחש בסביבה, כלומר לייצר מודלים ולעדכן אותם על פי המידע הנקלט מהסביבה. כל זאת, על מנת לאפשר לאינדיבידואל לחיות, להתרבות ולשגשג. פגשנו את המונחים "טעות ניבוי" ו"אנרגיה חופשית", הממשיגים את המצב בו הניבויים אינם תואמים את המידע החושי הנקלט מהסביבה, מצב המצריך מענה. בחלק זה נרחיב את ההבנה אודות היווצרות הניבויים שיוצר המוח, והמבנה שלהם.

כיצד מתהווים הניבויים?

הניבויים הבסיסיים ביותר שלנו הם א-פריוריים, כלומר מולדים. הם תוצר של גורמים אבולוציוניים, גנטיים ואפי-גנטיים, שמציידים את בן האנוש כבר מלידתו ביכולות בסיסיות לניבוי מצבים בסביבתו (Clark, 2019). דוגמא לכך ניתן לראות בכל הרפלקסים האנושיים, הקושרים בין רשמים סנסוריים (כמו מגע באובייקט בטמפרטורה גבוהה מאוד) לבין מודל תגובתי (רפלקס רתיעה מהאובייקט החם).

המנגנונים המולדים מייצרים רפרטואר בסיסי עליו ייווצרו הניבויים. לדוגמא, מערכת החושים המולדת, האופיינית לכל אורגניזם, מייצרת את התנאי הבסיסי הראשוני לקליטת מידע ממנו ניתן לייצר ניבויים אודות הסביבה. הניבויים אינם מתהווים באופן אקראי, אלא מושפעים מהערך ההישרדותי שיופק מיצירתם. מגבלות הגוף של כל אורגניזם, בתוך הסביבה הספציפית אליה הוא נולד, משפיעות על האופן בו האורגניזם יסרוק את סביבתו, יאסוף ממנה מידע וייצר מודלים הרלוונטיים לחייו. ניתן לומר לפיכך, שהגורמים המולדים מאפשרים גמישות רבה לאורגניזם ללמוד את סביבתו הספציפית, כלומר, הם מייצרים תשתית הפתוחה למגוון של תהליכי למידה בהתאם לתנאי הסביבה בה מתפתח האורגניזם, מה שמכונה לפי קלארק (2019) "Developmentally Open".

בהקשר זה, התאוריות הפסיכואנליטיות והפסיכולוגיות השונות מנסחות כל אחת בשפתה את מצב העניינים המתואר. ההורות לה זוכה הרך הנולד מהווה את הסביבה בתוכה מיוצרים הניבויים הראשונים. הורות מיטיבה מעניקה לפעוט אפשרות לפתח מערכת גופנית-מוחית-רגשית שמאפשרת לו, כאינדיבידואל ספציפי, לחיות בעולם המסוים אליו הוא נולד. האינטראקציות המשמעותיות שחווה התינוק בראשית חייו הן עם הדמויות המטפלות, להן הוא נזקק כ"ווסתים" השומרים על חייו. זוהי הסביבה, זהו עולמו. המידע החושי מגיע אל התינוק המתפתח בצורה של סדירויות מולטי-סנסוריות, הכוללות בתוכן מרכיבים חושיים מרובים, הן חיצוניים והן פנימיים (אינטרוספטיביים, המספקים מידע על תחושות פנימיות בגוף). סדירויות אלו מאפשרות לתינוק ליצור אבחנה בין "אני" ל"לא אני" (Fotopoulo & Tsakiris, 2017).

כך למשל, כאשר אב מלטף את בתו התינוקת, היא מקבלת מרכיבים חושיים מסוגים שונים: תחושות עוריות (טקטיליות) של המגע המלטף, מידע ויזואלי של כף יד הנעה על פני עור וכן מידע המתקבל מסיבי עצב המגיבים למקצב המגע של מה שמכונה "Affective touch". המידע המולטי סנסורי הוא בעל סדירויות זהות שמתארגנות לכדי חוויה אחת שמתרחשת אצל ה"אני" של התינוקת. בשונה מכך, אם היא תצפה בתנועה של אביה מלטף את הלחי של אמה, היא תקלוט מידע ויזואלי שלא יתווסף למידע טקטילי או למידע על Affective Touch, ולכן תיווצר אצלה חוויה של התרחשות אצל "לא אני".

סדירויות אלו מתגבשות לכדי ניבויים אודות קשר ויחסים, היבטים משמעותיים מאוד עבור בן האנוש. תיאור זה מהדהד ללא ספק את תאוריית ההתקשרות.

הציר האנכי: התפתחות מערכת הניבוי כמערכת היררכית 

ההתנסויות של האורגניזם בסביבה הייחודית לו מתניעות תהליך של למידה אשר הולך ומשתכלל לאורך החיים. תהליך הלמידה מתנהל הן בציר אנכי, על פי עיקרון היררכי, והן בציר אופקי, על פי עיקרון של תחרות בין כמה ניבויים אפשריים. תחילה נעמיק בציר האנכי, המתרחש כאמור בתהליך היררכי רב שכבתי (HBM -Hierarchical Bayesian Models; Tenenbaum et al., 2011), בו כל שכבה של מודלים אחראית על ניבוי דפוסי הפעילות של השכבה שמתחתיה (Clark, 2019).

