חיפוש

כאב, אימה והתפתחות בחשיבתו של ביון - סקירת כנס

פורסם על ידי צוות בטיפולנט

"אי אפשר להסביר, הייתם צריכים להיות שם", הוא הדבר הראשון שיש לומר בפתח סקירת כנס ביון שנערך ב- 30.1.2015 מטעם התכנית לפסיכותרפיה של אוניברסיטת ת"א. כמו יצירה ספרותית או מוסיקלית שפשוט נוגעת בליבנו, או אמירה שנונה שנאמרה בעיתוי המדויק, קשה מאוד לדבר או לכתוב על הכנס מאחר והסקירה, מעצם טיבה, מתרחקת מהחוויה. ההבנה הזו מתחדדת במיוחד לאור אחד המסרים המרכזיים בכנס, כראוי לכנס העוסק בביון, כי החוויה האותנטית והאמיתית היא לב ליבם של החשיבה, הלמידה והגדילה הנפשית. לכן, בסקירה הנוכחית נבקש להניח לציטוטים הספרותיים המדויקים ולהביא את מה שנשאר בעקבות כנס, שמלבד היותו מרתק ומעורר מחשבה, היה חי ונוגע.

המושב הראשון בכנס, אשר הונחה על ידי בועז שלגי (ראש התכנית לפסיכותרפיה), עסק בחוויה הריתמית בחשיבתו של ביון כחוויה בסיסית אשר מהווה תשתית יסוד ראשונית לחוויות של ארגון פנימי, קשר וחשיבה. בהרצאות אשר הוצגו בפאנל זה משה לנדאו (התכנית לפסיכותרפיה) ונעמה קינן (התכנית לפסיכותרפיה, החברה הפסיכואנליטית בישראל) שזרו בין התיאוריה לתיאורי המקרה הקליניים באופן כמעט בלתי ניתן להפרדה, סגנון אשר הפך את התיאוריה לחיה וחוויתית אך צמצם את האפשרות לסקר חלקים תיאורטיים מסוימים בכדי שלא לפגוע בפרטיות המטופלים.

מושב הכנס השני, בהנחייתה של חגית אהרוני (החברה הפסיכואנליטית בישראל), עסק בשתי נטיות אנושיות בסיסיות ובדיאלוג המתקיים ביניהן: הנטייה להימנע ממגע עם כאב נפשי והנטייה לחפש אחר האמת הנפשית. במסגרת הפאנל הרצו האנליטיקאית אתי לנדאו (החברה הפסיכואנליטית בישראל) והמשוררת אגי משעול. מפגש זה בין הפסיכואנליזה לשירה, יצר פאנל עוצמתי באנושיותו וביכולתו לגעת בניואנסים של החוויה האנושית.

הפאנל השלישי, בהנחיית חנה וקשטיין (התכנית לפסיכותרפיה, החברה הפסיכואנליטית בישראל), היווה המשך טבעי לפאנל השני ועסק גם הוא בהתמודדות עם הכאב הנלווה למגע עם אמת נפשית. דוד אוהד (החברה הפסיכואנליטית בישראל) ורובי שונברגר (החברה הפסיכואנליטית בישראל) הציעו התבוננות ב"משל הרועה" (מזמור כ"ג, תהילים) המיוחס לדויד המלך, כבסיס לדיון במסעות מ"גיא צלמוות" לעבר גדילה נפשית: מסעו האישי של כל תינוק, מסעו האישי של ביון מתופת מלחמת העולם הראשונה לחשיבה יצירתית ומקורית, מסעו של כל מטופל ולמעשה גם מסעו המסחרר והכואב של כל צמד טיפולי, המבקש לחולל צמיחה נפשית בנפשו של המטופל וככל הנראה גם בנפש המטפל.

החוויה הריתמית: התבוננות בתהליך ההתפתחותי על פי ביון - משה לנדאו

לנדאו פתח את ההרצאה בתיאור מקרה אשר נקודת המפנה שלו התחוללה בדיוק במקום בו ניתן מטפלים רבים היו חושבים לעצמם, תוך כדי הקשבה, "בוודאי לעולם לא הייתי עושה כך!". "בוודאי לעולם לא הייתי עושה כך!", עם סימן הקריאה החותם והחותך בסוף המשפט. זאת, מפני שנקודת המפנה בטיפול התחוללה ברגע של וויתור מוחלט על השימוש בשפה המילולית. אין מדובר בהקשבה לגוף או שימוש בהעברה נגדית גופנית, הנתמכים עדיין בייצוג מילולי, אלא בהיות נפשו-גופו של האחר וידיעתו באופן עמוק. מדוע "לעולם לא", אם כך? אולי מפני שמרבית המטופלים אינם מבקשים מאיתנו לספר להם חוויות גופניות-נפשיות-חושיות מוקדמות כל כך. ואולי מפני ששימוש בגוף באופן ראשוני וחשוף כל כך, דומה לרגע בו אנחנו הוגים לראשונה מילה בשפה זרה, כלומר במבוכה ובספק שאפשר.

במונחיו של ביון, לנדאו תיאר את חוויתה של המטופלת כחוויה של חרדה ללא שם, המושתתת על אוסף בלתי מחובר של חלקיקי ביתא. חלקיקי הביתא הינם חלקים גולמיים של חוויה אשר אינם עוברים עיכול ונותרים כאובייקטים ביזאריים, מפוזרים וחסרי משמעות. בהתאם, גם המילים של המטפל המתייחסות לחוויות ביתא עשויות להיוותר ריקות תוך שהן לא מצליחות ליצור חוויה של משמעות או נראטיב של הכאב הרגשי. המטופלת של לנדאו עוברת טלטלות וקשיים בתהליך הטיפולי כאשר לעתים היא מגיעה ולעתים לא מגיעה, בוחרת רבות לשתוק ולעתים אף מתייאשת מהטיפול. לנדאו תיאר כיצד באחת הפגישות הוא "הציג" במחוות גופניות חזרתיות, במשך מספר דקות, את החוויה הגופנית של הסימפטום ממנו סבלה המטופלת. המטופלת המופתעת התבוננה בו בהשתאות. רק כאשר המטפל "מדבר" את חוויתה דרך הממד הגופני-חושי, נוצרת חוויה ראשונית של משמעות אשר מושתת על החיבור בין פנים לחוץ. לנדאו הציע כי קיים קשר בין התנועה הגופנית לבין רעיון הלינק או החיבור, על פי ביון. התנועות יוצרות הדהוד ודו שיח ריתמי, אשר מכיל פוטנציאל למשמעות. כאשר המטפל שלה מדגים עבורה את חוייתה, המטופלת מרגישה שהוא מכיר אותה מבפנים, אולי כפי שאם מכירה את תינוקה. חווית ההחזקה הנוצרת דרך השיח הריתמי, מאפשרת את היווצרות הלינק והסימבול.

