חיפוש

לחיי החיבורים – על החיבור בין שירה לציור ובין שתי מטפלות

מאיה פיינהולץ קליין והלה מסיקה

פתח דבר

כמו בכל התחלה, נתחיל בהצגה עצמית: הלה, עובדת סוציאלית קלינית וציירת, ומאיה, פסיכולוגית קלינית מדריכה, כותבת שירה ומצלמת. חברות טובות, שהחיבור הראשוני ביניהן נוצר לפני כשלוש שנים וחצי בזכות ועל גבי הרשת – חיבור בין מילים לציור, אשר התלכדו לכדי יצירה הגדולה יותר מסך חלקיה. מאז אותה יצירה, החיבור בנינו התקרב והתעצם, ו"ילדנו" יחד עשרות חיבורים משותפים בין שירים לציורים. את המאמר הנוכחי, בחרנו ללוות ביצירות משותפות כאלה. בשיתוף הפעולה בנינו מתאפשר לא רק שילוב אמנותי ייחודי, אלא שנדמה כי הוא גם מחזיק היבט מסוים של קולגיאליות שעשוי להזכיר את החשיבה המשותפת בקבוצת הדרכה. 

תהליך היצירה המשותף לנו הוא מגוון ומעניין. לעיתים הוא מתחיל מציור של האחת המתאווה למצוא מילים אצל השנייה, ולעיתים המילים מקדימות, ומעוררות דחף לצייר. במקרים אחרים, ציור עצמאי מוצא את דרכו אל שיר עצמוני, ויחד הם הופכים יצירה אחת. כך או כך, חוויית היצירה המשותפת היא מענגת, מפרה, מעודדת לעוד ועוד יצירה, וזוכה להדים מהסביבה, המלמדים אותנו שהיא מעוררת אנרגיה יצירתית גם באחרים. אין תגמול גדול ליוצר מאשר הידיעה כי הצלחת לעורר קמצוץ של השראה באחר. בתוך כך, יש שהשיר או הציור משקפים את עולמנו שלנו, ויש שזו דרך לתת מילים, קולות וצבעים לתכנים אחרים שאנחנו אוספות "על הדרך", במשעולי החיים, ולקולותיהם של אחרים, ביניהם גם אלו הנכנסים בדלתות חדרינו.

  • גדות הנחלים שלך

    כְּשֶׁאַתְּ יוֹשֶׁבֶת
    עַל גְּדוֹת הַנְּחָלִים שֶׁלָּךְ
    וְצֵל הָרִים סָבִיב,
    כְּשֶׁאַתְּ מִתְלַבֶּטֶת
    מָתַי וְכַמָּה עָמֹק לִצְלֹל
    אֶל תּוֹךְ הַמַּיִם הַמְּפַעְפְּעִים
    אֶל הַדְּחָפִים הַמְּבַעְבְּעִים,
    וְאַתְּ רוֹאָה הִשְׁתַּקְּפֻיּוֹת צְלוּלוֹת
    וְאַתְּ רוֹאָה עֲכִירֻיּוֹת עוֹלוֹת
    וְאַתְּ פּוֹגֶשֶׁת מוּכָנוּת
    וְאַתְּ פּוֹגֶשֶׁת נְכוֹנוּת
    וְאַתְּ פּוֹגֶשֶׁת גַּם חֲשָׁשׁ...
    נִשְׁמִי לְרֶגַע
    אַל תֹּאמְרִי נוֹאָשׁ.
    הַקְשִׁיבִי לָךְ
    בְּקֶשֶׁב רַךְ
    לַפְּעִימוֹת הַנְּכוֹנוֹת.
    זֶה בְּסֵדֶר גַּם לִטְבֹּל
    רַק אֶת קְצוֹת הַבְּהוֹנוֹת.
    בְּהַדְרָגָה
    לְאַט לְאַט.
    אַתְּ לֹא חַיֶּבֶת לְגַיֵּס
    אֶת כָּל הָאֹמֶץ בְּבַת אַחַת
    וְלִקְפֹּץ כֻּלֵּךְ לַמַּיִם.
    רַק אֶת הַקְּצָווֹת
    אָחוֹת,
    זֶה מַסְפִּיק בֵּינְתַיִם.

