חיפוש

על הריפוי של ר' יוחנן

פורסם על ידי רות נצר, פסיכולוגית קלינית ואנליטיקאית יונגיאנית


התלמוד הבבלי (ברכות. דף ה, ע' ב)[i] מביא לנו ספור מיוחד במינו על יחסי מורה ותלמיד שאני רואה בו דגם מוקדם לתאור המטפל אשר נושא בקרבו את ארכיטיפ 'המרפא הפצוע', בהתממשותו ביחסים הדדיים, אינטרסוביקטיביים, בלשון ימינו, של מטפל-מטופל .

זה הספור על הריפוי של ר' יוחנן:

ר' חייא בר אבא חלה. נכנס אליו ר' יוחנן. אמר לו: חביבים עליך יסורים? אמר לו : לא הם ולא שכרם. אמר לו: תן לי ידך. נתן לו ידו והקימו.

ר' יוחנן חלה, נכנס אליו ר' חנינא. אמר לו: חביבים עליך יסורים? אמר לו לא הם ולא שכרם. אמר לו: תן לי ידך. נתן לו ידו והקימו.

אמרו, שיַקים ר' יוחנן את נפשו? [מדוע ר' יוחנן לא מקים את עצמו] אומרים: 'אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים'.

ר' אלעזר חלה. נכנס אליו ר' יוחנן, ראהו שהוא ישן בבית אפל.

חשף [ר' יוחנן] את זרועו ונפל אור.

ראה שהיה ר' אלעזר בוכה.

אמר לו: מדוע אתה בוכה? אם משום תורה שלא הרבית? - הרי למדנו "אחד המרבה ואחד הממעיט - ובלבד שיכוון לבו לשמים"; ואם משום מזונות? [שלא היה לו הרבה כסף] - לא כל אדם זוכה לשני שולחנות; ואם משום בנים? [שלא היו לך בנים או שלא היו לך בנים רבים] - זו היא העצם של בני העשירי!

אמר לו [ר' אלעזר לר יוחנן]: על יופי זה שיבלה בעפר אני בוכה. אמר לו: על זה ודאי יש לך לבכות.

ובכו שניהם.

בין כך ובין כך אמר לו [ר' יוחנן]: חביבים עליך יסורים? אמר לו: לא הם ולא שכרם. אמר לו: תן לי ידך. נתן לו ידו - והקימו.

ר' יוחנן (בן הנפח) היה גדול האמוראים בארץ ישראל במאה השלישית לספירה, אחד האישים המרכזיים בספרות התלמודית, אשר נחשב לעורכו של התלמוד הירושלמי.

שמו של ר' יוחנן - אולי מלשון חנינה. כגון מידות האל "אל רחום וחנון" (שמות לד,6), ודברי האל: "וחנותי את אשר אחון וריחמתי את אשר ארחם" (שמות לג, 19). משמעות השם עצמו: יו-חנן - האל חנן. זו עמדת חנינה, שנובעת מסליחה וחמלה. חנינה היא ההיפך מעמדת הדין השיפוטית השלילית. היא המאפשרת רצון לסייע לזולת והיא המאפשרת לאדם להבריא. מעניין שמי שריפא את יוחנן שמו ר' חנינא. שוב - לשון חנינה. נמצא שבשניהם הריפוי נובע מעמדת חנינה ששורשה במהות האל החונן, מאחר והחנינה היא ממידות האל. אומר הרמב"ם: "מכיוון שתכלית מעלת האדם היא להידמות אליו יתעלה במידת היכולת, כלומר, שנדַמה את מעשׂינו למעשׂיו, כפי שהסבירו בפירוש לקדֹשים תהיו (ויקרא י"ט, 2) לאמור: מה הוא חנון, אף אתה היה חנון, מה הוא רחום אף אתה היה רחום." (מורה נבוכים. פרק נ"ד). עמדת החנינה משתלבת בעמדת היד התקיפה האוחזת, תומכת, מרימה ומקימה, כשר' יוחנן מושיט ל ר' אלעזר את ידו ומקימו.