לנדאו תיאר כי כותבים כטסטין, אייגן, מיילו, מריה רוד, ציביטרזה ואחרים ראו בריתמוס מרכיב בסיסי בהתפתחות האנושית העוברית המוקדמת. חוויות מוקדמות כמו פעימות ליבה של האם יוצרות ריתמוס של חוויה מהימנה, חוזרת ונשנית, של יש ואין. ה"יש" מחזיק את ה"אין" והמרווח ביניהם מבנה את הריתמוס. לנדאו הציע כי במובן זה הריתמוס מהווה פרוטוטיפ ראשוני של פירוד וחיבור. במפגש הטיפולי, ניתן גם כן לזהות את חווית הריתמוס הבסיסית של חיבור והתפתחות והזיהוי מאפשר גם יצירת חיבור מנטלי. מאפיין נוסף של הריתמוס הוא המשכיות החוויה, אשר מתבטא בערסול ובהחזקה האימהית לאחר הלידה. החוויות האלו יוצרות תחושת מוכרות בסיסית אצל הילד שמרבית הגירויים סביבו זרים לו. הריתמוס יוצר טרנספורמציה מחוויה כאוטית לחוויה ראשונית של סדר וארגון פנימי, ובהתאם התנועות הריתמיות של המטפל אשר פוגשות את החוויה הריתמית של המטופלת, יוצרים תחושה של הדדיות ריתמית. כך המפגש הטיפולי, במקרה זה, ייצר עבור המטופלת חוויה של סדר ומשמעות ראשונית. חוויה זו של היכרות דרך הריתמוס מלווה גם בהיבט של גילוי. דבר מה חדש מתגלה ונוצרת חוויה מפתיעה ומרגשת של מפגש של עולם פנימי משותף. גילוי כזה תואם את התייחסויותיהם של ביון ומלצר לאופן בו החיות והיופי מתגלים במפגש ההדדי בו אם ותינוק מגלים זה את זו, כל אחד דרך האחר.

אלמנט "ביוניאני" נוסף הקשור לריתמוס המתהווה במפגש, קשור בעמדת המטפל המכוונת לאמת של החוויה האותנטית של ידיעת האחר. כפי שהאם יודעת את תינוקה והוא יודע שהיא יודעת אותו מתוך אמת פנימית אשר אינה ניתנת להסבר והבנה רציונליים, כך על המטפל לדעת את המטופל מבפנים, וכך מתגלים סימני החיות הפוטנציאליים. לנדאו הדגיש את הקשר העמוק בין היסוד הריתמוסי לבין אפשרות התגבשותו של גרעין רגשי במטופל, אשר הופך לקשר מנטלי שמאפשר לשאת את הלא ידוע. התנועה בין "יש" ל"אין" מייצרת יסודות מוכרים אשר חוזרים על עצמם, מארגנים את הכאוס ומאפשרים לשאת גם את הלא ידוע, המתחיל להחוות כחלק מהמקצב ולא כריק מוחלט. החוויה הריתמית העוברית יוצרת פרה-קונספציה למפגש עם חוויות ריתמוס נוספות גם בחיים שלאחר הלידה.

לנדאו הציע כי החוויה הריתמית היא הבסיס ל-(K-) האפשרות הפנימית לשאת יש ואין, ידוע ולא ידוע. קיומו של ריתמוס אם-תינוק לאחר הלידה, מאפשר לתינוק לשאת את המרווחים הריתמיים בהם הוא פוגש את ה"אין שד" ולחפש אחר דבר חדש, המחשבה. כלומר, ה"אין" מוחזק על ידי ה"יש" ובכך מתאפשר לתינוק לחפש אחר דבר חדש וליצור מחשבות. לעומת זאת, בהיעדר יכולת לשאת את ה-"אין", היכולת לחשוב אינה נוצרת, והחיבורים הנפשיים מותקפים ומרוקנים. חוסר יכולת כזה יתפתח כנראה בהיעדר "יש" המחזיק אותו כראוי ותורם לחוויה ריתמית פעימתית. התנועה הריתמית דרכה לנדאו מדבר עם המטופלת ומבהיר לה כי הוא יודע את נפשה, היא ידיעה עמוקה ובלתי מובחנת המחזיקה אמת רגשית הדדית. הידיעה הזו מאפשרת לכאוס הפנימי להתחיל להתארגן ובכך ליצור בסיס לחשיבה. זאת, לעומת מצב מנטלי שאינו מאפשר לשאת את האין, מצב של K- אשר מכוון לנתק, ריקון ודיסוציאציה של החיבורים, ובעיקר להכחשת האמת הנפשית. המפגש הריתמי ההדדי בין לנדאו למטופלת, היווה את הצעד הראשון בבניית יסוד נפשי חדש אשר ייתכן ומכוון לעבר K.

הפרת קצב: שינה כנפילה מחוץ לזמן - נעמה קינן

הרצאתה של נעמה קינן עסקה בכאב ואימה הבאים לידי ביטוי בשינה וכיצד אלו עשויים להתהוות בשעה הטיפולית. סוג השינה בו קינן עסקה בהרצאה היה 'לא-שינה', או 'שנת קטיעה', המבטאת הפרה קשה של ריתמוס החיים ומקצב השינה-ערנות. בשינה זו המטופל מתכנס אל חווית איון של הקיום הנפשי, אל היעדר רציפות של העצמי, נפילה וריק מוחלטים. המטופל צונח אל "גוש לא מעוכל של אימה" מבלי להיות ער לתקווה הגלומה בכך שיכל להביא חוויה נפשית סיוטית זו אל המפגש הטיפולי. למעשה, לאחר שינה כזו הנפש מנסה לתת מקום לאימה שהתרחשה מבלי שנחוותה.