השלב הראשון: הניבויים הבסיסיים

השלב הראשון בהתהוות מערכת לומדת שכזו, הוא שלב בו נלמדות הסדירויות הבסיסיות שבסביבה ומתוכן מתגבשים מודלים בסיסיים המכונים "Hyper Priors". המודלים הללו, המייצגים את העקרונות הבסיסיים ביותר, מהווים תשתית ללמידה המאוחרת יותר. הם מייצרים את היכולת לסווג מהו המידע שמשמעותי לאורגניזם, ומהו מידע שאינו משמעותי ולכן כלל לא ייתפס. כפועל יוצא, שלב זה תוחם את אפשרויות הלמידה בהמשך.

ניקח כדוגמא לכך את התפתחות היכולת להגות צלילים מסוימים. יכולת זו מושפעת מהחשיפה של התינוק/הילד לשפת אמו. הצלילים המבוטאים בשפת האם מציגים בפני הפעוט סדירויות אודיטוריות, סביבן הוא מארגן את חוש השמיעה ואת היכולת שלו לחיקוי ולהפקת צלילים. כלומר, על בסיס הקולות בעלי המשמעות המוצגים בשלבי ההתפתחות הראשונים, מתקבעים מודלים הקובעים את מה שנשמע (האם נבחין למשל בין צליל האות "ל" לבין "ר", ביניהם יתקשו להבחין דוברי סינית, או בין "ר" גרונית לאות "ע'" הערבית, כפי שיבחינו בקלות דוברי ערבית מלידה אך יתקשו להבחין דוברי שפות אחרות). בהמשך, הקלט האודיטורי, יתקשר לתוכן שנוכל להבין ולאופן שנפעל בעקבותיו.

מתוך שכבת הניבויים הראשונית הזו האורגניזם פונה לסביבתו, קולט את המידע הסנסורי ובודק אותו בהתאם לניבויים הראשוניים שערך: מה תואם אותם ומה מייצר טעות ניבוי?

השלב השני: יצירת ניבויים במסגרת תהליכי למידה

כפי שתואר קודם לכן, טעות הניבוי גורמת לשחרור אנרגיה חופשית, דבר העלול לסכן את שלומו של הפרט. לכן, במילים אחרות, טעות הניבוי מחייבת פעולה – קשירה של האנרגיה החופשית שנוצרה. אחת הפעולות האפשריות לקשירה זו היא יצירת ניבוי חדש. הניבוי החדש שנוצר הוא למעשה מודל משוכלל יותר. כך, המפגש בין הניבויים הבסיסיים למידע הסנסורי, מייצר למידה חדשה בתגובה לטעויות ניבוי. הלמידות החדשות מהוות שכבה נוספת של ניבויים יותר מפורטים ומובחנים. תהליך זה ממשיך הלאה, כאשר בכל מפגש של המודלים הקיימים עם מידע סנסורי לא תואם - עשוי להתפתח מודל חדש, מדויק ומובחן יותר מקודמיו.

במהלך הלמידה וההתפתחות הניבויים מתארגנים באופן היררכי, המאפשר תנועה בין מודלים מקיפים ומופשטים מצד אחד, ומדויקים וספציפיים מצד שני. ההיררכיה של הניבויים קשורה לארגון קליפת המוח ולאופן בו הניבויים והמידע הסנסורי "נפגשים".

הדינמיקה המוחית של מערכת הניבויים ההיררכית

קלט חושי מועבר מאברי החוש אל השכבה החיצונית בקליפת המוח, ויוצר בה דפוסי עוררות. זהו הרובד הנמוך ביותר מבחינת ההיררכיה עליה אנו מדברים, אשר מקדד את ההיבטים התחושתיים על פרטיהם (Hohwy, 2013). דפוסי העוררות הללו מועברים "מעלה", אל שכבה יותר פנימית, יותר "גבוהה" בהיררכיה, וכן הלאה. ככל שהעוררות העצבית עולה מעלה (או פנימה) בשכבות ההיררכיה - היא "פוגשת" ניבויים יותר מופשטים ואינטגרטיביים, המתכללים בתוכם שלל ממדים והקשרים.

ומהי בעצם משמעותו של ה"מפגש" המתואר? הניבוי מכיל למעשה את דפוס העוררות העצבית המצופה. כך, כאשר ברובד עצבי נמוך ישנה עוררות המתאימה למצופה ברובד העיצבי שמעליה - נוצרת אינהיביציה בפעילות הנוירונים בשכבה הנמוכה, וזאת באמצעות הסינפסות של תאי העצב בשכבה הגבוהה יותר. כאשר חלק משמעותי מהמידע החושי אינו עובר אינהיביציה, הוא מותיר עוררות בשכבה שמעליו. מצב זה מצריך שימוש בניבוי גבוה יותר, כלומר אינטגרטיבי יותר, בכדי לגרום לאינהיביציה. וכן הלאה. כך, ייתכנו מצבים רבים עליהם לא ניתן כלל את הדעת, בהם העוררות והאינהיביציה יישארו ברמה היררכית נמוכה, שעל אף קיומה - לרוב לא תירשם בתודעה. מצבים אחרים לעומת זאת יעוררו פעילות עד לרמות הגבוהות בהיררכיה, והם יערבו שימוש במודלים מופשטים.