הטקסט הוא בארמית: "ר' יוחנן חלש". חלש בארמית פרושו חלה. החולי מזוהה עם החולשה והבריאות עם החוזק. למרות שיש כאן חולי, ברור היה בעולם הקדום שסיבת החולי היא מצב נפשי. לכן המטפל שואל לסיבת המצוקה שעומדת מאחורי החולי. השאלות של ר' יוחנן מקבילות לשאלות של המטפל בימינו (אמר לו: חביבים עליך יסורים?). אם כי בניגוד לשיטתנו כיום, אחרי שהמטופל עונה לו (אמר לו לא הם ולא שכרם), כאן המורה-המטפל מראה בעצמו מיד את הדרך המתאימה בה ניתן להתמודד עם קשיי החיים (אמר לו: תן לי ידך. נתן לו ידו והקימו).

אכן הוא מורה יותר מאשר מטפל; שהרי המטפל אמור לעודד את המטופל למצוא בעצמו את התשובות האפשריות ואת הדרכים האפשריות להתמודד עם קשייו, קודם שיתן לו את תשובותיו שלו.

הטקסט כולו מבטא את ההכרה שאדם יכול לבחור להיות ביסוריו ואפילו לחוש שחביבים עליו יסורים, כעין עמדה מזוכיסטית, או עמדת ענישה עצמית, מתוך אמונה שבעולם הבא יזכה בשכר על יסוריו, ואולי גם שחביבים עליו יסורים כי יש לו רווח משני מחוליו. כגון שיהיה פטור מעבודה ודרישות החיים, וכגון שיבואו לבקרו וירחמו עליו. זו עמדת פסיביות, קוֹרבָּנוּת, והמנעות מהתמודדות. הטקסט מביא את ההכרה שהאדם יכול לקום מחוליו, ושלשם כך הוא זקוק:

1. להמנע מלחבב את יסוריו

2. לעמדה של בחירה בהחלמה.

3. לעמדה פנימית תקיפה שתקים אותו.

4. לזולת מסייע, כי כידוע "אין חבוש מוציא עצמו מבית האסורים".

5. להושיט את ידו ולהיענות למסייע לו, לאדם אחר, שהוא סמכות רוחנית בעיניו, שיפעיל את היד התקיפה.

ואמנם כשר' יוחנן, שהיה מקים חולים אחרים, חלה בעצמו, לא יכל להקים את עצמו והיה זקוק לדמות של סמכות רוחנית אחרת, שיפעיל עבורו את עמדת היד התקיפה, כי "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים".

חשובה היכולת לקבל את העזרה מהזולת. מטפל שלא שוגה בתחושת גדלות, יודע שכוחו לסייע לאחרים לא מחסן אותו מפני חוליי החיים, ושאינו שונה מהנזקקים אליו. בכך המטפל והמטופל שניהם בעלי החולי-הפצע. יש כאן עמדה שוויונית של המטפל והמטופל. ר יוחנן מסייע לאחרים שחלו בדיוק באותו האופן שסייעו לו. המטפל בחולי הוא מי שבעצמו חלה וטופל.

משתמע גם שאדם אינו יכול להפעיל את עמדת הריפוי לעצמו לבדו, שכן הוא זקוק לממד הבין אישי של אחווה, למפגש האנושי האכפתי, הדואג, הרוצה לסייע והמסייע ככל יכלתו, לזולת שמתקיים עבורו כזולת-עצמי.

כשהוא בוחר בהחלמה, עליו גם להושיט את ידו כדי שיוכל להיאחז ביד המושטת אליו. יש מקרים בהם המטפל מנסה לסייע למטופל אבל המטופל אינו מושיט את ידו להיאחז בו.

האם היד המושטת של המורה אל יד התלמיד המושטת אליה אינה אותה יד של אלוהים, המושיט ידו אל אדם המושיט ידו אליו, בציורו הידוע של מיכלאנג'לו את בריאת האדם בקפלה הסיקסטינית?