גם קינן, בהמשך למשה לנדאו, תיארה את הריתמוס כחוויה קיומית ראשונית. היא התייחסה לכך שכדי לבסס ריתמוס שינה-ערות המותאם לריתמוס היום-לילה, על התינוק להתייחס באופן טרום מושגי לנוכחותו של זמן חיצוני שאינו רק "זמן תינוק". התפתחות זו מתאפשרת רק כאשר מתקיימת קודם לכן חוויה של שמירת הריתמוס במונחי "זמן תינוק", כלומר מצבים של פרה קונספציה הפוגשת מימוש. קינן שיערה כי שנת הקטיעה מבטאת פרה קונספציות של ריתמוס החיים, אשר מעולם לא פגשו את המימושים הדרושים להן ולכן יצרו מצבים טראומטיים ראשוניים אשר התרחשו אך מעולם לא נרשמו בנפש.

בהמשך לדברים אלו קינן הציגה דוגמה קלינית של מטופלת אשר "נקטעה לתוך שינה" בתוך המפגש הטיפולי. את החשיבה התיאורטית אשר נשזרה בתיאור המקרה כמעט בלתי אפשרי להביא מבלי לחשוף את פרטיה של המטופלת, אך אם ללכוד כמה מהרגעים הנוגעים של הרצאתה ניתן לסמן את החוויה הראשונית של אימה שמעוררת ההיקטעות, ואת האופן בו המפגש עמה דוחק להיווצרות K-. חווית K- היא למעשה ידיעה אשר חוסמת עבור המטופלת ומונעת ממנה ידיעה רגשית ואותנטית של חווית הקטיעה במלוא עוצמתה. קינן תיארה גם את האופן בו הנכונות הנפשית לשהות עם האימה הבלתי מובנת, מאפשרת בסופו של דבר ידיעה עמוקה ורגשית של נפש המטופלת, ומפגש עמה. לבסוף קינן תיארה את הפער הכמעט בלתי נתפס בין החוויה עם "שינה רגילה", רכה ומתערסלת של המטופלת, לבין החוויה הנשמטת והמבעיתה של היקטעות לאותה שינה-לא-שינה סיוטית, של התאיינות הקיום הנפשי.

לאחר תיאור המקרה, קינן הדגישה את עמדתה לפיה השינה בטיפול אינה הגנתית אלא מבטאת בחלק מהמקרים פנייה אל תוך הנפש ודליית חוויות של קטיעה בריתמוס החיים הבסיסי. חוויה זו של קטיעת הריתמוס היא חוויה של מפגש מבעית עם "אין כלום" וקינן הציעה כי כדי לפגוש אזור זה יש לצלוח את הסזורה, במונחיו של ביון. המונח סזורה, שמשמעו "לחתוך" מתייחס להיעדר שהוא חלק מרצף המשכי כמו אתנחתא בתוך יצירה מוסיקלית או מרווח בין פעימות לב. צליחת הסזורה אל עבר מפגש עם מצבים מנטליים קדמוניים אשר לא עברו תהליכי ייצוג וסימבוליזציה ובהם מתקיים הבלתי ניתן לייצוג, היא תהליך מורכב.

קינן הציגה את רעיונותיו של וורמוט אשר זיהה כי ביון הציע מודל דו מסלולי של שינוי נפשי: טרנספורמציה ב-(K) וטרנספורמציה ב-(O) הנמצאים באינטראקציה זה עם זה. טרנספורמציה ב-(K) היא טרנספורמציה של עיבוד חוויות רגשיות בה ייצוגים, תפיסות ורגשות אשר עדיין אינם במיינד הופכים להיות בתוך המיינד (נפש psychic). טרנספורמציה ב-(K) מתאפשרת מתוך עמדה של reverie (תשומת לב מרחפת בנינוחות), אשר מאפשר פתיחות לחוויות. טרנספורמציה ב-(O), הנמצאת בלב השינוי הנפשי, היא טרנספורמציה באזורים בהם אין ייצוג, חשיבה וידיעה. כדי לאפשר טרנספורמציה ב-(O), יש צורך בפתיחות שלמה אל הלא ידוע ויותר מכך בוויתור אפילו על האופנות החושית, מאחר ומדובר מדובר באזור א-חושי שבו מתקיימת תנועה בין סופי לאין סופי. זוהי עמדה של אמונה ויראת כבוד כלפי אמת רגשית מוחשית ובלתי ידועה. הרפיה מוחלטת מידע וחוויות חושיות עד השגת התאחדות עם אמת נפשית אינטואיטיבית. כיצד צולחים את הסזורה בין האזורים הנפשיים המובחנים והמיוצגים לבין אותם אזורים בלתי מובחנים וחסרי ייצוג (ואולי גם את הסזורה בין עמדה המאפשרת טרנספורמציה ב-O ולא רק ב-K)? התשובה הביוניאנית אשר קינן הציעה היא נכונות להיהפך למציאותו הנפשית של המטופל ובמקרה הנוכחי נסיגה אל אזור נפשי בלתי מיוצג ולכן גם מבעית בשממתו חסרת המילים.

בסיום תיאור המקרה קינן הציגה אירוע טיפולי מסוים אשר אופיין בתגובה חסרת מחשבה שלה. תגובה טיפולית אשר לא עובדה, תוכננה ואולי אפילו לא "הרגישה נכון" אלא נהייתה. בסיום הרצאתה חזרה קינן לנקודה זו במפגש הטיפולי והציעה כי היה זה רגע של טרנספורמציה ב-O. במענה לשאלה לגבי האופן בו המטפל יכול להתמקם בעמדה המאפשרת טרנספורמציה ב-O ולא רק ב-K, קינן תיארה כי לא ניתן לשאוף להשגת טרנספורמציה ב-O אלא רק לפגוש רגעים של טרנספורמציה זו עם התהוותם. או במילותיה של קינן עצמה: "אין אפשרות להשתוקק לטרנספורמציה ב-O אך יש אפשרות לחוות את התרחשותה. נדמה לי שברגע הזה של המפגש ביננו היה משום התרחשות של טרנספורמציה ב-O, תחושה של אמונה, התרגשות מהתרחבות שמתרחשת אצל המטופלת ומאפשרת הנצת מחשבות עובריות, מפגש עם הרגשה של חד פעמיות, התרחשות מפעימה שקיבלה צורה".