על הרצף שבין המילולי לבלתי מילולי: הדחף היצירתי כמימוש כוח החיים

לצד זהותנו כיוצרות, חשוב לציין כי שתינו מטפלות בשיח – עו"ס קלינית ופסיכולוגית קלינית, ולכן הדיבור הוא הכלי המרכזי שאנו משתמשות בו בחדרי הטיפול. הוא הכלי המאפשר ביטוי לעולם הפנימי של המטופל, הן לקשיים והן למאוויים, והוא הכלי המאפשר לנו להציע שיקופים, פרשנויות והתייחסות ליחסי ההעברה. עם זאת, מתוך החיבור האישי שלנו אל האומנות – ציור, כתיבה וצילום – שתינו מוצאות את עצמנו משלבות כלים אלו בטיפול כשאנחנו נתקלות ב"קירות" או "תקרות". כלומר, כלים אלו הופכים רלוונטיים במיוחד כאשר אנחנו מרגישות שלדרכי ביטוי נוספות, ובעיקר אחרות, יש את הפוטנציאל למוסס משהו מן החומה ההגנתית של המטופל או לאפשר התבוננות אחרת פנימה והחוצה, מעבר לנקודה החסומה. 

מתוך תפיסה זו, מוצעות על ידינו לעיתים קרובות דרכים סימבוליות, בלתי מילוליות, לביטוי עצמי ורגשי בתהליכים טיפוליים. למעשה, אותן אופנויות המשרתות אותנו לביטוי האישי שלנו, אותם הכלים המיושמים על ידינו תדירות לצורך עיבוד, התמודדות וביטוי עצמי – מוצעים על ידנו גם למטופלים שלנו. זאת, מתוך היכרות עומק איתם ועם פוטנציאל הריפוי וההטבה שבהם. קשה לתת כלל אצבע אחד שיעזור להכריע בשאלה מתי ולמי כדאי להציע להתנסות ביצירה במסגרת טיפול בדיבור. לעיתים, נציע זאת למטופלים שנראה שיתחברו לכך במיוחד, אולי כאלו שאנו מזהות אצלם ניצוץ של הדחף היצירתי, אך רק כאשר נראה שהקרקע פוריה ובשלה לכך. במקרים אחרים ההצעה תעלה דווקא מתוך נקודה של תקיעות, חזרתיות וכאב עצום. עם זאת, נדגיש כי תמיד נעלה זאת כהצעה עדינה, מאפשרת ומזמינה, אשר מותירה את האפשרות לסרב כאפשרות לגיטימית, תוך הזמנה להיענות לה בשלב מאוחר יותר אם היא תתאים. 

ביחס לכך, אנו נוכחות לגלות כי השימוש בכלים אומנותיים, כשהוא מתקיים, מאפשר לתכנים ולתהליכים נפשיים לא מודעים לעלות ביתר קלות אל פני השטח, והמפגש עימם הוא עוצמתי ומאפשר חזרה לרובד נוסף של עיסוק ברמה המילולית. כמובן שעיסוק זה יכול להמשיך אצל המטופל גם מחוץ לגבולות החדר, להעשיר את עולמו ולאפשר לו דרך נוספת לוויסות ולביטוי. לתחושתנו, אם אתה מטפל היוצר בעצמך, טבעי וקל יותר לשלב כלים אלה גם בחדר הטיפולים. למעשה, הם הופכים לעוד שפה, מדוברת, מושרת, מצוירת או מצולמת, הבאה לידי ביטוי בטקסט השלם שהוא הוא הסיפור הטיפולי. השימוש ביצירה בחיים ובטיפול מתכתב עם רעיון אותו הציג בולאס (2015) אודות ה'גנרה' הנפשית. לטענתו של בולאס, הגנרה היא דפוס או קונסטרקט מנטלי המאפשר לנו לארגן חוויות באופן שיוביל לדרכי ראייה חדשות ויצירתיות של החיים. בתוך כך, היכולת לאסוף חוויות חיות, משגשגות ומצמיחות, מובילה לתפיסה חדשה והתבוננות נוספת.