ניבויים אינטגרטיביים הם תוצר של אסוציאציה בין אזורי מוח שונים, הפועלים במקביל בתגובה לאותו גירוי, כפי שלימדנו דונלד הב לפני עשרות שנים: "נוירונים שיורים יחדיו, מחווטים יחדיו" (The cell assembly theory; Hebb, 1949). באופן זה, למרות שנוצרים רשמים חושיים שונים במהותם ברובד הנמוך ביותר באזורים שונים בקליפת המוח (רושם ויזואלי, רושם אודיטורי, רושם טקטילי וכן הלאה) - ההתרחשות הבו-זמנית של רשמים אלו מאפשרת יצירת ניבוי אינטגרטיבי ברובד גבוה יותר ( Correlation theory - von de Malsburg אצל Clark, 2019). זהו ניבוי המקשר מאפיינים אלו לגורם אחד המניע אותם.

במבנה ההיררכי הזה, מתרחשת ללא הרף תנועה מלמטה למעלה ולהפך. הקלט החושי מועבר מעלה ומוסבר על ידי הניבויים, והניבויים מכוונים את תהליך התפיסה לשם איסוף מידע שיאשש אותם ויוציא מהכוח אל הפועל תגובות הכרוכות בהם. המבנה ההיררכי מאפשר התנהלות חסכונית: הניבויים הגבוהים, האינטגרטיביים, מכילים בתוכם ציפייה ביחס לדפוסי העוררות העצבית ברמות ההיררכיה הנמוכות, הכוללות אזורי פעילות רבים. כך, הניבויים הגבוהים מכילים כמות רבה של מידע מפורט ומגוון, ופעולתם מסבירה ומתייחסת לקשת נרחבת של מידע סנסורי.

הדוגמא הבולטת ביותר לכך היא בהיווצרות השפה, בה המילה מאגדת בתוכה שלל נתונים תחושתיים ומשמעויות, על פני שכבות שונות בהיררכיה המוחית – החל מהיבטים תחושתיים גולמיים, עבור במשמעויות סמנטיות ובאסוציאציות למושגים ולמילים אחרות, ועד לקטגוריה שהמילה מייצרת. זהו תהליך של סכמטיזציה, היעיל מבחינה אנרגטית. תהליך רכישת השפה מדגים באופן בהיר את תהליך יצירת הניבויים ופעולתם. התינוקת, שנחשפת להרבה נתונים אודיטוריים "רועשים" במהלך התפתחותה (כאשר חלק מהקולות שמושמעים לה הם בעלי משמעות סמנטית ואחרים לא), מזהה בהדרגה סדירויות בתוך מידע אודיטורי זה. סדירויות אלו מייצרות קטגוריות ראשוניות עבורה, עוד בטרם תהיה לה שפה. היא תפיק מסדירויות אלו צורות, תזהה תחביר, ובשלבים הראשונים תייצר קונספטים/ניבויים ראשוניים. השימוש בניבויים אלו ייצר טעויות ניבוי שתרחבנה את הלמידה ותבאנה לייצור מודלים המתייחסים לפרטים, לדוגמאות. כך מתגוונות המילים הבסיסיות לכדי שפה שהולכת ונבנית (Clark, 2019).

הציר האופקי בתהליך הניבוי

מעבר לעיקרון האנכי, ההיררכי, בו הניבויים מרמות ההיררכיה הגבוהות משפיעים על איסוף המידע החושי והמידע החושי עולה מעלה בהיררכיה כדי לאותת על טעויות ניבוי - המוח פועל גם רוחבית. האינפורמציה החושית הנקלטת מעוררת בו זמנית כמה ניבויים שעשויים להסביר את הקלט החושי, וכל אחד מהם מוכוון פעולה. ניבויים אלו מצויים בתחרות עד לקבלת מידע המכריע לטובת ניבוי יחיד, שקובע בסופו של דבר את החוויה הנתפסת ואת הפעולה התואמת (Cisek & Kalaska, 2010 אצל Clark, 2019). הדבר מדגיש עד כמה פעולת התפיסה ופעולת הניבוי כרוכות זו בזו, שהרי חלק מתהליך בחירת הניבוי המתאים ביותר מערב צורך באיסוף מידע חושי נוסף שיאשר או יפסול כל אחת מהאפשרויות.

תהליך בחירת הניבוי המתאים ביותר לשם הסבר הקלט החושי מבוסס על מודלים סטטיסטיים שהמוח מחשב. במסגרתם, נבחנת הסבירות של כל ניבוי, כלומר, עד כמה מדובר בהסבר שכיח בסביבתו של האינדיבידואל (גם בלי קשר למידע החושי שנתפס)? כמו כן, נבחן עד כמה מהמידע החושי הנתפס מוסבר באמצעות הניבוי (Hohwy, 2013).

