צוות בטיפולנט
Pasquali פותח את מאמרו בהתייחסות לתפיסה הרווחת לפיה אחת המטרות המרכזיות של האנליזה היא חיזוק יכולתו של המטופל לשאת את כאבי הנפרדות. בהתאם, הוא מתאר כיצד במהלך הפגישה על המטפל לזהות את הרגשות המתעוררים במטופל כאשר הוא חווה את הנפרדות כהורסת את קשריו עם האובייקט. Pasquali טוען כי קרבה בין המטפל למטופל, המתבטאת ביכולת הטפל להבין את עולמו הפנימי של המטופל ובתפיסת המטופל את המטפל כאדם המסוגל למעורבות רגשית כנה, קריטית ליכולתו של המטופל להכיר ולשאת את הנפרדות.
Pasquali מציע כי המונח פרידה (separation) הוא בעל משמעות שונה מהמונח נפרדות (seperatedness) על אף שרגשות מסוימים משותפים לשני המצבים. קרבה מתאפשרת כאשר המטופל יכול לבוא במגע עם הרגשות הקשורים במאבק נגד פרידה מהאובייקט. עם זאת, ההכרה בנפרדות עשויה להעלות במטופל רגשות של בדידות קשה וניתוק עמוק מהאובייקט.
במאמרו 'היכולת להיות לבד', וויניקוט טען כי היכולת להיות לבד היא אחד הסימנים חשובים ביותר לבשלות ההתפתחות הרגשית. הוא הציע כי יכולת הילד להיות לבד בנוכחות אמו, כאשר הכל מתנהל קשורה, מתפתחת לכדי יכולת להיות לבד גם בהיעדרה של האם מאחר והילד מפנים את האם כסביבה פנימית ואינו זקוק עוד לנוכחותה הפיסית התמידית.
ויניקוט מקשר בין היכולת להיות לבד לבין קיומו של אובייקט טוב במציאות הנפשית של האדם. הפנמת האובייקט הטוב באופן מספק מאפשרת לאדם לחוש ביטחון הן בהווה והן לגבי העתיד, ובכך מאפשרת רגיעה גם שלא בנוכחותם הפיסית של האובייקטים. Pasquali מציע כי מטופלים יכולים לבנות עולם פנימי המאפשר להם להיות לבד במונחיו של ויניקוט כאשר הקשר הטיפולי מספק חוויה של קרבה רגשית. חוויה זו מאפשרת להם להיות במגע עם תחושות מוכחשות של בדידות הקשורות לכמיהה לאובייקט האידיאלי או לאובייקט טוב דיו שמעולם לא נחווה. כאשר המטפל נמצא במגע עם כמיהות אלו ויכול להיות מעורב רגשית וקרוב אל המטופל כאשר המטופל מתמודד עם האבל על האובייקט האידיאלי - הוא יוכל לאפשר למטופל להמיר את תחושת הבדידות ליכולת להיות לבד. עם זאת, רגעים של קרבה רגשית יכולים להביא איתם גם סוג אחר של בדידות אשר נחווה לעתים כבלתי ניתן לתיקו.
Pasquali מתאר כי הטיפול מכוון הן להרחבת יכולתו של המטופל להיות לבד והן ליכולתו לשתף אחרים בחוויתו, אך תהליך זה מביא מטופלים גם להכרה בכך שהיכולת לשתף היא מוגבלת. ככל שהתהליך האנליטי מתקדם, המטופל הופך ער יותר לליבת הלבדיות העמוקה. המטופל הופך מודע יותר ויותר לכך שהוא אדם חברתי הזקוק לשיתוף של אחרים בחוויתו הפנימית, אך גם לכך שחוויתו היא תמיד ייחודית ומיוחדת. ככל שהיכולת למגע עם העולם הפנימי גדלה, כך גדלה גם ההכרה במידת הפרטיות של העצמי.יחסים אינטימיים מבטאים את הניגוד הדרמטי בין הנאת השיתוף וכאב הגילוי של הטבע הפרטי של קיום העצמי אשר מגביל את השיתוף. זהו גילוי קשה, ולמרות שאנחנו חשים ייחודיים ושונים אחד מהשני, ומנסים להיות עצמנו יותר ויותר, אנחנו ממשיכים לחפש ללא מנוחה את הגשר בינינו לבין האחר אשר יאפשר את חווית הביחד.