מחשבות על הכאב על פי ביון והכאב של ביון - אתי לנדאו

הרצאתה של אתי לנדאו עסקה באפשרות לפגוש כאב נפשי במחשבתו של ביון, מתוך התבוננות הן בתיאורי מקרה והן בחוויות הכאב הנפשי שביון עצמו חווה ותיאר באוטוביוגרפיה שלו. עם זאת, יותר נכון להגיד כי ההרצאה היוותה פסיפס צבעוני וחי של חוויות אוטוביוגרפיות (ביון) וחוויות קליניות (לנדאו), אשר תפסו "שוטים" או print-screens, הן של החוויות המקפיאות את הנפש מידיעת עצמה והן של רגעים מדויקים של ידיעה עצמית. ההומור הדק והרגישות הניואנסית של הצמד לנדאו-ביון הפכו את ההרצאה לסיפור אלף לילה ולילה מהפנט. כך כנראה צריך ללמוד את ביון: בקטעי חוויות צבעוניים, בנדידה סללומית בין שעשוע וכאב, בהפתעה ובהתמסרות.

לנדאו הציגה את התייחסותו של ביון להבדל בין לחוש כאב לבין היכולת לשאת כאב. ביון הבחין בין מטופלים אשר מאופיינים בחוסר סבלנות לנשיאת כאב, אשר חוויתם מורכבת בעיקר מרכיבי בטא ואובייקטים ביזאריים, ללא יכולת מנטליזציה, לבין מטופלים הסבלניים לכאב ולכן מסוגלים גם לתת לו שם, לחבר אותו ולחקור את משמעותו. מתוך הבחנה זו לנדאו העלתה גם שאלה לגבי המפגש שלנו עם כאבם של המטופלים: מתי אנחנו מזדהים עמו, מתי מתרחקים ממנו ומתי מאפשרים לעצמנו לפגוש אותו באופן עמוק. ביון ראה את הכאב כרכיב בסיסי ויסודי בנפש ובפסיכואנליזה והניח כי היכולת לסבול כאב היא תהליך של גילוי המחייב מגע עם המציאות הפנימית. בתהליך של "להיעשות עצמי" אנו מוצאים כאב בתוך עצמנו אשר הוא אנחנו. ברגעים אלו של הגילוי, ה"אני" הוא הכאב עצמו. המפגש עם אמת פנימית מכאיב וכדי להימנע ממנו האדם עשוי לעוות את הכאב, לסלף את האמת ו"לבנות" הסברים רציונאליים על חשבון חיפוש וגילוי. לנדאו הציעה כי במקרים אלו הכאב נהיה למבנה שקרי, לפעמים פרברטי, אשר גורם לאטימות וניתוק כאמצעי התגוננות.

ביון תיאר שני צירים מרכזיים המתקיימים בחיי כל אדם: צמיחה (Growth) התלויה במידה בה האדם סבלני לכאב ולתסכול שמייצרת היעדרות, ואסון (Disaster) המתייחס למצבים רגשיים פנימיים הקשורים בכאב נפשי ובניסיון להימנע ממנו. באופן כמעט מתבקש, לצירים אלו נלווה השינוי הקטסטרופלי (Catastrophic Change) המתייחס לשינוי טבעי לעבר צמיחה נפשית המעורר אימה מהמגע עם אמת פנימית בה הוא כרוך. לנדאו הציגה שתי דוגמאות קליניות למטופלים המתקשים לסבול כאב נפשי ומשתמשים במנגנונים שונים כדי להימנע ממנו. הדוגמאות העלו על הדעת את אותם מטופלים איתם אנו מרבים לחוות סיטואציות בהן רגע שנחווה על ידינו כרגע של מפגש כנה, מסולק באופן כמעט מידי. אלו מטופלים אשר ידועים ביכולתם "להרוס את המומנט", אשר במחשבה או הדרכה על השעה איתם אנחנו מוצאים את עצמנו אומרים בתסכול "אבל היה שם משהו, הרגשתי. היה שם משהו ורגע אחרי זה כבר לא היה...".

לנדאו הציעה קריאה בקטע הראשון מהאוטוביוגרפיה של ביון המכונה India. את הקריאה עשתה מתוך פרספקטיבה המתבוננת בתהליך בו נוצר "כאב כלוא וקפוא" (סימינגטון, סנדלר) אצל ילד צעיר הלומד להתעלם מכאב, להתנתק, ולשקר את נפשו במשחק של קונפורמיות, מתוך פחד להיענות לסקרנותו. כמו כן, היא תיארה את אותם אלמנטים ביוגראפיים אשר יתכן ואפשרו צמיחה נפשית אותנטית ויצירתית אצלו. ביון נולד בהודו כבן למשפחה בריטית ובהתאם לכך, נשלח בגיל שבע לפנימייה באנגליה. לנדאו מצטטת את פתיחת ספרו:

"האיה (אומנת הודית) שלנו היתה אישה קטנה ומצומקת, אחותי ואני חשבנו שהיא מאד מבוגרת, הרבה יותר מבוגרת מאבא ואמא שלנו. מאד אהבנו אותה, אולי יותר אהבנו אותה מאשר את הורינו. במחשבה שניה אולי לא. אמא שלי היתה מפחידה קצת... היתה יכולה למות. היא לא היתה כל כך זקנה כמו האיה שלנו... אמנו מצד שני היתה מיוחדת: זה הרגיש מוזר אם היא הרימה אותי למעלה ושמה אותי בחיקה, חם בטוח ונח. ואז לפתע פתאום נהיה קר ומפחיד... הייתי מחליק מחיקה מהר והולך מהר לצוד את אחותי...".

