צוות בטיפולנט
עבודתו של שנדור פרצי, אשר ניזונה בין היתר מחוויות שעבר באנליזה אצל פרויד, מהווה תרומה משמעותית להבנת הקשר בין טראומה, רגרסיה ובושה. Kilborne מציגה במאמר משנת 1998 בשם "Ferenczi, regression and shame" שלושה חלקים אשר עוסקים ברגרסיה, במחלוקת בין הינזרות לסיפוק כטכניקות שליטה ברגרסיה המסגרת הפסיכואנליטית ובתפקיד הבושה בהקשר זה, ובקשר בין טראומה, רגרסיה ובושה בעבודתו של פרנצי.
מאז ומתמיד אנליטיקאים העלו שאלות שונות הנוגעות לטבעה של רגרסיה במסגרת הטיפולית: האם התפתחות ההעברה הכרחית, והאם היא תמיד רגרסיבית? האם רגרסיה היא חלק הכרחי של ההעברה? מה מטרת הרגרסיה? לאן נסוגים ברגרסיה? על אילו מודלים נפשיים התפתחותיים פרויד נשען כאשר הגדיר רגרסיה? האם פרנצי המשיך את דרכו של פרויד? ולאילו כיווני חשיבה התפתחה תפיסת הרגרסיה מאז פרויד?
רעיונותיו של פרויד לגבי רגרסיה השתנו לאורך הזמן בהתאם לשינויים התיאורטיים שחלו בתפיסותיו ההתפתחותיות לגבי הליבידו, הפיקסציה והרגרסיה. פרויד התייחס לשלושה סוגי רגרסיה: רגרסיה טופוגרפית, המאופיינת בהיפוך כיוונו הרגיל של הריגוש מהתפיסתי למוטורי, רגרסיה טמפורלית ורגרסיה צורנית בה שיטת הבעה פרימיטיביות תופסות את מקומן של שיטות הבעה סטנדרטיות.
עבור פרנצי, אשר התמקד בתופעות קליניות ולא בתיאוריה של הרגרסיה, מטרת האנליזה היתה מעקב אחרי הטראומה אל הזיכרונות המודחקים אשר עומדים בבסיסה והתחושות שנחוו במהלך האירוע הטראומטי. כך, למשל, הוא תיאר מטופלת אשר במסגרת הטיפול יכלה לשחזר בפירוט רב את הריחות והתחושות הפיסיות אשר נלוו לפגיעה המינית בה.
המחלוקת בין פרויד ופרנצי לגבי הינזרות מול סיפוק קשורה גם לתפיסתם את הרגרסיה ואת האפשרות לעבד אותה. עבור פרויד, תפקיד ההינזרות הוא לאפשר למשאלות לא מודעות לצוף. עבור פרנצי, תפקיד הסיפוק הוא לאפשר ריפוי של האכזבות הטראומטיות באווירה של אמון. כך, לתפיסתו, ניתן יהיה לעבד אכזבות אלו במסגרת הטיפולית במקום שישתחזרו בעולם החיצוני. הן פרויד והן פרנצי טענו כי הינזרות וסיפוק יכולים לקדם רגרסיה אך היו חלוקים לגבי האיזון הדרוש ביניהם. במאמרו משנת 1929 The Principle of Relaxation and Neocatharsis, פרנצי טען כי הפסיכואנליזה עושה שימוש בשתי מתודות מנוגדות: מצד אחד, היא מעלה את המתח דרך התסכול שהיא מייצרת ובו זמנית, מביאה לרגיעה דרך השחרור שהיא מאפשרת.
הבדל נוסף בגישותיהם של פרויד ופרנצי קשור בתפקיד שפרנצי ייחס לבושה. הוא טען כי הינזרות עשויה להיות משפילה, רעיון אליו פרויד נותר אדיש באופן יחסי. חוויתו של פרנצי באנליזה אצל פרויד, וסירובו של פרויד "לספק" אותו על ידי לקיחתו חזרה לאנליזה, למשל, תרמו ככל הנראה לאופן בו פרנצי הבין את הקשר בין רגרסיה לבושה.
