חיפוש

שכול ואבלות הורית – מודל ההסתגלות מחדש

פורסם על ידי ד"ר הניה שנון-קליין

מבוא

תהליכי אבלות הם תוצר של מי שאנחנו ושל האדם עליו אנו אבלים. אבלות הורית, באופן מובחן מסוגי אובדן ואבל אחרים, היא לא רק תהליך מורכב, רב-מימדי, דינמי ובלתי צפוי של הסתגלות מחדש לחיים ללא הילד, אלא תהליך הנמשך, קרוב לוודאי, לאורך כל חיי ההורה. במודל המוצג מתואר מסע הסתגלות זה, המגלם בתוכו, לצד היגון, גם אפשרויות לצמיחה ושינוי לטובה. מסע האבל הוא אינדיבידואלי ותלוי באינסוף גורמים שביניהם היסטוריה של אובדנים נוספים, מרכזיותו של האובדן הנוכחי, דרכי התמודדות עם משברים, בריאות פיזית ונפשית של ההורה ובני משפחה אחרים טרם מותו של הילד, בעיות משפטיות הכרוכות בנסיבות המוות, יחסים בינאישיים במשפחה, יחסים חברתיים, יחסים עם הילד טרם מותו, אישיותו של ההורה, ערכיו, אמונותיו, מקומו במשפחה ובחברה ועוד. לכן, אבלות הורית היא תהליך ייחודי של יגון, אבל וצמיחה. זהו מערך מורכב של תגובות פסיכו-פיזיולוגיות, חשיבתיות, רוחניות והתנהגותיות, סמויות וגלויות, לעיתים בעלות ביטויים קיצוניים.

תהליך האבל אינו לינארי. הוא אינו מתקדם בשלבים מובחנים מנקודת התחלה-אמצע-וסוף; הוא רב-מימדי, דינמי ומשתנה. לתהליך אין לוח זמנים, יש לו רק התחלה, והוא נמשך, בדרך כלל, לאורך כל חיי ההורה. זהו תהליך של למידה והסתגלות למציאות חדשה של חיים ללא נוכחותו הפיזית של הילד. ישנם הורים שכולים המתנגדים לשימוש במושג 'קבלה' ביחס למות ילדיהם, אולי משום שבמונח זה חבויה גם 'הסכמה'. לכן, המונחים 'הסתגלות' או 'אדפטציה' לעובדת המוות ולחיים עם אבל, עדיפים. במאה הנוכחית, בחברות מפותחות, מותו של ילד נתפס, ברוב המקרים, כאירוע בלתי צפוי ולכן נחווה כטראומתי אצל רוב ההורים. החוויה הטראומתית של מות ילד מזעזעת את קיומו של ההורה ועלולה לגרום לשינויים בעלי השלכה שלילית על איכות חייו. לצד זאת, חוויה זו גם מכילה את הפוטנציאל לשינוי חיובי ולצמיחה אישית. כל תהליך של שינוי - שלילי או חיובי - כרוך בכאב. תהליך ההסתגלות למציאות החדשה מאופיין בביטויים בלתי צפויים המשתנים בעוצמתם. למרות ביטוייו העזים לעיתים, הממושכים והבלתי צפויים, זהו תהליך של תגובות נורמאליות לאירוע הנחשב בזמננו ובחברה מפותחת, כבלתי נורמאלי. לכן, אבלות הורית לא תוגדר ולא תטופל כ'חולי' או כ'הפרעה'. מאפיין ייחודי נוסף של תהליך אבל זה, נוגע לכך שהקשר הנפשי-מטפיזי בין ההורה לילד לא נפסק עם מות הילד וכתוצאה מכך, עשוי להתעורר בהורה צורך להנציח את זכרו של הילד באופן מעשי או סימבולי. לעיתים ההורה השכול רואה את עצמו כהיסטוריון וכביוגרף של חיי ילדו שמת. הוא מתמקד בילד שמת מתוך חרדה שיישכח מלב. ההורה דואג אז להנציח ולהזכיר לסביבה, באופן פעיל ולרוב מודע, את עצם העובדה שהיה ילד, שהוא מת, שחייו ומותו חשובים ומשמעותיים; שההורה עצמו קיים, גם באבלו. למרות שההורה ממוקד ב'ראייתו' על הילד שמת, ההתמקדות היא בדרך כלל זמנית ואינה שוללת קיום בו-זמני של ראייה פריפריאלית כלפי אחרים בסביבה.

מאפיינים ושלבים של 'מודל ההסתגלות מחדש'

תהליך ההסתגלות לחיים עם אבל אמנם שונה מהורה להורה, מאם לאב. עם זאת, ניתן להערכתי לזהות מספר מאפיינים של תהליך זה. לשם כך אעשה שימוש במודל ההסתגלות מחדש, אשר מתאר את מאפייניו המרכזיים של התהליך אותו עובר הורה שאיבד את ילדו. מודל זה נוגע לשינויים החלים בהורה במהלך תקופת ההסתגלות, ולמנגנונים ולתהליכים האופייניים לתהליכי האבלות ההורית:

1. במהלך החיים עם אבל, מתפתחת אצל ההורה השכול זהות חדשה, מעין 'עצמי' חדש של ההורה בוקע. הזהות החדשה עשויה להכיל אספקטים התנהגותיים או סמליים, או כאלו שיוחסו לילד המת. כך, למשל, הורה עשוי להתחיל לגלות אהדה למוסיקה האהובה על ילדו, מוסיקה אותה דחה כאשר הילד היה בחיים.