ויניקוט (2004) מתייחס לדחף היצירתי כאל התבוננות בריאה בעולם, וכאל מימוש כוח החיים הגלום בכל אדם המקרב אותו אל העצמי האמיתי שלו. אם בטיפול אחת ממטרותינו היא ההתקרבות הזו, כלומר החיפוש אחר והמציאה של אותם גרעיני "עצמי אמיתי", אזי כי שימוש ביצירתיות מסוגים שונים בטיפול, לאו דווקא האומנותית, אך גם בה, מקדם אותנו אל עבר מטרותינו. בפועל, הדחף היצירתי מקדם התפתחות בריאה ותחושת ערך לחיים (ויניקוט, 2004), וכיוון שכך הרי שהוא קשור קשר הדוק למלאכה הטיפולית. באופן אישי, דומה כי שתינו חשות וחיות את הדחף הזה בחיינו כיוצרות. שהרי השיר הנולד לא מבקש רשות, הוא לא שואל אם מדובר בזמן מתאים; הוא מתהווה כמו כוח פנימי, ומחפש להיכתב, להישמע, להיקרא. הציור אינו תולדה של מהלך מחשבתי מוקפד ומתוכנן; הוא מהווה דרך להתחבר לחוויה רגשית פנימית ולבטא אותה, ולכן תהליך היצירה הוא רגע מזוקק של חיבור עצמי, דרך יד, מכחול וקנבס.


נושאים נוספים שיכולים לעניין אותך:

ο העיניים של ביון, הטקסטים של הפסיכואנליזה - בעקבות החזותי

ο סקירת הספר "שתי וערב: פסיכואנליזה, אמנות ותרבות"

ο בראשית ימי הבית: על אימה ועל בית בטיפול באמנות

  • כל השירים

    יֵשׁ שִׁירִים שֶׁנִּכְתָּבִים עַל מַפִּית מִזְדַּמֶּנֶת,
    בִּכְתָב סָתוּר וּמָהִיר,
    לְצַד אָמֵרִיקָנוֹ חָזָק בְּסֵפֶל זְכוּכִית עִם חָלָב קַר בַּצַּד, תּוֹדָה.
    יֵשׁ כָּאֵלֶּה הַנִּכְתָּבִים בְּמַחְבֶּרֶת מְעֻצֶּבֶת,
    עִם כְּרִיכָה מַזְמִינָה שֶׁנִּבְחֲרָה בִּקְפִידָה,
    בִּכְתָב עָגֹל בִּכְתִיבָה תַּמָּה.
    יֵשׁ שִׁירִים הַמֻּקְלָדִים בְּתִקְתּוּקִים מְהִירִים אֶל תּוֹךְ פֶּתֶק בַּנַּיָּד,
    רֶגַע לִפְנֵי שֶׁיִּשָּׁכְחוּ מִדַּעַת,
    וְיֵשׁ שִׁירִים הַמֻּקְלָטִים תּוֹךְ כְּדֵי נְסִיעָה,
    כְּשֶׁשְּׁקִיעָה תּוֹפֶסֶת אֶת הָעַיִן, אוֹ גַּעֲגוּעַ תּוֹפֵס אֶת הַלֵּב,
    רַק שֶׁלֹּא יִתְפּוֹגְגוּ עַד שֶׁנַּגִּיעַ.
    יֵשׁ כָּאֵלֶּה הַנִּלְחָשִׁים אֶל תּוֹךְ אֹזֶן כְּרוּיָה,
    וְכָאֵלֶּה הַנִּלְחָשִׁים פְּנִימָה בִּתְפִלָּה שְׁקֵטָה.
    יֵשׁ שִׁירִים הַזּוֹלְגִים מֵהָעֵינַיִם כְּטִפּוֹת שְׁקוּפוֹת,
    חֶלְקָם יִמָּחוּ עַל יְדֵי טִישׁוּ רַךְ
    וְחֶלְקָם יִסָּפְגוּ אֶל כָּרִיּוֹת.
    מִישֶׁהוּ יִצְטָרֵךְ לָבוֹא וּלְמַצּוֹת אֶת הַנֶּקְטָר הַזֶּה לִכְדֵי אוֹתִיּוֹת וּמִלִּים.
    יֵשׁ שִׁירִים שֶׁבּוֹרְחִים מִקְּצוֹת הַשְּׂפָתַיִם
    הַנִּמְתָּחוֹת לְחִיּוּךְ רָחָב,
    וּבְנֵי הַמַּזָּל בֶּאֱמֶת מִתְגַּלְגְּלִים הַחוּצָה תּוֹךְ צְחוֹק.
    יֵשׁ שִׁירִים הַנִּכְתָּבִים כָּאן
    עַל קִירוֹת חֲשׂוּפִים בְּלִי פִּגּוּמִים,
    מְלֵאֵי הִתְכַּוְּנוּת וּפְגָמִים.
    וְכָל הַשִּׁירִים הָאֵלֶּה,
    כָּל הַשִּׁירִים,
    רוֹצִים רַק דָּבָר אֶחָד, אֲנִי חוֹשֶׁבֶת
    שֶׁבִּקְצֵה הַנְּקֻדָּה יְחַכֶּה לָהֶם מִישֶׁהוּ
    שֶׁקָּרָא אוֹתָם בְּעַיִן אוֹהֶבֶת.