את רעיון האנליזה ההדדית של פרנצי ניתן לראות בחלקו כתגובה לתחושות הבושה וההשפלה שפרנצי חווה סביב הצורך שלו בסיפוק ותגובה מפרויד, ולתחושת הבושה שנבעה מחוסר היכולת שלו עצמו לתקשר אל פרויד את כאבו באופן שפרויד יוכל להבין. פרנצי תיאר ביומניו כי האנליזה שלו לא יכלה להתקדם לעומק מספק מאחר ומסירותו של פרויד לבריאות וסלידתו מחולי וחולשה לא אפשרו לו ללוות אותו, כמטופל, אל העומקים הדרושים לתהליך השינוי הנפשי. הוא ביקר את פרויד על כך שהוא מתמקד בריכוך הסופר אגו והופך את האנליזה לפדגוגית, ובכך נרתע מכל מה שהוא "יותר מדי לא נורמלי" כפסיכוזות ופרוורסיות. מתוך חוויותיו באנליזה עם פרויד, פרנצי הדגיש את הצורך בכך שהאנליטיקאי יכיר בחולשות ובחוויות הטראומטיות. הכרה מסוג זה, לטענתו, יכולה להפחית או להפסיק את הריחוק הנובע מעמדת העליונות של האנליטיקאי מול המטופל.
אחת החוויות הקשות ביותר אשר פרנצי תיאר סביב האנליזה אצל פרויד היתה חוסר הנכונות של פרויד להכיר בפגיעה שפגע בו (בפרנצי). בהתאם, במאמרו "בלבול השפות" פרנצי תיאר כיצד הסיטואציה האנליטית יכולה להחיות מחדש את הטראומה המקורית דרך הבלבול בין שפת הרוך לשפת התשוקה, באופן שמונע עיבוד של טראומות מוקדמות. מטרת האנליזה, עבור פרנצי, היא לבטל את החזרה הכפייתית שנגרמה על ידי טראומה בשתי דרכים: הבנת טבעה של טראומת הילדות וההשפלה הכרוכה בה, והתאמה של כל היבט בסיטואציה האנליטית אשר תורם לשחזור הטראומה במקום לעיבודה. פרנצי מדגיש את הקשר בין תחושות הבושה וההשפלה שלו לבין חוסר הנכונות של פרויד להכיר באופן בו פגע בו (למשל על ידי ניסיון לשכנעו שלא לפרסם את אחד ממאמריו).
נושא הבושה כרוך באופן עמוק בתפיסתו הקלינית והטכנית של פרנצי. פרנצי טען כי על האנליזה לאפשר למטופל רגרסיה ללא בושה - טיעון אשר קל לקבל באופן אינטואיטיבי, אך מבט מעמיק יותר חושף את מורכבותו. Kilborne מתארת כי ניסיונה הקליני מעיד על כך שרגרסיה ללא בושה היא בלתי אפשרית, כפי שלא תיתכן טראומה ללא חוויה של בושה. בהתאם, מטרתו של האנליטיקאי היא לסייע בעיבוד הרבדים השונים של הבושה כך שהפנטזיות והמצבים הרגרסיביים יהפכו נגישים לאנליזה. לכן, בושה, טראומה ורגרסיה קשורים זה בזה באופן בלתי נפרד. האינסטינקט להסתיר ולהחביא חוויות מביישות מעורר את הגנות הטופל מפני מצב בו יראה כרגרסיבי, פגוע טראומטית וחסר אונים.
כדי לעבד את הדינמיקות של הבושה יש צורך בבהירות לגבי הגבולות. בושה יכולה להפוך למודעת רק בהקשר של מודעות הולכת וגדלה לחלקו של המטופל בפחדי הנפרדות, אשר תלויים בבהירות לגבי הגבולות. לא תהיה זו הגזמה לומר כי כל רגרסיה הנוצרת באנליזה מביאה עמה בושה ופחדים רגרסיביים מנפרדות האנליטיקאי אותם יש לעבד.
Ferenczi, regression and shame. Kilborne, Benjamin. International Forum of Psychoanalysis, Vol 7(4), Dec 1998, 225-228.