ואז המורה מקים אותו (בארמית: "ואקוּמיה"). מלשון תקומה. מלשון: "מקימי מעפר דל מאשפות ירים אביון" (תהלים קי"ג, 7). הקמת המורה את התלמיד מהדהדת את הקמת האל את האדם כשהוא בדלות הנשמה. זו תקומת הגוף והנפש כאחת. אמנם בכל המקרים המתוארים כאן הטיפול מתחיל בשיחה, אבל מימושו (נתן לו ידו והקימו) מתרחש במגע יד ממשי; באחיזת יד, כשהיד של המורה-המרפא באחיזה בוטחת וחזקה דיה כדי להקימו. עולה כאן האיזכור ליד האל שמוציא את ישראל ממצרים. וכן כששלמה פונה אל אלוהים: "כי ישמעון את שמך הגדול ואת ידך החזקה וזרועך הנטויה".(מלכים א,ח, 42).

וכן דרכו של הרופא המרפא את הירשל ב'ספור פשוט' של עגנון[ii], שטיפל בו "בידו החזקה שאחזה את ידו בכניסתו וביציאתו כאילו בהסח הדעת". עד כמה חשוב מגע הגוף, מגע היד האנושית שמטפלים רבים עדיין נזהרים מפניו!

אולם קודם שהחל ר' יוחנן לשאול את שאלותיו אנו שומעים שחדרו של ר' אלעזר היה חשוך, ור' יוחנן מגלה זרועו ונמלא החדר אור. תחושת כוחו הרוחני שמתבטאת באור הנובע מזרועו מעצימה את אישיותו של ר' יוחנן. האם ביקש לעשות נס ולהאיר, או שמא גילה את זרועו כלאחר יד ומבלי משים נגלה אורו? האם היה זה אור יופיו? אור הבוהַק של בשרו? ר' יוחנן נחשב התגלמות הגדוּלה והיופי[iii]. אגדות הילכו על יופיו המופלג. המדרש מדמה את יופיו לכוס זכוכית ובה גרגרי רימון ועליו עלי ורד ואור הדמדומים זורח עליו.

הטקסט הארמי הינו בעל איכות פיוטית מיוחדת: "ונפל נהורא". למה' יוחנן מגלה את זרועו? מתוך כוונה להקרין את הנוכחות הרוחנית-פלאית שלו? או שהחוויה הנומינוזית של אור הזרוֹע של גבר יפה תואר היא עצמה בעלת כוח בוהק ומאיר?

האור - מסמל הארה רוחנית. על איזה אור מדובר? כתוב "חכמת אדם תאיר פניו " (קהלת ח', א(.. על משה מסופר כי קרן עור פניו כשירד מהר סיני.

ובישעיהו כתוב: "ותָפֵק לרעב נפשך ונפש נענֶה תשביע. וזרח בחושך אורךָ ואפלתךָ כצהרים" (ישעיהו נ"ח, 10).

זה בדיוק מה שיוחנן עושה: כמטפל הוא מפיק את נפשו לנפש הנענה - ואז אורו זורח בחדר החשוך. בפסוק בישעיהו מצוי הקשר בין המחויבות המוסרית לזולת (נוסח לוינס), ובין האור שאינו אור מיסטי כשלעצמו, אלא אור רוחני שנובע מנתינה לזולת. האור של בוהק זרועו לבדה אינה מרפאת אלא בשילוב של האמפתיה האנושית.

היד שמאירה בראשית הספור היא היד האיתנה שמקימה בסיום הספור את ר' אלעזר. ולא רק מגע יד אלא יד אקטיבית שלוקחת על עצמה לסייע במלוא יכלתה. וכמובן שכוח היד מבטאת את כוח האישיות הרוחנית המאירה שמסייעת. היד היא גם הביטוי הסמלי של כוחו הנפשי, של תעצומות נפשו, של מי שעמד באבדן עשרה בנים (יש גירסה שהוא איוב) והוא שומר בכיסו עצם[iv] של בנו, ויכול לא לשקוע באבדנות, ועוד לבוא ולעודד אחרים, ולהראות להם עמדה נכונה יותר כלפי הסבל וקבלתו, שבעזרתה אפשר לקום מהחולי. ובסוף אף סיפר על כאבו שלו, על עשר בניו שמתו.