כך לדוגמא, אם אעמוד בחוץ וכמות האור שאקלוט תפחת - מהו ההסבר (הניבוי) למידע חושי זה? האם השמים כוסו בעננים? האם השמש שוקעת? ואולי הרכבתי משקפי שמש? כל אחת מאפשרויות אלו מייצגת ניבוי שונה, וכך טומנת בחובה משמעות ופעולה שונות הכרוכות בו. כדי לבחור את הניבוי המדויק ביותר, עליי לאסוף עוד מידע – האם השינוי החושי לווה בתנועה (של הרכבת משקפי שמש)? האם זו שעת בין ערביים? האם נהיה קר יותר? אם לא הרכבתי משקפי שמש, אראה שזו שעת צהרים ואחוש קרירות, הרי שהניבוי בדבר שמים שמתכסים עננים יראה כניבוי הסביר ביותר, ויכוון אותי לחפש מחסה מפני גשם צפוי.

הפעולה האנכית והאופקית של המוח מתרחשת כל הזמן, והופכת את המוח לאיבר אקטיבי, הנכון תמיד לזיהוי ולתגובה.

סיכום ביניים

בחלק זה של המאמר סקרנו את נושא הניבוי. הניבוי/המודל שנוצר במוח אודות המתרחש בסביבה, אמור לאפשר התאמה בין תנאי הסביבה לבין צרכי ההישרדות של האדם. הניבויים מתייחסים לכל היבט בחיים ובסביבה, החל מהמידע החושי שמתקבל מהחוויות שמחוץ לגוף, וכלה במידע החושי שמתקבל מפנים הגוף.

מערכת הניבויים בנויה באופן היררכי, כאשר הניבויים הבסיסיים ביותר בחלקם מולדים ובחלקם נרכשים בשנות החיים הראשונות. ניבויים בסיסיים אלו הם התשתית ליצירת ניבויים, ולמעשה, ללמידת הסביבה שבהמשך החיים. תהליך יצירת הניבויים הולך ומתרחב, כך שבכל פעם שמתחוללת טעות ניבוי, כלומר, שהמידע החושי אינו תואם את הניבוי - יכול להיווצר ניבוי חדש, מדויק יותר. באופן זה מתפתחים עוד ועוד ניבויים, חלקם אינטגרטיביים ומופשטים, הממוקמים גבוה בהיררכיה, וחלקם ספציפיים והקשריים, הממוקמים נמוך מבחינה היררכית.

במקביל, ציינו גם כי פעולת הניבוי מתקיימת לאורך ציר אופקי, בו כל קלט חושי מעורר אפשרויות שונות של מודלים, מתוכן נבחרת אחת.

חלק שלישי: קשירת האנרגיה החופשית

בחלקים הקודמים התחלנו בהיכרות עם תאוריית הקידוד המנבא. למדנו כי תפקידו של המוח הוא בניבוי, בהסקה אודות הגורמים המייצרים את המידע החושי שנקלט – כדי שנוכל לפעול בסביבה משתנה ולשם שמירה על החיים ורווחתם. למדנו כי המוח מייצר ניבויים המאורגנים באופן היררכי. כאשר המידע החושי הנקלט אינו תואם את הניבוי, נוצרת טעות ניבוי, הגורמת לשחרור של "אנרגיה חופשית" - אנרגיה המצויה במערכת שאינה מתועלת לפעולה מותאמת. לפיכך, כמות רבה של אנרגיה חופשית משמעותה היא שהאדם אינו עושה פעולות שתבטחנה לו את הישרדותו ורווחתו. לאור זאת, יש צורך בתיעול האנרגיה החופשית. מהלך זה, המהווה חלק מרכזי בפעילות המוח, נקראה "קשירה" של האנרגיה החופשית.

בחלק זה של המאמר נתמקד באופני קשירת האנרגיה החופשית, ובראשם שני אופנים מרכזיים – למידה והסקה אקטיבית. מתוך כך נעמיק בתהליך מרכזי לדינמיקה של פעולת המוח – תהליך הערכת הדיוק, ה-Precision. תהליך זה הוא רב חשיבות בהבנת פעולת המוח, הגוף, החוויה המנטלית, ומתוך כך, גם בהבנת העבודה הפסיכותרפויטית (ועל כך יורחב במאמר הבא).

קשירת אנרגיה חופשית באמצעות למידה

כפי שצוין בחלק הקודם, תהליך הבנייה ההיררכית של ניבויים קשור ביצירת ניבויים חדשים, לנוכח טעות ניבוי. זהו למעשה תהליך למידה, בו מתרחשת קשירה של אנרגיה חופשית באמצעות שינוי המודל שאל מולו התעוררה טעות הניבוי. הלמידה היא פיתוח של ניבוי חדש, מדויק יותר, בתגובה לטעות ניבוי.

יצירה זו של מודל חדש התואם את המידע הסנסורי מפחיתה את האנרגיה החופשית, משום שכל ניבוי הוא מוכוון פעולה. פעולת המוח איננה ניטרלית או כללית, אלא מוכוונת ערך ומתועלת כלפי פעולות המייצרות תגמול חיובי או שימושי עבור האינדיבידואל. כלומר, חלק מהניבוי מתייחס לגמול או למחיר העתידי של בחירה או פעולה.