Pasquali מציג את בעיית החלל כבעיה אנושית אשר העסיקה פילוסופים ומדענים. הריק, או החלל, הוא חוויה מאיימת והנטייה האנושית הטבעית היא להצטופף יחד כדי למנוע אותה. גם פרויד התייחס לקושי האנושי להתמודד עם רעיון החלל, ותיאר בהקשר זה את הקושי בהתמודדות עם הרעיון האבסטרקטי של המוות. Pasquali מציע כי הקושי שלנו עם רעיון החלל קשור לאימת ההתאיינות שלנו, הקשורה בתחושת המוות אשר הנפרדות מפגישה אותנו עמה באופן חזק. המאבק למלא את החללים הריקים הוא ה"נוגדן" העיקרי שלנו אל מול אימת ההתאיינות. אנחנו תמיד מונעים על ידי הדחף למלא פערים ולא להשאיר מרווחים בין אובייקטים, מאורעות והמרחבים שסביבנו. דחף זה אף מביא להישגים טכניים מרשימים: אנחנו יוצרים אומנות כדי להימנע מהקירות הריקים, מפתחים את הארכיטקטורה, יוצרים עולם של עומס חושי וויזואלי וכן הלאה. הסזורה של הלידה יוצרת מרווח עליו לעולם לא ניתן לגשר באופן מלא. הנפרדות שלנו מתחילה בלידה כאשר אנו נפרדים מהגוף בו נוצרנו במסע שמביא לנפרדות לאורך החיים ובסופו של דבר גם למוות. למרות ההבטחות הדתיות בדבר החיים בעולם הבא ולמרות התקווה שלנו להותיר אחרינו דבר מה, המוות נחווה כחלל. בהתאם, מטופלים הופכים לעתים מודעים לתחושת הנפרדות הבלתי ניתנת לתיקון ולכן גם למותם הבלתי נמנע. תחושה אינטימית של מובנות, אותה Pasquali רואה כחוויה המחייה ביותר, מעמתת גם עם תחושת הנפרדות ועם איום המוות, דבר שמעלה את התהייה האם כל מה שנאו יכולים להציע באנליזה הוא הקלה זמנית.
Pasquali מסיים את המאמר בדוגמה קלינית קצרה.
המטופל היה עסוק במוות במשך מספר ימים בעקבות הפלה שידידה קרובה שלו עברה, על אף שהידידה ובעלה לא הביעו כל צער. המטופל חש כי הוא נושא עמו את הצער שבני הזוג לא יכלו לשאת, ותיאר במקביל את אימת המוות ההולכת וגדלה שהוא חווה. Pasquali הקשיב ודיבר איתו על חרדתו ועל כאבו, ובמקביל ניסה להראות לו שלעתים הוא מקבל מאחרים גם דברים טובים- החלק החי שבו היה קיים, גם כאשר הומם על ידי אימת המוות. הפגישה התקיימה בתחושה של כבדות מסוימת. ביום שלאחר מכן, המטופל הגיע לבוש בשחור והמטפל נזכר בחלום מהלילה הקודם, בו הוא מנסה להסתיר מאדם אחר כי הוא סובל מסרטן. המטפל חש כי החלום קשור במטופל, וחשב שהמטופל שם בתוכו את אימת המוות שלו אותה הוא מנסה להסתיר. בהתאם, הוא הציע למטופל כי הדברים שאמר לו בפגישה הקודמת לא הצליחו לסייע לו, מאחר והוא חש שהמטפל נרתע מכאבו הנפשי אך מנסה להסתיר זאת כמו שאדם גוסס ומשפחתו ממשיכים לדבר על כך שהכל יהיה בסדר גם כאשר ברור לכולם שהמוות קרב. המטופל הרגיש נטוש בפגישה הקודמת מאחר והוא חש שהמטפל לא יכול לשרוד את החולי והמוות ששם בתוכו. המטופל קיבל את הדברים ואמר שהוא שמח שהמטפל מבין אותו, מאחר והבנתו מצביעה על כך שהוא חי ושיש תקווה בכל זאת.
כפי שחבריו של המטופל מצאו בו חלל אליו יכלו להשליך את אימת המוות והכאב הבלתי נסבלים שלהם באמצעות הזדהות השלכתית, המטופל השתמש במטפל אליו יוכל להשליך את אימת המוות שלו. המפגש עם הבלתי נסבל יצר אינטימיות לכאורה ממנה הנפרדות מסולקת: אימת המוות נותרת רחוקה ומוכחשת ורמת החרדה הרודפנית עולה. רק כאשר המטפל יכל להיות במגע עם אימת המוות שלו עצמו, דרך החלום, הוא יכל להיות במגע מלא עם מצבו המנטלי של המטופל. בכך, הוא הפחית את החרדה הרודפנית של המטופל וככל הנראה גם אפשר לו לחוות קרבה אמתית- אשר בו זמנית הותירה אותו לבד מול אימת המוות.
On separateness . Pasquali, Gabriele. Psychoanalytic Psychotherapy, Vol 7(2), 1993, 181-191.
