חיפוש
  • דף הבית
  • מאמרים
  • פרק מספרו של ד"ר ארנון לויתן על הפסיכותראפיה ההומאניסטית של קרל רוג'רס

פרק מספרו של ד"ר ארנון לויתן על הפסיכותראפיה ההומאניסטית של קרל רוג'רס

פורסם על ידי ד"ר ארנון לויתן

לראשונה בישראל - ספר מקיף בעברית אודות גישתו ההומניסטית של קרל רוג'רס, המכונה "גישת האדם במרכז". הספר מתאר את ההיסטוריה, הפילוסופיה והעקרונות של הטיפול ההומניסטי, בספר מוצגים מקרים בטיפול, וכן יוצגו איורים פרי יצירתו של המחבר.

הקדמה והפרק החמישה עשר - קבלה ללא תנאים, של הספר "חתירה אל העצמי: הפסיכותראפיה ההומאניסטית של קרל רוג'רס" מאת ד"ר ארנון לויתן, מובאים באדיבות המחבר. בכל הנוגע לפרק "קבלה ללא תנאים" - קבלה ללא תנאים הינה אחד מתוך ששת תנאי הגרעין הנדרשים להיווצר בתהליך הטיפול, על פי גישת האדם במרכז.

על הספר ועל גישת הפסיכולוגיה ההומאניסטית וגישת האדם במרכז

"הדרך הטובה ביותר להכיר את האלוהים הינה לאהוב כמה שיותר את חייך ואת חיי הסובבים אותך".

(וינסנט ואן גוך)

וינסנט ואן גוך נחשב במשך חייו ל"צייר הדלות". הוא התקיים באמצעות הקצבה ששלח לו אחיו מדי חודש. באותה התקופה אף היה דחוי על-ידי הממסד האמנותי השולט. המעיין במכתביו אל אחיו תיאו, מבין עוד היבטים באישיותו של הצייר. חייו רצופים עליות וירידות של עוצמות נפש. הוא נלחם על הגבולות הפריכים בין אהבה לבין ביטול ואובדן העצמי. הוא מחפשֹ נואשות רגעים של אושר, ותוך חיפושֹ זה מתמכר לחפצים, לצבעים, לאורות, לצללים ולטבע שסביבו. שם, לדבריו, נמצא אלוהים. כאשר הוא חש כי האלוהים מביט בו באמצעות אותם דברים קטנים, הוא חווה את רגעי אושרו. אז טובל הוא את מכחוליו בצבעיו העזים ומעבירם אל בד הציור. ואן גוך מבטא בציוריו את כאבו, את תשוקותיו, את רגעי אושרו, ואת שאיפתו להגיע לשמיים, שאפרוריותם אינה מעידה תמיד על שֹמחתם לקראת בואו. לתחושתנו, ואן גוך הוא סמל ודוגמה למהותה של הפסיכולוגיה ההומאניסטית.

חשוב ההבדל בין המושֹגים "פילוסופיה הומאניסטית" לבין "פסיכולוגיה הומאניסטית". הפילוסופיה ההומאניסטית, שמקורותיה טמונים בהגותם של סוקראטס, של אפלטון ושל אריסטו, משדרת חשיבה, ספרות, מחקר, מדע ולימוד. פילוסופיה זו עוסקת בחקר מקומו של האדם בעולם אל מול מקורות בריאתו ואלוהיו. לפילוסופיה ההומאניסטית יש שאיפה להיטיב את חיי האדם ולקרב בינו לבין הסובבים אותו, תוך יצירת דיאלוג של שלום ושל אחווה. בעבר הציבו מערכות החינוך את ה"הומאניזם" הרוחני, אל מול ה"ריאליזם", העוסק במדע המדויק, במתמטיקה, במכאניקה ובטכניקה. ברבות השנים מגלים החוקרים דווקא את המשתנים המאחדים מדע ורוח, והפילוסופים ה"ריאליים" חוזרים לאלוהים ונתמכים בו כדי לתהות על קשיי הסברם המדעי למתחולל בעולם.

