חיפוש

על אהבה ותשוקה בהעברה האירוטית: סיכום מאמרו של גאבארד

פורסם על ידי צוות בטיפולנט

המסורת הפסיכואנליטית מעבירה אלינו מסר מעורב בנוגע לתגובה האנליטית הנאותה לרגשות אהבה של המטפל והמטופל.

בכתיבתו של פרויד, האיסור על אקטינג-אאוט של רגשות אלו ברור. פרויד ראה את ההעברה כחזרה על יחסי אובייקט ילדיים וכהתנגדות לטיפול עצמו ועל כן הזהיר בחומרה מהשלכות סיפוק כמיהותיו הרומנטיות והמיניות של המטופל, אשר באות על חשבון היזכרות ביחסי העבר.

למרות זאת, ההיסטוריה הפסיכואנליטית רצופה דוגמאות לקשרים רומנטיים ומיניים בין אנליטיקאים למטופלות וביניהם קארל יונג וסבינה ספירלין, אוגוסט אייכהורן ומרגרט מאהלר ומערכות היחסים של קארן הורני ופרידה פרום רייכמן. אפילו פרויד עצמו המליץ למטופל האנליטיקאי שלו, פרינץ הוראס, להתגרש מאישתו ולהנשא לאחת ממטופלותיו. במקרים אלו, נטען בדרך כלל על ידי האנליטיקאים כי מדובר ב"אהבה אמיתית" אשר ההנחות הנוגעות ליחסי העברה-העברה נגדית אינן חלות עליה, באופן ייחודי.

ספרות אנליטית מקיפה התמקדה בשאלת השוני בין אהבה המתפתחת במסגרת האנליטית לאהבה המתפתחת מחוץ לה.

ברנר (1982) טען כי לא קיים שוני בין האהבות, ואילו ברגמן (1985-6) טען כי השוני הוא בכך שאהבה המתפתחת באנליזה היא פרימיטיבית ותלותית יותר.

שאפר (1977) טען כי לאהבת העברה יש טבע כפול: מצד אחד היא גרסא חדשה של יחסי אובייקט ישנים ורגרסיביים ומצד שני יש בה אספקט של יחסים חדשים ואמיתיים המותאמים למסגרת הטיפולית. לתפיסתו, הבעיה המרכזית הניצבת בפני האנליטיקאי היא כיצד לערוך אינטגרציה לשני האספקטים של אהבת ההעברה באופן פרשני אפקטיבי.

פרויד עצמו נשמע אמביוולנטי בטקסט מ-1915 בוא הוא טוען כי אהבה כוללת גרסאות מחודשות של יחסי אובייקט ילדיים, אך כי כל אהבה מאופיינת כך- אם כי אהבת ההעברה היא פחות חופשית מאהבה "נורמלית". מסקנתו כי אהבת העברה אינה שונה באופן מהותי מאהבה אחרת נבעה, ככל הנראה, ממאבקו להציג את אהבת ההעברה כביטוי של התנגדות. פרידמן (1991) מציעה כי התייחסותו השונה בכתבים הטכניים הושפעה מניסיונו להגדיר מחדש את אהבת ההעברה כמוקד הטיפול ולא כהתנגדות הממוקדת במניעת עלייתם של זכרונות. רגשות העברה עוצמתיים, אם כן, לא יכלו עוד להיתפס כאמצעי למניעת אסוציאציות חופשיות בלבד, אלא כגילויים חשובים שמיצרים אנאקטמנט בלתי מותאמים ובלתי אינטגרטיביים.

פרויד זיהה כי התביעה מלאת התשוקה של אהבת ההעברה מציעה למטפל הצצה לכמיהות ילדיות עוצמתיות כלפי דמות ההורה, והבין כי זהו טבעם ה"אמיתי" של רגשות האהבה, אשר הופך אותם למשמעותיים כל כך לחקירה האנליטית. "אמיתיותם" של רגשות אלו, חיונית ככל שתהיה, היא חרב פיפיות: היא מפתה אותנו לפעול במקום לשקף ולפרש. כמיהה עזה לאהבה וסיפוק מיני נוטות לבלבל את המטפל. בקצה הקיצוני של הרצף אנו רואים דוגמאות קיצוניות כדוגמאות ההיסטוריות בהן המטפל והמטופל לא רואים כל אפשרות מלבד מימוש האהבה. באיזור הקיצוני פחות אנו רואים ביטויי אנאקטמנט מתונים יותר המערבים סיפוק העברתי חלקי הקשור בשיתוף הפעולה הלא מודע של המטפל עם יחסי אוביקט מופנמים של המטופל המתעוררים וקמים לתחייה במסגרת האנליטית.

