צוות בטיפולנט
מספר מחקרים שנערכו לאורך שנים הצביעו על הקשר בין הפרעות אכילה לסימפטומים דיסוציאטיביים. כפי שנמצא על ידי קרמלו ועמיתים בשנת 2010, אחוז גבוה של סימפטומים דיסוציאטיביים נמצא בקרב אנשים עם הפרעות אכילה, וחוויות של חוסר שליטה, אמנזיה, דה ריאליזציה, דה פרסונליזציה והיעדר תחושת זמן נפוצים במהלך התקפי זלילה (Carmelo et al, 2010). בדומה לכך, בשנת 1988 הדגישו קיוצ'ה ועמיתים את תפקידה של דיסוציאציה פסיכוסומאטית - כלומר דיסוציאציה מהיבטים וחווית גופניות - בהתהוותן של הפרעות אכילה.
שאלה מרכזית בתחום נוגעת לסוגיה האם מדובר בסימפטומים נפרדים המאפיינים אנשים עם היסטוריה או פתולוגיה מסוימת, או שמא מדובר בסימפטומים קשורים המשפיעים זה על זה. אחד הממצאים הבולטים נוגע לשכיחותם של סימפטומים דיסוציאטיביים וסימפטומים של הפרעות אכילה בקרב נפגעות ונפגעי טראומות בילדות, ובפרט טראומות מיניות. מטופלים אשר חוו בילדותם טראומות קשות, פעמים רבות בהיעדר יחסי התקשרות בטוחים ותומכים, מפתחים מנגנוני התמודדות אשר עם השנים הופכים בלתי מסתגלים. כך, לדוגמא, דיסוציאציה ונתק מהחוויה עשויה להגן על ילדה אשר חווה התעללות מינית בלתי ניתנת לעיבוד ועיכול. בדומה, סימפטומים של הפרעת אכילה עשויים לספק תחושת שליטה, להוות אמצעי קריאה לעזרה ולתפקד כשחזור טראומטי של התעללות בגוף בקרב נערות נפגעות תקיפה מינית. עם זאת, כאשר ההתעללות חולפת סימפטומים אלו של דיסוציאציה והפרעות אכילה מאבדים את ערכם ההגנתי-הישרדותי והופכים להרסניים.
מספר כותבים הצביעו גם על התפקיד הדומה שממלאים סימפטומים דיסוציאטיביים וסימפטומים של הפרעות אכילה בהתמודדות עם קשיים בויסות העצמי ועם רגשות מכאיבים. בשנת 2008 הציעה פרבר שהפרעות אכילה, בדומה לפציעה עצמית, מהוות ניסיון פיצוי דיסוציאטיבי המכוון להשגת ויסות עצמי רגשי. זאת, על רקע התקשרות לאובייקט גורם סבל אשר הפגיעה העצמית או הפרעת האכילה משמרת את ההתקשרות אליו. בשנת 2005 הציעו הולינגס-פוט ועמיתים, באופן דומה, כי דיסוציאציה והתקפי זלילה משרתים, בטווח המיידי, פונקציות דומות של הפחתת מודעות לתחושה כללית של איום ושל ערך עצמי נמוך.
על אף המקור המשותף לשני סוג הסימפטומים, אשר מציע כי מדובר בסימפטומים שאינם קשורים זה בזה בהכרח אך אופייניים לקבוצת אוכלוסייה מסוימת, מספר מחקרים התמקדו בקשר הישיר בין סימפטומים דיסוציאטיביים להפרעות אכילה, ובפרט לבולימיה ולהתקפי זלילה. בשנת 2010 תיארו קרמלו ועמיתים שהתקפי זלילה מבוססים על אפקט שלילי וקריסות במודעות העצמית אשר מתבטאים בפנייה לאכילה מופרזת כאמצעי התמודדות. במצבים של אפקט שלילי מתעורר צורך בהימלטות מהסיטואציה הרגשית הבלתי נעימה והאדם מצמצם את מודעותו מרמה אבסטרקטית לרמה של גרייה או סביבה פיסית (כלומר, האוכל). במקביל, מתרופפת השליטה בפונקציות קוגניטיביות כעכבות עצמיות וכך מופיע התקף הזלילה אשר מביא לויתור על השליטה באכילה. מספר כותבים אף טענו כי בחלק מהמקרים הירידה במודעות העצמית והשליטה בפונקציות הקוגניטיביות במהלך התקפי הזלילה מגיעים למצבי דיסוציאציה מלאים.
בהתאם, במחקרם של הולינגס-פוט ועמיתים משנת 2005, נמצא שאיום נתפס מביא לעלייה בסימפטומים הדיסוציאטיביים (ובפרט דה פרסונליזציה) בקרב נשים בולמיות אך לא בקרב נבדקים מקבוצת הביקורת אשר לא סבלו מההפרעה.
לסיכום, ממצאי מחקרים תומכים בקיומו של קשר בין סימפטומים דיסוציאטיביים לבין סימפטומים של הפרעות אכילה. זיהויו של קשר זה תורם להבנתנו את החוויה המלווה את התקפי הזלילה ואת הקשיים הניצבים בפני מטופלים הפונים על רקע היעדר היכולת לשלוט בדפוסי אכילה אלו. הבנת ההיבט הדיסוציאטיבי שבהפרעות האכילה אף מרמז על המנגנונים הדיסוציאטיביים בהם ייתכן והטופל משתמש, במודע או שלא במודע, גם בסיטואציות מאיימות אחרות שביניהן הקשר הטיפולי.
Bailey, P. M. (2001). An examination of the relationship between childhood sexual abuse, dissociation, and eating disorders (Doctoral dissertation, ProQuest Information & Learning).
Ciocca, A., Moscianese, K., La Rosa, C., & De Risio, S. (1998). The psychosomatic dissociation in eating disorders. European Psychiatry, 13, 314s-315s.
Farber, S. K. (2008). Dissociation, traumatic attachments, and self-harm: Eating disorders and self-mutilation. Clinical Social Work Journal, 36(1), 63-72.
Hallings?Pott, C., Waller, G., Watson, D., & Scragg, P. (2005). State dissociation in bulimic eating disorders: An experimental study. International Journal of Eating Disorders, 38(1), 37-41.
La Mela, C., Maglietta, M., Castellini, G., Amoroso, L., & Lucarelli, S. (2010). Dissociation in eating disorders: relationship between dissociative experiences and binge-eating episodes. Comprehensive psychiatry, 51(4), 393-400.
