חיפוש

סקירת יום העיון: כל עוד בלבב תקווה – בטיפול, חינוך וייעוץ

פורסם על ידי נורית רוקח

בתאריך ה-12.07.19 התקיים יום העיון "כל עוד בלבב תקווה – בטיפול, חינוך וייעוץ", במכון רוטנברג – המרכז לפסיכולוגיה יהודית, בשיתוף הקרן לירושלים ומכללת דוד ילין. מכון רוטנברג נוסד בשנת 2006 לזכרו של בעז רוטנברג אשר נפל במהלך פעילות מבצעית בעת שירותו הצבאי, בנם של נעמי רוטנברג ופרופ' מרדכי רוטנברג, חתן פרס ישראל. המרכז מקדם הפצה של מודל לפסיכולוגיה יהודית, ככלי תרפויטי וכתפיסה קהילתית-חינוכית של החברה. לב הגישה טמון במסורת היהודית של עזרה לזולת, שיטה תלמודית של ריבוי פרשנויות על התורה וחסידות קבלית שמתוכה צמחה הפרדיגמה של 'צמצום'. רעיון הצמצום האלוהי, על פיו האל מפנה מקום לבריאה, מהווה במכון רוטנברג מודל פסיכולוגי וסוציולוגי המתייחס לקשר בין האדם לזולת. תחת מודל זה, המכון דוגל בתפיסה של "כל ישראל ערבים זה לזה" ומתוכה גוזר את משנתו ופעילויותיו. הכנס הנוכחי ביקש לדון בסוגיית יצירת התקווה בטיפול, חינוך וייעוץ במצבים מאתגרים, תוך התייחסות למושג התקווה בכל אחד מאלו בהתאם למסורת הרוטנברגית.

גישת הפסיכולוגיה היהודית לתקווה – ד"ר מיכל פכלר

בהרצאת הפתיחה של יום העיון, תיארה ד"ר מיכל פכלר את מושג התקווה ותהליך יצירתה על פי המסורת הרוטנברגית. בתוך כך, ציינה כי תקווה אשר מוכוונת אל העתיד אינה נוצרת מתוך ריק והיא תמיד מתהווה מתוך התייחסות אל העבר. לדבריה, האופן בו אנו מפרשים את העבר משפיע על היכולת שלנו לכתוב את העתיד ולייצר לקראתו תקווה. בתפיסה הרוטנברגית, תקווה מתקשרת למשיחיות, אשר בתורה נחלקת לשני דפוסים. האחד, של משיחיות המבוססת על דטרמיניזם בה העבר הינו מרחב חתום וסגור. כיוון שהעבר מצטייר כקבוע גם העתיד מצטייר כידוע מראש ודטרמיניסטי בהשקפה זו. למעשה, על פי התפיסה הדטרמיניסטית למשיחיות, העתיד הוא שחזור של העבר שכבר התרחש ולאדם אין כל שליטה עליו. הדפוס השני למשיחיות על פי פרופ' רוטנברג, קשור בתפיסה של משיחיות על פי היהדות. בתפיסה זו, העבר או הכתוב נתון לפרשנויות שונות ולכן גם העתיד אינו קבוע, אלא נתון לדיאלוג תוך שהאדם מתמקם כסוכן פעיל בעיצובו. תחת תפיסה זו, ניתן להתבונן על העבר ולהכיר בקושי שהיה בו, אך לצד זאת למצוא בו גם ניצוצות חיוביים, ובדרך זו להסתכל אל העתיד. לדבריה של ד"ר פכלר, משיחיות יהודית-רוטנברגית זו, מהווה בסיס ליצירת תקווה ורוח אופטימית לקראת העתיד. לטענתה, כל עוד מחזיקים את קשיי העבר לצד האופטימיות והתקווה, ניתן לשאוף לעתיד אשר לא יהיה מנותק מדי מהמציאות ויוביל לאכזבות.