לטענתו של גבארד, הניסיון להבחין באופן חד משמעי בין אהבת העברה לאהבה שמחוץ למסגרת הטיפולית מחמיץ את הנקודה המרכזית. כפי שפרויד טען, ההבדלים הם מינוריים כאשר שני סוגי האהבות מערבים רגשות חדשים לאובייקט חדש והתקה של רגשות עבר שהופנו לאובייקטים מוקדמים. כפי ששאפר וברנר טענו, השוני הוא בכך שהמטפל מחזיק ומטפל ברגשות אלו באופן שונה.

הגישה הטכנית האופטימלית לאהבת העברה תלויה ביכולת המטפל לשקם את יכולתו לשאת את הטיפול לאחר שהונע לגילום האנאקטמנט השונים שנכפו עליו. אהבה ותשוקה עשויות לעורר חרדה, עוררות, גועל, סבל, כעס וכניסה לתפקיד של אובייקט חדש שעליו לפצות על כשלי האובייקטים בעבר. אנליטיקאים המתמודדים עם אהבה העברה צריכים להיות מודעים ליכולתם של רגשות אלו לעורר נטייה לאנאקטמנט, ולפעול בזהירות להשגת עמדה בה הם גם משתתפים בחווית המטופל וגם צופים בה.

נקודה משמעותית נוספת שיש להדגיש היא כי אהבה ותשוקה יכולות להיות בדיסוציאציה זו מזו באהבת העברה ועשויות לעורר תגובות שונות במטפל.

דוגמא קלינית
גבארד טוען כי הנטייה להציג בספרות בעיקר מקרים של אהבת העברה של מטופלת כלפי מטפל גבר מטעה, וייתכן ונובעת מחרדות הומוסקסואליות של המטפלים. בהתאם, הוא בוחר להציג במאמרו מקרה של העברה אירוטית של מטופל גבר אליו עצמו, מתוך הנחה כי סוג זה של אהבת העברה שכיח לא פחות.

גבארד מציג מטופל בן 24, רווק, אשר פונה לאנליזה מאחר ומעולם לא היה בקשר זוגי או מיני. הפעילות המינית היחידה בה לקח חלק היתה אוננות מול סרטים פורנוגרפיים הטרוסקסואליים והומוסקסואליים בהם צפה בדרך כלל בתאי צפייה של חנויות מין.

עם תחילת הטיפול המטופל תיאר כיצד התאמן בביתו, בשכיבה על המיטה, בהעלאת אסוציאציות חופשיות, וביטא את ציפייתו מהמטפל שלא להפריע לרצף האסוציאטיבי שלו גם בטיפול. בתקופת הטיפול הראשונה גבארד חש כי המטופל משתמש גם באנליזה באופן "אוננותי"- נראה היה כי המטופל מעדיף לשהות עם עצמו גם באנליזה ולא ליצור עמו קשר של ממש. כאשר המטופל החל לחקור את העדפתו שלא לתת למטפל לגלם חלק משמעותי יותר בטיפול, הוא החל לבטא פחד מענישה אשר עם הזמן התברר כמשאלה לענישה. הוא החל לתאר פנטזיות מיניות על המטפל אשר כללו יחסי מין ובליעת הזרע של המטפל ויחסי מין אנאליים עם גוון של ענישה. המטופל אמנם תיאר גם פנטזיות הטרוסקסואליות וגם פנטזיות הומוסקסואליות, אך מרבית הפנטזיות כללו תסריטים בהם הוא ממלא תפקיד פאסיבי אל מול גבר אקטיבי וגברי מאוד. במקביל, גבארד זיהה בטיפול כיצד סקרנותו האנליטית של המטופל פוחתת והוא הופך פאסיבי יותר ויותר, בעוד שהוא עצמו הופך אקטיבי, כועס וחודרני יותר באופן בו הוא מפרש. כך, נוצר בטיפול דפוס סאדו-מאזוכיסטי דומה מאוד לדפוס הפנטזיה של המטופל.

