ארווין הירש
אחד הגילויים המפתיעים ביותר בעבודתו של פרויד היה ההבנה כי יחסי ההעברה אינם רק גורם המפריע להליך הטיפולי אלא מקור מידע חיוני על נפשו של המטופל. תובנה זו שינתה את פניה של הפסיכואנליזה ומיקמה את חקירת יחסי ההעברה-העברה נגדית בלב התהליך הטיפולי.
הפרספקטיבה הפרוידיאנית הקלאסית ראתה את המקור לדפוסי ההעברה-העברה נגדית באישיותו ויחסיו הקודמים של המטופל, ותפסה את המטפל כמושא נייטרלי להשלכותיו של המטופל. גישות מאוחרות יותר, והגישה ההתייחסותית בפרט, הצביעו על התפקיד המשמעותי שממלאת גם אישיותו של המטפל בקביעת דפוס היחסים הנרקמים בטיפול. הטיפול החל להיתפס כמפגש בין שני סובייקטים, כאשר טיב האינטראקציה מתעצב לא רק דרך דפוסי ההעברה-העברה נגדית אלא גם מתוך אישיות המטפל, צרכיו, משאלותיו ומגבלותיו האישיות.
האנליטיקאי האמריקאי ארווין הירש מאמץ תפיסה זו המדגישה את השפעת אישיות האנליטיקאי על האינטראקציה הטיפולית. בספרו Coasting in the Countertransference- Conflict of Self Interest between Analyst & Patient עוסק הירש באופן בו משפיעים צרכי האנליטיקאי ונטייתו לספק את האינטרסים האישיים שלו על האינטראקציה הטיפולית. הוא מצביע על המתח התמידי בין טובת האנליטיקאי לטובת המטפל ומדגים כיצד פעמים רבות מושתק מתח זה לטובת סיפוק האינטרסים העצמיים של המטפל. במסגרת דיון זה הירש מדגים את האופן בו עומדים צרכים בסיסיים ומוחשיים של המטפל (רווח כלכלי, סיום מוקדם של יום העבודה ומנוחה בין הפגישות) בניגוד לצרכיו וטובתו של המטופל, ומביא דוגמאות וסוגיות הנוגעות לגביית התשלום, למבנה יום עבודתו של המטפל (כמה מטופלים? כמה הפסקות?), להתמודדות עם ביטולים ואיחורים וכן הלאה.
מעניינת במיוחד היא התבוננותו של הירש לא רק בצורך של המטפל לספק את צרכיו המוחשיים, אלא גם צרכים רגשיים שונים כתחושת אטרקטיביות ומשמעותיות עבור המטופל, המנעות מהשהיית הסובייקטיביות והתחמקות מהתמודדות עם כעס ואכזבה של המטופל. אינטרסים אישיים אלו, לטענתו של הירש, פוגשים את דפוסי ההעברה-העברה נגדית הנובעים מאישיות המטופל ומציבים את המטפל בפני בחירה מורכבת: האם לשמר את הסטטוס קוו המשרת את נוחותו ועל פניו גם את צרכי המטופל, או לעמת את המטופל (ואת עצמו) עם דפוסי ההעברה-העברה נגדית המייצרים נוחות אך לא צמיחה והתפתחות. כך לדוגמא מביא הירש תיאור מקרה המדגים כיצד העדיף לסגת להרהוריו הפרטיים ולשקוע בעצמו במקום להקשיב לדיבורו המונוטוני של המטופל; דפוס זה שירת את נטייתו הסכיזואידית של המטופל ואת הקושי הבסיסי של המטפל להשהות את הסובייקטיביות שלו ולהיאבק על קרבה נפשית עם מטופל שכביכול אינו נענה להזמנה זו.