"הפסיכולוגיה ההומאניסטית", שבה עוסק הספר מתבססת על עקרונות פילוסופיים הומאניים ומבקשת לעצב גישות של סיוע נפשי וחברתי למתקשים בתהליך צמיחתם והתפתחותם. בשנות ה-50 של המאה ה-20 התאגדו כמה פסיכולוגים כדי לייסד עמותה פילוסופית-פסיכולוגית, אשר תקדם את הרעיון ההומאניסטי בתוך עולם הפסיכולוגיה. קבוצה זו כונתה בשם "הכוח השלישי" מאחר שהסתייגה משני הכוחות האחרים אשר שלטו אז בעולם הטיפול, והם: התיאוריה הפסיכואנליטית של פרויד, והביהביוריסטית של סקינר וּווטסון. עם חברי הכוח השלישי נמנו בראש וראשונה אברהם מאסלו, פסיכולוג חברתי יהודי-אמריקני אשר תרם לעולם את המושג "פסיכולוגיה הומאניסטית", קרל רוג'רס, נשֹוא ספרנו זה ואנשים חשובים נוספים כויקטור פרנקל, (לוגותראפיה, החיפושֹ אחר משמעות), אריק פרום (הריק הקיומי ואמנותה של האהבה), רולו מיי (גילוי ההוויה, אקזיסטנציאליזם), זוג חוקרי הגשטלט, פריץ ולורה פרלס, ואחרים.

קרל רוג'רס המשיך את רעיונות חבריו מן הכוח השלישי ופיתח אותם. בהיותו בעיקר איש שֹדה ועשֹייה התבסס על הניסיון הרב שנרכש אצלו במשך מאות שעות של טיפול ושל הוראה. חלק רב ממפגשיו הוקלט ותועד, הן בספריו והן במאמריו ובאלפי מסמכים השוכנים כיום בארכיון הלאומי האמריקאי. תרומתו העיקרית של רוג'רס, לה מוקדש ספר זה, הינה יצירת "גישת האדם במרכז".

"כל אדם האוהב בעלי חיים, יהיה זה את הכלב או החתול יודע כי הריח קודם לתנועה, אם לא ירחרחו את הזולת קודם לכן אולי ינשכוהו,  הכלב יחוש ביטחון בריח שאינו מרתיע אותו, לחילופין עליו להתמודד עם ריחות הקשים לו.
מבלי להעליב אף מטפל נכבד, 
ההצעה של 'גישת האדם במרכז' ברוח ספרנו, הינה להריח טרם יפעל, לחוש את הבלתי נאמר טרם יפתח במלל. זה הבסיס לקיום תנאי הגרעין לטיפול נכון". 



מהם עקרונותיה של גישה זו?

החוקר ג'ון ווד (Wood, 1996), מגדיר את "גישת האדם במרכז" כך: "זו אינה עוד שיטה של פסיכותראפיה, וכן אינה אסכולה נוספת בעולם הפסיכולוגיה... זו אינה תנועה פילוסופית חדשה. 'גישת האדם במרכז' היא מה שמבטא שמה, 'גישה', אין בה יותר ואין פחות. זוהי עמדת חיים פסיכולוגית, שעל פיה מתכנן האדם את מעשֹיו ואת מחשבותיו. מתוך עמדה זו מאמץ האדם לעצמו את מסקנותיו ממה שקורה איתו. זוהי "דרך של חיים.'" (Rogers, 1980).

גישותיו ההומאניסטיות של קרל רוג'רס היו מוכרות לציבור אנשי המקצוע והחינוך החל משנות ה- 40 של המאה הקודמת. מאז הן מתפשטות ומקיפות את רוב גישות הטיפול הנפשי הקיימות כיום. בתחילה פרסם רוג'רס את גישתו "הבלתי מכוונת" (Non Directive Therapy) המבוססת על האמונה ההומאניסטית, כי על האדם להיות חופשי מלחץ חיצוני כדי לממש את חייו בעצמו, במלוא יכולתו ותוך מיצוי כישוריו. בהמשך שינה רוג'רס הגדרה זו לטובת המושֹג "הטיפול בקליינט במרכז" (“Client Centered Therapy”). לעתים כונתה גישתו: "תראפיה באמצעות יחסים" (“Relationship Therapy”), מושֹג המשקף את רוח הפסיכולוגיה ההומאניסטית, המתמקדת בעיקר ביחסי אדם ורעהו.