נקודת המפנה חלה כאשר המטופל תיאר חיבור חזק לסצינה מסוימת בסרט 'חנות קטנה ומטריפה': הוא תיאר את הנאתו של מטופל מאזוכיסט מביקור אצל רופא שיניים בעל נטיות סאדיסטיות. בתגובה, גבארד הציע כי האנליזה והפירושים שלו נחווים כתקיפות סאדיסטיות המביאות לסיפוק מיני מאזוכיסטי. כמו כן, הוא הציע כי כפי שהמטופל הפונה לרופא השיניים אינו מעוניין בהפסקת כאב השיניים אלא בכאב שיוצר הטיפול, כך גם המטופל אינו משתמש באנליזה כאמצעי להפסקת מצוקה רגשית אלא כאמצעי לקבלת פירושים מכאיבים וחודרניים המייצרים סיפוק מאזוכיסטי. בתגובה לפירוש זה, המטופל תיאר כי יש בו חלק שאכן רוצה להמשיך להיות מעונה על ידי האנליזה כדי לשמר את הקשר עם הטפל, וקישר דפוס זה ליחסיו עם האב שעזב אותו בגיל חמש כאשר יצא למלחמת ויאטנם. המטופל הפך ל"גבר של הבית" וחש חסרון משמעותי באב ש"ימלא אותו בגבריות". המטופל הביע את כמיהתו לכך שהמטפל יהיה אב שלא עוזב, לא מותיר אותו "גבר" מלא כוח, אלא ממלא אותו בגבריות באמצעות זרעו.

לאחר פגישה זו, המטופל חלם כי הוא צופה בטלוויזיה בסרט בו ילד מבצע באביו מין אוראלי, כאשר האם נכנסת לחדר ומכבה את הטלוויזיה. דרך האסוציאציות לחלום, המטופל והמטפל מבינים את תחושת החסך בהזנה הורית והמטופל מתאר פנטזיות על קיום יחסי מין בו זמנית עם שני הוריו.

בפגישה שלאחר תיאור החלום, המטופל מספר כי התקשה להגיע לפגישה האנליטית מאחר והוא חש מאוהב במטפל. הוא תיאר תחושה מוזרה ובו זמנית תחושה של גדילה כאשר בפגישה הקודמת דיבר עם המטפל על שעת המפגש הבאה "כאילו היו לנו יחסים לא אנליטיים".

בתגובה לוידוי של המטופל על אהבתו, המטפל ניסה לבחון את האפשרות שתחושות אלו קשורות בביטויי האהבה בין המטופל לאביו שביקר אותו בסוף השבוע. לאחר מכן, הוא חש כי חוסר הנוחות שלו מול רגשות אלו הם שהביאו אותו להסיט את הנושא מהיחסים הטיפוליים ליחסים של המטופל עם אביו. ההוא הרהר בכמיהה שלו עצמו לביטויי אהבה של אביו וחש כי הרגשות המתעוררים בטיפול מציפים וקשים להכלה.

המטופל העלה אסוציאציות נוספות לחלום ותיאר את התחושה שאמו תמיד עמדה בינו לבין אביו. כמו כן, הוא ציין כי קל יותר להתייחס לתשוקה המינית מאשר לרגשות האהבה שהוא חש, וגבארד הבין כי שיתף פעולה עם המטופל מתוך תחושה שאמנם לא קל לדבר על חרדות ודפוסים סאדו-מאזוכיסטיים, אך קשה הרבה יותר לדבר על אהבה ועל יחסים.

בהמשך העבודה האנליטית הלכה והתבססה הבנת אהבת ההעברה כביטוי לכמיהה ליחסים מספקים וממלאים יותר עם האב. בשלב זה המטופל החל להיפגש עם נשים אך כאשר גבארד ביטל פגישה עקב מחלה תיאר פחד מפני אובדן האהבה, וחשש שאיבד את אהבת המטפל מאחר והחל לצאת עם נשים. בשלב זה עלו בטיפול תחושות ופנטזיות הנוגעים לכמיהה לאם ופחד מתגובת האב, לצד כמיהה לקשר בלעדי עם האם/מטפל אשר יספקו הזנה מלאה. בשלב זה הלכה והתבססה גם ההבנה כי המטופל מתייחס לאנליזה לא כאמצעי להתקדמות ופתרון בעיות ביחסים שמחוץ לאנליזה, אלא כמטרה בפני עצמה המכוונת להשגת סיפוק. בתגובה, המטופל תיאר את הרגשתו כי אהבתו תובענית והרסנית, ועשויה למצוץ את כל החיות ממושאי אהבתו. יחד עם זאת, הוא תיאר את יחסיו עם המטפל כמיוחדים, חש כי הוא מיוחד מאוד עבור המטפל, ועל כן חווה פחד עז מפני אובדנו של קשר ייחודי זה כאשר החל להתקדם ולבסס מערכות יחסים זוגיות הטרוסקסואליות. בשלב זה הובנה ההעדפה לפורנוגרפיה כהגנה מפני רגשות של אבל ואובדן הנלווים ליחסים של ממש: המעבר מעמדה של צופה לעמדה של משתתף פעיל ביחסים לוותה באיום של אובדן קטסטרופלי, פחד נטישה ואימה מפני מוות בטרם עת.