בסיכום ההרצאה הציגה ד"ר פכלר את טכניקת ה"פרדס" ככלי טיפולי. את הטכניקה פיתח פרופ' רוטנברג ככלי להתמודדות עם אי הוודאות שמעורר העיסוק בעתיד. הפיתוח נשען על מסורת שמקורה בתיקוני ספר הזוהר, אשר דורשים את המילה פרדס כראשי תיבות של המילים 'פשט', 'רמז', 'דרש' ו'סוד'. בהתאם, הפרדס מייצג דרך התבוננות המכילה רכיב בלתי ידוע (סוד) ולצדו מתקיים חיפוש אחר משמעות נסתרת המקושר לעתיד. מנקודת מבט חסידית, הסוד הינו חיובי מפני שמסתתרים בו ניצוצות חבויים של העבר שטרם התגלו. כך, באמצעות הסוד ישנה אפשרות להתמודד עם העתיד הנסתר, מתוך ציפייה לגלות את הניצוצות החבויים בו. שוב, אנו פוגשים בתפיסת החסידות את המשיחיות העתידית, כשהעבר אינו חתום הרמטית ויש עוד אפשרות לגלות בו ניצוצות חבויים. ד"ר פכלר הציעה כי תחת התבוננות זו, כל סוד גם מותיר את העתיד פתוח ומאפשר צמיחה מתוך קושי באמצעות תקווה.

כוחה של תקווה בחינוך המיוחד – ד"ר מיקי כהן

בהרצאתו, ביקש ד"ר מיקי כהן להציג את תחום החינוך המיוחד כמגזר חינוכי ייחודי, אשר מסייע לילדים עם ליקויים התפתחותיים מגוונים שאינם מסוגלים לקבל מענה הולם ממערכת החינוך הסטנדרטית המיועדת לגילם. נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מצביעים על כך כי כ-9% מאוכלוסיית הילדים במערכת החינוך הם בעלי צרכים מיוחדים. בדבריו, התייחס ד"ר כהן לכך שאוכלוסיית התלמידים המוגדרים כבעלי צרכים מיוחדים וזכאים לחינוך מיוחד הינה אוכלוסייה מגוונת ביותר. היא כוללת מנעד רחב של הפרעות ולקויות אשר להן השפעות על מאפיינים פיזיים, קוגניטיביים, רגשיים ותקשורתיים, בדרגות חומרה שונות. בין סוגי אוכלוסיות אלה ניתן למצוא תלמידים בעלי לקויות למידה, לקויות חושים, מוגבלות שכלית ומוגבלות פיזית. מגוון מאפיינים אלו, הינם בעלי השפעה קריטית על מציאות חייו של הילד וסביבתו מרגע הלידה, דרך מצבו בהווה וכמובן על עתידו.

על מנת להבין לעומק את הדרך בה הלקות משפיעה על חווית החיים של הילד, הציג ד"ר כהן מספר גישות ומודלים בחינוך המיוחד:

  • המודל הרפואי אשר מתייחס לליקוי ההתפתחותי כהפרעה גופנית או מחלה. בתוך כך, ישנו ניסון לטפל בליקוי עצמו ולקדם את תפקודו של הילד.
  • המודל הסיעודי אשר מתייחס אל האדם בעל המוגבלות כאל לקוח שצריך עזרה או שירות. על פי מודל זה, על המערכת לתת ללקוח את הכלים לתפקד. חשוב לשים לב כי יש במודל זה אלמנט פטרוני מפני שהוא קובע מה הם הצרכים של הפרט בעל הליקוי.
  • המודל ההומניסטי-חינוכי אשר מתייחס לאיכות חייו של האדם עם הליקוי ומנסה לראות את האדם אשר עומד מאחורי הקושי. על פי מודל זה יש לעזור לאדם על פי אמות המידה שהציב לעצמו.

ניתן להבין כיצד כאשר איש חינוך או טיפול מגיע עם גישה הנגזרת מאחד המודלים הללו, הדבר מעצב את אופן התקשורת שלו עם הילד. לדברי ד"ר כהן, היבטים מסוימים בתיאוריה הרוטנברגית מתכתבים עם המודלים הנזכרים לעיל. במיוחד לרעיון של פרופ' רוטנברג אודות הבחנה, הנגזרת ממושג הצמצום, בין שני דפוסי חשיבה - הדפוס ה"דיאלקטי" והדפוס ה"דיאלוגי". לדידו, הדפוס הדיאלקטי מתייחס להתמודדות אשר במסגרתה אחד הצדדים חייב להפסיד ולהיות מבוטל על ידי הצד השני. הדפוס הדיאלוגי, אותו שואפת לקדם פסיכולוגיית הצמצום הרוטנברגית, מתייחס למצב בו שני הצדדים לוקחים חלק בהתמודדות, כאשר שניהם נותרים מרכיבים חיוניים במערכת. ד"ר כהן הסביר כי דפוס החשיבה הדיאלקטי מתייחס לקיומה של אמת ברורה אחת וחד משמעית. ביחס למודלים שהוצגו, ניתן לומר כי בעולם רפואי-חינוכי-טיפולי דפוס חשיבה דיאלקטי יתייחס למצב "תקין" של האדם כאל אמת ברורה. תחת התבוננות זו, יש צורך לתקן ולשפר את כל מי שאינו נופל תחת הקטגוריה התקינה. מנגד, ניצב הדפוס הדיאלוגי שהציע רוטנברג, במסגרתו אין אמת ברורה וכל "עובדה" ניתנת לפרשנויות רבות. תחת התבוננות זו, חולשה יכולה להפוך למקור של כוח ותקווה, ומוגבלות אינה מהווה סטייה מהמצב התקין אשר יש לשנותו אלא הזדמנות.