2. הקשר הנפשי והגעגועים לילד שמת, מתבטאים בהתפתחות 'כפל דימויים' (Dual Images) של הילד המת:

  • הדימוי הממשי (Real Image): דימוי של הילד המת, המבוסס על המציאות ומכוון לעבר, שיסודו בזיכרונות אמיתיים של הילד שמת ושל היחסים אתו.
  • הדימוי המדומה (Shadow Image): דימוי של הילד המת, המבוסס על משאלת הלב והפנטזיה. "מה היה 'אילו' ילדי היה בחיים היום?", זהו דימוי המכוון לעתיד.

שני הדימויים מתפתחים לאורך רצף של זמן: הראשון הוא הדימוי הממשי ולאחר זמן מסוים מתפתח הדימוי המדומה. לאחר התפתחות הדימוי המדומה, דימויים אלו מתקיימים בדרך כלל זה לצד זה לאורך חיי ההורה.

3. לעיתים נגלה אצל ההורה האבל, מאמץ לשכוח זיכרונות לא נעימים הקשורים בחייו או גם במותו של הילד המת, תהליך שנקרא 'השכחה מכוונת' (Intentional Forgetfulness). השכחה מכוונת שונה מ'הכחשה' או 'הדחקה', שהן תגובות נוירוטיות או פתולוגיות. השכחה מכוונת דומה במהותה למה שניטשה כינה 'שכחה אקטיבית'. זוהי תגובה נורמאלית באבל, תגובה רצונית של ההורה שמבקש לעצמו מנוחה רגעית מן הזיכרונות המכאיבים הקשורים בילדו שמת. ההורה שמשכיח באופן מודע ומכוון אירועים שונים, עשוי לעשות זאת על מנת שיוכל להמשיך לתפקד בעבודתו או בחברה שמתקשה לקבל אותו באבלו. ההורה לא משכיח רגשות של יגון ואינו שוכח את עובדת המוות של ילדו או את נסיבות מותו, הוא רק משכיח אותם זמנית ובהתאם לנסיבות.

4. אבלות הורית ניתנת לתיאור כתהליך תנועתי של 'ריקוד' בו-זמני, המורכב מ-'צעדים פנימה' (Inward Steps) ו- 'צעדים החוצה' (Outward Steps) ומ-'שילוב של צעדים: אבל במקביל לצמיחה באמצעות האחר' (Vicarious Grieving).

  • הצעדים פנימה - מתארים תנועה נפשית מופנמת, פרטית ואישית של ההורה האבל, שלרוב סמויה מעינו של המתבונן מבחוץ. הכוונה כאן היא להסתכלות אינטרוברטית פנימה, של ההורה האבל, שמטרתה חקירה עצמית. לא תמיד ההורה מודע לתנועה פנימית זו, המאופיינת בהרצה חוזרת ונשנית של 'תסריט' חיי הילד וחיי ההורה, ובשאלות נוקבות כמו: למה זה קרה? מה עשיתי שמגיע לי עונש כזה? או: איך אלוהים מרשה מוות של ילד תמים? ועוד.
  • הצעדים החוצה - מאופיינים בהתנהגות מוחצנת הגלויה לעינו של המתבונן מבחוץ. הכוונה והמטרה של ההורה בהתנהגותו דומות, התחברות לעולם החיצוני. ההתנהגות יכולה להתבטא באופן ממשי, כמו במענה לשיחת טלפון, חזרה לעבודה, תכנון מפעל הנצחה, או לחילופין באופן סמלי כמו מחשבה על הצטרפות לקבוצת תמיכה או לעבודת התנדבות וכדומה.

הצעדים פנימה והחוצה מוגדרים על ידי ההורה האבל, הוא זה שבוחר אותם ואת הקצב שלהם, שכן הוא המומחה האולטימטיבי לכאבו.