עם סיום הטיפול, כאשר המטופל נמצא בזוגיות הטרוסקסואלית אשר אינה מלווה בחרדת סירוס, הובנה אהבת ההעברה ההומו-אירוטית כהמנעות מתחושות הצער והאבל אשר מלוות את התנועה לעבר קשר הטרוסקסואלי בוגר.

דיון
פרסון (1985) זיהתה כי לא פעם מוחלפים הביטויים העברה אירוטית ואהבת העברה. היא מגדירה העברה אירוטית כ"עירוב של רגשות אירוטיים, רכים ומיניים אותם חווה המטופל/ת כלפי המטפל/ת, אשר מהווים חלק מההעברה חיובית". המקרה שהוצג מדגים שרגשות מיניים ואוהבים לא בהכרח מופיעים באותו הזמן ובאותו ההקשר. כמיהותיו המיניות של המטופל הקדימו את הופעת האהבה בצורה משמעותית. בפועל, הסקסואליזציה הגלויה של ההעברה שירתה פונקציות הגנתיות רבות אשר אחת מהן היתה המנעות מרגשות אהבה עזים המקושרים לאכזבה הורית קשה. ניתן לקטלג את הסקסואליזציה של המטופל כוריאציה של מה שבלום (1973) כינה העברה אירוטית: וריאציה המאופיינת בעיסוק יתר אירוטי אינטנסיבי, חזרתי וכוללני במטפל שהוא יותר אגו-סינטוני מההעברות האירוטיות השכיחות. חלק מהחוויות מפניהם העברה אירוטית מגנה על המטופל הנוירוטי, על פי בלום, הן עוינות, אובדן ופגיעה נרקסיסטית אשר נכחו כולן אצל המטופל הנוכחי.

השלב האירוטי באנליזה עירב אנאקטמנט סאדו-מאזוכיסטי בו הפנטזיה המינית בוטאה ללא רפלקציה או תנועה באנליזה. כהן (1992) זיהה כי מטופלים מסוימים הסובלים מתלות פתולוגית אינם יוצרים חזרה העברתית המכוונת להשגת שליטה או אינטגרציה, אלא לשימור הסטטוס-קוו והגנה על עצמם מפני סכנות סמויות. המטופל שבדוגמא התייחס לחזרתיות כאל מטרה בפני עצמה ולא כאל תופעה המעוררת סקרנות אנליטית- מאחר וזו הגנה עליו מפני מודעות מכאיבה לנפרדות מהמטפל שלו.

כהן (1992) זיהה כי "מטופלים העושים שימוש עוצמתי בסקסואליזציה ייטו להבטיח לעצמם כי הם מסוגלים להפוך את המטפל, באמצעות פיתוי, לאובייקט הורי אידיאלי ואומניפוטנטי, כאשר אשליה זו מגינה על המטופל מפני נטישה והשארות לבד עם אינטרוייקט אמהי מאיים".

כל עוד המטופל יכל לערב את המטפל באנאקטמנט מסוג זה, הוא יכל להמנע מאימת החזרה על החוויה האדיפלית של המצאות במיטה עם האם כאשר האב נמצא הרחק משם, במלחמה. עמדת הכניעה המאזוכיסטית אף אפשרה לו להדחיק רגשות של ניצחון אדיפלי המלווים בחרדת סירוס ורגשות הרסניים של זעם על האב שעזב אותו. כך, ניתן להמשיג את התנגדות המטופל לשינוי או תנועה באנליזה כסירוב לנטוש את תביעתו לכך שהמטפל יהיה ההורה.

האנאקטמנט באנליזה שהוצגה מדגים את התפקיד הדואלי שממלאת ההעברה האירוטית כהתנגדות המתבטאת בחסימת עלייתם של זכרונות, בהתאם לתפיסתו המקורית של פרויד. במקביל, ההעברה האירוטית אפשרה חשיפה של דפוסי יחסי אובייקט משמעותיים. הלחץ שיצרה ההעברה כיוון לפעולה לא אינטגרטיבית המנוגדת למטרות האנליטיות של המשגה מחודשת, רפלקציה והתבוננות. באמצעות יצירת הקשר בו יכל המטופל לבטא את כמיהותיו האירוטיות, הובהר כי הכמיהות יהיו מתוסכלות ולא מסופקות, כאשר הפרדוקס הייחודי לדוגמא קלינית זו היא הסיפוק המזוכיסטי שתסכול המשאלות יצר. במקביל, המטופל גילם תפקיד סדיסטי דרך הסירוב להשתמש בפירושים באופן יעיל ותורם.

