צוות בטיפולנט
החל מ-1914, כאשר העלה פרויד את רעיונו אודות תפקיד הקתרזיס בריפוי נפשי, עסקה הפסיכותרפיה ביתרונותיו של הגילוי הנפשי. בכל הנוגע לאפקט הטיפולי של סיפור הטראומה בקרב נפגעי ונפגעות טראומה, נראה כי לאורך השנים, הדעות במחקר היו חלוקות. בין מחקרי החלוץ בתחום זה היה מחקר ובו נפגעי עינויים צ'יליאנים ניסחו יחד עם מטפליהם את הטראומה שעברו לכדי עדות, בתהליך טיפולי ארוך שסייע להפחתת תסמינים פוסט טראומטיים (Cienfuegos & Monelli, 1983). מחקר חלוץ נוסף היה מחקרם של Pennebaker & Beall, אשר בחנו כיצד כתיבה ביומן על האירוע הטראומטי השפיעה על בריאותם הגופנית כמו גם על בריאותם הנפשית של נפגעי טראומה. מחקריה של פרופ' עדנה פואה בתחום החשיפה הממושכת כטיפול להפרעה פוסט טראומטית גם הם מצביעים על כך שסיפור הטראומה מסייע לנפגעי טראומה בהתמודדות עמה (Foa et al, 1991) בהמשך נמצא גם כי הקלטת תיאור הטראומה, נתינת עדות באשר לטראומה וכן טיפולים בהצפת הטראומה, הינם בעלי אפקט טיפולי ואף נמצאו כבעלי קשר חיובי לבריאות גופנית ולא רק לבריאות נפשית.
ב-1992 הציעה Herman כי חקירת החומר הטראומטי במסגרת טיפולית חיונית לטיפול בנפגעי ונפגעות טראומה.
עם זאת, מחקרים שונים לאורך השנים הצביעו על כך שישנם נפגעי ונפגעות טראומה שעבורם סיפור הטראומה לאדם אחר, כתיבתה, חשיפה אליה וכן הקלטתה לא היו בעלי ערך טיפולי, ואף לעיתים הובילו לתוצאות שליליות. Pennebaker & Seagal הציעו כי תגובה זאת לסיפור הטראומה מתרחשת בעיקר אצל מטופלים הסובלים מהפרעה פוסט טראומטית. זאת ועוד, החוקרים Fogelman & Hogman טוענים כי גם נפגעי טראומה ללא הפרעה פוסט טראומטית מדווחים על פי רוב (83% מהמשתתפים במחקר) על מצוקה ניכרת במהלך ולאחר סיפור הטראומה בפני אדם אחר.
Finkelstein & Levy הציעו ב-2006 כי אומנם סיפור הטראומה וחשיפה לה יוצרים מצוקה בקרב נפגעי טראומה, אך עם זאת, במקביל, כאשר סיפור הטראומה מתבצע בשל בחירת המטופל, הנ"ל מלווה גם באפקט טיפולי חיובי. Herman מדגישה כי לא רק בחירת המטופל חשובה, אלא גם הימצאותו במצב חיים בטוח ובתחושת ביטחון, בתוך יחסים טיפוליים בהם הושג הן ביטחון בסיסי והן ברית טיפולית חזקה. היא מדגישה כי חשוב שלא לעסוק בטראומה באופן חפוז או מוקדם מדי, לפני שכוננו תנאים אלו.
מחקרים שונים מוצאים כי על מנת שסיפור הטראומה יהיה בעל תוצאות טיפוליות חיוביות, על הקשר הטיפולי להיות בטוח ומבוסס וכן כי על המטפל להיות אמפתי, מעודד, לא פולשני ולא שיפוטי. סיפור הטראומה במצב שאינו בטוח עלול להיות בעל השלכות הרסניות (Peleg, Lev-Wiesel & Yaniv, 2014).
כלומר - המחקר מצביע על כך שאומנם סיפור הטראומה יכול להיות בעל השלכות טיפוליות חשובות, ואף לעיתים הכרחי לשם עיבוד הטראומה וחזרה לתפקוד, אך ישנה חשיבות עצומה למצב בו נמצא המטופל שעבר טראומה - למצב החיים שלו, לקשר עם המטפל וכן לתגובת המטפל לסיפור הטראומה. כל אלו הנם בעלי השפעה מכרעת על התוצאה הטיפולית של סיפור הטראומה.
עם זאת, ישנם דברים נוספים שנמצאו כמשפיעים על ההצלחה הטיפולית של סיפור הטראומה; Krell הציע בשנת 1985 כי סיפור הטראומה מסייע בשל כך שהוא מסייע ליצירת היגיון ומשמעות באירוע הטראומטי. על פי Herman, כאשר סיפור הטראומה מסופר במצב בטוח, בתוך יחסים בטוחים, יכול להיווצר שינוי בעיבוד הזיכרון הטראומטי, שינוי שיכול להקל על הסימפטומים הטראומטיים. על פי Tedeschi & Calhoun, תפקידו של סיפור הטראומה הינו אינטגרציה של הטראומה והאובדן שהתרחש בעקבותיה, ובניית הסכמות ואמונות הבסיס שהתערערו בעקבות הטראומה. זאת ועוד, סיפור הטראומה גורם לנפגע הטראומה להימלט מהבדידות של שמירת סוד הטראומה, ובכך מסייע לשבירת הבידוד החברתי-נפשי שנפגעי ונפגעות טראומה בין-אישית רבים חווים. Danielian מציע כי ההחלמה מטראומה מתרחשת רק כאשר קונספירציית השתיקה נשברת.