"גישת האדם במרכז" Person Centered Approach - PCA פורסמה בניסוחה הנוכחי בשנת 1977. היא נוטלת את תמציתן של גישותיו הקודמות של רוג'רס ומתבססת על יצירת יחסים של אמון, של שוויון ושל אהדה בין המטפל ומטופלו. רוג'רס הציג לראשונה את גישותיו ההומאניסטיות בפני קהל עמיתים למקצוע בדצמבר 1940, באוניברסיטת מינסוטה. כותרת ההרצאה: "גישות חדשות בפסיכותראפיה". רוג'רס נקלע בעקבות דבריו לסערה לא קלה מצד קהל אנשי המקצוע שלא ציפו לרוח דברים זו. המשתתפים העלו בפניו שאלות קשות, חלקן הרב נגע בגבולות אחריותם המוסרית לגבי מצב מטופליהם. עם זאת, כידוע, הסערה הראשונית שככה; רוג'רס הפך למוביל בנושֹא הפסיכותראפיה ההומאניסטית בעולם, פגישותיו עם מטופלים צולמו, הוקלטו, פותחו תועדו והורחבו. כל אלה משמשים היום נכס יקר ערך בלימוד עקרונות הטיפול הנפשי.

באותן שנים פרסם רוג'רס את ספרו החשוב "תראפיה מרוכזת בלקוח" (Client centered therapy, Rogers, 1951) ובו הציג לראשונה את תנאי הגרעין הנדרשים, לדעתו, לשם קיומו של טיפול נכון ויצירת שינוי חיובי בחיי המטופל.

בשנת 1959 קבע רוג'רס את ארבעת היסודות התיאורטיים שעליהם נבנית, לדעתו, "גישת האדם במרכז":

  • תיאוריה של תראפיה, המתבססת על אופיו של האורגניזם האנושי, וכן על התנאים , ועל הנסיבות של התהליך הטיפולי.
  • תיאוריה אודות אישיות האדם.
  • תיאוריה הבנויה על האמונה במימוש עצמי ובשאיפה להגיע אל "אדם המתפקד במלואו".
  • תיאוריה של יחסים בין אישיים (Rogers, 1959).

בשנות ה- 60 פרסם רוג'רס את ספרו הידוע "להיות אדם" (Rogers, 1961, “On becoming a person”) ובו הוא עסק במושֹג שניטע עם השנים עמוק בין יתר גישותיו, והוא "התנסות" או "חוויה". רוג'רס ראה באימוץ ההתנסות האמתית של האדם בסיס עיקרי לבריאות הנפש. הוא התבטא במושֹגים כגון, להיות, לצמוח ולהתהוות, וכן בשאיפת כל גוף חי לממש את שֹיא יכולתו, לחוש אמון בהתנסותו האישית וביכולתו לשפוט חייו ללא השפעות חיצוניות.

בהמשך שנות ה- 60 הקדיש רוג'רס חשיבה רבה לנושֹא יחסי ה"כנות" (Congruence), שבין האדם לעצמו. כנות מתייחסת להלימה בין הדרך שבה האדם חי עם סביבתו לבין הדרך שבה חש בתוכו, בהקשבתו אל ה"אני" האותנטי שבו. בהמשך הדרך, בשנות ה- 70, התגבשה והתעצמה בהדרגה "גישת האדם במרכז" במתכונתה הקיימת עד היום. עקרונות הגישה אומצו על-ידי חוקרים נוספים כיוג'ין גנדלין (התמקדות), צ'ארלס טרואקס ורוברט קרקאוף (המודל הטיפולי האקלקטי), וכן דייויד ווקסלר ולורה רייס, אשר פיתחו את גישת הלמידה והטיפול ההַכְּרָנִי בהתבססם על "גישת האדם במרכז".