הדוגמא הקלינית הוצגה על מנת להדגיש שהדיון המרכזי אינו ההבדל בין אהבת העברה ל"אהבה אמיתית" אלא אופן השימוש היעיל במשאלות ההעברתיות במסגרת האנליטית. המטפל נדרש לעמדה דואלית של הכרה במשאלות שהודחקו קודם לכן לצד חקירה ושיקוף של משמעותן של משאלות אלו.

מצב זה דומה למצב שתיאר סטרבה (1934) בהתייחסו לדיסוציאציה באגו: בעוד שחלק אחד של האגו מציג תביעות חזקות, חלק אחר של האגו מקיים עם המטפל ברית המכוונת לחקירה אינטלקטואלית. כאשר מתקיימת העברה אירוטית המטופל אינו מסוגל לשמר מצב דואלי זה ורואה סיפוק של המשאלות כאלטרנטיבה הקיימת היחידה. טבע ה-as-if של הטיפול אובד והמטלה הקשה עמה מתמודד המטפל היא לייצר מחדש את התחושה שהרגשות הם בו אמיתיים, כלומר קשורים ביחסים האנליטיים, ובו זמנית לא אמיתיים מאחר והם מותקים מיחסי אובייקט ישנים. כלומר, אמורה להיווצר עמדה דואלית שתהווה איזור חוויה אשר כונה על ידי אוגדן (1986) "מרחב אנליטי". אתגר זה קשה במיוחד מאחר והלחץ הטראנספרנסיאלי מגרה תגובות העברה נגדית אירוטיות המלוות בתחושה שמדובר בתגובת אהבה "אמיתית" ולא קאונטר-טראנספרנסיאלית.

העברה נגדית אירוטית היא רק אחת התגובות האפשריות להעברה האירוטית. בדוגמא הקלינית, למשל, המטפל חש לעיתים גם סאדיסט, מרוחק כמו האב שאינו יכול לשאת את אהבת ילדו או "מיובש" על ידי תובענותו של המטופל. המטופל חש, בדומה למטופלים הסכיזואידים שתיאר פיירברן, כי כמיהותיו האוראליות טינטנסיביות עד כדי הרס של האנשים האהובים.

תהליך זה בו המטפל נגרר לתפקיד מסוים ביחסים הטיפוליים תואר באופן מקיף כהזדהות השלכתית (אוגדן, 1979), כתגובתיות תפקיד (סנדלר, 1976) וכאנאקטמנט (Chused, 1991), ונחשב לתהליך דרכו ניתנת למטפל הזדמנות לתפוס את חוויתו הפנימית של המטופל. כדי שאפשרות זו תתממש, על המטפל לנוע בין עמדה אינטרה לאינטר פסיכית: עליו להיות בעל גישה לרגשות האינטנסיביים שלו ושל המטופל כדי שיוכל לפרש את הקונפליקט. בו זמנית כמובן, יש לקחת בחשבון שלא כל תגובת העברה נגדית אירוטית קשורה במטופל, וכי גם למטפל עצמו יש השפעה על יצירת תגובות ההעברה וההעברה הנגדית האירוטית.

עבור מטפלים רבים החוויה של להיות נאהבים באינטנסיביות על ידי מטופליהם עשויה להיות נוחה הרבה פחות מהיותם מושא לתשוקה מינית. רובינו גאים בעצמנו על יכולתנו לזהות את האספקטים השליליים של האהבה האירוטית, אולי מאחר וקל לנו יותר לשאת כעס, קנאה ושנאה מאשר הבעה נקייה של אהבה. רבים מאיתנו בחרו שדה מקצועי בו חלק גדול מהיום שלנו מאפשר לנו להיות נתונים בעמדה של ריחוק מקצועי בעוד שאחרים נחשפים בפנינו, והאינטימיות והעוצמות של ההעברה האירוטית מאיימות לערער את המבנה העדין של הריחוק המקצועי. המנוח העברה אירוטית מרגיע אותנו, אך לשמוע מטופל מוודה על אהבתו נשמע אישי כל כך, קרוב מכדי להיות נוח עבורנו. העיסוק האובססיבי בהבחנה בין אהבת העברה לאהבה "אמיתית" עשוי לשקף, אם כן, את משאלתנו כי הרגשות אינם "אמיתיים", לא באמת נוגעים אלינו.

ביבליוגרפיה

Glen O. Gabbard, M.D. On love and lust in erotic transference. Journal of the American psychoanalytic association, 42: 385-403. 1994.