צוות בטיפולנט
מטפלים פגיעים למחלות חולפות, כרוניות וסופניות ככל בני האדם, אך המפגש הטיפולי מייצר דילמות ובעיות ייחודיות. מאמרן של Counselman & Alonso שהתפרסם בשנת 1993 - המטפל החולה: תגובת המטפל למחלה והשפעותיה על פסיכותרפיה (The ill therapist: therapists' reactions to personal illness and its impact on psychotherapy), סוקר את הקשיים הייחודיים לסיטואציה הטיפולית סביב מחלת המטפל, ואת הדילמות הקליניות הנלוות לה.
בניגוד למקצועות רבים אחרים, כאשר המטפל חולה לא ניתן למצוא לו מחליף אשר יאפשר המשך טבעי של הקשר והתהליך. הקטיעה מזעזעת את התהליך הטיפולי, כאשר באופן טבעי חווית המטפל והמטופל שונה מאוד כאשר מדובר בהליך רפואי מתוכנן ותחום בזמן לעומת היעדרות פתאומית לזמן לא ידוע. יחד עם זאת, האפשרות לנהל דיאלוג סביב כל אחד מהמצבים משפיע באופן משמעותי על היכולת לשאת אותם. הקשר הטיפולי מבוסס על אמון ומחלת המטפל אינה פוגעת באמון באופן אוטומטי- האמון מושפע מהאופן בו המטפל מנהל את המחלה.
הספרות המועטה אשר עסקה במצבים של מחלת המטפל מעוררת את החשד כי נושאים הנוגעים להעברה נגדית מגבילים את העיסוק בנושא. מחלה, ואפילו המחשבה על מחלה, מלווה בתגובות רגשיות עזות הכוללות אתגר להגנות המטפל, בושה, קנאה ודאגה לגבי ההחלטות הקליניות וניהול הפרקטיקה הקלינית.
הגנותיהם של מטפלים רבים מאורגנות סביב יעילותם, הקומפטנטיות שלהם, נתינתם והימנעותם מדרישות - הגנות אשר מאפשרות להתמודד עם חרדות על ידי הענקה. המחלה מערערת את האפשרות להשתמש בהגנות אלו ועלולה להביא לרגרסיה להגנות פרימיטיביות כהכחשת המוות וחוסר האונים. תגובה זו פוגשת את דפוס ההעברה של מטופלים רבים אשר רוצים לחוות את מטפליהם כבלתי פגיעים, ומפתה מאוד עבור המטפל להצטרף לחוויה זו. אלא שהמחלה מערערת את הכחשת המוות ויכולה לערער במקביל את תפיסתנו העצמית כמטפלים: עד כמה אנו אומניפוטנטים? היכן הגבול בין אחריות לנוירוזה סביב המשך המפגשים הטיפוליים בעת המחלה? המחלה מעמתת אותנו עם היותנו "אנשים רגילים", וזהו עימות מכאיב עם מגבלותינו והיותנו בלתי מוגנים.
קושי נוסף שעלול להתעורר הוא השלכת הרגשות הקשים הנוגעים למחלה אל המטופלים, לעיתים עד אובדן מוחלט של אמפתיה לחווית המטופל.
מטפלים עשויים לחוות בושה ופחד סביב מחלתם, ולחוש מנודים על ידי מטפלים אשר הפנטזיות האומניפוטנטיות שלהם לא התנפצו. החשיפה הפיסית והנפשית הנלווית למחלה עלולה לפגוע בערכו העצמי של המטפל ולהיות מושלכת אל חברים וקולגות, לעיתים עד כדי אקטינג-אאוט שלהם.
לא פעם דאגות המטפל אינן השלכתיות אלא מציאותיות - רובנו נהסס מלהפנות מטופל לקולגה חולה, אלא אם יש לנו סיבה טובה להאמין בהחלמתו המהירה. החששות הכספיים אשר מופיעים דווקא כאשר המטפל זקוק יותר מכל לביטחון כלכלי עלולים להשפיע על שיקולים קליניים הנוגעים לקבלת מטופלים חדשים, חזרה מוקדמת מדי לקליניקה וניהול סיומי טיפולים. מטפלים גם עשויים להגיב בהפעלת מנגנון של תצורת תגובה אשר ימנע מהם לחוש כי הם מנצלים את הרווחים המשניים של המחלה יתר על המידה, ולשוב לטפל בטרם יהיו בשלים לכך פיסית ונפשית. כלומר, דווקא בתקופת המחלה המציבה בפני המטפל דילמות והתלבטויות קליניות רבות, שיקול הדעת שלו עשוי להיות פחות טוב ויציב מהרגיל.
בהתאם לטבע המחלה, המטפל מתמודד עם דילמות קליניות הנחלקות לשני סוגים מרכזיים: האם וכמה אינפורמציה למסור למטופלים, ועד כמה לעבוד עם תגובות המטופלים למחלה.
מתן אינפורמציה על המחלה מתנגשת עם עמדות החותרות להימנעות מחשיפה עצמית ומהפרעה לזרם החומרים הטבעי שהמטופל מביא עמו. כמו כן, היא מעוררת שאלות רבות לגבי כמות האינפורמציה, עיתוי מתן האינפורמציה, מעורבות של צדדים שלישיים שיידעו את המטופל וכן הלאה. כמובן, יש לקחת בחשבון שבחלק מהמקרים מטופלים עשויים לזהות סימנים למחלה גם אם לא נאמר להם דבר. כאמור, הספרות העוסקת בנושא מועטה יחסית, אך מטפלים אשר תיארו את נסיונם כמטפלים שחלו המליצו על גמישות סביב מתן אינפורמציה ועל התאמתה לכל מטופל באופן ספציפי, ועל מתן תשומת לב להגנות המטופלים בפני תגובתם למחלת המטפל.
לאחר מתן האינפורמציה, על המטפל להתמודד עם תגובות המטופלים לגילוי. המטפל מתמודד עם אתגר ההקשבה למטופל על מגוון התכנים שהוא מעלה שביניהם פנטזיות הזנה, אימה מהרס ההורה ודאגה שיכולה להיות כנה או ביטוי לתצורת תגובה. מטופלים המתקשים במיוחד להכיל את הפנטזיות האגרסיביות שלהם עשויים לחוות קושי סביב מחלת המטפל. כמו כן, המטפל נדרש לזהות ולהבחין אילו מהתייחסויות המטופל המכוונת אל המטפל הן למעשה אמירות המספרות את סיפורו הוא.
Counselman EF, Alonso A (1993). The ill therapist: therapists' reactions to personal illness and its impact on psychotherapy. American Journal of Psychotherapy. Fall;47(4):591-602.