כך למשל: האם תנועה מסוימת תקדם אותי לעבר סיר מרק (כאשר אני רעבה) או תגרום לי לכוויה מהכיריים? כאשר ישנה הפתעה, טעות ניבוי, האנרגיה החופשית מאותתת על מחיר לא צפוי (למשל, במקרה זה אני מנבאת שמכסה הסיר יהיה פושר, אך כאשר אני אוחזת בו הוא חם מאוד, ואני שומטת אותו על הרצפה. השתלשלות זו דורשת ממני כעת להתכופף, להרים את המכסה ואולי גם לנקות סביב). הניסיון לקשור אנרגיה חופשית הוא למעשה הניסיון להפחית את ה"מחיר". שינוי המודל אמור לייצר אופטימיזציה של הפעולה, כך שמחירה האנרגטי יהיה היעיל ביותר האפשרי (ובהמשך לדוגמה, שינוי המודל הוא הניבוי כי מכסה סיר שרתח ככל הנראה יהיה חם מאוד, ועלי לאחוז בו באמצעות כפפה חסינת חום). בכך, האנרגיה בתוך המערכת הגופנית/מנטלית מתועלת טוב יותר לטובת חיי האדם.

קשירת אנרגיה חופשית באמצעות הסקה אקטיבית (Active Inference)

דרך אחרת לקשירת האנרגיה החופשית היא באמצעות שינוי המידע החושי שעורר את טעות הניבוי, והיא מכונה "הסקה אקטיבית" (Active Inference). באופן זה, כאשר מתרחשת טעות ניבוי, נעשית דגימה מחודשת של הסביבה במטרה לקבל מידע סנסורי שכן תואם את המודל. ממש כמו בשיר המיזוגני משהו של משינה, "רכבת לילה לקהיר": "ואשתו אמרה לו יוסף / תשנה את הגישה / הוא אמר תהיי בשקט / והחליף את האישה...". הדגימה המחודשת יכולה להתבצע בשתי דרכים - דרך שינוי בתפיסה (Perception) או דרך פעולה (Action).

שינוי בתפיסה יתאפשר אם נדגום את הסביבה בצורה אחרת בכדי לשנות את הפרספציה כך שתתאים לניבוי שלנו, וכך תיקשר האנרגיה החופשית. זהו שינוי אקטיבי של המצב שלנו ביחס לסביבה. דוגמא פשוטה לכך היא האופן בו נגשש את דרכנו בחדר חשוך, כשאנחנו מצפים להיתקל בכיסא - ננוע עד שנחוש בכיסא. יש לנו מודל שמתאר כי "אמור להיות כאן כיסא" ואנו נגשש בסביבה לפיו. כל עוד התפיסה שלנו לא תתאים למודל "יש כיסא", נמשיך לגשש עד לקבלת הקלט החושי המתאים. נוכל לראות זאת גם בדוגמא קלינית קצרה:

ע', בחור בשנות ה-30 לחייו פנה לטיפול משום שלא הצליח ליצור זוגיות יציבה. בשלוש השנים האחרונות הוא הרבה לגלוש באתרי היכרויות כדי למצוא בת זוג. פעמים רבות הוא פנה אל נשים שהיו עשויות להתאים לו. הוא התבונן בתמונה שלהן, קרא את התיאור העצמי שלהן, ויזם שיחות טלפוניות ומפגשים. פעמים רבות מספור בתחילת ההיכרות הוא חשב לעצמו "היא ממש מקסימה, אבל אני לא בטוח" או "הלוואי ואני אתאהב בה, היא ממש יכולה להתאים לי"- אך מיד הייתה עולה מחשבה נוספת: "אבל לא, האישה שלי צריכה להיות מישהי שארגיש לידה שזה זה". בשלושת החודשים האחרונים נמצא ע' בקשר עם אישה שבמצבים שונים הצליח לחוש זאת בנוכחותה. דוגמא זו ממחישה כיצד ע' שב ו"דגם" את הסביבה עד אשר המידע שנקלט מהסביבה תאם את המודל.

מכיוון אחר, דגימה מחודשת באמצעות פעולה גורמת לשינוי בסביבה כך שתתאים לניבוי שלנו. הדגש כאן הוא על שינוי הסביבה ולא על שינוי המצב שלנו ביחס לסביבה (כפי ששינוי בתפיסה משקף). גם באופן זה אנו מביאים להתאמה בין הניבוי למידע הסנסורי הנקלט, ולהפחתה באנרגיה החופשית. אמחיש זאת באמצעות הדוגמא הקלינית שלעיל. אם למרות המחשבה של ע', "היא יכולה להתאים לי, אבל אני לא מרגיש שזה זה", הוא היה ממשיך קשר עם אשה ובמהלכו משתף אותה ברצונותיו מבת זוג כדי לחולל שינויים אצלה - הדבר היה מדגים הסקה אקטיבית באמצעות פעולה.

