צוות בטיפולנט
ויכוחים ומחלוקות בנוגע לגישות תיאורטיות וקליניות ליוו את התחום הטיפולי החל מימי הפסיכואנליזה הפרוידיאנית ועד לימינו. לצד דיונים אלו, מתעוררת שאלה משמעותית לא פחות הנוגעת למעמדה של הפסיכותרפיה בתקופה בה קיימות מגוון אפשרויות טיפול תרופתיות אשר כרוכות בתופעות לוואי מועטות יחסית.
במחקר שנערך בארה"ב בשנת 2010 נמצא כי אחוז הנעזרים בפסיכותרפיה מתוך כלל האוכלוסיה לא השתנה בשנים 1998-2007. מעודד? לאו דווקא. רגע לפני אנחת הרווחה, עורכי המחקר מצביעים על שינוי באוכלוסיית הפונים לשירותי טיפול מרפאתיים: אחוז הפונים לפסיכותרפיה בלבד פחת מ-16% ל-10.5%, אחוז הפונים לפסיכותרפיה בשילוב טיפול תרופתי פחת מ-40% ל-32% ואילו אחוז הפונים לטיפול תרופתי בלבד זינק מ-44.5% ל-57%.
בעשורים האחרונים, עם התפתחות הפרקטיקה מבוססת הראיות בתחום הקליני, מספקים מחקרים שיטתיים עדויות רבות ומשכנעות ליעילותם של טיפולים פסיכותרפויטיים. מדוע, אם כן, חלה עלייה באחוז הפונים לטיפול תרופתי וירידה באחוז המסתמכים על פסיכותרפיה? (Clay (2011 מתייחסת במאמרה למספר גורמים:
פרסום: בארה"ב קיימים תשדירי טלוויזה רבים אשר מגבירים את המודעות לאפשרות השימוש בטיפולים תרופתיים למצבים רגשיים כדיכאון וחרדה, בעוד שטיפולים פסיכותרפויטיים אינם מפורסמים כלל. הסיבה לכך היא כמובן כספית- לחברות התרופות משתלם להשקיע בפרסום לעומת, למשל, מרפאות ציבוריות לבריאות הנפש המתקשות ממילא להתמודד עם מספר הפונים הגדול ביחס למספר המטפלים, כפי שיעידו רשימות ההמתנה...
שיקולים כלכליים: חברות הביטוח וקופות החולים מממנות או מסבסדות באופן משמעותי טיפולים תרופתיים אך לא טיפולים פסיכולוגיים, במיוחד כאשר מדובר בטיפולים ממושכים.
תרבות האינסטנט: החברה המערבית של שנת 2011 היא חברה של שינויים מהירים ובהתאם, אנשים רבים מעדיפים להשתמש בתרופות בתקווה לשיפור מהיר, ולא להשקיע בתהליך טיפולי ממושך.
אחד הפתרונות המרכזיים שמציעים ראשי ה-APA (איגוד הפסיכולוגים האמריקאי) הוא פיתוח סדרת מדריכים אשר יציעו קווים מנחים לטיפולים פסיכותרפיים בהפרעות רגשיות שכיחות. מדריכים אלו יתבססו על מחקרים שיטתיים ומטא-אנליזות במטרה להרחיב את הכרותם והכשרתם של מטפלים בעבודה עם טכניקות טיפוליות שיעילותן הוכחה. במקביל, מדגישים ב-APA את חשיבות הגברת המודעות הציבורית לאפשרויות הפסיכותרפויטיות לטיפול בקשיים שונים. כיוון נוסף אשר חשיבותו אינה מוטלת בספק היא הרחבת הכרותם של אנשי חינוך וטיפול מדיסיפלינות אחרות: מודעות גבוהה יותר של מורים, רופאי משפחה, אחיות טיפת חלב ובעלי מקצועות דומים לאפשרויות הפסיכותרפויטיות וליעילותן המוכחת הלא תרופתיות עשויה להעלות את המודעות ואת ההיענות לטיפולים פסיכותרפויטיים.
מבוסס על: Advocating for psychotherapy (2011). Clay. A. R. Monitor on psychology, 42 (8).