התפיסה הרוטנברגית, אשר קוראת לראות במוגבלות גם כמקור של כוח, משלימה את המודל ההומניסטי-חינוכי אשר שואף לראות את האדם מעבר למוגבלותו. על פי גישה זו, התגברות על קשיים מאפשרת עוצמה, תיקון ותקווה עבור האדם. זאת ועוד, הגישה הרוטנברגית אינה רואה את העבר כסגור ודטרמיניסטי אלא כהרמנויטי וניתן לפרשנות. כך, במקום להסתכל על העבר כסגור ולראות בילדים עם ליקויים כבעלי עתיד מוגבל וידוע מראש, ניתן לאמץ תפיסה הרמנויטית לגבי חלק מהאלמנטים אשר משפיעים על חייהם. תחת התבוננות זו, תוצאות רבות של המוגבלות אינן נובעות ממנה באופן ישיר ותלויות בגורמים נוספים כמו יחס הסביבה לליקוי, השפעתה של תחושת המסוגלות והדימוי העצמי וכו'. מתוך תפיסה הרמנויטית כזו, שיח על אירועי עבר יכול להיעשות תוך פרשנות מחודשת שלהם אשר משאירה מקום רב לתקווה לגבי ההוה והעתיד כאחד. בחינוך המיוחד, שיח מעצים הנשען על תקווה עשוי להיות בעל השפעות דרמטיות לגבי האוריינטציה העתידית של האדם. דרך שיח כזה ניתן לחזק את הילד בחינוך המיוחד ולסייע לו לראות את צדדיו החזקים תוך העצמתו.

בסיום ההרצאה, התייחס ד"ר כהן למושג הצמצום אשר הינו מושג מפתח בתיאוריה הרוטנברגית ולפיו הישות מצמצמת עצמה כדי לפנות מקום לזולת. לדבריו, בהקשר של תקווה עבור אוכלוסיית החינוך המיוחד, ניתן להתייחס למושג הצמצום ולהגיד כי החברה הבריאה צריכה להיות נכונה לצמצם את עצמה כדי לאפשר לכוחותיהם של בעלי הצרכים המיוחדים להתבטא ולהתממש. השינוי ביחס כלפי אוכלוסייה זו והצמצום, יכולים להיעשות במספר דרכים. האופן הראשון הוא שינוי ברמה השפתית. בתוך כך יש לשים לב לדרך הביטוי ובחירת המילים (לדוגמא, נגיד האדם הסובל מליקוי ולא האדם הלוקה או המפגר). הדרך השנייה היא באמצעות הגברת המודעות לבעלי המוגבלויות ולחינוך המיוחד, אשר עשויה להוביל לשינוי תודעתי בחברה. לבסוף, ד"ר כהן הציע כי הדגשה של מקורות חוזק אצל בעלי המוגבלות והתייחסות לחיים לצד הליקוי כגורם חוסן להתמודדות עם קשיים, עשויה לתרום גם היא לשינוי ביחס החברתי כלפי ילדי החינוך המיוחד.