תהליך ההסקה האקטיבית הוא תהליך יזום של תנועה, של פעולה מתמדת שמניעה אותנו. מכיוון אחד, אנו יכולים לנוע לעבר מצבים או תנאים שהמודל מנבא. לדוגמא, אם במקום בו אנו נמצאים קר לנו יותר ממה שציפינו, כלומר ישנה טעות בניבוי הטמפרטורה, נמשיך לדגום את הסביבה בחיפוש אחרי מידע חושי שלא יעורר את טעות הניבוי "יותר קר כאן ממה שציפיתי" - קרוב לוודאי במקום אחר, חמים יותר. מכיוון אחר, אנו יכולים לנקוט בפעולה שתשנה את הסביבה הנתונה ובעקבות זאת גם את הקלט החושי. כך למשל, אם נדליק תנור חימום במקום בו אנו נמצאים, כך נשנה את הסביבה הקיימת ונייצר קלט חושי שלא מעורר את טעות הניבוי "יותר קר ממה שציפיתי".

בפועל, תהליך ההסקה האקטיבית מתרחש ללא הרף בחיינו. אנו מצויים כל הזמן בתהליכי תנועה ופעולה שמביאים אותנו למצבים אותם אנחנו מנבאים, בהם אנחנו בודקים את הניבויים שלנו (Hohwy, 2013). יותר מכך, תהליך ההסקה האקטיבית, כשמו כן הוא – אקטיבי. אנו סוקרים את הסביבה באופן אקטיבי הן כדי למצוא את התנאים שמתאימים לניבויים שלנו, והן כדי לשכלל את הניבויים שלנו כשאנו נתקלים בטעות ניבוי ובצורך לייצר מודל חדש. כאן נוצר שילוב בין תהליך הלמידה לבין תהליך ההסקה האקטיבית, והם הופכים להיות היבטים שונים של מהלך אחד. מהלך זה מייצר תחושה של עצמיות, של תחושת Agency - יכולת פעולה בעולם (Friston et al., 2013). באופן זה, האדם שפועל על הסביבה בכדי להתאימה למודלים שלו, יחוש עצמו כבעל השפעה.

ההבחנה בין רעש לעומת גירוי

נושא שלישי הקשור בהפחתת האנרגיה החופשית הוא השאלה עד כמה המידע הסנסורי שאינו תואם את הניבוי הוא בעל משמעות או לא. ראשית, במערכת העצבית קיימת תנודתיות אקראית, המכונה "רעש". שנית, הסביבה החיצונית מציפה אותנו ללא הרף באינספור גירויים חושיים, אשר לא אל כולם ניתן לשים לב. כדי שמידע חושי ייתפס כממשי, הוא חייב להיות מובחן מהפעילות העצבית הספונטנית-אקראית, וכן מובחן מפרטי מידע לא רלוונטיים.

ההבחנה בין רעש, כלומר גירוי שאינו בר משמעות, לבין אות, גירוי בעל משמעות, היא משמעותית מאוד לנושא תיעול האנרגיה החופשית. גירוי סנסורי שנתפס כממשי ונוגד את הניבוי, יעורר טעות ניבוי, יגרום להיווצרות אנרגיה חופשית במערכת ויצריך קשירה. לעומתו, גירוי סנסורי שייתפס כ"רעש" כלל לא יקבל משמעות, לא יעורר טעות ניבוי ושחרור אנרגיה חופשית, ולפיכך לא יהיה צורך בתהליך קשירה. ההבחנה בין רעש לבין גירוי ממשי מובילה אותנו לעסוק בסוגיה משמעותית מאוד בתאוריית הקידוד המנבא.

Precision: עד כמה המידע הנקלט בולט ורלוונטי?

כפי שהוזכר, טעות ניבוי עשויה להיווצר רק אל מול קלט סנסורי בעל משמעות, המובחן מ"רעש". אולם מה מבחין בין השניים?

הגירויים הסנסוריים שמגיעים מהסביבה החיצונית ("העולם") והפנימית (הגוף) הם רבים מספור, אך את מרביתם איננו חשים, גם כאשר הם אינם תואמים לחלוטין את ציפיותינו. למשל, המרקם של בגדינו, מנח הגוף על הכיסא, שינויים קטנים בעוצמת האור - כולם מייצגים היבטים סנסוריים שעל פי רוב כלל אינם נרשמים בחוויה, אינם מייצרים טעות בניבוי, ואינם מחייבים קשירה של אנרגיה חופשית. נוסף לכך, כפי שצוין לעיל, קיימת פעילות אקראית גם במערכת העצבים שגם היא איננה מייצרת טעויות ניבוי. כדי לפעול בצורה יעילה בעולם, על המוח להגיב אך ורק למידע חושי שנושא חשיבות עבורו. שאר המידע החושי צריך לעבור סינון, כלומר, לעבור אינהיביציה ברמה ראשונית של עוררות עצבית.

טעות ניבוי מתרחשת רק כאשר לקלט הסנסורי יש ערך, אשר מכונה "Synaptic Gain". ערך זה מבוסס על המידה בה העוררות העצבית בולטת, שונה מהמצופה, ולכן מעוררת טעות בניבוי. אחרת, כל שינוי קל יחווה כטעות ניבוי ולא נוכל להתנהל באמצעות המודלים שיש לנו אודות העולם. רמת החריגות מהמצופה אינה תלויה בקריטריון קבוע, אלא מושפעת משני משתנים: (1) עד כמה למידע הסנסורי יש ערך עבור האינדיבידואל? (2) עד כמה המידע הסנסורי נתפס כמהימן, כלומר, נתפס כנובע מהתרחשות ממשית?