טראומה והחלמה: יצירה כמאפשרת מגע בלתי אמצעי עם חוויות כואבות

בכתיבתו אודות הגנרה הנפשית, מנגיד אותה בולאס (2015) לדפוסי הפעולה הטראומטיים של הנפש. כך, אם הגנרה מהווה תנועה חופשית, ספונטנית ויצירתית של תפיסת המציאות, הרי שהטראומה "כובלת" את הנפש באזורים מסוימים, מעודדת חזרתיות ושואפת לשמר מצב קבוע, סטטי ולא משחקי. רעיונות אלה מחדדים את ההבנה כי בנוסף לאיכויות של חיות וחיוניות שתהליך היצירה מלווה בהן, הוא נושא בתוכו גם פוטנציאל למפגש בלתי אמצעי עם חוויות כואבות. בעבודה עם פוסט-טראומה למשל, הדבר בולט במיוחד, היות והתסמינים הפוסט-טראומטיים מקשים על העיבוד הרגשי ועל הגישה "לפצע". בתוך כך, העבודה היצירתית מאפשרת לפעמים לפגוש ממקום אחר את החוויה הטראומטית, ולהצליח "לגעת" בה על אף תסמינים הכוללים זיכרונות טראומטיים מציפים וחודרניים, עוררות רגשית מוגברת והימנעות (APA, 2013).

במציאות פוסט-טראומטית, הזיכרונות הטראומטיים חוזרים ומפתיעים שוב ושוב, באופן בלתי נשלט, בצורה חיה ומוחשית המעוררת מחדש ללא הרף את האירוע הטראומטי. מנגד, הכתיבה היצירתית מאפשרת התמודדות מסתגלת יותר, המלווה בחווית שליטה טובה יותר ובעמדה של בחירה בהתבוננות בזיכרונות הקשים. בהמשך לכך, חלקי זיכרון מפורקים המאפיינים את החוויה הטראומטית, מתלכדים בכתיבה של סיפור או שיר לכדי נרטיב מאורגן יותר. בנוסף, העוררות המאפיינת מאוד את המתמודדים עם פוסט-טראומה, נכרכת באנרגיה רבה של דריכות, מתח ועצבנות, אשר עשויה להתבטא גם בקשיי שינה. תיעולה של אנרגיה זו לאפיקים נוספים, יצירתיים ופוריים, היא מבורכת, ויכולה לאפשר הקלה ורגיעה מסוימת בחיי היום-יום, כמו גם בתהליך הטיפולי.

מאפיין נוסף של פוסט טראומה הוא ההימנעות. מדובר בבחירה (אף על פי שלעיתים קרובות היא לא מודעת) טבעית ואנושית מאוד - לשמור מרחק מן החלקים הכואבים והמודלקים, כדי שלא יכאבו שוב. אולם, לרגשות קשים ישנן הדרכים המתוחכמות שלהם לחדור ולהתפרץ אל פני השטח. כאנשי טיפול, אנו יודעים היטב כי ככל שתימשך ההימנעות, היא תלך ותתרחב תוך שהיא משפיעה בתורה על הצטמצמות תפקודית. בטיפול בפוסט-טראומה, אחד מן היעדים הטיפוליים המובילים הוא צמצום ההימנעויות והגדלת טווח ההתמודדות היומיומית, גם בהקשר של נגיעה והתקרבות לאירוע הטראומטי. ביחס לכך, יצירה שנובעת מתוך המקומות הללו, היא בפני עצמה התמודדות המקדמת את העיקרון הזה – לא להימנע, לא להדחיק, להתמודד, לפתוח את הפצע, לעסוק בו, לחטא אותו, כך שבסופו של דבר יגליד טוב יותר.