5. מושג המוכר בספרות המקצועית בכל הנוגע לאבל הינו 'אבלות של הלא-אבל באמצעות האחר האבל' - (Vicarious Grief), כאשר האדם הלא-אבל, חווה צער/יגון/אבל, באמצעות קרבתו הממשית או הווירטואלית-סמלית עם אדם אבל. אני מציעה מושג חדש 'אבלות של המתאבל באמצעות האחר הלא-אבל'(Vicarious Grieving) - כאשר האדם האבל, באמצעות קרבתו הממשית או הווירטואלית-סמלית עם אדם לא-אבל, חווה חוויות שאינן קשורות דווקא בכאב/צער/יגון. חוויות אלו מהוות 'תזכורות' לחיים אפשריים בעתיד, בהם שמחה יכולה להתקיים לצידו של אבל. צעדי האבל והצמיחה של המתאבל באמצעות האחר הלא-אבל, הם צעדים או תנועה משולבת-טרנספורמטיבית, שמבטאת התחברות וקשר מחודש עם העולם. הקשר המחודש נעשה באמצעות החקירה העצמית (צעדים פנימה) שמוליכה את ההורה המבודד באבלו, מבפנים החוצה (צעדים החוצה). התהליך מתרחש לאחר שההורה גילה משמעויות חדשות לקיומו, בעזרת מפגשי פנים אל פנים עם 'אחרים' לא אבלים ו'אחרים' אבלים; בעזרת הפעולות הסמליות והממשיות שההורה יוזם או נענה להם ומטרתם - חזרה לחיים.

6. נקודת מפנה בתהליך האבל מתרחשת כאשר ההורה מזהה מטרה או משימה שהן משמעותיות לקיומו. מטרה משמעותית יכולה להיות לדוגמא, הורה ה'מגלה' את תפקידיו כהורה כלפי ילדיו האחרים; תפקיד התנדבותי בקידום מטרה שנעשתה חשובה לו/ה; עבודת הנצחה כלשהי, בין אם היא יצירת אלבום תמונות למזכרת או הקמת יד זיכרון ועוד.

השלכות קליניות

הגישה הבסיסית לאבל של הורה ששכל את ילדו, צריכה להיות כאל תהליך נורמאלי וצפוי, שבבסיסו עומדת חוויה של 'עצב עמוק' (Deep Sadness) ולא כאל חולי או הפרעה נפשית. במקרים נדירים, התהליך יוגדר כ'תגובת אבל מורכבת'. ניתן לאבחן את התהליך ולקבוע מטרות טיפוליות באמצעות בירור ושיח ישירים עם ההורה, שהוא המומחה האולטימטיבי של כאביו; בחינת ה'צעדים' השונים שתוארו במודל בהתאם לתצפיות ודיווח של המטופל על מצבו והעדפותיו; וכן תוך תשומת לב להתפתחות ה'עצמי' החדש ולנקודות מפנה בתהליך האבל. חשוב לברר עם ההורה היסטוריה של אובדנים ודרכי התמודדות עם כל אובדן. אלה מסייעים בהבנת החוויה בהווה ובחיזוי העתיד של תהליך החיים עם אבל.

לעיתים תכופות, הורים שכולים מבטאים רצון למות או רצון להצטרף לילדם שמת. למרות שיש להתייחס ברצינות הראויה להצהרות שכאלה, הן אינן מעידות בהכרח על נטיות אובדניות, אלא יותר על הקשר הנפשי העמוק לילד, על געגועים עזים אליו, על קושי זמני לתפוס את האירוע בפרספקטיבה של מכלול החיים. עם זאת, אם קיימת אצל ההורה היסטוריה של חולי/הפרעה/ניסיונות התאבדות/נטייה אובדנית טרום-מותו של הילד, רצוי לבדוק אפשרות של אובדנות, דיכאון קליני, הפרעת חרדה ו/או הפרעה פוסט טראומתית. לצד ההזהרות הראויות, חשוב שיתאפשר להורה - המומחה האולטימטיבי לכאביו - לחוות את יגונו במלואו, ללא הסחות דעת מכוונות. מאותה הסיבה, רצוי שלא לטשטש שלא לצורך את הכאב הנפשי בעזרת תרופות המיועדות לטיפול בהפרעות חרדה, דכאון וכדומה. זאת, כמובן, בהסתייגות אחת: אם אובחנה הפרעה/חולי טרם מותו של הילד, המשך הטיפול חייב להיות בהשגחה של מומחה/ית ובהתאמה למצבו החדש של ההורה.

על הכותבת - ד"ר הניה שנון קליין

ד"ר הניה שנון-קליין היא פסיכולוגית-ייעוצית וטנטולוגית מוסמכת (מומחית במדעי האובדן, השכול והאבל), מייסדת התוכנית האינטרדיסציפלינרית ללימודי טנטולוגיה בפקולטה לחינוך באוניברסיטת חיפה. חלוצה במחקר על שכול ואבלות הורית טראומתית בישראל ובארה"ב. פיתחה את "מודל ההסתגלות מחדש" של אבלות הורית.

www.gilis-place.com | drhenya@gilisplace.com | 054-5514392

מקורות

שנון-קליין, ה., קרייטלר, ש., וקרייטלר, מ. (עורכות). (2013). טנטולוגיה - מדעי האובדן, השכול והאבל: נושאים נבחרים. חיפה: הוצאת פרדס.

Kagan (Klein), H. (1998). Gili's Book: A Journey into Bereavement for Parents and Counselors. NY: Teachers College Press, Columbia University

Kreitler, S. & Shanun-Klein, H*. (Eds.) (2013). Studies of Grief and Bereavement. NY: Nova Science Publishers