ככל שהמידע הסנסורי שסותר את הניבוי רלוונטי יותר לצרכי החיים (כלומר בעל ערך) ונתפס כמהימן, הוא ייצר אנרגיה חופשית רבה יותר. מצב זה מחייב תהליכי קשירה ברמות גבוהות יותר בהיררכיה, כלומר, מחייב למידה או פעולה משמעותית יותר. הפעילות המוחית שמעריכה את מידת הרלוונטיות של המידע החושי מתרחשת בעיקר באמצעות פעילות של גלי מוח מסוימים ושל נוירו-מודולטורים כדוגמת דופמין ואצטילכולין שמעלים או מפחיתים את הפעילות העצבית בתגובה למידע סנסורי, ובכך מכווננים את הערך הסינפטי.

המדד להשפעת המידע הסנסורי מכונה "Precision Weighting", והוא מבטא את המידה בה המידע בולט, מדויק ורלוונטי (Hohwy, 2013; Clark, 2019). הנוירו-מודולטורים שהוזכרו משפיעים על היחס "אות-רעש" (Signal-Noise Ratio), ובכך קובעים האם תיווצר טעות ניבוי או שהפעילות העצבית תיתפס כרעש חסר משמעות שלא יתחולל דבר לאורו. ישנם נוירו-מודולטורים המגבירים את הערכת ה-Precision ונוירו-מודולטורים המפחיתים אותה. הפרשת דופמין למשל, המקושרת לעלייה בקשב ובתשומת הלב, נכרכת בעלייה ב-Precision שניתן למידע החושי. במילים אחרות, תשומת לב למידע חושי מגבירה את הרגישות שלנו אליו, ובכך מגבירה את ההשפעה שיש למידע חושי זה עלינו.

דוגמא קלינית לקשר בין אופן פעילות הדופמין, מידת ה-Precision והיבטים מנטליים, ניתן למצוא במצבים פסיכוטיים דלוזיונליים. מצבים אלו מאופיינים ברמות גבוהות של דופמין המשפיעות על כך שפרטים לכאורה שוליים בסביבה נתפסים כבעלי חשיבות רבה וכך משפיעים על יצירת ניבויים דלוזיונליים. למשל, מחשבות יחס הן מחשבות בהן גירוי אקראי (כמו מכונית צהובה) נתפס כבעל משמעות רבה בהקשר מסוים, ולכן, משפיע על יצירת ניבוי - דוגמת "מכונית צהובה היא סימן לכך שעוקבים אחרי".

מנגנון הערכת מידת ה-Precision, כלומר, הרווח הצפוי לנו ממידע חושי, מתבטא בין השאר בשכיחות גבוהה של תאי עצב הרגישים לפעולת הנוירו-מודולטורים הרלוונטיים לכך, הממוקמים בשכבות ההיררכיה השונות (Friston et al., 2014). כך מתקבלת יכולת כיוונון מהן טעויות הניבוי שתקבלנה בולטות ותעוררנה שכבות גבוהות בהיררכיה (כך שכמות האנרגיה החופשית תגבר ויהיה צורך ברור בתהליכי קשירה), ומהן טעויות הניבוי שתסווגנה כ"רעש". מאזן זה משפיע על תחומים רבים הקשורים ליכולות ויסות חושיות ורגשיות. למשל, ליקויים שונים ביכולת לעיבוד חושי (SPD: Sensory Processing Disorders) מבטאים שיבושים שונים בהערכת ה-Precision של מידע חושי. לדוגמא, מידע תחושתי כמו מרקם הבד של הבגד, במקום להיות מתויג כרעש ולעבור אינהיביציה - מקבל בולטות וממשיך לייצר תחושת אי נוחות בגוף, כלומר, לייצר אנרגיה חופשית.

כך, נוסף על יצירת ניבויים וקשירת אנרגיה חופשית, המוח עסוק ללא הרף גם בהערכת ה- Precision של המידע הסנסורי שמתקבל, כדי לבדוק אלו מאי-ההתאמות בין הניבויים לבין המידע המתקבל דורשת התייחסות. הערכת ה- Precision היא תהליך היסקי חשוב של המוח.

בחלק זה של המאמר סקרנו את האופנים בהם נעשית הקשירה של האנרגיה החופשית וכיצד הדבר מתבטא בפעולות מנטליות וגופניות. התבוננו בתהליך הערכת המידע החושי הנתפס, ה-Precision, ומשמעויותיו בדינמיקה הכוללת של הפעילות המוחית/מנטלית.

סיכום: הקונצרט של המוח – הדינמיקה של תאוריית הקידוד המנבא

המוח עוסק ללא הרף בבחינת המידע החושי הנקלט אל מול ניבויים אודות הגורמים המייצרים מידע זה, וזאת לשם יצירת פעולה מתאימה לצרכי האינדיבידואל בסביבתו. בטרם נפנה לחיבורים הקליניים אל התאוריה, נציין את נקודות המפתח של תיאוריית הקידוד המנבא.

1. המוח עוסק באופן תמידי ביצירה וביישום של ניבויים, מודלים, אודות הגורמים המעוררים את המידע החושי הנקלט מהסביבה החיצונית ומתוך הגוף.