גישת האדם במרכז התפשטה במשך השנים אל תחומים המשיקים לפסיכותראפיה. היא חדרה אל עולם החינוך והניפה את רעיון עצמאות התלמידים בבתי ספר והפיכתם לשותפים הקובעים את תכניות לימודיהם. הגישה פנתה אל הורים בבקשה להעניק לילדיהם הערכה חיובית ובלתי מותנית, מבלי לפגוע בגבולות הנדרשים לשמירת בית תקין. כמו כן עודדה הגישה את השימוש בקבוצות למען סיוע וטיפול נפשי. בקבוצות התמיכה של רוג'רס התנסו המשתתפים בשיפור הדרכים לפתרון ניגודים וביצירת דו-שֹיח קשוב ומזדהה נפשית עם רגשותיו של האחד כלפי זולתו. הגישה הפכה חלק בלתי נפרד מדרכי הטיפול הזוגי והמשפחתי. עקרונותיה אומצו על-ידי תיאוריות טיפוליות נוספות, כמו גשטלט, פסיכודראמה, לוגותראפיה, התמקדות, קדם-תראפיה, ייעוץ פילוסופי ואחרות. למעשֹה, לא נמצא היום כמעט תחום טיפולי שאינו מתבסס על עקרונות גישה זו.

הספר עוסק בניסיון להבין את עקרונות "גישת האדם במרכז" ושימושם הנכון בעת הענקת טיפול נפשי. לאחר פתח דבר המחבר ודברי מבוא, יוצג החלק הראשון בספר ובו דיון בהיסטוריה של הפילוסופיה ההומאניסטית, החל ביוון העתיקה והמשך בפילוסופיית ימי-הביניים וראיית יחסי האדם מול האלוהים. כן יוקדש דיון בפילוסופים מודרניים כדקארט ועמנואל קאנט, ולבסוף יודגשו העקרונות הפילוסופיים המשפיעים ביותר על גישת האדם במרכז, והם הפנומנולוגיה (חקר התופעות כישויות בפני עצמן) והאקזיסטנציאליזם (חקר טיבו וערכו של הקיום האנושי). הפרק הפילוסופי מסתיים בהצגת "הכוח השלישי" מיסודם של מאסלו, רוג'רס, פרנקל, פרום וידידים.

בחלקו השני של הספר, מתוארים חייו והתפתחותו המקצועית של קרל רוג'רס, התיאוריה שלו אודות התפתחות הילד ואישיות האדם הבוגר. מוצגות דרכי הטיפול שבהן מאמינה הגישה – תחילתה בעיקרון של אי הכוונה, ובהמשך פירוט תנאי הגרעין הנדרשים בעת הטיפול, אלו כוללים בנייה של קשר אמין בין המטפל למטופלו, הכנות בין השניים, יחסי החיבה הבלתי מותנית ביניהם, והשתדלות המטפל לשמור עם מטופלו יחס אמפאטי קשוב ולומד. דיון מסכם בתנאים אלו בוחן את חשיבות הקבלה של המטופל את יחסי המטפל כלפיו. הפרקים הללו כוללים דוגמאות ממצבי טיפול, וכן סיפורים של מטופלים אודות חוויותיהם בעת המפגשים.

סוגיות מיוחדות מוצגות בחלק השלישי של הספר, ביניהן דו-שֹיח בין קרל רוג'רס לפילוסוף היהודי מרטין בובר, תוצגנה הסכמות והתלבטויות בין השניים, בעיקר סביב יחסי השקיפות והאמון בין מטפלים למטופליהם. בהמשך מוצג ההומור על חשיבותו הרבה בבניית אמון ויחסי טיפול פתוחים וכנים. בפרקים המסיימים מוצגת גישת האדם במרכז כיום ופריסתה ברחבי עולם הטיפול על גווניו השונים, ביניהם עבודה עם אנשים פגועים, יצירתיות, ריפוי בעיסוק, נושֹאי מגדר ונשים וכן חינוך בבית ובבית-הספר. לסיום נבחנות ביקורות והערכות על קרל רוג'רס ועל גישתו, ומחשבות לגבי מקומה של גישה זו בעתיד. לנוחות הקורא מוצג מילון מקוצר של מושֹגים חשובים הקיימים בשימושיה של גישת האדם במרכז.

כיצד מבטא קרל רוג'רס תחושתו אודות מהי אמפטיה : "אנשים הינם נפלאים כשמש השוקעת אל הים, כאשר אני מביט בשמש איני נדחף להעלות רעיונות כמו  'כדאי לרכך מעט את הצבע הכתום בפינתה הימנית של התמונה'. איני מנסה לשלוט בשקיעה, אני מתבונן בה בכבוד בעת התכנסותה אל הערב".