סודם של הפכים: תקווה בטיפול לפי גישת רוטנברג – ד"ר זיוה ברכה גדרון

בהרצאתה, הציגה ד"ר זיוה ברכה גדרון את השיח על תקווה, כשיח על אומנות התנועה האנושית; תנועה שהיא בין-אישית ותוך-אישית. לדבריה, היכולת להיות בתנועה, גם אם מינורית, מבטאת למעשה את היכולת האנושית להיות בחוויה של תקווה. ד"ר גדרון תיארה את התקווה כתופעה וחוויה התפתחותית, אשר מחד אינה נוצרת יש מאין  ומנגד כן מהווה אלמנט שקיים בנו מרגע הלידה. בהמשך דבריה, הציגה את התקווה בחשיבה הפסיכודינמית והפסיכואנליטית. בתוך כך, הסבירה כי ישנן התייחסויות שונות למושג התקווה בפסיכולוגיה כאשר תיאורטיקנים רבים כמו ויניקוט ופרויד התייחסו אליה. עיקר ההתייחסות לתקווה בזרם הפסיכודינמי, נע בין תפיסתה כלא רציונלית וקשורה לחוויה ינקותית, לבין תפיסתה כמקדמת ומאפשרת קשר עם האחר, כמו גם חווית חיים בריאה יותר. התייחסות נוספת לתקווה בכתיבה הפסיכודינמית, עוסקת בקשר שבינה ובין ייאוש. תפיסות המחברות בין ייאוש לתקווה, מתארות כי על האדם לחוות שבר ולעבור דרך חוויה של ייאוש על מנת להשיג תקווה. על פי ד"ר גדרון, חשיבה זו מייצרת יחסים דיאלקטיים של שני הפכים אשר קשה להפגיש ביניהם. לפיכך, רגעים בהם אין תקווה הופכים לרגעים בהם ישנו נתק בין חלקים נרחבים של הנפש ופירוש חד ממדי של המציאות.

לעומת התקווה בדיסציפלינה הפסיכודינמית, אשר על פי רוב אינה מתייחסת לרוחניות, תפיסת התקווה הן ביהדות והן במסורת הרוטנברגית, הינה של הסתכלות על השבר (או הייאוש) כפוטנציאל ליצירה והיוולדות מחדש. על פי מסורות אלה, התקווה מצויה ברווח שבין השבר לתיקונו. על פי פרופ' רוטנברג, בתוך השבר האנושי ישנה נקודה ממנה ניתן לעלות, כאשר תפקיד המטפל הינו לעזור למטופל למצוא את הנקודה הזו ומתוכה להצמיח את התקווה. בהתבוננות זו התקווה צומחת תוך כדי הקושי וישנה חשיבות גדולה ליכולת להחזיק פרדוקס - כלומר לרצות לצמוח על אף ההוויה של מצב משברי. במובן זה, גורסת ד"ר גדרון, התפיסה הרוטנברגית שונה מתפיסת הדיאלקטיקה בדיסציפלינה הפסיכולוגית, על פיה תקווה צומחת רק לאחר ההתגברות על הייאוש ולא בתוכו. החזקת ההפכים ושימור השיח ביניהם בכל עת, לא כשני שלבים לינאריים המוציאים זה את זה, מאפשרת התבוננות שלמה על תקווה וייאוש כקשורים זה בזה. זאת, תוך הבנה של האדם כי תמיד יש סיכוי שהאחד יתחלף באחר. מתוך מחקרים שערכה, הזכירה ד"ר גדרון כי תקווה אינה רק משהו אופטימי. לדבריה, לעתים תקווה עשויה לגלם בתוכה גם את היכולת להכיר בשבר ואת היכולת לנוע מן המשבר לצמיחה וחוזר חלילה. אלמנט המחזק את ההבנה כי תקווה וייאוש מתכתבים האחד עם השני ולעתים מכילים זה את זה.

משמעות התקווה עבור החולה – פרופ' יונתן הלוי

הרצאתו של פרופ' יונתן הלוי התמקדה בדרך בה השיח בין רופא וחולה משפיע על תקוותו של החולה ושל משפחתו, אשר בתורן מגבירות את סיכויי ההחלמה וההישרדות של המטופל. לדבריו של פרופ' הלוי, בשנותיה הראשונות של הרפואה היה נהוג לשקר לחולים בכדי להפיח בהם תקווה. עם זאת, מחקרים רבים הראו כי מטופלים רוצים על פי רוב לדעת מהי אבחנתם ולשמוע על סיכויי ההישרדות שלהם. במקביל לכך, חוק זכויות החולה עבר שינויים וכיום ישנה חובה לשוחח עם המטופל לגבי אבחנתו, הטיפול בו והפרוגנוזה שלו. כלומר, מסתמנת דילמה טיפולית בין הצורך להיות שקוף וישיר עם מטופל לבין הצורך לעורר בו תקווה. רובד נוסף בתמונה מורכבת זו, קשור בממצאיהם של מחקרים רבים מן השנים האחרונות אשר מצביעים על קשר הדוק בין גוף ונפש. לאורם של ממצאים אלו, כיום אין ספק כי מערכת היחסים הגופנית-נפשית תורמת רבות להתמודדותו של החולה עם מחלתו ויכולה אף להסביר מדוע שני חולים עם אבחנה דומה מדגימים הישרדות שונה בפועל. חוקרים רבים מציעים כי הישרדות שונה מקושרת לתכונות כמו אופטימיות ותקווה. לכן, נראה כי השפעותיה של תקווה אינן נותרות בגבולות המצב המנטלי של המטופל ומשפיעות ישירות על מצבו הבריאותי.