ביון מתאר את עצמו כילד סקרן המרבה לשאול שאלות המביכות את אמו ומכעיסות את אביו, ולומד על בשרו כי שאלות הן דבר מסוכן ממנו יש להיזהר. הבנה זו מתגלגלת בספריו להבנה כי השאלה היא העיקר ולא התשובה."טלאי" נוסף שמוסיפה לנדאו הוא סיפור המריבה בין ביון לבין אחותו הקטנה, המביא להתערבות האם אשר מסלימה את המצב. ביון כותב:

"כשהכל הסתיים לקחתי את אחותי לפינה וטיפלתי בעניין כראוי. אמרתי לה - 'את ילדה מאוד מאוד רעה' כשאני מקפיד ככל יכולתי, לשמור על האינטונציה של אמי. ואז מאד בזהירות נתתי לה בוקס באוזניים... התוצאה היתה אסון". האסון הוא הגעת האב העסוק עד כה אשר מפתה את ביון ברכות לספר לו את התרחשות האירועים כאשר הוא ישוב בחיקו. הרוך והביטחון מתחלפים לדריכות לקראת האלימות העומדת לפרוץ ואכן פורצת בהכאה אכזרית. "את זה - לא ידעתי" ביון כותב ומוסיף: "מאותו יום ואילך שנאתי את שניהם, בכל לבי ובכל נשמתי לעולם ועד. אמן. לכמה שניות? דקות? שנים?" ואכן, הוא אינו משחק יותר עם אחותו ומתכווץ בתוכו ליד הוריו.

לנדאו אומרת כי הסיפור מדגים אך "נהיה לו 'אסון' בתוכו". ביון מספר גם כיצד האופן בו אמו מכחישה את רגשותיה מערער אותו: "אמא זה עתה ליטפה את לחיי וחלמה... בלי פחד אבל עם הרבה עצב. לא יכולתי לעמוד בזה. והוא שואג - 'אמא! את לא עצובה נכון??' 'עצובה'? - היא מצטחקת. 'כמובן שלא, למה שאהיה עצובה'? נכון - למה שתהיה עצובה. לא יכולתי לחשוב. זה היה מגוחך, עצובה? כמובן שלא! אך היא היתה". בבגרותו, ביון יכתוב על כך שהאפשרות לשאת סבל, כאב, פחד או עצב באופן שיאפשר צמיחה נבנית כאשר מבוגר מתאים רגשית נמצא לצד הילד. אחרת, מתפתחים מצבים של "no emotion" ו-"non existence".

הרעיון של קשרים (L, H.K) הנוצרים בין אנשים ובין אדם לעצמו התבסס בהמשך, כאשר בעת אירוח אצל חבר ביון פגש מריבות, חום וכעסים מלאי חיות בין בני המשפחה. המפגש הכאיב לו ודרך הכאב הוא למד ש"אהבה ושנאה הם חלק מהטבע כמו קיץ וחורף". כפי שהוא מגלה את הקשרים, הוא לומד להבין את מהותם של אנטי קשרים (K-, -H, -L) ביחסים ובנפשו שלו.

לאחר ההתבוננות ב"סיפור הקליני" של ילדותו של ביון, לנדאו הציעה התבוננות אנליטית. היא הציעה כי האיה הפשוטה והלא משכילה, אשר ביון כתב עליה שהיתה היחידה שאפשרה "לזעם של אביו לחלוף על פניה כמו סערה והיא המשיכה לא מוטרדת וללא פגע"- הייתה המקור העיקרי לקבלת ואחזקת נפשו. היותה חסרת גיל ובלתי ניתנת להריסה אולי הפכו אותה, למקור תפיסת ה-O האין סופיות או האינטואיציה, המהווה את האמצעי היחיד להתקרב לבלתי ידוע האולטימטיבי. האיה, ונכונותה להכיר את ביון בניגוד להוריו, נטמעה בנפשו של ביון כמקור לצמיחה רגשית אל מול הבדידות שחווה כילד וזוועות מלחה"ע הראשונה בה שירת כמפקד טנק.

אין סבל במילה סבל - אגי משעול

בפתח ההרצאה הקודמת, אתי לנדאו ציטטה את ביון: "אם הייתי יכול הייתי רוצה להיות משורר, כי זה נראה לי שהם אומרים משהו שהוא מעבר לכוחותיי, ועדיין בדרך שאני עצמי הייתי בוחר אם היתה לי היכולת הזו".  ציטוט זה מקפל בתוכו את תפיסת השירה כמדיום המאפשר לתת מילים לאמיתות נפשיות. במובנים מסוימים הטיפול האנליטי שואף להיות מדוים דומה המנסה לתת מילים לחוויות הנפשיות. דמיון זה בין שירה וטיפול, הפכו את שילוב הרצאותיהן של אגי משעול ואתי לנדאו, למעניינות במיוחד.

הרצאתה של אגי משעול עסקה בשאלת הפער בין חווית הסבל הנפשי לבין המילה שמייצגת אותו והיוותה התייחסות להרצאתה של אתי לנדאו. "טוב אין שירה בלי כאב...", סיפרה לנדאו שמשעול אמרה לה כאשר הזמינה אותה להגיב לדבריה ביום העיון. אכן, הרצאתה של משעול הציעה כי הסבל הוא מנוע מרכזי לכתיבת שירה. חווית האושר, לדבריה, היא חוויה של מלאות ואילו הסבל הקשור באופן הדוק בחוסר המניע ליצירה. אלא שכך נוצר פרדוקס בסיסי בין הרצון האנושי הבסיסי להימנעות ממגע עם הסבל לבין הכמיהה או ההתמכרות לסבל אשר מניע את השירה. משעול תיארה תחושה מוזרה של פיצול בינה לבין "המשוררת". בעוד היא עצמה רוצה שלא לבוא במגע עם הסבל היא-המשוררת נדחפת אל השירה אשר מייצרת עיבוד של הסבל למילים.