פרק מהספר חתירה אל העצמי: הפסיכותראפיה ההומאניסטית של קרל רוג'רס - "תנאי רביעי ב' - קבלה ללא תנאים"

"אוהב אותך, בין אם תכרע על ברכיך במסגדך ובין אם תשתחווה אל אלוה במקדשך, או תהא מתפלל בכנסייתך... הרי אתה ואני, וכך כולנו, בנים של אותה הדת, היא רוח האדם...".

(חליל ג'ובראן)

"קבלה ללא תנאים" מוגדרת על פי מילון "הפסיכולוגיה של האדם במרכז", כך: "קבלה קבועה של המטופל על כל אשר התנסה ומביא עמו. כאשר העיקרון החשוב הינו העדר הצבת תנאים הנדרשים לשם קבלתו, שום תחושה של 'אני חש חיובית אליך בתנאי שהתנהגותך תתאים לכמה כללים...'" (Tudor & Merry, 2006, p. 146). בני אדם מגיעים לטיפול כשהם חרדים מפני שיפוטו של המטפל על מעשֹיהם, בעיקר, מביקורת על כישלונם ועל חולשתם. המטופלים מצפים כי המטפל "החכם והיודע" ובעל הסמכות יקבלם במבט מבקר וחשדן. הוא יביט בהם כבאנשים "חריגים" ולא יתייחס אליהם כשאר האדם. בשבילו אלו אנשים אשר זקוקים לעזרה, ותפקידו לספק להם עזרה זו ולתקן את דרכם. מטופלים משלימים מעגל זה של "השוגה והמתקן", מאחר שהגיעו מראש בתחושת ערך עצמי נמוך. עברם ספוג ביקורות, אשמה והאשמה. הם טעונים הסברים, התנצלויות, כעס ואולי רצון לנקם על כל אשר קרה בחייהם. המטופלים חשים כי כדי להיות מוצלחים בעיני מטפליהם עליהם לנהוג על-פי ציפיות המטפלים מהם, ולהיות "טובים" כדי לתקן את עברם ולהיטהר בפני העולם באמצעות רכישת אהדת המטפל אליהם.

לדברי רוג'רס, הדאגה לפונה פירושה שחרורו מכל לחץ הדורש ממנו התנהגות שלתחושתו תספק את רצונותיו של המטפל. פירושה של דאגה כזו הוא התייחסות למטופל כאל אדם נפרד אשר רשותו לחוש את רגשותיו שלו ולחוות עם עצמו את התנסויותיו השונות (Rogers, 1957). ברגע שבו חל השחרור הזה של "להיות עצמי באמת", חלה החוויה הטיפולית המְרַפְּאָה. בוזארט, בשיתופו של וילקינס (Wilkins & Bozarth, 2001) תרמו לספרות את מושֹג התועלת "המְרַפְּאָה" (Curative), של היחס הבלתי מותנה.

בקורס מאמנים שנערך באוניברסיטה העברית הביעו המשתתפים את דעתם כי "אי-ההתנייה היא עמדה של חסד המעריכה אותנו על אף מוזרותנו. זוהי הקלה עמוקה. התחושה כי נוכל להשליך את האשליות שלנו, להתוודות על מה שאנו ומה ערכנו, ולגלות כי אנו עדיין מתקבלים ללא פחד על-ידי סביבתנו כבני משפחה קרובה, זו תחושת ריפוי הנפש". החוויה המרפאה חלה אצל שני הצדדים: המטפל נוכח כי הוא חזק מספיק "לוותר" על שיפוט ועל העמדת תנאים. הוא מאושר מן החוויה האנושית שחלה בו, חווית היותו מקבל את הזולת ללא עשֹיית דין או חיפושֹ צדק. ומנגד מתחוללת חוויה מרפאה אצל המטופל, החש כי הוא מתקבל ללא שיפוט, וכי הוא בעל ערך משל עצמו, משום שאינו צריך להילחם כדי לגלות את ערכו העצמי.

לדברי בוזארט ווילקינס, האדם חייב להאמין באמת כי המטפל אינו מצפה ממנו לשום התנהגות מוצלחת ומיטיבה . על המטופל להאמין כי כוונת מטפלו כלפיו כנה (Congruent). אז יקבל הוא את עצמו ללא תנאי, הוא לא יחפש דרכים "למצוא חן בעיני עצמו" אלא יכבד את עצמו כפ שהוא. כבוד עצמי זה הוא תחילתו של השינוי הנפשי הנשאף בטיפול. (Wilkins & Bozarth, 2001).