אם כן, חשוב לדון בסוגיה של יצירת שקיפות מול המטופל תוך שימור התקווה שלו. לדבריו של פרופ' הלוי, אין כל ספק כי כאשר מבשרים למטופל על אבחנתו הרפואית יש צורך גם בהפחת תקווה. אך הוא מזהיר כי הפחת התקווה צריכה להיות בעלת בסיס מציאותי ומוצק, כאשר ביסוס התקווה נעשה בהתאם לאבחנתו של החולה. לפיכך, עבר ד"ר הלוי לדון בתרחישים אפשריים שונים ובשאלה כיצד יש להתנהל בהם:

  • מקרה בו המחלה קלה: זהו כמובן המצב הטוב ביותר, בו עיקר הקושי נובע מחרדתו של החולה. הבשורה על פרוגנוזה מצוינת ועל כך שמחלתו קלה אמורה בפני עצמה להפיח תקווה במטופל וישנה חשיבות גדולה כי המטפל יציין דברים אלו ויחזק את המטופל, כך שתתעורר בו תקווה.
  • מקרה בו המטופל זקוק לניתוח: אמנם מדובר במקרה קשה יותר מאשר בסעיף הקודם, אך עדיין ישנה תשובה רפואית בנמצא אשר ככל הנראה תאריך את חייו של המטופל. השיח הרפואי, ההסבר לגבי הניתוח, הפרוגנוזה ותהליך ההחלמה, אמורים כולם להפיח תקווה במטופל. כל זאת, במצב בו החולה בוטח ומאמין ברופא. על כן ציין פרופ' הלוי את החשיבות של קידום שיח מעורר אמון וביטחון, מתוך הבנה שאמון זה הוא התשתית להחזקת התקווה של המטופל. הגברת האמון והביטחון יכולות להיעשות הן באמצעות אמפטיה למצבו של המטופל והן באמצעות הדגשת האחריות והמסירות של המטפל כלפי החולה בתור איש מקצוע.
  • מקרה של בשורה מרה: כאשר הבשורה בפי המטפל מתייחסת למחלה סופנית או מצב כרוני, קשה יותר להחזיק את התקווה בשיח הטיפולי. עם זאת, גם במצב זה ניתן להפיח תקווה במטופל על ידי שיח כנה ואמפטי, תוך פירוט האופנים בהם ניתן לסייע למטופל בזמן שנותר לו. אלמנט חשוב נוסף הינו ההתייחסות לזמן שנותר לחיות כזמן אותו יש לנצל, וזמן שהוא בפני עצמו אינו מובן מאליו. פרופ' הלוי הזכיר כי הנקיפה במספר מסוים של שנים או חודשים עשויה להיות מטעה, מפני שמקרים קליניים מראים שחולים שונים מגיבים באופן שונה לטיפולים. בתוך כך, ישנם כאלה שחיים שנים רבות על אף פרוגנוזה של חודשים ספורים. נראה כי זה הוא בדיוק המקום שבו תקווה תופסת תפקיד מפתח בחייו של החולה.

לסיכום, הפחת תקווה מבוססת במידה רבה ככל האפשר, תוך תיאור המציאות למטופל, הינה חובה קדושה בשיח בין מטפל למטופל. אלמנט זה נכון ורלוונטי הן בתחום הרפואה והן בתחומי הטיפול הרגשי, החינוך והייעוץ המקצועי.