כמו אצל ד"ר לנגזם (הרופא של הירשל ב'ספור פשוט' של עגנון), הטיפול כאן הוא שילוב של מגע היד ודבור. אף כי בשני המקרים, אין זה "הריפוי בדבור" שפרויד התכוון לו.

בטפול של החכמים אין מתקיים המרחק הטיפולי של בימינו. המורה נותן מיד תשובות של היחס הנכון לקשיים ואינו מעודד את התלמיד-חולה למצוא בעצמו פתרונות. ובנוסף לכך המורה-מרפא מספר על חוליו וצרתו שלו - אבדן בניו שלו. השיתוף של המורה את התלמיד בסבל שלו עצמו מזהה אותו, בפני התלמיד-המטופל, עם הסובל שהוא הגואל: המרפא הפצוע. המורה, כמי שיודע סבל ומסוגל לחיות איתו ולהכיל אותו, וגם יודע איך לקבל את היסורים, יכול גם להשתתף בסבלו של החולה וגם להוות מודל בשבילו. כשהוא מסייע לזולת אזי מוענקת גם משמעות לסבלו שלו.

בכל אדם יש בנפשו את ארכיטיפ המרַפֵּא הפנימי והוא מושלך בטיפול על המטפל. בתהליך הטיפולי על המטופל להתחבר למרפא הפנימי בנפשו הוא, לתת לו יותר ויותר מקום בנפשו, ולהחזיר את ההשלכה מהמטפל המרפא בחזרה לעצמו. המָרפֵא מתרחש באמצעות המגע של המטפל עם פצעו שלו, שמאפשר למטופל את המגע עם פצעו. מכאן ארכיטיפ המרפא הפצוע. פרוש הדבר שרק מרפא שיודע מעצמו מהו כאב ופצע, יכול להתחבר לסבלו של הזולת, וכך לרפא אותו. כשהמטפל מטפל בפצע המטופל הוא גם מרפא את פצעו שלו. כך ארכיטיפ הריפוי מתפצל בין המטופל והמטפל[v].

לאה גולדברג[vi] כותבת: "אם תתן לי חלקי באימַת מחשכיךָ / אולי יאוֹר לי מעט. / אם תפרוק על כתפִי את כובד עולךָ מעליך / אולי יקל לי מעט. / אם תביא אלֵי כפוֹר עזבוּתי את צינת בדידותך / אולי יחם לי מעט. // ... אעמוד בפתחי יגונך / והיה מכאובך לי תשורה. / בידים טובות אשאנו. / לא אפול, לא אכרע - / אל תירא" (1960: 136). דבריה של לאה גולדברג (שפונים אל אהוב לבה), מתארים להפליא את האופן בו מצוקת המטופל מקלה על מצוקת המטפל, וכך מכאובו הוא תשורה למטפל. במובן הזה המטופל מגלם עבור המטפל את המרפֵא הפצוע. שותפות הגורל ושותפות הפצע וכוחו המרפא הם האמבט האלכימי המרפא שבו שותפים המטפל והמטופל.

והנה, אחרי שר' יוחנן מספר לו על כאבו שלו, של אבדן כל בניו, נותן התלמיד-מטופל את תשובתו המפתיעה, ששונה מכל מה שיכולנו לצפות לה: החולה אינו עסוק בצרתו שלו אלא בכאב על רבו שלו, על יופיו של רבו שעתיד לכלות ועל יופיו של העולם החולף בכלל.