משעול סימנה את חווית הבחירה בשירה, שהיא בחירה ביצירת מגע עם הסבל, כחוויה משמעותית. בניגוד לסיזיפוס המיתולוגי אשר נענש על ידי האלים ואולץ לגלגל סלע במעלה ההר שוב ושוב, רק כדי לחזות בנפילתו בכל פעם בה הוא מגיע לפסגה, סיזיפוס האקזיסטנציאליסטי אותו תיאר הפילוסוף קאמי הוא סובל מבחירה. סיזיפוס האקזיסטנציאליסטי הופך את מציאות חייו לבחירה, נושם את ניחוחות האדמה והעץ בדרכו לפסגה, נהנה ממגע העור באבן ובכך למעשה הופך את חווית הסבל לבחירה ולכן גם לאושר. באותו האופן, סבלו של המשורר הוא גם מקור לאושר מפני שהמגע עם הסבל מותמר לבחירה משמעותית, בחירה בשירה.

עמדה זו נקשרה באופן עמוק להרצאתה של אתי לנדאו מאחר ושתיהן דיברו על הבחירה הנפשית בנשיאת סבל. במובן זה, היינו הך אם בחרנו בשירה או בטיפול האנליטי, הבחירה היא בחירה ביצירת מגע עם הסבל והתמרתו לחוויה היצירתית של מעשה השירה או המעשה האנליטי. בהערת סוגריים אגי משעול העלתה את השאלה האם כתיבת שירה יכולה להיות "כישרון טכני לגעת במילים" מבלי להיות במגע אמיתי עם הסבל, ונראה ששאלה זו יפה גם לטיפול האנליטי. אפשר לכתוב שירה שאינה נוגעת ולטפל מבלי ליצור מגע נפשי כפי שטען וויניקוט שאפשר להאכיל תינוק ללא אהבה והתוצאה תהיה העצמי הריק. False Self, False Song.

בהמשך הרצאתה, משעול הקריאה מספר שירים, סיפרה על חוויות הכתיבה שנלוו להן והדגימה באופן חי כיצד רגעי חיים מסוימים מאפשרים את אותה התמרה של סבל ליצירה דרך הנכונות לדעת ב"עצבים החשופים" על מציאויות חיים ונפש המייצרות כאב נפשי משמעותי. היה קשה לשמור על עין יבשה עם ההקשבה ונבחר לסיים עם אחד משיריה.

אווזים / אגי משעול

אפשטיין, המורה שלי למתמטיקה
אהב להוציא אותי ללוח
אמר שהראש שלי מתאים רק לכובע.
אמר שציפור עם שכל כמו שלי
היתה עפה אחורה.
שלח אותי לרעות אווזים.
עכשיו, במרחק שנים מן המשפט הזה,
כשאני יושבת תחת הדקל
עם שלושת האווזים היפים שלי
אני חושבת שאולי הרחיק אז לראות,
המורה שלי למתמטיקה,
והצדק היה עימו.
כי אין מה שמשמח אותי יותר
מאשר לראות אותם כעת
עטים על הלחם המתפורר,
מכשכשים בזנבם השמח,
קופאים רגע דום
מתחת לרסיסי המים
שאני מתיזה עליהם מן הצינור,
זוקפים את ראשם
וגופם נמתח אז
כזוכר אגמים רחוקים.
מאז מת כבר המורה שלי למתמטיקה
ומתו גם בעיותיו שאף פעם לא עלה בידי לפתור.
אני אוהבת כובעים,
ותמיד בערב
כשהציפורים חוזרות אל תוך העץ,
אני מחפשת את זו שעפה אחורה.

שלוש קריאות להליכה בגיא צלמוות - דוד אוהד

א. מִזְמוֹר לְדָוִד יְהוָה רֹעִי לֹא אֶחְסָר. ב. בִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי עַל מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי. ג. נַפְשִׁי יְשׁוֹבֵב יַנְחֵנִי בְמַעְגְּלֵי צֶדֶק לְמַעַן שְׁמוֹ. ד. גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי. ה. תַּעֲרֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן נֶגֶד צֹרְרָי דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי כּוֹסִי רְוָיָה. ו. אַךְ טוֹב וָחֶסֶד יִרְדְּפוּנִי כָּל יְמֵי חַיָּי וְשַׁבְתִּי בְּבֵית יְהוָה לְאֹרֶךְ יָמִים.

אוהד פתח את הרצאתו בהתייחסות לאימה חסרת השם דרכה יש לעבור בטיפול הפסיכואנליטי בדרך לגדילה הנפשית. תהליך המקביל לאימה חסרת השם איתה התינוק צריך להתמודד דרך השלכתה אל תוך אמו וקבלתה חזקה מעוכלת ומעובדת יותר. אוהד הציע קריאה במזמור באופן שיאיר את החיפוש האנליטי אחר דרך לחיות עם מטופלינו את אותה אימה חסרת שם וללוות אותם בתהליך הגדילה הנפשית. אוהד, שמוצאו בבית דתי, מתאר את ספר התהילים כספר אותו ניתן לקרוא ולחוות באופנים שונים: כקמע-חפץ מעבר, תפילה ריטואלית או ספר שמשמעותו בתוכנו. בהרצאה זו הציע כי ניתן לקרוא אותו גם כמיתוס התובנתי-רגשי של דוד המלך, והציע שלוש קריאות בו ברוח זו, אשר כל אחת מהן מציעה התנסות רגשית שונה.

קריאה ראשונה: יחסים בין סובייקט ואובייקט אימהי

גַּם כִּי-אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא-אִירָא רָע כִּי-אַתָּה עִמָּדִי/ שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי

אפשרות הקריאה הראשונה במזמור היא קריאה המתכתבת עם מודל יחסי האם תינוק המוקדם של ביון, בו האם או המטפל משמשים מעין "כליה מסלקת רעלים", ובכך מאפשרת לצאת מגיא צלמוות (פחד המוות של התינוק) לעבר גדילה נפשית. היכולת לחוש כי "לא-אִירָא רָע" מתייחסת לקשר עם אובייקט קשר ינקותי המכיל יסוד אימהי רך ויסוד אבהי זקוף. הבחירה במילה יְנַחֲמֻנִי מדגישה שלא מדובר בסילוק פחד המוות אלא במתן אפשרות לשאת אותו, מאחר ויש נחמה באמת הנפשית.