מעצם הגדרתם, אירועים טראומטיים הם אירועים קיצוניים ומציפים, אשר עשויים לערער את כל תפיסות העולם שלנו או את ההבניות היציבות שיש לנו על עצמנו, על הסביבה ועל האופן בו העולם מתנהל. הכתיבה, והיצירה בכלל – ציור, צילום, אמנות פלסטית ועוד – מאפשרות לאדם להרחיק מעט את החוויה ממנו ולהתבונן עליה מבחוץ, ולא רק מתוך החודרנות החזרתית והקשה. שחור על גבי לבן, על דף או על מסך. הטראומה היא כבר לא רק בליל של רגשות, תחושות פיזיות וחלקי מחשבה. ישנה התארגנות סביב ביטוי מגובש יותר שלהם, אשר מאפשר לאדם הפוסט-טראומטי להראות גם לאחרים את הדברים כפי שהוא חווה אותם. רבים מהסובלים מפוסט-טראומה חווים בושה, אשמה, ובדידות גדולה (לואיס-הרמן, 1992), ואילו היצירה מזמינה עיבוד של רגשות קשים אלו, ובה בעת מנגישה אותם, מאפשרת שיתוף עם אחרים והשתתפות שלהם בחוויה שלנו. לכן, ליצירה יש הפוטנציאל לסייע בהוצאה של האדם ממעגל הבדידות ובהשגת חוויה של נראות ותיקוף.

  • ארמון בחול

    שִׁבְרֵי זִכְרוֹנֵנוּ הִתְפַּזְּרוּ כְּמוֹ
    צְדָפִים עַל חוֹף
    זֶה לְפֹה זֶה לְשָׁם
    אֶת אֵלֶּה טִלְטְלוּ הַגַּלִּים
    אֶת אֵלֶּה לִחְלְחוּ וְיִבְּשׁוּ

    אוּלַי בְּבֹקֶר שַׁבָּת קֵיצִי
    תַּגִּיעַ יַלְדָּה
    דְּלִי וְכַף בְּיָדָהּ
    וּתְקַשֵּׁט בָּנוּ אַרְמוֹן שֶׁתִּבְנֶה

    אוּלַי כְּשֶׁתֶּאֱסֹף אוֹתָנוּ מֵחָדָשׁ
    קוֹנְכִיָּה אֱלֵי צֶדֶף
    שֶׁבֶר אֱלֵי זֵכֶר
    אוּלַי אָז מַשֶּׁהוּ בָּנוּ
    יִדָּבֵק מֵחָדָשׁ

יצירה כמאפשרת חוויה של "היות מובן"

רבים מאיתנו חווים בעת הקריאה של יצירות ספרותיות או שירה את התחושה הנעימה שבגילוי כי מישהו אחר "מדבר" את הרגשות שלנו. כאשר מדובר ברגשות שנדמה לנו שאיש לעולם לא יוכל להבין, העונג מתעצם. במקביל לכך, היכולת לכתוב, לצלם, לצייר או לנגן יצירה ש"מדברת" את תוככי נפשנו ובאותה ההזדמנות את תוכו של מישהו אחר – יש בה ערך תרפויטי גדול. ממש בדומה לחוויה המתרחשת בטיפול קבוצתי, במסגרתה אמירה של מטופל אחד מקבלת שיקוף והדהוד מחברי הקבוצה, ולעיתים אף זוכה לעבור טרנספורמציות. היכולת לצאת, גם אם לרגע, מהגבולות המבודדים של עצמי, מאפשרת חוויה של "היות מובן" ואף "היות יחד בנפרד". להבנתנו, זו אחת הסגולות החשובות ביותר של האומנות.