עבור חלק מהמטופלים ואף חלק המטפלים, לפי Herman, נדמה שסיפור הטראומה וחקירתה מבוססים על הפנטזיה כי כאשר יספרו את הטראומה על כל פרטיה, יתבצע מעין "גירוש שדים" וכך המטופלים "יתנקו" מהטראומה. מטופלים בעלי תפיסה כזאת נוטים "לשקוע בתיאורים מוחשיים ומפורטים של חוויותיהם הטראומטיות, מתוך אמונה שאם יספרו באריכות את סיפורם, יפתרו בעיותיהם" (הרמן, 2012, עמ' 210). במצב כזה, עלולה הסיטואציה הטיפולית להפוך לסיטואציה בעלת איכויות טראומטיות למטופל, והמטפל עלול להתקרב למעמד האדם הפוגע. מתוך כך, על המטפל לפעול בזהירות, תוך מודעות לפנטזיה הזו הקיימת אצל המטופל ואף לעיתים אצלו, לשים לב להעברה הנגדית ולחשוף בטיפול ברגישות את הפנטזיה העומדת מאחורי הניסיון לספר את הטראומה באופן אלים כל כך. Herman מציעה כי ניתן לנסות להתמודד עם פנטזיה זו על ידי השוואת תהליך ההחלמה מטראומה לריצת מרתון, הדורשת כוח סבל, הכנות ואימונים ממושכים, נחישות ואומץ.
בנפגעי טראומה מתמשכת וכן טראומה מורכבת, מציעה Herman כי סיפור ועיבוד הטראומה דורש זמן רב, ודורשת גם בניית משאבים משמעותית לשם התמודדות עם הטראומה שוב ושוב. זהו תהליך איטי ומייגע, וגם כאן מטופלים כמו גם מטפלים נוטים לעיתים לבקש מוצא מהיר יותר - התמודדות ישירה ומהירה עם סיפורי הזוועות. אך שיטה זאת עלולה להשאיר את נפגעי הטראומה מרוקנים מכוחות וללא משאבים נפשיים להתמודדות עם הזוועות שהוגנו בעבר על ידי מחסומי ההגנות.
כך, נראה כי מחד חשיפת סיפור הטראומה, סיפורו וחקירתו הינה בעלת ערך טיפולי קריטי, אך ישנם גורמים שעל נפגע הטראומה להשיג לפני שיהיה פנוי לעסוק בטראומה באופן מועיל ומרפא, וכן ישנם תנאים שצריכים להתרחש בתוך הקשר בו סיפור הטראומה מסופר, על מנת שהוא יהיה בעל ערך מרפא. זאת ועוד, גם כאשר כל התנאים הללו מתרחשים, על המטפל להיות מודע לפנטזיות של המטופל ושל המטפל באשר לכוחו המרפא של סיפור הטראומה וכן לכך שסיפור וחקירת הטראומה יכול להיות תהליך ארוך, שעלול לעורר מצוקה אדירה בנפגע הטראומה ולדרוש ממנו כוחות משמעותיים.
Esterling, B. A., L'Abate, L., Murray, E. J., & Pennebaker, J. W. (1999). Empirical foundations for writing in prevention and psychotherapy: Mental and physical health outcomes. Clinical psychology review, 19(1), 79-96.
Finkelstein, L. E., & Levy, B. R. (2006). Disclosure of holocaust experiences: Reasons, attributions, and health implications. Journal of social and clinical psychology, 25(1), 117.
Foa, E. B., Rothbaum, B. O., Riggs, D. S., & Murdock, T. B. (1991). Treatment of posttraumatic stress disorder in rape victims: a comparison between cognitive-behavioral procedures and counseling. Journal of consulting and clinical psychology, 59(5), 715.
Peleg, M., Lev-Wiesel, R., & Yaniv, D. (2014). Reconstruction of self-identity of Holocaust child survivors who participated in "Testimony Theater".Psychological Trauma: Theory, Research, Practice, and Policy, 6(4), 411.
Pennebaker, J. W., Barger, S. D., & Tiebout, J. (1989). Disclosure of traumas and health among Holocaust survivors. Psychosomatic medicine, 51(5), 577-589.
Tedeschi, R. G., & Calhoun, L. G. (2006). Expert companions: Posttraumatic growth in clinical practice. Handbook of posttraumatic growth: Research and practice, 291-310.
הרמן, ג. ל. (1992). טראומה והחלמה. עם עובד, ספרית אפקים.