קריאה שנייה: הפסוק כחלק מהמזמור

הקריאה השניה שהציע אוהד היא קריאת הפסוק כחלק מהמזמור השלם, אשר מרחיבה את משמעותו מעבר ליחסי אם-תינוק. בחלקו הראשון של המזמור מוצגת אידיליה השוללת כל תסכול (חוסר, יראת רע וסופיות החיים) אך גם דרכים ליצירת מגע עם אותה אמת רגשית. זאת, באמצעות שימוש בלשון שלילה אשר לפי פרויד מסגירה הכרה בדבר אותו שוללים. לאחר מכן השימוש בלשון עתיד המעידה על הלך רוח של משאלה לפונקציות אימהיות, אשר מזכירה את רעיונותיו של פרויד בנוגע לשימוש של התינוק בהלוצינציה על השד כתחליף לשד המזין. בחלק השני של המזמור האידיליה נקטעת ונחווית כהתקפה ("אירע רע"), אך נוכחותו הפנימית של האובייקט (אתה עימדי) מסלקת את האספקט הרע והמתקיף גם אם לא ממלאת את החסר באופן הלוצינטורי. בחלקו השלישי של המזמור נמצא מקלט מהאובייקטים הרודפניים לקשר עם אובייקטים של "טוב וחסד".

בהתאם לחלוקה זו, אוהד הציע כי ניתן לקרוא את המזמור כמתאר שלושה מצבים נפשיים המציעים דרכים להתחמקות ממגע עם האמת הנפשית על ידי הזיה, אשליה או דלוזיה. ממש כפי שחלק מהתהליך הטיפולי הוא ניסיון הימנעות ממפגש עם האמת, עקב האימה מפני שינוי קטסטרופלי. לחלופין, ניתן לקרוא את המזמור כהתרחשות נפשית אחת המציעה תנועה מתמדת בין פחד מוות לבין נחמה אשר מחזיקה את הכאב.

קריאה שלישית: הטקסט כמיתוס

הקריאה השלישית אשר אוהד הציע לטקסט מבוססת על מיתוס חוויתו הנפשית של דוד המלך. אוהד צייר את דוד כאדם אשר נהג לברוח ולהסתתר בכל פעם שנאלץ להתמודד עם קונפליקט או פעולה תוקפנית מול הקרובים לו. הוא הרבה להסתתר מהתמודדות עם אמת נפשית על ידי השלכת הקושי והאשמה על אחרים והרבה לבקש מהאל "להסתיר פניו" מלראות את חטאיו. כלומר, מנגנון ההתמודדות הבסיסי של דוד הוא בריחה אל נרקיסיזם ואומניפוטנציה והימנעות מקשר ממשי עם אחרים. במונחיו של ביון מדובר ב-(-K) במקום (K) והוא התייחס בהקשר זה למטופלים אשר מחליפים קשרים בין-אישיים בקשר עם סופר-אגו רודפני, עקב רמות גבוהות של צרות עין. בדומה, דוד אינו מוכן להכיר באנושיותו על הדחפים והחטאים הנלווים לה, ומעדיף לברוח אל מנגנונים נרקיסיסטיים או אל שאיפות גרנדיוזיות אשר מלוות גם ברגשות אשמה מייסרים.

אוהד הציע כי שילוב בין שלושת הקריאות של המזמור מציעות התבוננות במסע הטיפול הפסיכואנליטי: מסע הרצוף בתהומות בדידות ומוות המגיעים לשיאם ברגעי שינוי קטסטרופלי. נוכחות המטפל ("אתה עימדי") מציעה נחמה המאפשרת לקבל את האמת הנפשית, אך לא תחליף מספק צרכים המבוסס על אומניפוטנציה ודלוזיה.

אתה עמדי: איפה אתה? - רובי שונברגר

רובי שונברגר התמקד בהרצאתו בניסיון להציג כיצד רעיונותיו ועבודתו של ביון נוצרו מתוך הדרך שעשה מגיא צלמוות פרטי אל עבר צמיחה נפשית, ובפרט זה בו שהה במלחמת העולם הראשונה. נקודת המוצא שלו, בדומה לזו של אתי לנדאו, היתה חיבוריו האוטוביוגראפיים של ביון והוא הדגיש את הלעג המר והביקורתיות של ביון כלפי עצמו. אלו, הוא הציע, עשויים להצביע על קיום "אובייקט פנימי רע" או לחלופין על כך שרק מי שמחזיק בתוכו ביטחה וחווית חוזק, יכול להיות כה נוקב ואירוני כלפי עצמו.

חשיבתו של ביון, לדברי שונברגר, מעוגנת היטב בתיאוריות יחסי אובייקט ובמיוחד בזו של קליין. הוא הדגיש את הפונקציה האימהית, או הפונקציה של היחס והחיבור, כמרכזיים בהתפתחות הנפשית. התיאוריה של ביון היא אמנם תיאוריה של חשיבה, אך התפתחות יכולת החשיבה מותנית באפשרות להשאיל פונקציות מסוימות מאחר משמעותי בשלבי החיים המוקדמים. כיצד תפיסה זו מתיישבת עם סיפור החיים שהוא משרטט באוטוביוגרפיה שלו? שונברגר תיאר את הסתירות הפנימיות בנראטיב הביוניאני: ביטול הישגיו האישיים לצד רישום כל התארים והעיטורים בהם זכה בפתיחת כל ספר; חיים בסביבה דוחה ולא אוהבת לצד כתיבה רגשית ויצירתית; פנטסיה דיכאונית-רודפנית של הגליה לפנימייה עקב חוסר יכולת להבין את הקודים החברתיים לצד הסתגלות סבירה למעבר לחיים בפנימייה כבר בגיל צעיר.