הבכי על היופי של רבו שיכלה מהעולם מגלה את היחס של התלמיד לרבו. היחסים ביניהם אינם יחסי חולה ורופא אלא שני אנשים ששותפים לצער החיים, ואין הבדל ושוני בין המורה והתלמיד, כי כולנו נכלה מהעולם. ואולי מתחת לצער על היופי האנושי שיכלה, קיים גם הפחד לאבד את ר' יוחנן כשילך אף הוא לעולמו.

מתרחש כאן חילוף תפקידים בין החולה והרופא, כשהחולה בוכה על הרופא.

ואז בכו שניהם. זה "האמבט האלכימי"[vii] המשותף של דמעות הצער: החבור הרגשי המלא בין שניהם.

יתירה מזו, יש כאן גם בכי על יופיו החולף של העולם. התרחבות האני בצערו שהוא צער הזולת, היא בו בזמן התרחבות המטפל-המטופל זה אל זה. ואין חילוק ביניהם ואין מחיצה ובכו שניהם.

מה שמרפא, איפוא, אינו רק הקמת היד כמו בתחילת הספור, אלא השיתוף הרגשי, שבו הסבל הוא של שניהם.

אבל חשוב שאחרי הבכי של האמבט המשותף, שבו מתרחש הזיווג של השניים באמבט, חוזרת להיות הפרידה, והמטופל שב אל מקומו כמטופל, והמטפל שב אל כוחו ההיררכי, ואז:

בין כך ובין כך אמר לו [ר' יוחנן]: חביבים עליך יסורים? אמר לו: לא הם ולא שכרם. אמר לו: תן לי ידך. נתן לו ידו - והקימו.

המשוררת ורדה גנוסר[viii] כותבת במחזור שירים על ר' יוחנן:

"החדר הוא חדר, הגוף גוף / והחושך נסוג בְּאוֹר / בו­או וצאתו, במזור הזרוע /

המורמת בהפשלת הבד / בה רמז, זב זרם דק / מזקק את חשמל הבכי"


[i] התרגום הוא שילוב של התרגום של ביאליק ורבניצקי. (1948. ספר האגדה. עמ' רטז. דביר.) עם התרגום וההערות מספרה של רוחמה וייס (2006. מתחייבת בנפשי. ידיעות אחרונות. עמ' 216 )

[ii] על שיטת הטיפול ב'ספור פשוט' ראו נצר רות. 2009. השלם ושברו. כרמל. פרק י"א.

[iii] על יופיו של ר' יוחנן ראו נצר רות. שם. פרק כז, ב. יופיו אינו ידוע - על יופיו של ר' יוחנן.

[iv] העצם מסמלת את תמצית העצמי שאינו כלה במוות. לפי ר"נ מברסלב: "מִקּוֹל אַנְחָתִי דָּבְקָה עַצְמִי לִבְשָׂרִי (תהלים. ק"ב, 6): עַצְמִי הִיא הַנְּשָׁמָה, שֶׁהִיא עֶצֶם הָאָדָם, כִּי עִקַּר עַצְמִיּוּת הָאָדָם, מַה שֶּׁנִּקְרָא אֵצֶל הָאָדָם אֲנִי, הוּא הַנְּשָׁמָה, שֶׁהִיא עֶצֶם הַקַּיָּם לָעַד". ספר ליקוטי מוהר"ן - מהדורא קמא (= חלק א') סימן כב.

[v] ראו נצר. שם. פרק ט"ז: הפצע והחיפוש אחר הגביע הקדוש.

[vi] גולדברג לאה. 1960. מוקדם ומאוחר. ספרית פועלים.

[vii] האמבט האלכימי הוא השדה המשותף של הלא-מודע של שני המשתתפים, של השניים המתקרבים זה אל זה עד היותם אחד, ופרידתם שבאה אחר כך. ראו נצר רות. 2004. מסע אל העצמי - אלכימית הנפש - סמלים ומיתוסים. מודן. פרק י"ח: יחסי מטפל-מטופל.

[viii] גנוסר ורדה. 2002. יומן יוחנן. בית מדרש אמנים- מכון שכטר ללמודי יהדות.