שערים של תקווה – ד"ר ברוך כהנא

בתחילת הרצאתו הזכיר ד"ר ברוך כהנא, שתי סצנות מהסרט "חומות של תקווה". הראשונה, בה אחד האסירים נכנס למקום אסור ומשמיע יצירה של מוצארט לאסירים האחרים. בסצנה זו יש ארומה של תקווה, הנעוצה בחוויה של מציאות שונה מזו אשר האסירים חיים בה באותו הרגע. הסצנה השנייה, מציגה את אותו אסיר אשר נמצא מאוחר יותר בצינוק בעקבות עונש שקיבל על המעשה. אסיר אחר אומר לו כי התקווה הורגת ולא מאפשרת לחיות את המציאות עצמה. ד"ר כהנא הציע כי מתוך שתי הסצנות הללו ניתן לומר כי יצירתו של מוצארט נתנה לאסיר תקווה מצד אחד, אך הובילה להרעה במצבו מצד שני. תחת התבוננות זו, התקווה היא דואלית ובעוד שהיא מהווה לעתים את הטעם לחיים, היא עשויה להיות 'חומר' שכולא את הפרט במצב בלתי אפשרי.

בהמשך דבריו, הזכיר ד"ר כהנא את הפילוסוף היווני פרמנידס, הגורס כי "היש ישנו והאין איננו". כלומר, אין לערבב בין מה שקיים, בין ה"יש", לבין מה שאינו קיים. ד"ר כהנא הציע כי אם מקבלים את תפיסתו של פרמנידס, הרי שניתן לומר כי אין פשר לקונספט של זמן. זאת, מפני שפירושה של ההתייחסות לפונקציית הזמן, הוא שישנה ציפייה למחר אשר אינו קיים בהווה. רעיון זה, מתכתב עם רעיונותיה של מלאני קליין אודות החוויה של התינוק בראשית חייו. על פי התיאוריה הקלייניאנית, החוויה התינוקית המוקדמת היא חוויה מפוצלת, לפיה או שיש או שאין, מבלי כל מצב ביניים בין שני מצבים אלה. לצד זאת, ד"ר כהנא ציין כי גם בתיאוריה הקלייניאנית מתוארת התפתחות של התינוק מהעמדה המפוצלת, במסגרתה גם כאשר "אין" ישנה יכולת לצפות לקראת ה"יש". כלומר, קליין מתארת יכולת מולדת של האדם לעבור מהתפיסה הפשוטה והמפוצלת (או מן העמדה הסכיזו-פרנואידית) אל תפיסה בה יש מציאויות סותרות ויש ערבוב בין טוב לרע ובין יש לאין (או לעמדה הדפרסיבית).

ד"ר כהנא הציע כי כיוון שהיכולת להכיל מספר רבדים בו זמנית היא יכולת שמתעצמת ומתפתחת עם השנים, ההתפתחות עצמה מלמדת על שאיפה לשינוי וצמיחה שקיימת באדם. כך, במידה וישנו 'טוב' מסוים שהאדם שואף אליו עוד מינקותו, הדבר יכול להוות עדות לנוכחותה של תקווה כבר מראשית החיים. לדבריו של ד"ר כהנא, התקווה אינה מגיעה בהכרח מהמציאות האובייקטיבית, כמו למשל התקווה אותה תיאר פרופ' הלוי בשיח על פרוגנוזה, אלא מדובר בפוטנציאל אשר טבוע באדם והוא יכול לממשו באופנים שונים. בתפיסה הרוטנברגית, הדיאלוג בין החלקים הסותרים בחוויה ובאדם, הוא אשר מפיח את התקווה. תפיסה רב ממדית של אירועי החיים והיכולת להיות בקשר עם החלקים הקשים של החוויה לצד הניסיון למצוא גם את הניצוץ שמעבר להם, היא אשר מעודדת ומשמרת את התקווה באדם. למעשה, ד"ר כהנא הציע כי ההבנה של תקווה באופן הזה, אשר רואה בה תוצר של התכווננות כלפי העתיד, מלמדת כי היא פועל יוצא של הזמן ובמובן זה היא סותרת את תפיסתו של פרמנידס. כלומר, ניתן גם להגיד כי ייאוש פירשו הכחשה של הזמן או תפיסה כי לעולם לא יהיה אחרת. כך, כאשר ממד הזמן נכנס לשקלול החוויה, מתאפשרת תקווה היות ומתאפשרת תנועה בין רבדים סותרים וישנה יכולת לפעול על המציאות למען תוצאה טובה יותר בעתיד.

על הכותבת – נורית רוקח

מתמחה בפסיכולוגיה קלינית במכון שדות בתל אביב. מנהלת את יחידת המחקר של מכון מפרשים לחקר והוראת הפסיכותרפיה במכללה האקדמית תל אביב-יפו.