לצד זאת, יש ערך גדול מאוד בכתיבה לכשעצמה, גם כשהיא "למגירה". יש ערך לחיבור, ליצירת הנרטיב הברור, עם ההתחלה, האמצע והסוף, לתהליך מתן המשמעות, לחיבור בין החלקים הקוגניטיביים לחלקים הרגשיים, ממש כפי שאנחנו מנסים לעשות בטכניקות טיפול ממוקדות בפוסט-טראומה. הכתיבה אף מאפשרת לחזור אל הדברים שוב ושוב, לעבדם, להכירם, לקבלם ולהפנימם. כמובן שיכול להיות ערך מוסף גם לאקט של יציאה "מחוץ למגירה". היום, בעידן הרשתות החברתיות, יצירה יכולה לקבל חשיפה גדולה גם מחוץ להוצאות לאור או גלריות רשמיות. כאשר יש הדהוד ושותפים לחוויה, יכולה להתאפשר הכרה חיצונית וכך הכתיבה עשויה להוציא את האדם ממעגל הבדידות.

  • לא נותרו

    לֹא נוֹתְרָה לִי בְּרֵרָה
    לֹא נוֹתְרוּ לִי מִלִּים
    וְלֹא נְשִׁימוֹת וְלֹא צְעָדִים.
    לֹא נוֹתְרוּ לִי דְּרָכִים
    לֹא נוֹתְרוּ מֶרְחָבִים
    וְלֹא סִימָנִים וְלֹא יְעָדִים.
    לֹא נוֹתַר בִּי שֶׁקֶט
    וְלֹא מַרְגּוֹעַ
    וְלֹא הַיְּכֹלֶת לְהִנָּגַע אוֹ לִנְגֹּעַ.
    וּכְשֶׁנִּרְאֶה הָיָה
    שֶׁנּוֹתְרָה רַק אֲפֵלָה,
    בְּדִיּוּק אָז הִתְחִילָה
    הַתְחָלָה.

סיכום

במאמר הנוכחי, ביקשנו להציג לפניכם את החיבור בין שפת האומנות לשפת הטיפול, כפי שאנו רואות אותה, מבלי להיות מטפלות מוסמכות באומנות, אלא מתוך היותנו קלינאיות אשר היצירה מהווה חלק אינטגרלי ובלתי נפרד מחייהן, וככזו מוזמנת ומבקרת גם בחדרי הטיפול שלהן לפרקים. שהרי טיפול לכשעצמו הוא סוג של יצירה - כתיבה דבורה של הנרטיב של חייך, הוצאה שלו מחוץ לעצמך ושיתופו עם אחר, ארגונו, התבוננות עליו מזוויות חדשות המאפשרות גילויים מגוונים. אולי ממש כפי שמתבוננים בקנבס שהולך ונצבע בשכבות של צבע, או בספר שירים או סיפורים שהולך ונכתב. מתוך היותנו יוצרות, וכאלה היוצרות גם יחדיו, מעבר לגבולות העצמי ומחוץ למגירות, אנו חשות "על בשרנו" את כוחה ועוצמתה של היצירה, את הנתיב שהיא מאפשרת למגע בכאבים, בקונפליקטים, בפינות חשוכות, וגם את הכוח המרפא והמאיר שבה.

על הכותבות

מאיה פיינהולץ קליין

פסיכולוגית קלינית מומחית מדריכה. עוסקת בתחום הטראומה ומשלבת פוטותרפיה. כותבת שירה מילדות, מצלמת בשנים האחרונות ומשלבת בין התחומים. מחברת ספר הילדים "אמא עובדת עד מאוחר" שיצא בהוצאת גוונים בשנת 2015.

הלה מסיקה

עובדת סוציאלית קלינית (MSW). עוסקת בתחום הפרעות האכילה. עוסקת מילדות בשירה ומשחק, ובשנים האחרונות מציירת.

מקורות

ויניקוט, ד. ו. (2004). משחק ומציאות. תל-אביב: עם עובד.

לואיס-הרמן, ג. (1992). טראומה והחלמה. תל אביב: הוצאת עם עובד.

בולאס, כ. (2015). גנרה נפשית. בתוך המקראה של כריסטופר בולס. תל-אביב: תולעת ספרים.

American Psychiatric Association. (2013). Diagnostic and Statistical Manual of Mental Disorders: DSM-5. Washington, DC: American Psychiatric Association