חשוב להדגיש כי גישת האדם במרכז מתייחסת בזהירות אל המושֹג "קבלה ללא תנאים", אל מול "אהבה ללא תנאים". אלו, כאמור, אינם מתרחשים יחד. בטיפול "מקבלים", אין "אוהבים". כבר בפרק החיוביות צוין הצורך להיזהר מפריצת הגבולות של הרצון הטוב להיות נחמד. טוני מרי טען כי על המטפל ללמוד ולהבחין היטב ובזהירות בשוני הקיים בין יחס חיובי ללא תנאים, לבין "נחמדות" או ביטויים חיצוניים של חברות בין השניים. (Tudor & Merry, 2006, p. 146). לדברי מרי, נכון כי הטיפול נעשֹה באווירה של ידידות, אך יש להיזהר שלא יסתיים בידידות. ידידות אינה המטרה, המטרה היא הפיכת הידידות של המטפל לידידות של המטופל עם עצמו.


שיעור מן הדולפינים

לפני כמה שנים הבאנו את הילד רובי הפועל ברמה נמוכה של הספקטרום האוטיסטי לריף הדולפינים בחופה הדרומי של אילת. צפינו בפגישתם של רובי והדולפינה מרינה. בתחילה זעק הילד לעזרה וביקש לצאת בכוח מן המים, אחר-כך נעמד בגובה כפות רגליו במים הרדודים. מרינה הדולפינה לא ויתרה, במרחק קצר הסתובבה סביבו, הוציאה ראשה מן המים ו"קראה לו" לבוא עמה. היא לא דרשה, היא הציעה, ירצה יבוא, לא ירצה – היא תקבלו גם ממרחק. הדולפינה התענייניה בכנות בילד וחיפשֹה את הקשר עמו. תנועותיה האוהדות והקבועות סביבו כבשו אט אט את לבו. הוא החל להגיב כלפיה: הפנה ראש, הניף יד. לפתע חשנו כי היא "נוכחת בעולמו". שני יצורים אנושיים אלה הבאים משני עולמות, נוגעים זה בזה. כאשר אף אחד לא דרש זאת מזולתו. הם פשוט קיבלו זה את זה באמון מתגבר.

חשוב לציין כי רובי לא נגע מעולם באדם זר, לא בבני משפחתו ולא באחרים. כאשר מישהו ניסה להתקרב אליו דחה אותו הילד בתנועות חדות. אך עם מרינה הדולפינה הוא יצר מגע. אחרי כמה חודשי מפגשים ביניהם החל אף רובי להיות יוזם המגעים, פעולה ראשונה בחייו שאותה ביצע ללא כל דרישה מן החוץ. הסתבר כי היחס הבלתי מותנה לחלוטין מצד הדולפינה, המוכנה לקבלו כמות שהוא, מבלי לבקש כל תמורה, שלף מנבכי נפשו את יכולותיו של רובי, שלא באו לידי ביטוי עד היום. בשֹיחת צוות שכללה הן את מדריכי הדולפינים והן את משפחתו של רובי ומספר אנשי מקצוע, נאמר: "מרינה הדולפינה אוהבת את רובי כפי שהוא, ואולי עקב מה שהוא, ללא כל תנאי".

דולפינה - חברה ללא תנאים

כאשר הסתיימו המפגשים בין הדולפינה לבין הילד, והמשפחה שבה לביתה, אמרה אימו של רובי:"אינני יודעת אם ימצא רובי חבר בהמשך חייו. אינני יודעת אם יעביר קשריו מדולפינים לבני האדם. אך לפחות אני מאושרת בידיעה כי יש לרובי חבר אחד כאן... הוא אינו לבדו..."

אמו של רובי ניצבת כשאר אימהות מול דילמה רגשית קשה מנשֹוא: האם כדולפינה תוכל להעניק לילד "אהבה ללא תנאי"? מסתבר שאין זה כה קל. האם סיפרה כי היא "מקנאה" בדולפינה המשתעשעת, משֹחקת ונהנית מהשהות עם הילד. האם חשה שהיא אינה יכולה לעשֹות זאת. היא אוהבת את הילד בכל לבה, אך היא גם סובלת עמוקות מהזיכרון המכאיב והצורב המנקר בלבה במחשבה נצחית טורדת וכואבת. "הוא היה אמור להיות ילד אחר...".

