חשיפה עצמית של המטפל היא טכניקה שנויה במחלוקת מבחינת השפעתה על תוצאות הטיפול. סקירה זו מתמקדת בהיבט מעט שונה: כיצד נתפסת חשיפה עצמית ע"י מטופלים
שיתוףהעמדה הטיפולית האנונימית, המכוונת את המטפל לגלם תפקיד של "לוח חלק" הקולט את השלכות המטופל פינתה את מקומה כבר לפני שנים ארוכות לתפיסות המדגישות את היחסים ה"אמיתיים" בין המטפל למטופל. תפיסה זו מניחה כי אישיות המטפל והסובייקטיביות שלו נוכחות במפגש הטיפולי באופנים גלויים וסמויים, וכי המטופל מגיב לנוכחותו במודע ושלא במודע. על רקע שינוי תפיסתי זה התגבשה טכניקת החשיפה העצמית המתייחסת לחשיפה של המטפל במפגש הטיפולי. הספרות הקלינית מציעה כי קיימים סוגים שונים ומגוונים של חשיפה עצמית ומבחינה, בין השאר, בין חשיפה עצמית מכוונת ובלתי מכוונת, של רגשות ושל אינפורמציה, של חוויות והתנסויות עבר ושל תחושות קאונטר-טראנספרנסיאלות ב'כאן ועכשיו' ושל חוויות שליליות מול חיוביות (2009 Henretty & Levitt).
חשיפה עצמית נחשבת כיום לטכניקה שהשימוש בה נפוץ יחסית, כאשר מרבית ה"חושפים" הם גברים החושפים עצמם מול מטופלות נשים, ומטפלים המגדירים עצמם כבעלי אוריינטציה הומניסטית או אקלקטית; זאת, לעומת מטפלים שמגדירים עצמם כקוגניטיביים התנהגותיים ובמיוחד לעומת מטפלים המגדירים עצמם כפסיכו-דינמיים ׁ(Hansen, 2008).
השפעותיה של חשיפה עצמית של המטפל על תוצאות הטיפול שנויה במחלוקת: מחקרים מסוימים מצביעים על תרומתה לברית הטיפולית וליעילות הטיפול, בעוד שאחרים מצביעים על היעדר השפעה או על השפעה שלילית McIntosh, 2011); 2009 Henretty & Levitt).
היבט מרכזי נוסף הנוגע להשפעותיה של חשיפה עצמית של המטפל נוגע לאופן בו היא נתפסת על ידי המטופל, ולאופן בו היא משפיעה על תפיסתו את המטפל. גם בתחום זה הדעות חלוקות.
מחקרים מסוימים (למשל, Reeh, 2011) מדגימים כי חשיפה עצמית אינה משפיעה על מידת המוטיבציה של המטופל להמשיך בטיפול ואינה משפיעה על הברית הטיפולית באופן שמקטין את הסיכוי לנשירה מהטיפול.
מחקרים אחרים, לעומת זאת, מצביעים על תפיסות שליליות של חשיפתו העצמית של המטפל. במחקר איכותני (Audet, 2011) נמצא כי חשיפה עצמית של המטפל העלתה על הפרק- בחלק מהמקרים אך לא בכולם- נושאים של הפרת גבולות, והביאה לצמצום תפיסת המטפל כאמין ובעל יכולת. כמו כן, מחקרים נוספים אשר בחנו את השפעות החשיפה העצמית על תפיסת המטפל מצאו כי היא מביאה לתפיסתו כפחות אמין ומקצועי (Brown, 2010).
אל מול תוצאות אלו, ישנם מחקרים המצביעים על תפיסה חיובית יותר של המטפלים החושפים את עצמם. במחקר איכותני (Audet, 2011) נמצא כי חשיפה עצמית של המטפל תרמה, להרגשת המטופלים, לחיבור מהיר אליו, להגברת תחושת נוכחותו ולמעורבות בטיפול. בדומה, Wandschneider (2008) מצא כי מטופלים חוו חשיפה עצמית של המטפל כחוויה בונה ותורמת ליצירת הקשר, האמון ותחושת הנוחות.
בשורה התחתונה, ממצאי המחקרים לגבי המידה והאופן בה חשיפה עצמית של המטפל משפיעה על תפיסתו על ידי המטופל עדיין שנויה במחלוקת. מחלוקת זו עשויה לנבוע הן מהדגשים המחקריים ושאלות המחקר העומדים במוקד כל אחד מן המחקרים, והן משונות הנובעת מאישיות המטפל והמטופל, האינטראקציה ביניהם, סוג ואופן השימוש בחשיפה העצמית. Henretty & Levitt (2009), למשל, טוענים כי השפעת החשיפה העצמית על המטופל נובעת מגורמים ככמות החשיפה ומידת האינטימיות שלה, סוג החשיפה (למשל של אינפורמציה שלילית או חיובית על המטפל), הדמיון/שוני בין המטפל למטופל שמעלה החשיפה וכן הלאה.