שונברגר הציע כי ייתכן ודרישת ההסתגלות לפנימייה כחוויה מחשלת ומעצבת סייעה לביון בשירות הצבאי הטראומטי, שם נדרש להדחקת היבטים ילדותיים ורגרסיביים של נפשו ולאימוץ גבריות מעושה אך הישרדותית. תמרונים הגנתיים מסוג זה גובים מחיר נפשי בשלבי חיים מאוחרים יותר. את העדות למחיר כזה תיאר שונברגר דרך השוואה בין שתי הגרסאות שהציע ביון למאורעות שחווה בקרב שהתרחש ב-8.8.1918, הנחשב לאחד מימי הקרבות הקשים ביותר של מלחה"ע הראשונה. התיאור הראשון שלו, מהספר "זיכרונות מלחמה", מתאר באופן לקוני ודיווחי כיצד שהה ביון לצד חבר פצוע שגסס לנגד עיניו והבטיח לו שיכתוב לאמו. ביון מסכם את המאורעות במילים: "ההתרחשות הזו זעזעה את האוזר ואותי מאד והיתה לנו בחילה קשה" (Bion, 1997, p. 127).

התיאור השני נכתב בעקבות נסיעה ברכבת בצרפת של ביון עם פרנצ'סקה אישתו בשנת 1958, כלומר כארבעים שנה אחרי ההתרחשות. בנסיעה זו ביון מתאר את ההתרחשות באופן מפורט, רגשי וכואב התואם את החוויה הטראומטית. כך, למשל, הוא כותב ש"הבחין כי שפתיו של סוויטינג נעות והוא מנסה לומר דבר מה, הוא התקרב אליו שוב ככל שיכל ושמע אותו אומר: "אמא, אמא, אתה תכתוב לאמא שלי, נכון המפקד?... אתה תזכור את הכתובת שלה, נכון המפקד? שדרות קימברלי 22, הליפקס...אמא, אמא, אמא...". 'אוף למען השם, שתוק!' צעק ביון מזועזע ומבוהל. 'כתוב לאמא שלי המפקד, אתה תכתוב לאמא שלי, נכון?' 'כן! למען השם, שתוק!'" (Bion, 1997, p. 255). בתיאור זה, ביון יודע ומישיר מבט אל את הרגעים הנוראים בהם עזבה אותו זמנית החמלה האנושית הבסיסית והיכולת להכיל, לתת מקום לנפש האחר בתוך נפשו, אשר היתה הישג מובהק שלו מאוחר יותר בחייו. שונברגר מציע כי זיכרון חי ומפורט זה משקף את קיומו של אובייקט פנימי רצפטיבי המסוגל ל-reverie ולטרנספורמציות עבור הסובייקט, מעין "אתה עימדי" שמצוי בתוכו ומחזק את ליבו. כלומר, הרועה המשגיח על צאן מרעיתו, הוא פונקציה של ממש עבור המאמין, אבל הוא גם השגחה-פרטית הנבראת בעצם אמונתו, השגחה ואמונה עימן הוא בא במגע וניחנים בפוטנציאל לחזק ולנחם.

נקודה זו מעלה את השאלה כיצד נוצרה פונקציה פנימית זו ללא הפנמה של דמות חיצונית קונקרטית? איך ביון הצליח לייצר פונקציה זו לאור תיאוריו את עצמו כילד נרגן ומציק שלא יכול היה למצוא נחמה באובייקטים שלו? שונברגר טען כי אין בידו תשובה של ממש לשאלה זו אך הזכיר גם את הפונקציות של התינוק עצמו ואת המידה בה הוא מסוגל להכיל את הכלת האם ולעשות בה שימוש (למשל, ילדים אוטיסטים מגיעים לעולם עם לקות ביכולת להשתמש בהכלה של אמם). שונברגר הציע זווית ראייה אופטימית הרואה בפער בין שתי הגרסאות לאירועי הקרב, פער המבטא את משמעותו הרבה של ניסיון חיים מתמשך לעיבוד חוויות נפשיות. תפיסתו הבסיסית של ביון לפיה הנפש מחפשת אחר האמת שהיא מקור של בריאות נפשית, היא המצפן התיאורטי שהוא קובע ליכולות לגדילה ושינוי נפשי.

בנקודה זו שונברגר חזר אל "משל הרועה" והציע כי השימוש בלשון ריבוי מכוונת אותנו להתבוננות באפשרות של ליקוט חוויות חיוביות אשר מסייעות לנו לבסס קשר יציב עם אובייקטים פנימיים מיטיבים. לסיום, שונברגר הקריא את שירו של ביאליק "לא זכיתי באור מן ההפקר" אשר בהקשר זה הדגיש את כברת הדרך הנפשית אשר ביון עבר, ואשר על כולנו לעבור, כדי לבוא במגע עם האמת והיצירתיות הטמונים בנו.

לֹא זָכִיתִי בָאוֹר מִן-הַהֶפְקֵר,
אַף לֹא-בָא לִי בִירֻשָּׁה מֵאָבִי,
כִּי מִסַּלְעִי וְצוּרִי נִקַּרְתִּיו
וַחֲצַבְתִּיו מִלְּבָבִי.

נִיצוֹץ אֶחָד בְּצוּר לִבִּי מִסְתַּתֵּר,
נִיצוֹץ קָטָן - אַךְ כֻּלּוֹ שֶׁלִּי הוּא,
לֹא שְׁאִלְתִּיו מֵאִישׁ, לֹא גְנַבְתִּיו -
כִּי מִמֶּנִּי וּבִי הוּא.

וְתַחַת פַּטִּישׁ צָרוֹתַי הַגְּדוֹלוֹת
כִּי יִתְפּוֹצֵץ לְבָבִי, צוּר-עֻזִּי,
זֶה הַנִּיצוֹץ עָף, נִתָּז אֶל-עֵינִי,
וּמֵעֵינִי - לַחֲרוּזִי.

וּמֵחֲרוּזִי יִתְמַלֵּט לִלְבַבְכֶם,
וּבְאוּר אֶשְׁכֶם הִצַּתִּיו, יִתְעַלֵּם,
וְאָנֹכִי בְּחֶלְבִּי וּבְדָמִי
אֶת-הַבְּעֵרָה אֲשַׁלֵּם.

תרס"ב.