מחשבה זו לא עזבה את האם מעולם. ייסורים קשים עוברים על האם המתמודדת בתחושה שהיא אוהבת בכל לבה את הילד שאינו מסוגל למלא את התנאי: "להיות ילד יפה, שלם ובריא".

יש לציין את אמירתם של ווילקינס ובוזארט, אוהדיו הנאמנים של רוג'רס: ההצעה להגיש למטופל יחס ללא תנאים, אינה תמיד קלה, אך היא בהחלט שווה את המאמץ..." (Wilkins & Bozarth, 2001).

כאמור, יחס בלתי מותנה הינו משֹימה קשה. אנו חיים בעולם מותנה מאז שחר ילדותנו. "אין ארוחות חינם" תכריז אמירה נדושה ולא מעט אכזרית. מטפל צעיר המתחיל את דרכו בעבודה עם בני אדם לא קלים, שמאחוריהם היסטוריה של אלימות או של התעללות מינית בחסרי אונים, יחוש עצמו לא פעם כקרבן של אותו אירוע שבו נאשם מטופלו. כיצד לא יעמיד תנאים? הרי תנאים נוצרו כדי להגן עליו, על כולנו.

החוקרים סומרס ופלאנגן (Sommers-Flangan, 2012) הציעו לאותו מטפל ולחבריו להתעלם מן ההתנהגות הקשה, להימנע מלהתמקד בה, לראות וללמוד את מצוקתו של האדם. לדבריהם, ראוי לו, למטפל, כי יחפשֹ בתוך עצמו את ראייתו החיובית. חשוב שיבין את הסבל והפחדים אשר אותה התנהגות קשה, לכאורה, עשֹויה לשדר. ההתנהגות הקשה, כדברי רב חכם, אינה נובעת מרצון רע אלא מחוסר היכולת באותה עת, לנהוג אחרת.

אין כל ספק כי ראיית "הסבל במרכז" אצל עבריין מטופל, ולא מעשֹיו השליליים, אינה קלה למטפל. אינה קלה לאף אחד. בני האדם הם קרבנות של פגיעה, בעבר, בהווה ואולי בחרדתם לעתיד. אין הם סולחים בקלות לפוגע. יחס ללא תנאי ידרוש, ללא ספק, את הדרכתם של המטפלים ואת הבנתם העמוקה בנושֹא הסבל האישי שאותו חווה דווקא הפוגע. על המטפלים להשתדל להתנקות מתחושת הסבל שלהם ומכל התנהגות שיפוטית כלפי מטופליהם; זה לא קל וזה לא פעם קשה מנשֹוא.


סבלו של יונתן - הסוד הנורא

יונתן היה סטודנט לקרימינולוגיה בשנה השנייה ללימודיו. הוריו חיים בחו"ל. הוא הגיע לארץ כמתנדב בקיבוץ. התגייס לצבא אך נפלט אחרי כשנה. הוא פעל ליד ירושלים כמתנדב במסגרת מוסדית לילדים בעלי פיגור שֹכלי. באחד השיעורים הנוגעים בהפרעות מין, נראה יונתן מתוח מאוד. ראשו היה רכון בין ידיו. הוא שקע בהזיות והיה מנותק מן המתרחש סביבו. לאחר שהסתיים השיעור, פנה אליו המרצה ביחידות בשאלה, האם הוא חש בקושי ומה מצבו. יונתן נתקף ברעידה, בבכי, מפיו נשמעו מעין חרחורים וקולות חנוקים. המרצה הציע לו למצוא פינת מנוחה, ולאחר זמן מה התיישבו השניים ושֹוחחו. הרי קטע מהמשך שֹיחתם:

יונתן: "גיליתי עכשיו מה שידעתי כבר הרבה זמן... זה נורא...".
מרצה: "משהו נורא התגלה...".
יונתן: "כן, אתה יושב מול מפלצת...".
מרצה: "בינתיים אני רואה לפניי סטודנט כואב ונפחד".
יונתן: "וכשתדע יותר תקרא למשטרה. בעצם טוב שתקרא להם".
מרצה: "בוא נשמע במה מדובר. אני לא קורא לאף אחד שלא הסכמנו כי יבוא".
יונתן: "אתה בטוח בכך?".
מרצה: "בהחלט! אינני משטרה ואינני נציג החוק. אתה כרגע סובל. נחפש במה ניתן לעזור לך".
יונתן: "שלפתי את איבר המין שלי בפני החניכות במקלחת...".
(שתיקה, שניהם חיוורים ונבוכים).
מרצה: "מעשה לא קל, ובוודאי לא קל לדבר על זה...".
יונתן: "פורץ בצווחות של בכי וצחוק, אוי, כמה טוב שזה יצא ממני, סוף סוף...".
מרצה: "משהו שאתה מחזיק בבטן הרבה זמן".
יונתן: "לא רק מחזיק אלא גם עושֹה; עשֹיתי זאת לפני שבועיים מול אישה בתחנת דלק. אני יודע שהיא פנתה למשטרה. אני יודע כי הם מחפשֹים אותי, ולפיכך מאז אינני יוצא העירה מהמוסד".
מרצה: "ובמוסד המצב נמשך, אתה נדחף למעשֹים אלו הלאה".
יונתן: "פסיכופט מושלם".

בהמשך סייע המרצה ליונתן להגיע אל מרכז החקירות במשטרה תוך שקיבל הבטחה כי ראשית יסייעו לצעיר בטיפול מבלי לפרסם את שמו ופרטיו. כן הופסקה עבודתו במוסד בהסכמתו. לדברי יונתן אל המטפל בו, הוא החל לעבוד במסגרת הפסיכיאטרית שאליה נשלח. לדבריו עמד בפני התאבדות, ועשֹה את כל ההכנות לכך. לולא היה בו הכוח לחשוף בפני המרצה את סבלו, ולולא יזם המרצה שֹיחה ביניהם, היה מוציא לפועל את תכנית התאבדותו. לדבריו, הוא חש אי-שם במעמקי לבו, כי דווקא מרצה זה יקבל אותו למרות מעשֹהו ה"נורא". הוא בחן ובדק את המרצה בעת השיעורים בכיתה. הוא עמד על טיבו האישי, על שֹפת גופו ועל תכונותיו הנותנות, התומכות והבלתי ביקורתיות. יונתן חש בלבו כי זה האדם הנכון להציג בפניו את סבלו. ואמנם יונתן התקבל במפגש ללא שיפוט ודחייה מצד אותו המרצה, ויחס זה הוא אשר נתן לו את העוז להגיע להתוודות, לעמוד לדין ולקבל סיוע נפשי. אלו היו מילותיו.

לסיכום, חשוב להשתמש בדברים שהביאו סומרס ופלאנגן מאת רוג'רס. כאשר פועל המטפל עם זולתו ברוח גישת האדם במרכז, הוא הופך להיות תקוותו הבאה ואולי האחרונה של מטופלו, וייתכן מאוד כי מפגשם זה יתנה את אפשרות המטופל להתקבל בחברה ולהיות מובן. היחסים שמעניק לו המטפל היום עשֹויים להיות אותם התנאים שבאמצעותם הוא יזכה לחזור לחיים נורמאליים, מחר.

המשימה שלנו בטיפול הינה ללמוד את הזולת ולבנות איתו קשר הדדי ומקבל, ללא קשר כזה לא ישכון שום טיפול, לא תסייע שום טכניקה, האדם, קודם לתפקיד ולהגדרותיו, וזה נכון הן לגבי המטפל והן לגבי המטופל.
על גג צריף ישן, בעיירה הררית בקפריסין ניצבות זו מול זו הלטאה והציפור, הן מנסות להכות זו את זו, בטלף ובכנף, ועם הניסיונות החוזרים הן לומדות זו תנועותיה של זו ומנסות לחקות האחת את זולתה, מסתבר כי האויב אינו נורא כל כך, מחול השדים העתיק הופך למחווה של שלום, הן לוחצות טלף אל כנף בברכת שלום, ימים על גבי ימים תמשכנה להיפגש כידידות על גג הצריף הישן שם רחוק בהרי הטרודוס של קפריסין.

לפרטים נוספים אודות הספר ורכישתו ניתן לפנות למחבר בסלולרי 0505591321