2. ניבויים אלו מתייחסים לרלוונטיות של הגורם המשוער לחייו של האינדיבידואל, וכוללים תגובה אפשרית תואמת.

3. מאחר והניבויים מתייחסים אל הקלט הסנסורי, הם תלויים בסביבה בה חי האורגניזם, כך שמרבית הניבויים ייחודיים לאינדיבידואל החי בסביבתו החיצונית והבין-אישית.

4. הניבויים מאורגנים באופן היררכי, החל מניבויים המתייחסים לפרטים החושיים וכלה בניבויים "גבוהים" המתכללים אופנויות חושיות רבות והקשרים.

5. אי התאמה בין הניבוי למידע החושי הנקלט מכונה "טעות ניבוי".

6. טעות ניבוי מייצרת "אנרגיה חופשית", אנרגיה שאינה מכוונת לפעולה בשירות ההישרדות והחיים. כמות האנרגיה החופשית תלויה ברמת ההיררכיה בה מתעוררת טעות הניבוי. ככל שטעות הניבוי בולטת יותר, היא מייצרת אקטיבציה בשכבה פנימית (גבוהה יותר) בקליפת המוח, ומייצרת יותר אנרגיה חופשית.

7. את האנרגיה החופשית יש "לקשור", כלומר לתעל לטובת האורגניזם, באמצעות תהליכים של למידה (שינוי הניבוי המקורי ויצירת ניבוי חדש); הסקה אקטיבית (שינוי המידע הסנסורי כך שיתאים לניבוי, על ידי דגימה אחרת של הסביבה או על ידי פעולה שמשנה את הסביבה); סיווג המידע החושי כ"רעש", כמידע לא רלוונטי שאינו מצריך התייחסות ואינו גורם לשחרור אנרגיה חופשית.

8. אחת מפעולות ההסקה החשובות של המוח היא שקילת ה-Precision של המידע החושי הנקלט, כלומר עד כמה הוא חשוב ומהימן. ככל שהמידע יותר חשוב ומהימן - טעות הניבוי שהוא מייצר מובלטת יותר, ודורשת תהליכי קשירה.

9. בתגובה לקלט חושי מתעוררים מספר ניבויים אפשריים, עד לבחירת הניבוי המתאים ביותר, על פי סבירותו להתרחש במציאות חייו של האינדיבידואל ויכולתו לספק הסבר טוב לקלט החושי.

על הכותבת - ד"ר הדס מור-אופק

פסיכולוגית קלינית המשלבת בעבודתה הקלינית גישה פסיכודינמית עם גישה קוגניטיבית-התנהגותית. מדריכה בפסיכותרפיה וחברה מומחית ומדריכה מטעם האיגוד הישראלי לטיפול התנהגותי (איט"ה). מנהלת תוכנית הכשרה לטיפול קוגניטיבי-התנהגותי. עוסקת באינטגרציה בין פסיכותרפיה למדעי המוח ומלמדת נושאים אלו במסגרות שונות. חברה בחברה הישראלית והבינ"ל לנוירופסיכואנליזה.

מקורות

סולמס, מ. טרנבול, א. (2005). המוח ועולם הנפש: מבוא לנוירוביולוגיה של החוויה הסובייקטיבית. הוצאת הקיבוץ המאוחד.

Clark ,A. (2019). Surfing Uncertainty: Prediction, Action and the Embodied Mind. NY: Oxford University Press

Fotopoulo, A. & Tsakiris, M. (2017). Mentalizing Homeostasis: the social origins of interoceptive inference. Neuropsychoanalysis, 19(1), 3-28. http://dx.doi.org/10.1080/15294145.2017.1294031

Friston K, Kilner J, Harrison L.(2006) A free energy principle for the brain. J Physiol; 100: 70–87

Friston, K. (2010). “The free-energy principle: a unified brain theory?” Nature Reviews Neuroscience 11(2): 127–38

Friston, K., Schwartenbeck, P., FitzGerald, T., Moutoussis, M., Behrens, T. & Dolan, R.J. (2013). The anatomy of choice: active inference and agency. Frontiers in Human Neuroscience, 25. https://doi.org/10.3389/fnhum.2013.00598

Friston, K. J. , Stephen, K. E., Montague, R. & Dollan, R. J. (2014). Computational Psychiatry: the brain as a phantastic organ. The LANCET Psychiatry, 1(2), 148-158. https://doi.org/10.1016/S2215-0366(14)70275-5

Hebb, D. O. (1949). The organization of behavior. New York: Wiley & Sons

Hohwy, J. (2013). The Predictive Mind. NY: Oxford University Press.

Northoff, G. (2019). Lessons From Astronomy and Biology for the Mind—Copernican Revolution in Neuroscience. Front. Hum. Neurosci. 13:319. doi: 10.3389/fnhum.2019.00319

Seth, A. K., and Friston, K. J. (2016). Active interoceptive inference and the emotional brain. Philos. Trans. R. Soc. Lond. B Biol. Sci. 371:20160007. doi: 10.1098/rstb.2016.0007

Tenenbaum, J.B., Kemp, C. Griffiths, T.L.& Goodman, L.D. (2011). How to grow a mind: Statistics, structure, and abstraction. Science, 331(6022), 1279-1285